זה שם שמתאים למותחן היסטורי יותר מאשר לספר שו"ת הלכתי: "משיב מלחמה", שלושה כרכים המאגדים פסקים ותשובות של הרב שלמה גורן. המחבר מזוהה יותר מכול עם השופר הקורא בהר הבית במלחמת ששת הימים, אבל היה הרב הצבאי הראשי עוד מתש"ח, טיפס על ג'בל מוסא עם ספר תורה במבצע קדש, ובשנים 1973 עד 1983 היה הרב הראשי לישראל. כרכי "משיב מלחמה" – יחד עם הספר "תורת הארץ", המאגד את פסקיו ותשובותיו בענייני שמיטה – יוצאים לאור מחדש ביוזמת משפחתו ובעריכת נכדו, הרב דוד גורן, 27 שנים אחרי שהרב שלמה גורן הלך לעולמו.
בכתיבה הלכתית צפופה נפרשות כאן תולדות המדינה מזווית ייחודית, של פוסק המעורה בנעשה בשטח ומכיר את המערכת מלמטה, קודם כול כלוחם. הוא היה חלוץ העיסוק המחודש בהלכות מדינה, ובעיקר בדיני צבא ומלחמה, אחרי הפסקה בת כמעט אלפיים שנה; פוסק נחרץ ותקיף, מהסוג שנדמה שאזל מאז. כשראה צורך, לא היסס להתעמת עם מפקדיו ולעיתים עם כל צמרת המדינה. על רקע המחסור במזון בירושלים במלחמת השחרור, למשל, נקלע הרב גורן לעימות חזיתי עם המושל הצבאי של העיר, דב יוסף, בעניין הקצאת מלאי המצות. יוסף ייעד את המצות לאזרחים, ואילו לחיילים הקצה את החמץ. הרב גורן דרש את ההפך. כדי להכריע כדעתו הוא פרץ למאפייה בראש כוח צבאי, והעביר את המצות למטה הפלמ"ח בבית־הכרם. בימי מבצע קדש פסק הרב גורן שגם בימינו יש להריע בחצוצרות בעת מלחמת מצווה, כפי שעשו בני ישראל עוד בשנות המדבר.
עורך ההוצאה המחודשת, הרב דוד גורן (36), הוא תושב פתח־תקווה, אב לשישה, ראש כולל לדיינות. "את סבא אני זוכר היטב", הוא מספר. "הייתי בן תשע וחצי כשנפטר, ובמובנים רבים גדלתי בביתו. גרנו בשכנות לסבא ולסבתא בתל־אביב, ובכל שבת היינו אצלם. בשבתות התפללנו בבית הכנסת שסבא שימש כרבו. למדתי בבית הספר מוריה שהיה ליד ביתם, ומיד אחרי בית הספר הייתי מגיע אליהם. יום אחד סבא החליט שאנחנו מוכרחים ללמוד יחד שלוש פעמים בשבוע. הספקתי ללמוד איתו מסכת שלמה כמעט, מסכת מכות. הוא ערך לי בחינות מעת לעת, והעמידה בהן הייתה תנאי להמשך הלימוד איתו. בעצמו לא הפסיק ללמוד לרגע. היה יושב במכונית שנוסעת על פני כל הארץ עם ש"ס קטן שבקושי אפשר לקרוא בו – ולומד".
"אין לנו מבחינת החוק לא ריבונות ממלכתית ולא בעלות פרטית למתנחלים, אלא כולם כאילו גרים באזור כבוש תחת ממשל צבאי, לאור זאת שלא איחדנו את יהודה ושומרון עם מדינת ישראל", כתב הרב גורן. "בושנו ונכלמנו על כך שגם רכישת קרקע ביהודה ושומרון על ידי יהודי אסורה לפי החוק שהיה קיים עד כה"
הוא זוכר גם שסבו נהג לקחת אותו למחכמה, תחנת המשטרה הצופה על הר הבית. "פעם הוא גם לקח אותי ליום טיול שלם, שכלל ביקור בישיבת האידרא ובהר ברכה", הוא מספר. "אני זוכר שכשעברנו בשער הגיא הוא החליט לדמות איתי את מעבר השיירות שם במלחמת השחרור בדרך לירושלים הנצורה. הוא נתן לי את האקדח שלו, לאחר שהוציא ממנו את המחסנית, והסביר שהירדנים אורבים לנו בצדדים, ועליי לירות אם יתנכלו לשיירות העוברות בדרך". כשחזרו מהטיול הארוך, בשעה מאוחרת, הלך דוד הקטן לישון: "התעוררתי באמצע הלילה וראיתי אותו יושב בחדר ממול ולומד. הוא לא ישן הרבה. כשיצא מהישיבה קיבל על עצמו ללמוד 25 דפי גמרא ביום, והוא עמד בזה בלי פשרות. ואם לא סיים, הוא היה יושב עד אמצע הלילה כדי להשלים את ההספק".
הרב גורן, שתקע בשופר בהר הבית ביום שחרורו, לא העלה את נכדו אל ההר. דוד גורן מספר שסבו עלה ההרה רק פעמים ספורות לאחר מלחמת ששת הימים, וחדל מכך. למה? "מעולם לא שאלתי אותו, ואני יכול רק לשער. אולי כי הוא הסתייג מהמנהג להקיף את ההר במלואו, והתיר לעלות רק לשטח מצומצם בדרום ההר. ייתכן גם שהשליטה האסלאמית במקום הייתה קשה לו מדי. רק בסוף ימיו ממש הוא הוציא לאור את ספרו 'הר הבית', ואז שמעתי אותו מדבר על עלייה ועל הקמת בית כנסת בדרום ההר. גם קודם ידעתי כמה זה בנפשו.
"בכמה הזדמנויות הוא כתב שיש בידינו מסורת שהבית השלישי ירד מהשמיים בנוי באש. גם הקרבת קורבנות ללא בניית בית המקדש נתפסה אצלו כעניין בלתי מעשי. יחד עם זאת הוא רצה מאוד שייפתח בית כנסת בהר. הנטישה הישראלית של ההר שברה אותו. כל ימיו החזיק חשבון עם משה דיין, וחזר ואמר שהפקרת ההר על ידיו היא בכייה לדורות. אני עצמי עליתי להר הבית פעמיים, לאחרונה לפני כ־15 שנים. היום אני לא רואה עניין הלכתי בזה, ולצערי גם לא תועלת. הריבונות על הר הבית תלויה בהחלטה של כלל ישראל, ואני לא חושב שעליות של בודדים עוזרות במשהו. אני מעריך את העולים להר ואת טוהר כוונותיהם, אבל לאור פסקיו של סבא זצ"ל איני יכול בשום אופן להסכים עם מסלול העלייה המקובל כיום, ועם ההתנהגות בהר עצמו. בפעם האחרונה שעליתי לשם נדרשתי לכמה חודשים של התאוששות מתחושת הדיכאון שזה השרה בי".
הכיבוש לא מספיק
מפתיע להיווכח עד כמה העניינים העיקריים שעסק בהם הרב גורן בספרי השו"ת שלו נותרו רלוונטיים. סוגיית השמיטה, למשל, הוזכרה השנה בדיונים על נטיעות קק"ל בנגב, אבל הרב גורן כבר דן בנושא בהקשרים דומים מאוד עוד בשמיטת תש"ם (08־1979): בתשובה למנהל מדרשת ארץ ישראל באלון־מורה, שנכתבה בא' במרחשוון, הוא התיר לדוגמה לערוך עבודות גינון ביישוב "מכיוון שכל פעולה התיישבותית, בניין או חקלאות, יש בה משום חיזוק הבעלות היהודית ביהודה ושומרון… יש בזה משום כיבוש הארץ וחיזוק קדושתה. לכן, מותר לכם לגנן את השטחים הנועדים לכך כדי לחזק את הקשר שלכם למקום". לשואל אחר מיישובי יש"ע התיר בשמיטה ההיא לרבד את היישוב במדשאות. בשנים הבאות הדשא בהתנחלויות תואר בכלי תקשורת עוינים כסמל הניתוק והבורגנות של המתיישבים, אבל הרב גורן ראה בו ערך ציוני ודתי חשוב.
אף שיהודה ושומרון היו בעיניו ארץ ישראל לכל דבר, הרב גורן סבר שייתכן שלא חלה בהם כיום חובה מהתורה לשמור על דיני השמיטה, מכיוון שלא הוחלה שם ריבונות. 43 השנים שחלפו מאז, ובהן לא פחות משבע שנות שמיטה, לא שינו את הטיעונים שבבסיס פסיקתו. בי"ד במרחשוון תש"ם כתב לאחד השואלים: "אם כוונתך על איסור עבודת האדמה בשביעית בשטחים, אין שם דין שביעית, משום שלא צירפנו את כל האזור שמעבר לקו הירוק פרט לירושלים למדינת ישראל, ואפילו לא החלנו עליהם את החוק הישראלי, ולצערנו ולבושתנו עדיין שולט שם החוק הירדני הקובע שליהודים אסור למכור שם אדמה, וכל מעמדנו שם לפי החוק הוא כשטח כבוש, כפי שבא לידי ביטוי בפסק הדין האחרון בבג"ץ על אלון־מורה".
"ביחס ליהודה ושומרון אנו במצב אבסורדי מאוד", השיב בהזדמנות אחרת, "כי אין לנו מבחינת החוק לא ריבונות ממלכתית ולא בעלות פרטית למתנחלים, אלא כולם כאילו גרים באזור כבוש תחת ממשל צבאי, לאור זאת שלא איחדנו את יהודה ושומרון עם מדינת ישראל… בושנו ונכלמנו על כך שגם רכישת קרקע ביהודה ושומרון על ידי יהודי אסורה לפי החוק שהיה קיים עד כה. לכן אין צורך כלל למכור את הקרקעות ביהודה ושומרון לנוכרי לצורך שמיטה, כי בין כך דינן כאילו הן בבעלות של נכרים".
בעניין רמת הגולן התמקם הרב גורן הרחק משמאל. "הצעקות של תושבי הגולן נגד הנסיגה שלנו משם הן טענות שווא ללא בסיס של צדק מוסרי והיסטורי", כתב ליצחק רבין. "אנא התקדם בדרך של השלום עם סוריה באומץ, בגבורה, בעוז רוח ובראיית הנולד. כי השלום עם הפלסטינים בין כך לא יצא מהם דבר, ומן השמיים יעכבו בידך מלהסגיר אדמת ארץ ישראל המקודשת לזרים"
ב"משיב מלחמה" מצוטטת שאלה – ספק אמונית, ספק הלכתית – שנשלחה לרב גורן בהקשר הזה שנים רבות קודם לכן, בעקבות הנסיגה מסיני בתום מבצע קדש. "אני חייל מילואים מכובשי אבו־עגילה, שהשתתף בזמנו בטקס ההקדשה רב הרושם של אזור אבו־עגילה תוך כדי כיבוש האזור", כתב השואל. "הוכרז על ידיכם כי האזור כולו מתקדש בקדושת ארץ ישראל ודינו כדין הארץ שהובטחה לנו מפי הגבורה בברית בין הבתרים. כעת עם נסיגתנו מסיני נתעוררה בי השאלה החמורה מה דינה של ההקדשה כעת. האם האזור נשאר גם כעת, כשהוא בידי האויב, קדוש בקדושת הארץ, או שמא מתחללת קדושתו בעוברו לידיהם?". תשובתו של הרב נשענה לחלוטין על השיקול הממלכתי: "מאחר שהקדשת האזור הכבוש על ידינו באה בכוח הכיבוש של צה"ל ולא מסיבת התנחלותנו בו, מיד עם עזיבתו של צה"ל והחזרת האזור לכוח החירום של האו"ם בטלה מאליה הקדושה. קדושת הארץ באה בעקבות התנחלות העם. זו מבוצעת על ידי הכרזה בפה בידי הרשות המוסמכת לכך על דעת רוב העם".
בעניין רמת הגולן, יש לציין, התמקם הרב גורן הרחק משמאל. ב־4 בנובמבר 1992 שלח הרב גורן לראש הממשלה יצחק רבין מכתב שדחק בו למהר ולמסור את הגולן לסורים: "יש לי הרגשה כי הנך הולך בדרכה של גולדה מאיר עליה השלום, שבגלל עקשנותה והתחשבותה עם דעת הקהל הבלתי אחראי הזניחה את הסיכוי ההיסטורי הגדול לשלום עם מצרים, שיכלה להשיגו בתקופת כהונתה כראש הממשלה… אם לא יחזירו לסוריה את כל הגולן, ואם לא יקבל (אסד) בגולן את כל מה שקיבל סאדאת בסיני, לא יהיה לעולם שלום עם סוריה… אסור להתעלם מעובדה היסטורית זו שהגולן הוא שטח כבוש, על אף האינטרס הצר של כמה מקיבוצי האזור ומתיישבי הגולן, ועל אף החלת החוק הישראלי על הגולן בכנסת. הם הפכו בהבל פיהם את הגולן כשטח ישראלי ריבוני, מה שאינו נכון לא מבחינת החוק הבינלאומי ולא מבחינת ההלכה היהודית.
"הצעקות של תושבי הגולן נגד הנסיגה שלנו משם הן טענות שווא ללא בסיס של צדק מוסרי והיסטורי, ומבוססות על אנוכיות ושוביניזם ותו לא. אנא התקדם בדרך של השלום עם סוריה באומץ, בגבורה, בעוז רוח ובראיית הנולד. כי השלום עם הפלסטינים בין כך לא יצא מהם דבר, ומן השמיים יעכבו בידך מלהסגיר אדמת ארץ ישראל המקודשת לזרים". כך, במפורש, הבדיל הרב גורן בין הגולן ליו"ש, ובין היכולת למסור את הגולן תמורת שלום ליכולת לעשות את אותו הדבר בלב הארץ.
"בכל פעם שאני נוגע בכתבים שלו אני מלא התפעלות", אומר הרב דוד גורן. "כבר בגיל שלושים הוא פנה לעשייה ציבורית, ובכל זאת שלט בסוגיות היטב, שליטה ללא מצרים. סבא שלי אף פעם לא התיישר לפי המערכת. כשהוא החליט שרמת הגולן היא לא חלק מארץ ישראל, הוא לא היסס לומר זאת. אני יכול להעיד שההשקפות שלו היו ימניות לחלוטין. הוא הרי היה איש לח"י, אבל הוא לא היה 'מדבר מהפוזיציה'. אותו עניינה רק ההלכה. אני משתדל לעשות כמוהו".
מהי דעתך על הרבנות הראשית של היום? על הרבנות הצבאית?
"הנטייה הטבעית שלי היא למתוח עליהן ביקורת, אבל ייתכן שהמצב היום פשוט בלתי אפשרי. ברור שמה שקורה שם רחוק מדרך ההתנהלות של סבא שלי כרחוק שמיים מארץ, ואני לא יודע לומר באשמת מי. היום מגיעים לרבנות עם דרישות, והיא נאלצת להתיישר. בזמנו של סבא, לעומת זאת, הרבנות החליטה מה צריך להיות, וכך היה. לסבא לא הייתה בעיה להתפטר מתפקידו. הוא אפילו שמח להתפטר. אם משהו לא היה כפי שצריך, הוא מיד הגיש את התפטרותו. זה קרה כמה וכמה פעמים".
מה הוא היה אומר על סוגיות הכשרות והגיור שעולות עכשיו?
"אני בטוח שהוא היה אומר שרק הרבנות צריכה לקבוע מה כשר ומה לא. לגבי הגיור קיימות תשובות מפורשות שלו. בין השאר הוא כתב על תעודות הגיור שהנפיק, שהן תקפות רק בארץ ולא בחו"ל. כששאלו אותו למה, הוא הסביר שאנחנו בנינו את המערכת שלנו כך שהגרים ישמרו מצוות, ובאווירה הקיימת בארץ סביר מאוד שהם אכן ישמרו מצוות. בחו"ל, לעומת זאת, אי אפשר לדעת לאן הם יתגלגלו".
גורן הנכד חרדי בחזותו החיצונית, אבל אומר שלטעמו "ההגדרות האלו לא ממש רלוונטיות". סבו היה מבכירי הפוסקים הציוניים, והנכד מאמץ את פסיקותיו במלואן, כולל הלל שלם ביום העצמאות בברכה בלילה וביום – אבל רק כשיום העצמאות חל בה' באייר. גם זאת על פי פסיקת הסב, שקבע שיש לומר הלל בתאריך המקורי של הכרזת המדינה. ומה עושים בימינו, כשיום העצמאות אינו חל כמעט בה' באייר? לפני כמה שנים הטריח גורן הנכד את עצמו לרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל כדי לשאול לדעתו בעניין, אבל גם הרב גולדברג השיב שאינו יודע להכריע.
בג'יפ עם נאצר
מקום של כבוד ניתן ב"משיב מלחמה" לגולת הכותרת של מפעלו ההלכתי של הרב גורן: התרת עגונות. "ישנם קטעים בתשובות אלו שייראו כמקוטעים", התנצל הרב בראשית הפרק העוסק בעגונות צה"ל, והסביר מדוע: "זה בגלל סייגים ביטחוניים. לא יכולתי לתת פומבי לכל הפרטים הנחוצים לבירור הנושא ואשר היו לפניי במחקרים אלו. הדברים מכוונים במיוחד לאח"י אילת ולצוללת דקר, שהצנזורה מחקה קטעים שלמים מן הטקסט המקורי ונימוקיה עמה".
כבר במלחמת השחרור, בתור הרב הראשי הראשון של הצבא הצעיר, נתבע להכריע בשאלת עגינותן של מאות נשים – רעיותיהם של לוחמים שלא שבו מהקרבות בגוש עציון, בכיס פלוג'ה (אזור צומת פלוגות), בלטרון, בג'נין ועוד. "עם שחרור כל השבויים הרשמיים מידי האויבים והכרזתם שאין בידיהם שבויים יהודים יותר, התייצבה בפנינו בעיית העגונות בכל חריפותה", סיפר. "אחרי עמל רב הורשיתי על ידי האויב לסייר בכל שטחי הקרבות, בכיס פלוג'ה בהיותו נצור וכבוש בידי המצרים, בשטחי לטרון והסביבה, בכל קו ירושלים, בגוש עציון, בג'נין, בסביבות שכם, בבית הערבה".
על נעדרי הקרבות בפלוג'ה ובעיראק אל־מנשיה שאב הרב מידע בין השאר "מפי מפקדי הדיביזיה הסודנית שהייתה נצורה בכיס פלוג'ה, ובעיקר מפי קצין המודיעין עבדול נאצר, שנהיה הרודן המצרי, שמסר פרטים מדויקים על נפילת בנינו הי"ד". בהתחקותו אחר גורל 86 נעדרי הפלוגה הדתית, שנפלו בנר שני של חנוכה תש"ט, הוסע הרב גורן בג'יפ במובלעת המצרית; נהגו היה נאצר עצמו, שאף הצטלם עם הרב למזכרת – צילום שהמצרים סירבו להעביר לידי ישראל.
מרבית תשומת הלב בפרק של "משיב מלחמה" הדן במלחמת השחרור מוקדשת לכפר־עציון. הקשרית עליזה בגינסקי־פויכטונגר (בספר היא מכונה רק "ע. פ."), פליטת הקרבות שם, העידה על הקטל הבלתי נתפס של מגיני היישוב ביומיים האחרונים לפני נפילתו. "ביום ה' בשבוע, ד' באייר תש"ח", כתב הרב לפי עדותה, "היו עוד בכפר־עציון ובמשלטים (שסביבו) 130 איש חיים". הקשרית סיפרה לו איך ירו הערבים בנכנעים, במי ששכבו בתעלת הקשר ובאלה שהסתתרו במרתף. "היא משערת שראתה בערך שמונים גוויות. בעוברם ליד חורשה הנקראת 'שיר השירים', הגיח אחד בשם ארונצ'יק מן השורה והרים את הידיים לאות כניעה, בחושבו שעל ידי כך הוא יינצל. מיד הרגו אותו הערבים ביריות. חוץ ממנו לא ראתה שום סימני חיים של יהודים בכפר ובסביבתו. הקצין ירה בגוויות פה ושם להוכיח שחוץ ממנה לא נשאר אף אחד בכפר… לא הייתה שום אפשרות להסתנן החוצה דרך אנשי הכנופיות, מאחר שאנשי הכנופיות הקיפו בטבעת שלמה את כל הכפר ומשלטיו… היא הועברה באותו יום לחברון ולמחרתו הודיע לה הקצין שחוץ ממנה נשארו בחיים עוד שניים שהעבירו לעמאן. 'חוץ מהם כולם מתים'. את הדבר הזה הודיע הקצין כמה פעמים".
הרב גורן גם שמע את עדויותיהם של שני האחרים שנותרו בחיים, יעקב אדלשטיין אבן־חן ויצחק בן־סירא. הם סיפרו איך ערבי זקן הציל אותם, בשעה שכל חבריהם נורו למוות לאחר כניעתם. "למחרתו הודיע להם הקצין החוקר של הלגיון שעוד בחורה אחת נשארה שבויה מכפר־עציון. לדעת א. לא היתה שום אפשרות שמישהו מן היהודים (האחרים, א"ס) יישאר חי… אומנם נותר גם בחור שלישי מאנשי הכפר, אבל הוא נמלט כבר לפני יום הכניעה. והנה אחרי שעבר זמן רב כל כך והוחזרו כבר כל שבויי המלחמה, חסרים כל אנשי כפר־עציון וכל אנשי החי"ש ופלמ"ח שהיו ביומיים האחרונים בכפר ובמשלטיו מסביב. מחוץ לשלושת הבחורים הנ"ל והקשרית ע. לא חזר אף אחד. אנשי הלגיון טוענים שהיתר נהרגו כולם בקרב. מאנשי הכפר עצמו נותרו עשרות עגונות, אשר פונו יחד עם הטף בעוד מועד בזמן המנדט, זמן רב לפני אותו תאריך של הכניעה".
כדי לשחרר את הנשים הללו מעגינותן, קיבל הרב גורן את אישור ממשלת ירדן להיכנס לכפר־עציון החרב. "עברתי את הגבול ליד חוסיין (כנראה חוסאן, א"ס), שם קשרו את עיניי במטפחת והובלתי לשטח שהיה פעם כפר־עציון. הורדתי את המטפחת מעיניי, ולתימהוני הרב קשה היה להכיר את המקום… גביתי עדות מפי ערבי צעיר אשר השתתף בעצמו בהתקפה האחרונה על כפר־עציון, ורגליים לדבריו יש, כי הראה את מקום קבורתם של חללינו, את הבורות, את התעלות ואת המפולות אשר תחתם נקברו הגוויות הטהורות של אחינו ואחיותינו הקדושים שנפלו על קידוש השם הי"ד. הוא הודיע כי כל היהודים אשר היו בתוך הכפר או במשלטים ובעמדות שמסביב, כל אלה שנפלו לידם לפני הכניעה הרשמית של כל הגוש, הושמדו כולם, מחוץ לנערה אחת שנותרה בחיים. דבר זה בדיוק העיד גם כן צעיר אחר… הם אינם יודעים על הימלטם של שני יהודים נוספים מן הכפר הנ"ל".
מתוך העדויות הללו, ומכיוון שמצא חלקי גופות ו"הערבים העידו כי כל הקורבנות שלהם הוצאו מן המקום ונקברו במקומות אחרים, בהתאם למנהגם, וכל מה שנשאר בכפר של יהודים הוא", הכריע הרב גורן שכל מגיני היישוב נהרגו. "בנידון דידן", כתב, "שיש לנו עדות ברורה של הבחורה אשר ראתה לפי דבריה את רוב אנשי הכפר מוטלים מתים ערמות ערמות, כבר יודעים אנו שרובם נהרגו. מכל מקום אם נצרף את העדויות האחרות של היהודים וגם את העדויות של הערבים ואת ההוכחות של העצמות שהוצאו מן הכפר שהן בוודאי של חללינו – יש לנו על כל פנים אומדנא דמוכח (אומדן מוכח) במידה שאין למעלה ממנה שרובם של אנשי הכפר נהרגו. ועוד כאשר ראינו את אכזריותם של האויבים".
למרות הסיכון הביטחוני הכרוך בסיור באזור ההטבעה, יצא הרב גורן לבחון את השטח בעיניו. בהושענא רבה תשכ"ח הוא המריא במטוס דקוטה ובחן את המים, "כדי לבדוק אם אין נראות רפסודות, סירות הצלה או גופות צפות… על אף שהיה יום בהיר, והים די רוגע, לא מצאנו את אשר חיפשנו, מחוץ לשברים של אח"י אילת"
הרב גורן מזכיר בהקשר הזה את המושג ההלכתי "עיר שכבשה כרקום", כלומר חיל כיבוש, "באופן שלא היה שום מוצא לנוס מהעיר… הערבים, בפרט הכוחות הבלתי סדירים והאספסוף שבאו לבוז בז, שום חוק בעולם אינו יכול לרסן את תאוות הרצח שלהם, כמו שהרגו את נציגינו שיצאו להיכנע עם דגל לבן, ואחרי כן פתחו באש על שאר אנשי הכפר לאחר שהניחו את נשקם. שלושת השבויים ניצלו רק על ידי הלגיון שהגן עליהם ולקח אותם בשבי בחסות נציגי הצלב האדום. אבל בכניעת כפר־עציון ששלטו שם הכוחות הבלתי סדירים, כל מי שלא ניצל בידי הלגיון הוא בחזקת מת… כל זה יכול להתיר את הנשים מכבלי העיגון".
הרב גורן הביא את מאמרו ההלכתי בעניין לרב הראשי לישראל דאז, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, וזה "סמך ידו על ההיתר, בתנאי שאציע אותו לפני שניים מגאוני עיר הקודש ירושלים". הרב הראשי הספרדי דאז, הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל, חתם על הפסק, וכן הרב צבי פסח פרנק, ש"הוציא היתרי נישואין לכל עגונות נעדרי כפר־עציון ולנעדרי שאר שדות הקרב של מלחמת השחרור".
ברכות ובתקיפות
לימים נדרש הרב גורן להתמודד עוד כמה פעמים עם הסוגיה הכבדה של התרת עגונות. אחד הסיפורים המוכרים ביותר הוא טביעתה של אח"י דקר, הצוללת הישראלית שנעלמה בהפלגת הבכורה שלה, ובמשך עשורים לא נודע מה עלה בגורלה. סיפור מוכר פחות הוא הטבעת האונייה אח"י אילת בידי המצרים בשבת חול המועד סוכות תשכ"ח, 21 באוקטובר 1967, לא הרחק מפורט־סעיד. "כתוצאה מפגיעת שלושת הטילים באונייה וטביעתה נהרגו וזוהו 31 חיילים, ו־16 נעדרים", הסביר הרב גורן את המצב. גופותיהם של שלושה מהנעדרים נמצאו אך לא זוהו באמצעים הדלים של אותם ימים, והם נטמנו בבית הקברות הצבאי בחיפה כאלמונים.
למרות הסיכון הביטחוני הכרוך בסיור באזור ההטבעה, "שהייתה שם כל הזמן פעילות ימית ואווירית של המצרים", יצא הרב גורן לבחון את השטח בעיניו. בהושענא רבה הוא המריא במטוס דקוטה ובחן את המים, "כדי לבדוק אם אין נראות רפסודות, סירות הצלה או גופות צפות… על אף שהיה יום בהיר, והים די רוגע, לא מצאנו את אשר חיפשנו, מחוץ לשברים של אח"י אילת שראינו אותם צפים על פני המים". מלבד זאת הוא יזם חיפוש מיוחד, לאחר החג, בהשתתפות צוללנים. "האמודאים הצליחו לחדור לאח"י אילת מתחת לפני המים ושחררו משם שתי גופות שהיו לכודות באחד החדרים הסגורים באונייה. לבסוף הודיעו שבלי לסכן חיי אדם אין אפשרות נוספת לחדור. הצוות כולו של אח"י אילת מנה 188 איש, מביניהם – 141 איש ניצלו. מבין 16 הנעדרים היו גם נשואים, שיש לדון איך להתיר נשותיהם מכבלי העיגון".
כאן נכנס הרב גורן לדיון הלכתי במקרה של אדם שנעלם ב"מים שאין להם סוף", כלומר ים או אגם שקצהו אינו נראה כלל. מהתורה אשתו של אומלל כזה מותרת, מפני שרוב הסיכויים הם שלא שרד את האירוע, אולם מדברי חכמים היא אסורה, בשל הסיכוי הקלוש שאולי ניצל. אבל בהטבעת אח"י אילת, קבע הרב גורן, הוודאות שחיילי הספינה טבעו מובהקת עוד יותר. "מן העדויות שגבינו נוכחנו לראות ששלושת הטילים שנורו על אח"י אילת, אשר כל טיל הכיל לפחות 500 ק"ג חומר נפץ, פגעו במרכז האונייה ליד חדר המכונות או בירכתיים, ועל ידי הטיל השלישי אירעה התפוצצות אדירה של מחסן התחמושת… הטילים והתפוצצות מחסן התחמושת היה בכוחם להרוג ולהשמיד את כל אלה אשר היו על האונייה, או שהועפו לתוך הים מן ההדף הנורא של ההתפוצצות, כמו שאירע למפקד האונייה עצמו שנמצא בעת שיגור הטיל השלישי על הסיפון בחרטום בצד ימין, והועף למים מהדף ההתפוצצות והתהפכות האונייה. ובסך הכול היו אז על הסיפון כ־4-3 איש, וכפי עדותו של מפקד האונייה קפצו או הופלו אלה למים וניצלו, אבל בתוך האונייה כבר לא היו אנשים חיים". לפי הרב, הטיל השלישי הפך את הספינה על פיה – "ולכן יש לשער כי כל הנעדרים, פרט לשניים שגופותיהם הגיעו לפורט־סעיד אבל לא זוהו, נלכדו בבטן האונייה, שם מצאו את מותם בעקבות ההתפוצצויות".
הרב דוד גורן: "אני זוכר שכשעברנו בשער הגיא הוא החליט לדמות איתי את מעבר השיירות שם במלחמת השחרור בדרך לירושלים הנצורה. הוא נתן לי את האקדח שלו, לאחר שהוציא ממנו את המחסנית, והסביר לי שהירדנים אורבים לנו בצדדים ועליי לירות אם יתנכלו לשיירות"
על סמך העדויות והסברות, הסיור האווירי והחיפוש התת־ימי, הסיק הרב גורן ש"אפשר לסמוך גם על הודעת המצרים שהודיעו לאנשי הצלב האדום ולאנשי האו"ם שאין בידם שבויים חיים מאח"י אילת. מהעדויות שגבינו לגבי כל אחד מן הנעדרים שהיו נשואים ואשר כלפיהם התעוררה בעיית העגינות, ברור שכל אחד מהם היה במקום הפיצוץ של אחד הטילים, שיש בהימצאות במקום מסוכן כזה רוב למיתה גם אם לא הייתה האונייה טובעת אחר כך לגמרי". מכאן הסיק הרב גורן שאפשר להתיר את עגונות אח"י אילת.
כשאני שואל את גורן הנכד אם יש היום למי מהרבנים אומץ ציבורי כמו זה שהיה לסבו, הוא שותק מעט לפני שיענה. "זו שאלה קשה. אני מקווה שיהיו רבנים כאלו בקרוב. בעצם, אני בטוח שהם כבר קיימים ומקווה שנדע למצוא אותם ולשים אותם בראשנו. מה שנדרש מרב הוא לעמוד בתוקף על שמירת ההלכה. זה אף פעם לא היה קל. אחרי שקמה המדינה זה היה אמור להיות קל יותר, אבל מתברר שזה רק נעשה קשה יותר".
סבך היה דמות די תקיפה. אנשים פחדו ממנו.
"הוא היה 'עדינו העצני'", משיב הנכד ומתכוון לאחד מגיבורי דוד, שלדברי הפרשנים שמו מחבר יחד רכות עם קשיחות. "הוא בהחלט היה תקיף מאוד, והביטוי השגור ביותר בפיו היה 'לא תגורו מפני איש', אבל ראינו גם את הרכות שלו. כשיהודי היה מגיע אליו ומספר על הצרות שלו, סבא היה יושב ובוכה יחד איתו. מצד שני, אני לא חושב שאפשר היה לעשות כל מה שעשה בלי להיות תקיף. רק אחרי שנים הבנתי עד כמה הוא היה גדול. אז זה היה נראה לי רגיל, חשבתי שכך נוהגים כל הרבנים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
