אף שעברו מאז כ־14 שנים, רפי אלדור זוכר היטב את הערב שבו השתנו חייו. בתום יום עבודה באוניברסיטה הוא חזר הביתה, נכנס למעלית, אמר שלום לשכנים ולחץ על הכפתור שייקח אותו לקומה החמישית. כשדלת המעלית נפתחה הוא ביקש לפסוע החוצה – פעולה שכולנו עושים בטבעיות יומיומית – אלא שרגלו לא שיתפה פעולה. הגוף נותר קפוא. כשהרים את מבטו מהרגל הסוררת, ראה את השכנים מסתכלים בו בתמיהה, בשעה שהדלת נסגרת והוא נותר בפנים.
אחרי סדרת בדיקות ארוכה קיבל אלדור את האבחנה הסופית: פרקינסון. הרופאים הודיעו שנותרו לו שנים ספורות של איכות חיים סבירה לפני שיהפוך לסיעודי. אלא שלו היו דווקא תוכניות אחרות. המרצה המוערך לכלכלה, שהתמחה בניהול סיכונים ובחוזים עתידיים, החליט שרק הוא ינהל את סיכוניו ויחזה את עתידו. במקום לקבל עליו את גזר הדין שנדמה בלתי נמנע – רעד הולך וגובר, אובדן הדרגתי של יכולת התנועה ופגיעה בלתי הפיכה בתפקודי הגוף – הוא עבר מבמת המרצה לרחבת הריקודים. כשראה כיצד הדבר משפיע לטובה על מצבו הפיזי ומאט דרמטית את התקדמות המחלה, הוא יצא למסע הרצאות חובק עולם כדי להפיץ את הבשורה, ופתח עשרות קבוצות ריקוד ייעודיות לחולי פרקינסון.
אנחנו נפגשים בביתו, במגדל במתחם שרונה. מהחלונות נשקף נוף מרהיב של כל מרכז תל־אביב עד לים. המטפל הצמוד משאיר אותנו לבד, ואלדור, חד מחשבה אך מתקשה בדיבורו, משחזר באיטיות את מאבקו ואת ניצחונותיו היומיומיים.
"הרופאים נתנו לי צפי של חמש שנים לחיות במצב טוב ובלי שאזדקק לסיוע", הוא מספר. "הכפלתי את זה ויותר מכך: במשך 12 שנה הסתדרתי בלי עזרה. אמרו לי שזו תהיה תקופה קשה, אבל היא הייתה אחת היפות בחיי. לא ידעתי כמה איהנה לעזור לאנשים. גם ללמד כלכלה נהניתי, שמחתי כשאמרו לי 'השיעור היה נהדר', אבל כשאומרים לי דבר כזה על הריקוד אני שמח יותר, כי את מה שהם חווים גם אני חווה על גופי", הוא מחייך.
"עברתי מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. הייתי אז בשיא כוחי, מרצה פופולרי, אהבתי את מה שאני עושה – ופתאום הבנתי שעד לפני רגע הייתי אדם חופשי, ומעכשיו אני אדם מוגבל. רציתי לחסוך מהילדים את הצער, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני משקיע המון אנרגיה בהסתרת המחלה, וזה לא מאפשר לי לבקש ולקבל עזרה"
"בחיים יש הרבה מקריות, אבל כשדלת נפתחת צריך לדעת לנצל אותה ולהיכנס דרכה. גם כשנפתחה לי דלת הפרקינסון, ונפלה עליי בשורה קשה, למדתי לנצל אותה. אין לי נטייה טבעית לרקוד, בחתונות אף פעם לא רקדתי, אבל בגלל הפרקינסון התחלתי לרקוד. בעקבות זאת הופעתי על במת טד, והדברים שלי הגיעו למיליוני בני אדם. גם ברע מצאתי את הטוב".
תעודה של בוגר גן
אלדור (68) נולד בתל־אביב, בן ליהלומן ולמורה לפסנתר. "היינו משפחה בוכרית בסביבה אשכנזית. הבוכרים חשבו שאני אשכנזי, והאשכנזים חשבו שאני בוכרי. שם המשפחה המקורי שלי היה אביזוב, וכשקיבלתי את תעודת הגמר בהרווארד שיניתי אותו. לי יש עיניים כחולות, לילדים יש עיניים כחולות, רציתי שהכול ילך להם חלק, בלי שאלות".
כשהיה בן עשר עברה משפחתו לרמת־גן. "זה קרה בלי הכנה, בלי הקדמה. העבירו אותי לכיתה אחרת עם ילדים אחרים, עם הספקים אחרים בחומר. כנראה היה מקובל אז ששמים את הילד במקום חדש והוא אמור להסתדר, אבל זה לא היה לי קל".
אביו ראה בו את ממשיך דרכו בענף היהלומים. יחד הלכו למלטשה, ושם למד רפי הצעיר את רזי המקצוע: מהו מבנה היהלום, איך מלטשים אותו וכיצד מתמחרים. "לא התעניינתי בזה. עבדתי קצת אצל אבי, וראיתי שהרבה פעמים יש מריבות וצעקות עד שחותמים עסקה. הבנתי שזה לא בשבילי: אני לא אוהב עימותים, רציתי חיים שקטים. גם באוניברסיטה יש אומנם עימותים, אבל הם בטונים נמוכים יותר. כילד לא חלמתי על קריירה אקדמית, אבל כשלמדתי כלכלה באוניברסיטת תל־אביב ראיתי שלמרצים שלי יש חיים יפים, הם מקבלים כסף על כך שהם עומדים בכיתה ומדברים".
ללימודי הכלכלה הגיע אלדור במקרה. הוא אפילו לא ידע בדיוק במה עוסק התחום, ולא שיער שיאהב כל כך את המקצוע. "בשיעורים שמתי לב שהרבה פעמים אני יודע מראש מה המרצים עומדים להגיד, הייתה לי אינטואיציה כלכלית", הוא מספר. פרופ' אלחנן הלפמן, ראש החוג לכלכלה, זיהה את הכישרון שלו בתחום, והמליץ לו להמשיך בהרווארד. "לא היה צורך לשכנע אותי, לא היו לי לבטים. מהפגישה עם פרופ' הלפמן יצאתי ממוקד באשר להמשך דרכי בחיים. אומנם הלימודים בחו"ל לא היו מקובלים בימים ההם; אלה היו השנים שאחרי מלחמת יום כיפור, אנשים נשארו בארץ, ואני בכלל באתי ממשפחה שלא הכירה לימודים באקדמיה, ובטח לא בחו"ל. אבל ידעתי שאם אני גומר את הרווארד, אני מסודר בחיים".
הוא השקיע את כל מרצו בלימודים בתל־אביב, ובינתיים הגיש מועמדות לכמה אוניברסיטאות בארצות הברית. בינואר 1978 הגיע לבית הוריו ברמת־גן מכתב מהרווארד, ובו בשורת הקבלה ללימודי דוקטורט. "נסעתי לשם עם טלי, זמן קצר אחרי שהתחתנו. גרנו באזור יפהפה, שופע נחלים ואגמים, ואת הקיץ ניצלנו לטיולים ברחבי אמריקה. האנשים שסבבו אותי היו חכמים ומסקרנים".
בהרווארד הוא הכיר את מי שהפכו לידידי נפשו – פרופ' מנואל טרכטנברג, לימים חבר כנסת וכיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ופרופ' אריה בבצ'וק, היום מרצה למשפטים בהרווארד. "נעשינו בלתי נפרדים, ועברנו חוויות מרגשות. לא אשכח איך יצאנו מהכיתה אחרי המבחן הראשון בכלכלה, וגילינו שהכול מסביב התכסה לבן. זה היה השלג הראשון שראינו בחיינו. היינו רחוקים מישראל, והפכנו למשפחה. מדי יום נהגנו לומר זה לזה Dance through life. באופן מצחיק, זה בדיוק מה שעשיתי אחרי שלושים שנה".
"בעיניי 'רוקדים עם כוכבים' היא תוכנית מצחיקה, קרקס. בחיים האמיתיים אין הנפות וגלגולים כאלו, זה אך ורק בשביל השואו. אנה ארונוב ואני הלכנו פעם לתחרות של זוגות שבהם האחד מקצוען והאחר חובבן. עשינו את הריקוד שלנו מדויק, לפי הספר, ואחרים עשו שואו ועקפו אותנו. אנה יצאה משם כעוסה"
לאחר שהשלים את הדוקטורט שלו, שעסק בכלכלה בינלאומית, נשאר אלדור בבוסטון שנה נוספת כדי ללמוד ב־MIT את תורת האופציות. ב־1982 חזר לישראל והחל להרצות באוניברסיטת תל־אביב. שם, הוא מספר, הבחין שהסטודנטים מקדישים את עיקר זמנם ללימודים עיוניים, ובסיום התואר אין להם שום מושג מה זה שוק המניות, איך להשקיע בו, מהן אופציות ומה עושים באיגרת חוב. אלדור החליט לבנות שני קורסים חדשים – אחד יוקדש לשווקים פיננסיים, ואחד לאופציות וחוזים עתידיים. את החומר הוא העביר באופן נגיש ומעשי: לכל שיעור הביא איתו עיתון כלכלי יומי, וניתח עם התלמידים את האירועים האחרונים בשוק ההון. "המטרה שלי הייתה שהם ילמדו להשקיע, שידעו מה קורה שם, ושבסמול־טוק של יום שישי הם יבינו בתחום הזה יותר מכולם".
גם הוא עצמו מנצל את הידע הרחב שלו כדי להפיק רווחים בשוק ההון. כיום לדבריו הוא משקיע בעיקר בתעודות סל, ולא במניות בודדות. "כך אני לא במתח סביב מניה מסוימת, וזה נותן לי שקט כדי לחשוב איך להתגבר על המוגבלות שלי", מסביר אלדור.
בחלוף השנים הוא חיבר ספרי הדרכה מעשיים למשקיעים, והחל להרצות גם באוניברסיטת בר־אילן, באוניברסיטת בוסטון ובאוניברסיטת קולומביה בניו־יורק. בהמשך היה ראש התוכנית לכלכלה וראש התמחות מימון במרכז הבינתחומי הרצליה, וחקר את השפעתם של מעשי טרור על הכלכלה ושוק ההון. הרעיון למחקר הזה, הוא מספר, עלה במוחו אחרי ששהה בניו־יורק ב־11 בספטמבר 2001 – במהלך מתקפת הטרור שהרעידה את העיר ואת העולם כולו. "ראש המרכז הבינתחומי פרופ' רפי מלניק ואני יצרנו מאגר מידע על 750 אירועי טרור, ובדקנו מה קרה לשוק ההון בעקבותיהם. מצאנו שההשפעה של אירועים חד־פעמיים היא קצרת טווח, והבורסה אומנם יורדת אבל עולה במהירות. רק כשמדובר בטרור מתמשך, כמו האינתיפאדה השנייה אצלנו, יש השפעה ארוכת טווח. למדנו גם שככל שאירועי הטרור קיבלו יותר מקום בתקשורת, כך ההשפעה הכלכלית שלהם הייתה נרחבת יותר. המאמר שפרסמנו הפך למצוטט יותר מכל מאמר שמישהו מאיתנו כתב בעצמו קודם לכן".
לו ולטלי נולדו שלושה ילדים, ופרופ' אלדור למד לתמרן בין האבהות לקריירה האקדמית. "מרצה, עיתותיו בידיו. בכל השנים הקדשתי הרבה לילדים, הייתי לוקח אותם לגן בבקרים, וכשהבן שלי בכה שם לא עזבתי עד שהוא נרגע. ביליתי בגן כל כך הרבה, עד שבסוף השנה הגננת רצתה לתת גם לי תעודת בוגר. הבת שלי למדה בבית ספר לאמנויות, ונהגה להתעורר בחמישה לשמונה ולאחר להסעה. הייתי מקפיץ אותה ללימודים בנסיעה ששברה את מהירות הקול".
תמונה של הפחד
בגיל 54 הגיע כאמור האירוע ששינה הכול. בדיעבד הוא יודע לזהות אותות מבשרי רע שהיו שם עוד קודם לכן – אובדן חוש הריח ("היום אנחנו מכירים את זה כתסמין לקורונה, אבל זה אחד הסימנים הראשונים של הפרקינסון)", כתב היד שהצטמק והלך, קושי ביציאה מהמכונית, קשיחות של הגוף, הפנים שהפכו ל"פני מסכה" בעלי מנעד הבעות מצומצם. הוא עבר בדיקות, אך שום ממצא חריג לא אותר. בעקבות התקרית במעלית פנה אלדור לאחד משכניו, נוירולוג במקצועו, שאבחן אצלו את מחלת פרקינסון. בשיחתנו הוא מקפיד לומר "מתמודד עם פרקינסון", ולא חולה; "למילים יש כוח, ואדם צריך להרגיש שהוא מתמודד עם אתגר".
חייו, הוא מספר, התחלקו ללפני ואחרי. "עברתי מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. הייתי אז בשיא כוחי, מרצה פופולרי, אהבתי את מה שאני עושה – ופתאום הבנתי שעד לפני רגע הייתי אדם חופשי, ומעכשיו אני אדם מוגבל". הוא לא מצא את הכוחות לחלוק את המידע עם הסובבים אותו, ושיתף רק את אשתו. מאחיותיו ומחבריו הקרובים הוא הסתיר את מצבו במשך שנתיים, ולילדיו סיפר רק כעבור חמש שנים מיום האבחנה. את הסימנים שהחלו לצוץ הוא פטר בתירוצים שונים. "רציתי לחסוך מהילדים את הצער. בסופו של דבר הבנתי שאני משקיע המון אנרגיה בהסתרת המחלה, וזה לא מאפשר לי לבקש ולקבל עזרה. שיתפתי את פרופ' מלניק, בידיעה שממנו זה יעבור לעמיתים שלי. אחרי שעשיתי זאת הרגשתי הקלה עצומה".
על שולחן העבודה שלו הניח תמונה המדמה כיצד הוא אמור להיראות בעוד כמה שנים, כשהמחלה תיתן בו את אותותיה. "אנשים נוהגים להציב לעצמם על השולחן לוח חזון, אבל אני עשיתי את ההפך – שמתי תמונה של החשש הכי גדול שלי, כדי שאדע במה אני צריך להילחם", הוא מסביר.
"אמרו לי שזו תהיה תקופה קשה, אבל היא הייתה מהיפות בחיי. לא ידעתי כמה איהנה לעזור לאנשים. נהניתי גם ללמד כלכלה, שמחתי כשאמרו לי 'השיעור שלך היה נהדר', אבל כשאומרים לי דבר כזה על הריקוד אני שמח יותר. כי את מה שהם חווים גם אני חווה על גופי"
מיד לאחר האבחון הוא החל טיפול תרופתי נוירולוגי. במקביל המליצו לו הרופאים על פעילות גופנית, והציעו שיצעד במשך כחצי שעה בכל יום. אלדור מספר שהיה יכול לחוש איך בזכות התנועה משתפרת זרימת הדם המוביל חמצן אל המוח, ואפילו החיבורים בין תאי העצב מתחזקים. "הבנתי שהמוח אלסטי, גם בגילי. לאורך השנים הקואורדינציה ושיווי המשקל מתפתחים, וככל שהם יהיו מאוזנים יותר ויתפקדו בתיאום בשני צידי הגוף, כך חיי יהיו איכותיים ובריאים יותר".
אלדור החליט לגוון את תפריט הפעילות הגופנית שלו, ובנוסף לצעידה יומית הוא למד אומנויות גוף הקשורות ליציבה ושליטה, כמו טאי צ'י וצ'י קונג. גם אז עדיין חש שמשהו חסר לו, והתחיל להרהר בלימודי ריקוד. תמיד אהב לצפות בריקודים סלוניים ובתוכניות כמו "רוקדים עם כוכבים", נהנה מהתנועות המדויקות ומהמוזיקה, אך לא רקד בעצמו. את צעד הפתיחה עשה ב־2013, לאחר שנפרד מאשתו טלי. הוא עמד על מדרגות הרבנות, התלבט אם לחזור הביתה, ולבסוף פנה לכיוון ההפוך ונכנס ל"דאנס תל־אביב", סטודיו לריקודי זוגות. "המורה שקיבלה אותי שם אמרה שתרקוד איתי, אבל שככל הנראה לא נצליח להופיע יחד על במה. אמרתי לה: 'זה בסדר, יש פה מראות, אני רואה איך אני רוקד, ואין לי כוונה להופיע. לא אעשה מעצמי צחוק, ובטח שאני לא הולך לרקוד על במות'. גם כפרופסור מכובד, לא חשבתי לצאת ולפזז בשעות הפנאי. הריקוד לא בא לי בקלות, הוא דורש התעקשות ונחישות. מבחינתי כלכלה פשוטה יותר מאשר צ'ה־צ'ה".
אבל כשהתחיל לרקוד, לא בקלות, הוא חש את השינוי. "כשנכנסתי לזה, הרגשתי כאילו אני בתוך בועה. רק הריקוד חשוב, והכול מסביב נעלם. פתאום אהבתי את התנועה, חשתי תשוקה לזה. בלי תשוקה זה לא היה עובד".
איזה סגנון תפס אותך במיוחד?
"ריקודים סלוניים. לרוב הם מלווים במוזיקה רוסית, וזה דורש ממך ריכוז ודיוק, שלא כמו ריקודים אחרים שיש בהם לפעמים זרימה. בסגנון הזה יש חשיבות רבה לקשר בין המוח לגפיים, ולכן זה טוב לאנשים עם פרקינסון".
בתום הלימודים בדאנס תל־אביב ביקשו ממנו להשתתף במופע הסיום, וגם לעלות לבמה ולספר את סיפורו. בעקבות התנסותו האישית הוא פיתח משנה שלמה סביב השפעת הריקוד על המחלה. "כל הפרמטרים בריקוד הם פרדיגמה הפוכה לפרקינסון. מתמודדי פרקינסון הולכים כפופים, ובריקוד צריך להיות זקוף. המתמודדים מאופיינים בצעדים קטנים, ובריקוד יש צעדים גדולים. חוץ מזה, המוזיקה משפרת את מצב הרוח. אחרי הגירושין הייתי לבד, והריקוד הגיע בתזמון מעולה גם מהבחינה הזו. הוא סיפק לי חברה ושמחת חיים, והוציא אותי מתחושות של צער ומשבר".
מיליוני צפיות במקום עשרים
בשנים האחרונות מעלה אלדור לפייסבוק וליוטיוב קטעי וידאו שהוא מדבר בהם על הקשר בין ריקוד לפרקינסון. אחד הסרטונים הללו, שפורסם ברשת ב־2014, זכה עד כה ל־6 מיליון צפיות. הרצאה של אלדור בכנס "טד אקס" בישראל הועלתה ליוטיוב ונצפתה יותר מ־120 אלף פעמים. "הכול התחיל כשביקשתי מסטודנט שלי לשעבר לצלם אותי מרצה על כלכלה", מספר אלדור. "הסרטון היה טוב, אבל קיבל אולי עשרים צפיות. החלטתי לצלם סרטון אחר, כשהפעם יראו אותי רוקד ומלמד איך להתמודד עם פרקינסון. ביקשתי מהרקדנית אנה ארונוב להשתתף לצידי, כי הנחתי שזה יהיה אטרקטיבי יותר מאשר לראות פרופסור לכלכלה רוקד לבד. הסרטון ההוא זכה לעשרות אלפי צפיות ושיתופים, ומשם המשכתי".
ב־2016 הוא יצר עם הבמאי אבי מרזוק סרטון באנגלית שכותרתו "רוקד את החיים". הם הגישו אותו לתחרות בינלאומית בנושא פרקינסון, וקטפו את המקום הראשון בקטגוריית "בחירת הקהל". מונה הצפיות של הסרטון הזה מתקרב כיום ל־7 מיליון. "הרשתות החברתיות עזרו לי להפיץ את התכנים שלי", אומר אלדור. "השקעתי 3,000 שקל בסרטון, והגעתי לכל העולם".
לאחרונה הוציא לאור את הספר "רוקד את החיים – להתמודד עם פרקינסון מחוץ לקופסת התרופות". כיום הוא מרצה במגוון במות בארץ ובעולם, ונהנה מכל רגע. "אני אוהב להיות על הבמה ולהרגיש תועלתי", אומר אלדור. בקונגרס העולמי לפרקינסון בפורטלנד, מול קהל של 4,500 איש, הוא הוזמן לקבל פרס מידיה של מריום (מיי מיי) עלי – בתו של מוחמד עלי, המתאגרף הידוע שלקה בפרקינסון. "זה היה רגע מכונן בשבילי", אומר אלדור. "התרגשתי מעצם המעמד, וגם מההבנה שיש לסרטון השפעה עצומה על אנשים ברחבי העולם. שוב נוכחתי לדעת שקיבלתי מהמחלה שתי מתנות – את הריקוד הסלוני, ואת היכולת לעזור לחולים אחרים. הסיפור שלי מעניק להם תקווה. בכל שיחה שקיימתי עם מתמודד פרקינסון, שמעתי עד כמה הוא חולם לעכב את המחלה. אף אחד לא רוצה לאבד את עצמאותו ולהיות תלוי באחרים.
"אבי מרזוק אמר לי משפט מפתח: 'מה שאתה עושה בעצמך, זו לא חוכמה. ההשפעה שלך תהיה כשתעביר את הידע שלך הלאה'. האמירה הזו הלכה איתי, וידעתי שאני חייב להביא הלאה את הבשורה".
אלדור החל להקים ברחבי הארץ קבוצות ריקוד המיועדות למתמודדים עם פרקינסון. המסגרות הללו לא רק מלמדות צעדים ותנועות, אלא משמשות גם כקבוצות תמיכה שבהן אפשר לשתף בחששות, לבקש עזרה או להעניק אותה לאחרים. כעשרים קבוצות כאלה יצאו לדרך עד כה, ואלדור נכח בפתיחה של כל אחת מהן וחלק עם חבריהן את סיפורו. "אני אומר להם שלפני המחלה לא רקדתי אף פעם, התחלתי מפעם אחת בשבוע, והיום אני רוקד שישה ימים בשבוע. ניתנה לי הזכות להיות מורה דרך לאחרים".
כשאתה צופה היום ב"רוקדים עם כוכבים", אתה חושב שלא תצליח להגיע בעצמך לרמה הזאת?
"בעיניי התוכנית הזאת מצחיקה, היא קרקס. בחיים האמיתיים אין הנפות וגלגולים כאלו, זה אך ורק בשביל השואו. אנה ארונוב ואני הלכנו פעם לתחרות זוגות שבהם האחד מקצוען והאחר חובבן. עשינו את הריקוד שלנו מדויק, לפי הספר, ואחרים עשו שואו ועקפו אותנו. אנה יצאה משם כעוסה", הוא אומר בחיוך.
לפני כשנתיים, דווקא כשנראה שהוא מצליח לחיות לצד הפרקינסון, אובחן בגופו סרטן הערמונית. הרדיולוג שבדק אותו אמר כי נתגלו בגופו גרורות, ושנותרו לו בין שלוש שנים לחמש. "אמרתי לו: בסרט הזה כבר הייתי", מספר אלדור.
ובכל זאת, את הרצף החדש של טיפולים וניתוחים הוא מגדיר כתקופה הקשה בחייו. "פחדתי שאצא נכה לכל החיים. מה שעודד אותי הייתה היכולת שלי להעשיר את תוכנית השיקום בעזרת הריקוד. בדרך כלל השיקום מכוון הליכה; המטרה היא לקום מכיסא הגלגלים ולצעוד. אני בחרתי לקום מהכיסא היישר אל צעדי הריקוד. מצאתי שהריקוד עם בת זוג עוזר לי לפתור את בעיית השמירה על שיווי המשקל. בניתי לעצמי תוכנית שיקום של כמה תרגילים, ואני משתדל לבצע אותה בכל יום".
עד מתי תמשיך לרקוד?
"עד שימצאו את התרופה לפרקינסון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
