"משום מה אחרי זה הפסקתי לרכוב"

כשהיה יעקב גולדגרבר בן 23, וכבר אב לילד, בישרה לו אמו דבורה כי אביה נפטר. זו הייתה בשורה מפתיעה למדי, בהתחשב בכך שיעקב לא ידע עד אז שסבו בחיים. "אמי גדלה עם אמה וסבתה בפתח־תקווה – שלושה דורות בבית אחד, לצד פרדס שפרנס אותן בקושי. אביה עזב את הבית חודשים ספורים אחרי שנולדה, והיא ניתקה איתו קשר. הוא חי בצרפת, ורק אחרי מותו נוצר קשר בינה לבין ילדיו מנישואיו השניים". בהזדמנות זו גילה יעקב כי סבו הוא אברהם אפשטיין, "אבי ההתיישבות בגוש עציון", ממקימי חברת "אל ההר" לקידום ההתיישבות בהר חברון. אביו של הסב היה הרב זרח אפשטיין, ממייסדי ישיבת תורת החיים בירושלים. "למדו בה דמויות כמו הרב אריה לוין והרב צבי יהודה הכהן קוק", אומר הנין יעקב, נטול הכיפה.

בסיפור המשפחתי שלו מצד אביו היה בקיא מילדות. סיפור עצוב וקצר, שסופו משפחה נטולת סבים וסבתות, דודים ודודנים. משה גולדגרבר נולד בפולין ויצא ללימודי רפואה באיטליה, וכך היה ליחיד מבני משפחתו שניצל מזוועות השואה. לפני תום לימודיו הוא עלה לארץ ישראל המנדטורית, קיבל אשרת תושב, וחזר לבחינות הגמר באיטליה. לפני ששב ארצה שילם לשומר באוניברסיטה, שיאסוף עבורו את הדיפלומה וישלח אותה לירושלים. וכך, כשהוא נושא שתי מזוודות מלאות בעיקר בספרי רפואה, הגיע משה ארצה לבדו. את דבורה לבית אפשטיין הכיר במהלך התמחות בבית החולים בילינסון, כשהיא למדה סיעוד. באוגוסט 45' נולד בכורם חיים, באוגוסט 46' בנם השני. בין לבין התברר מה עלה בגורל המשפחה בפולין, והבן קיבל את שמו של הסב, יעקב. רבקה, אחותו הצעירה, נקראה על שם מי שלא הספיקה להיות דודתם.

הם גדלו בתל־אביב, כשנחל הירקון היה הגבול שאחריו שממה. כשיעקב היה בן עשר נסעה המשפחה לארה"ב, בעקבות עבודתו של אביו כגסטרואנטרולוג בבית החולים האוניברסיטאי בשיקגו. כעבור שמונה שנים חזרו ארצה, אבל יעקב נשאר שם להשלמת לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה היוקרתית בעיר. "הספורט של האוניברסיטה בשיקגו זה לספור כמה זוכי פרס נובל יצאו משם", הוא אומר. למתעניינים, מדובר בלמעלה משמונים זוכים מקרב הסגל והבוגרים.

הפסיכולוגים הצבאיים שראיינו את יעקב לא התרשמו מבית הגידול לזוכי נובל שהגיע ממנו. הם הסבירו לו שתואר ראשון מארה"ב מקביל בקושי לתעודת בגרות בישראל. הוא נפסל מלשרת כפסיכולוג, ונשלח לקורס מפ"ט – מחסנאי פקיד טכני, תפקיד המיועד לבוגרי שמונה שנות לימוד

למחייתו עבד כאורז מצרכים בסופרמרקט. קופאית בשם ליז הבחינה בו, הרימה טלפון לאמה והודיעה שזה עתה הכירה את החתן שלה לעתיד. "הייתי ביישן מאוד, אז היא הזמינה אותי לארוחת ערב", מספר יעקב.

הוא שב ארצה ב־67' במטרה להתגייס, בעוד ליז נשארה בשיקגו להשלמת לימודיה. עוד בטרם יצא ארצה, פגש באל"מ מור'לה (מרדכי) בר־און, קצין חינוך ראשי דאז, והלה הבטיח לו שעם תואר ראשון מאוניברסיטת שיקגו, צה"ל יחטוף אותו בשמחה. זה לא מה שקרה. כשיעקב עלה על מדים הוא נשלח לריאיון אצל שני פסיכולוגים צבאיים, אבל אלה לא ממש התרשמו מבית הגידול לזוכי נובל שהגיע ממנו. הם הסבירו לו ברצינות גמורה שתואר ראשון מארה"ב מקביל בקושי לתעודת בגרות בישראל. יעקב נפסל מלשרת כפסיכולוג צבאי, ונשלח לקורס מפ"ט – מחסנאי פקיד טכני. דרישות התפקיד כללו שמונה שנות לימוד, ואם אין בוגר כיתה ח' בסביבה, אפשר לקחת אקדמאי.

מפקד הבסיס הבטיח להוציא אותו משם, ויעקב אכן הגיע לחיל הקשר ושובץ כמצ"נ – מפעיל ציוד נושא. תפקיד זה דרש עשר שנות לימוד, כך שמדובר בהתקדמות. כעבור שנה נוספת, כשכל בקשות ההעברה לא נענו, הגיע יעקב לקצין חינוך פיקוד מרכז, ששלח אותו למִפקדת קצין חינוך ראשי, ששלחה אותו לסא"ל שייקה תדמור – לימים מפקד הגדנ"ע ומנהל מוסדות חינוך. תדמור לקח אותו ביד לראש ענף השכלה, וכך פתח ידידנו המותש פרק חדש בשירות, שהציל משהו מכבודו וניתב את מסלול חייו לעבר ההוראה. עד לשחרורו עבר יעקב בין בסיסים בעזה ובסיני, ולימד חיילים לשלוט בשפה האנגלית.

ליז הגיעה ארצה בקיץ 68', ובדצמבר נישאו השניים בבית הכנסת של האוניברסיטה בגבעת רם. הם התמקמו באשקלון, וכעבור שנה וקצת נולד בנם הבכור. יעקב עדיין שירת אז בצבא. "המזל הוא שליז לא ידעה עברית. כשאמרו ברדיו ש'חייל נפצע מרימון בכיכר המדינה בעזה', היא לא הבינה ולא ידעה ששעה לפני כן עמדתי שם".

לקראת השחרור שלו נסעה ליז לשגרירות ארה"ב בתל־אביב, חיטטה בברושורים של אוניברסיטאות אמריקניות, ומצאה תוכנית לתואר שני בייעוץ ושיקום באוניברסיטת אינדיאנה, שהייתה תפורה לחלומותיו של יעקב. כשבידיהם מזוודות, תינוק ומכתב קבלה לתואר שני, הגיעו ליז ויעקב לאינדיאנה, רק כדי לגלות שהתוכנית בוטלה. ראש החוג לחינוך מיוחד קיבל את יעקב בחום והודיע לו שהתקבל למחלקה; לעובדה שכלל לא ביקש ללמוד חינוך מיוחד, לא היה משקל גדול בשיחה. ליעקב הוצע להרכיב בעצמו תוכנית שתכלול קורסים של ייעוץ ושיקום לצד חינוך מיוחד, ובסופו של דבר דווקא הייעוץ אכזב והחינוך המיוחד הלהיב. כל כך הלהיב, שיעקב השלים דוקטורט בחינוך מיוחד באינדיאנה, שימש כמרצה לחינוך מיוחד במישיגן ובניו־יורק, ונשאר בתחום במשך חמישים שנה.

בגיחות ארצה בין התארים התיישבה המשפחה הצעירה בבאר־שבע, אבל אחרי השלמת הדוקטורט הם הגיעו דווקא לטבריה. "לליז היה קשה במדבר. היא גדלה במקום עם המון עצים ויערות, אז החלטנו ללכת על הדבר הכי קרוב לזה בארץ: הגליל". אחרי שנות הוראה אקדמית, יעקב העדיף את השטח והשתלב במוסדות לחינוך מיוחד בצפון. הוא שימש גם כיועץ למשרד הבריאות וכמנחה מורים, ובמקביל עבד כפסיכולוג של מעון "נופים", המיועד לבעלי פיגור – נושא ההתמחות שלו – והקים מסגרות לילדים עם מוגבלויות קשות במחניים ובמבואות החרמון.

בתוך כך שמע מקולגה על מצפה־עמוקה – יישוב חדש שעולה לקרקע במסגרת "תוכנית המצפים בגליל", שפעם היה מותר לקרוא לה ייהוד הגליל. ליז הלכה לבדוק וחזרה נלהבת, יעקב הלך והתלהב הרבה פחות. "היו פה בתים ארעיים ותחילת בנייה, בלי כביש מסודר ובלי חשמל. התארחתי אצל משפחה שכל הזמן התלוננה על המגרעות של המקום. אמרתי לליז, זה לא בשבילנו". ביקור נוסף הביא אותו לשנות גישה.

עמית סיפר לו על יישוב חדש ב"תוכנית המצפים בגליל", שפעם היה מותר לקרוא לה ייהוד הגליל. יעקב הלך לבדוק, ולא התלהב. "היו פה בתים ארעיים ותחילת בנייה, בלי כביש מסודר ובלי חשמל. אמרתי, זה לא בשבילנו". ביקור נוסף גרם לו לשנות גישה

זוג כפפות עבות ממתינות על השולחן בבית החלומות שנבנה ב־1986, בעומקו של יער עמוקה. פעמיים ביום יעקב עוטה אותן ויוצא לרכיבת אופניים, לקבר יונתן בן עוזיאל ובחזרה. בזה מסתכם הקשר שלו לציון המפורסם. זה, והכוונת מאמינים שבאו להתפלל לזיווג ותעו בדרך. "איש באמונתו יחיה", הוא מחייך.

בשיקגו האופניים היו כלי הרכב העיקרי שלו, בארץ תחביב משמעותי. כשגרו בטבריה, הוא לקח פעם את שני הבנים הגדולים לסובב כנרת. אחרי תשע שעות רכיבה, כששבו הביתה עייפים אך מרוצים, הגיע לבית גם צו שמונה שהזעיק את יעקב למבצע שלום הגליל. "הייתי תומך לחימה, ואחרי שלושה ימים נכנסנו ללבנון, שם שהינו שלושה שבועות רצופים. השתחררנו עם צו ביד שקורא לנו לעוד סיבוב. בהתחלה הכפריים קיבלו אותנו בסוכריות ובפרחים, בהמשך זה כבר נראה אחרת. משום מה הפסקתי לרכוב אחרי זה".

לפני שמונה שנים, בעקבות תאונה, נשלל רישיון הנהיגה שלו, והאופניים חזרו לדווש. הוא חבר בחוג אופניים שבמסגרתו מתנדבים הרוכבים עם בעלי נכויות, ומשתתף במרוצים ובהם מרוץ שנתי לזכר צנחני המילואים שנהרגו בכפר־גלעדי במלחמת לבנון השנייה.

מצפה־עמוקה עטוף כולו עצים ופרחי נוי אביביים. לרחובות כאן אין שמות, וכשאנחנו אומרים "רחובות" אנחנו מתכוונים לרחוב יחיד שמאגד את היישוב על ציר מעגלי אחד. אם תרצו, נהלל למתחילים. יש תוכנית הרחבה, מסביר יעקב, אבל היא מתקדמת באיטיות. יש בה כמובן תִעדוף לבנים ממשיכים, אבל העיכובים גרמו לבנים להמשיך הלאה, למקומות אחרים. טל (52) שהה חצי יובל בארה"ב וחזר ארצה עם משפחתו בעקבות הקורונה, ברוש (49) ותדהר (39) גרים בניו־ג'רזי. כאן בעמוקה יושבים ההורים־הסבים ומתגעגעים לארבע הנכדות, אך נמנעים מלעלות לטיסה מחשש קורונה. תמונות מרהיבות שלהן ושל הנכדים שעלו ארצה מביאות מעט נחמה.

את השקט הפסטורלי קוטעים בתיפוף רגליים שני כלבים יפים שיוצאים אלינו מהמבואה: קוקו הנבחנית ופאפי הקשיש. היא חדשה בבית, הוא כבר בן 17, מבלה את ימיו בלפקוח עיניים ולסגור. ליז אומרת שהוא מאריך ימים בזכות טיפול מסור ואהבה גדולה. נדמה שזה גם סוד ההישרדות והקסם של היישוב המרוחק והקטן הזה ששוכן בלב יער.