הבית // קרוואן בגודל 80 מ"ר, "בית מורחב של אמנה, עם פרגולה, שלושה חדרי שינה וסלון גדול, שזה לא מובן מאליו"
עראי // הם חלק ממקבץ קרוואנים שנבנו לפני שבע שנים. זו בעצם ההתפתחות הראשונה בדרך להתיישבות קבע במקום: "קנינו מגרש ואנחנו אמורים לבנות עליו את ביתנו. אנחנו נחשבים 'התיישבות צעירה', מה שאומר שכרגע יש הרבה קרוונים, ובינתיים אנחנו קופאים בקור ומתבשלים בחום.
"אנחנו ממש מתים לבנות בית קבע אבל יש בעיה רצינית בכל ההתיישבות הצעירה, שאי אפשר לקחת משכנתאות, אז מנסים להביא כסף מהבית. כולם רוצים לבנות בית אמיתי בסופו של דבר, ולא לגור בבית ארעי".
בוקר טוב // אסתר קמה לפעמים לפני הנץ כי הילדים פשוט מעירים אותה: "יש לנו ילדים מאוד ערניים". אביחי קם בשעת הנץ ומתחיל לעבוד: "בגלל העדר אני קם ממש מוקדם. צריך להאכיל את הצאן. לעיתים אני יוצא לפגישות מיד אחר כך".
עם ההתעוררות הוא שותה קפה ("אני מכור, שבע כוסות קפה שחור ביום. לפחות"). הילדים אוכלים קורנפלקס עם חלב ויוצאים למוסדות החינוך, חלקם ביישוב וחלקם בשילה.
הדיר // אביחי הוא בעל דיר כבשים, וגם מנכ"ל השומר יו"ש מאז 2019: "זה תפקיד מאתגר שכולל אחריות רבה, מצפון השומרון ועד דרום הר חברון. במהלך השנה מגיעים אלינו המון מתנדבים שעוזרים לחקלאים בכל רחבי יו"ש. זאת תרומה אדירה להתיישבות כולה ולארץ ישראל בכלל".
הגן // אסתר היא גננת מחליפה במועצה, ומסיימת את לימודיה במכללה ללימודי הגיל הרך. "אני אוהבת את העבודה ומחכה לסיים את התואר כדי לעבוד בזה באופן קבוע.
"התואר שלי נפרס על הרבה שנים, כי לקחתי הפסקה. במקביל אני מסייעת בכל מה שצריך בדיר – בקבוקים לטלאים, יציאה למרעה מדי פעם".
"יום אחד הכנו סטיקרים עם השם של ראש המועצה, ולידו הכיתוב 'משעמם לי'. הוא נלחץ ובנה לנו בית נוער"
המשפחה שלו // אביחי גדל בקצרין, ברמת הגולן, "במשפחה ספרדית חמה. יש לי שני אחים גדולים ושתי אחיות קטנות. אבא שלי היה כבאי במשך יותר מעשרים שנה ברמת הגולן. הוא היה עובד יום אחד ואז היו לו יומיים חופש. בימים הללו הוא היה מוכר ספרים בכל הארץ והתפרנס מזה ממש יפה. זה היה בימים שהיו רק ספרים, ויכולנו לרכוש ידע רק דרכם ולא דרך המחשב. כשהאינטרנט פרץ לחיינו הוא נאלץ לסגור את העסק. העולם פשוט השתנה, ולא היה לזה מקום יותר". אמו הייתה סייעת בגנים ובמעונות, ועושה זאת גם היום, בגיל פנסיה.
החבורה שלו // הוא זוכר ילדות "כיפית" בקצרין: "היינו המון בני נוער ביחד. אני זוכר את עצמי ואת חבריי כשהיינו צעירים בקצרין, היו לנו לא מעט שעות שעמום. יום אחד הכנו סטיקרים עם השם של ראש המועצה, ולידו הכיתוב 'משעמם לי'. הוא נלחץ ובנה לנו בית נוער לבילוי אחר הצהריים. מכיוון שהייתי נועז אז, נכנסתי להיות חלק מוועדת התרבות של העיר ובגיל 17 כבר הייתי מנהל התרבות בקצרין".
המסלול שלו // אחרי התיכון הוא עשה שנת שירות, התגייס לצבא "ביום לא פשוט במהלך ההתנתקות", שירת בקרקל ("גדוד מעורב בנים ובנות, זה היה כמו טיול שנתי ארוך"), ולמד שלוש שנים בישיבת נהורה ברמת־גן.
המשפחה שלה // אסתר נולדה בצרפת, והיא השלישית משישה אחים. משפחתה עלתה לארץ לפני שלושים שנה. "ההורים שלי ציונים מאוד. הם היו הייטקיסטים כבר לפני שלושים שנה, כשזה עוד היה חידוש, ובכל זאת עזבו הכול ועלו לישראל. הם הקריבו המון. עד עצם היום הזה אכפת להם נורא ממה שקורה פה. הם עברו לגור ביהודה ושומרון כשזה היה מאוד מסוכן".
נדודים // "אחרי העלייה גרנו במבשרת־ציון במרכז קליטה, ואחר כך עברנו לכרמי־צור עם כמה משפחות שעלו מצרפת. לאחר חמש שנים, כשהייתי בכיתה ג', עברנו לשילה. למדתי באולפנת עפרה ובמעלה־לבונה. אחר כך התחלתי לימודים בבית וגן, במכללה".
השידוך // כשאביחי התחיל עם העדר, ביום עצמאות אחד, היה לו מנהל חשבונות ממוצא צרפתי עם עובדת צרפתייה. "בכל פעם שנכנסתי למשרד שמעתי אותם מדברים בצרפתית, אז שרתי להם שירים בצרפתית שגדלתי עליהם בילדות. העובדת שלו נקרעה מצחוק בכל פעם, עד שאמרה לי 'שמע, יש לי אחיינית שאני רוצה להציע לך לצאת איתה'. אמרתי יאללה. אחרי כמה זמן גם התקשר חבר שהכיר את אסתר טוב יותר והציע לי אותה".
דייטים // הם יצאו במשך שלושה חודשים. "הדייטים שלנו היו בעיקר באזור הגבעה. השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה אם היא צמחונית, כי אני חובב בשר מושבע. באחד הדייטים אפילו בישלתי לנו פויקה מאיברים פנימיים של פרה. היא לא ידעה את זה, ובדיעבד היא גילתה שזה מה שאכלה ורצתה למות. בט"ו באב החלטנו להתחתן ועשינו וורט. התחתנו בכ"ג באלול, שהוא גם יום הנישואים של ההורים של אסתר".
יחד // אחרי החתונה התגוררו ביישוב בבית שצמוד לדיר. "היו כאן חמש משפחות. זו הייתה תקופה מורכבת, לא יכולתי לצאת ולעזוב את הדיר לשבת כי לא מצאתי מישהו שיחליף אותי. פשוט לא ביקרתי את ההורים שלי במשך שלושה חודשים. יום אחד החלטתי שאני נוסע לבקר אותם, האכלתי את הכבשים בבוקר ונסעתי. כשחזרתי הייתי עד לפיגוע הרצח של מלאכי רוזנפלד. בדרכנו חזרה רצו לקראתי הנוסעים שהיו איתו ברכב, כולם ספגו יריות ואני הראשון שבא לקראתם והזעיק עזרה.
"זה היה אירוע טראומתי בתקופה סופר־מתוחה בשומרון. בעקבותיו החלטנו לעבור לרמת הגולן עם כל העדר שלנו. התגוררנו ביישוב אבני־איתן, וחזרנו לבנימין רק ב־2019. מאז אנחנו פה וברוך השם טוב לנו".
העדר // "הכבשים רועים בשטחים הפתוחים סביב היישוב. בעדר יש 150 ראש, והוא נקרא 'האיכר השמחה'".
שוד // "עדר מרעה הוא הדבר הכי גניב שיש, אז יש אצלנו כל הזמן מתנדבים ששומרים. יש לא מעט ניסיונות לגנוב, והגנבות הכי גדולות מתרחשות דווקא בימים סוערים, בגשם ולפעמים בשלג. כשיש רוח מטורפת הערבים יוצאים מנקודת הנחה שלא נשמע את הקולות מהדיר, וגונבים באישון לילה עדר שלם. כבר מזמן הבנו את השיטה, ולכן בלילות כאלו אנחנו מתגברים את השמירה. מספיקה גניבה אחת כדי למוטט את העסק, כי התוצאה שלו – מעבר לפן הכלכלי – היא שלא יוצאים לרעות בשטחים הפתוחים, והפלסטינים משתלטים עליהם. המשטרה לא מסייעת במקרי גנבות, לצערי. אנחנו כבר מנוסים בזה".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il