ישראל חתמה על הסכם פיוס היסטורי עם טורקיה – ב־2016. זוכרים? ושנתיים אחר־כך גירש נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן את השגריר הישראלי בגלל מהומות חמאס מול גדר המערכת בעזה. היחסים בין ישראל לטורקיה ידעו עליות ומורדות. אחרי אירועי משט המרמרה ב־2010 שקעו היחסים לשפל היסטורי. שגריר טורקיה בישראל הוחזר, והפגנות פרצו בשתי המדינות נגד המדינה השנייה. ב־2013 התנצל ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו בפני ארדואן על התקרית, והיחסים נורמלו; ב־2014, במהלך מבצע ״צוק איתן״, ארדואן הסית נגד ישראל והאשים אותה ברצח עם; ב־2016 הכריזו על הסכם נרמול, וב־2018 גורש השגריר הישראלי מאנקרה בתגובה למהומות בגבול. עליות ומורדות.
עכשיו נראה שיחסי ישראל וטורקיה שוב עומדים בפני עלייה – הנשיא יצחק הרצוג ביקר בטורקיה, וארדואן מדבר על שיתוף פעולה עם ישראל, במיוחד בתחום הגז הטבעי. ישראל אינה היחידה שנראה שנהנית פתאום משיפור ביחסים עם טורקיה: נסיך הכתר של איחוד האמירויות ביקר בטורקיה בנובמבר 2021, בצעד של הפשרת היחסים בין שתי המדינות, במרץ 2022 ארדואן וראש ממשלת יוון נפגשו בניסיון לשפר את היחסים, וטורקיה וארמניה מנהלות שיחות על נרמול יחסים מלא ביניהן.
אז למה טורקיה מחפשת לפתע יחסים ידידותיים עם כולם? כי עכשיו זה משתלם לה יותר מאשר עימות. טורקיה של ארדואן היא מדינה אופורטוניסטית – היא מנצלת את ההזדמנויות שנקרות בדרכה בשביל רווח, ואינה כפופה לעיקרון כלשהו חוץ מהאינטרס העצמי שלה. אם היום היא תילחם נגדך, מחר היא תעבוד איתך – אם זה יהיה שווה לה.
נושא הגז הוא דוגמה טובה. למה טורקיה מעוניינת בצינור שיוביל גז מישראל אליה? המטרה שלה היא להיאבק בזרימת גז עצמאית ממזרח הים התיכון לאיחוד האירופי, שלא תעבור דרך אנקרה. העיכובים החמורים בהנחת צינור האיסט־מד, שהיה אמור להעביר גז מישראל, קפריסין ומצרים לאירופה דרך יוון, פתחו בפני טורקיה את הדרך לשמר את מעמדה כמונופול בייצוא הגז של מזרח הים התיכון, כמו שהיא המונופול בייצוא האנרגיה מהים הכספי. הטורקים בהחלט נמצאים בעמדה גיאוגרפית טובה, בשל מיקומם בגשר היבשתי בין מערב אסיה לאירופה. צינור גז ישראלי לטורקיה יחזק את ההשפעה של טורקיה על אירופה, ולא יעניק שום יתרון אסטרטגי ברור לנו.
ההנחה שיחסי ישראל־טורקיה ישתפרו בגלל צינור גז אינה אופטימית, אלא נאיבית. גרמניה טענה את אותו הדבר לגבי הצינור נורד סטרים 2 בים הבלטי, אבל למעשה היא נעשתה תלויה בגז הרוסי, ואת התוצאות אנו רואים עכשיו, כשטנקים סובבים את קייב. בניגוד ליחסי האנרגיה של גרמניה ורוסיה, בין ישראל לטורקיה המצב הפוך: צינור גז ישראלי יחזק את טורקיה, אך לא יגרום לה להיות תלויה בנו. טורקיה אינה צריכה גז ישראלי. ב־2023 היא צפויה להתחיל להפיק גז מהשדה העצום שגילתה בים השחור, שמכיל לפי ההערכות 540 מיליארד מ"ק גז טבעי. ההפקה תספק כשליש מהצריכה הטורקית, ותגמול אותה מהשימוש בגז רוסי. אם צינור יוביל גז מישראל דרך טורקיה לאירופה, ארדואן יגדיל את השפעתו, וישראל אומנם תרוויח – אך הרווח הזה יהיה תלוי בטורקיה.
מה על ישראל לעשות? ראשית, עלינו להפנים שטורקיה אינה שחקן אמין, ושכל שיתוף פעולה חייב להיות מצומצם בהיקפו ומוגבל בטווח הזמן שלו. שנית, יש מקום לשיתוף פעולה בתחומי עניין משותפים – רשתות ההשפעה של איראן בעיראק ובסוריה, מסחר, תיירות, ויצירת ערוצי קשר בין הציים של שתי המדינות כדי למנוע היתקלות צבאית. שלישית, יש לשקול האם ישראל באמת צריכה צינור גז דרך טורקיה, או שמא עדיף להגדיל את הייצוא למצרים ודרכה, במתקני הנזלה, לאירופה.
