ישיבת ראשי השירותים החשאיים תועדה על דפים שבראשם מתנוססות בין מקפים המילים "סודי ביותר". הדיון היה מעשי: בהמלצות שיצאו מהפסגה נכתב שיש להדק ולפתח את שיתוף הפעולה בין שירותי המודיעין של המדינות באמצעות החלפת ידיעות, רעיונות וידע, ולעזור בכינון או בחיזוק של "שירותים מיוחדים" בארצות שעשויות לשמש מטרה לאויב המשותף לכל הצדדים. זה קרה ב־1958, הרבה לפני "פסגת הנגב" שהתכנסה בשבוע שעבר בשדה־בוקר כדי ליצור חזית מאוחדת נגד האיום האיראני. משתתפות הפסגה ההיא, שהתקיימה באנקרה, היו ישראל, טורקיה ולא אחרת מאשר איראן עצמה. האויב המשותף, אי אז לפני 64 שנים, היה "הפעולות החתרניות הקומוניסטיות בכלל, וההתפשטות הנאצרית הנתמכת על ידי ברית המועצות בפרט". המטרה ששלושת הצדדים הסכימו עליה: לבלום את "התפשטותו של נאצר… למען הגבלת מצרים בתוך גבולותיה".
הקבוצה שהתכנסה אז כונתה "פורום כליל", וחבריה היו "ראשי השירותים של פרס, ישראל ותורכיה", כפי שנכתב במסמך המסכם, המושחר בחלקו, ששמור בארכיון המדינה. המשתתפים חילקו את מדינות האזור לשתי קבוצות: "הארצות העצמאיות" – לוב, ירדן, לבנון, נסיכויות המפרץ, סעודיה, מרוקו, תוניסיה, סודן, חבש (אתיופיה) ואפריקה השחורה; ו"הארצות העוינות" – סוריה, תימן, מצרים ועיראק. שלוש חברות הפורום הסכימו לערוך פגישות בין ראשי הממשלות שלהן, ראשי המטות הכלליים ו"המוסדות המוסמכים בשטח הכלכלי", כדי להרחיב את שיתוף הפעולה. עוד סוכם על כינון מועצה של שלושת ראשי השירותים, וכן ועדות למודיעין, לביטחון ולפעולות מיוחדות. "ישיבתה הבאה של המועצה תתקיים ב־5 וב־8 בינואר 1959 בישראל", נכתב בסיכום.
"אסטרטגיית הפריפריה" המתבטאת במסמכי פורום כליל נועדה לחלץ את ישראל – מדינה צעירה מוקפת אויבים – מטבעת החנק הערבית, באמצעות פיתוח היחסים עם מדינות המעגל השני. מצפון לסוריה, מדרום למצרים, ממזרח לירדן ולעיראק, ובמילים אחרות בפריפריה של המעגל העוין אותנו, היו מדינות שחששו מדורסנותו של רודן מצרים גמאל עבד אל־נאצר, שהלאים את תעלת סואץ ופעל להגברת כוחו באזור. טורקיה ואיראן היו המדינות המרכזיות באסטרטגיה: איתן חתמה ישראל ב־1958 על ברית "כליל", שכונתה באנגלית trident, על שם הקלשון משולש השיניים של נפטון, אל הים במיתולוגיה היוונית. פעמיים בשנה, במשך שני עשורים, נועדו נציגי ארגוני המודיעין של שלוש המדינות באנקרה, בטהרן ובתל־אביב.
"תורת הפריפריה הייתה אסטרטגיית־על לאיגוף הליבה הערבית העוינת שהקיפה את ישראל בזמן שלטון נאצר", אומר איש המוסד בדימוס יוסי אלפר, שמכיר היטב את פרשת כליל וכתב עליה את ספרו הקודם, "מדינה בודדה" (הוצאת מטר, 2015). לא כל המטרות הושגו, הוא מסביר, אבל במסגרת הפורום נעשו הרבה דברים למען ביטחונה של ישראל. ברית כליל וקשרים אחרים שנרקמו כחלק מאסטרטגיית הפריפריה, גרמו למדינות האויב להבין שאנחנו מסוגלים לאיים עליהן מעורפן. "הפורום החזיק מעמד עד לנפילת השאה באיראן ב־1978. בתקופה הזאת הוא הצליח להפוך למפעל מודיעיני רחב־היקף, שכלל הסכמים גם עם אתיופיה, הכורדים בעיראק, הדרום־סודנים ועוד. כולם ניצחו בברית הזאת".
המצור על סוריה
אני פוגש את אלפר (79) בביתו ברמת־השרון, ששנותיו כשנות המדינה. בני הזוג אלפר מתגוררים כאן מאז שנות השישים: "הוספנו חדר וחצי אחרי שנכנסנו לפה. מאז הוא לא השתנה הרבה". אנחנו משוחחים במחסן חיצוני קטן שהפך לחדר עבודה, וכשהמלקוש בחוץ מתחזק, אלפר סוגר את החלון אבל משאיר את הדלת פתוחה. "אני בסיכון לקורונה", הוא אומר; לפני המפגש וידא שאני מחוסן ובריא. כשהוא מסדר את השולחן, נתלשת פיסת בד מהמפה הפרושה עליו. "זהו, היא מתפוררת", אומר אלפר בצער על החפץ הדומם. "זאת מפה מאינדונזיה שקניתי במהלך אחת ממשימותיי במוסד".
הוא נולד בארה"ב, עלה ארצה ב־1962, ואחרי שנתיים התגייס לצה"ל. בתור איש מודיעין עזר לתרגם ספרי הדרכה צה"ליים לצורך פעילותה של משלחת הסיוע הצבאי בכורדיסטן, ובחן את משלוחי הציוד שהעבירה ישראל למורדים בתימן, כדי לוודא שאין בהם כל סימן המסגיר את מקורם. בהמשך הצטרף למוסד, ושירת בין השאר בלונדון. בשנות השמונים היה עמית ב"מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים" ובהמשך עסק בפעילות שלום ושיח בין יהודים לערבים. לאחרונה יצא לאור (באנגלית) ספרו "מחול המוות: אריאל שרון, יאסר ערפאת ושלושה ימים גורליים במרץ" (Death Tango). בספר הזה עוסק אלפר בפיגוע במלון פארק בליל הסדר תשס"ב (2002), באימוץ יוזמת השלום הערבית יום לאחר מכן בפסגת הליגה הערבית בביירות, וביציאה למבצע חומת מגן, שבו השתלט צה"ל בחזרה על הערים הערביות ביו"ש.
בשיחה איתו אנו חוזרים כאמור עוד שנים רבות לאחור, ומבקשים להבין מה בדיוק ניסתה ישראל להשיג בהקמת פורום כליל. שתי הצלעות האחרות בברית המשולשת, מסביר אלפר, נועדו לאגף את סוריה. שכנתנו מצפון עוד לא הייתה אז בשליטת מפלגת הבעת': היא קיבלה על עצמה זהות פאן־ערבית, ובראשית פברואר 1958 הצטרפה ל"רפובליקה הערבית המאוחדת" בהובלת מצרים. האיום על ישראל מצד המדינה המצרית־סורית הזאת היה גדול – יש לזכור שהכוחות הסוריים ישבו אז ממש מעל נהר הירדן והכנרת, מקורות המים של ישראל, וצבא מצרים היה מרוחק קילומטרים ספורים מאשקלון, ורק 50 ק"מ מתל־אביב. ישראל הייתה נצורה כמעט, וכדי להיחלץ היא ביקשה להבהיר לסוריה שגם אנחנו צרים עליה.
כוח אחד במצור הזה על סוריה היה מצפון, מכיוון טורקיה. יחסינו עם הטורקים בשנים ההן לא התבססו על תיירים בשוק באיסטנבול או על חבילות נופש במלונות "הכול כלול" באנטליה: לא משרדי התיירות והחוץ הובילו את המדיניות, אלא מערכת הביטחון. "אפשר לומר שהממשלה הטורקית לא הייתה בעניינים – הגנרלים של הצבא והמודיעין הכתיבו הכול", מסביר אלפר. "הם אלה שניהלו את המגעים, כשלמעשה שרי החוץ הטורקים לא ידעו בכלל על הברית. ישראל נתנה הכשרה תמורת מידע. הטורקים היו מעבירים לנו בכל יום דיווח על התנועה של אוניות סובייטיות בין הים השחור לים התיכון – פעילות מודיעינית פשוטה, שהיה לה ערך רב עבורנו. המגעים היו הדוקים עד כדי כך שבראשית שנות השישים גיבשו הרמטכ"לים תוכנית לפלישה משותפת לסוריה – הטורקים מצפון ואנחנו מדרום. גם בסוף שנות התשעים, כשהיו קשרים טובים עם הממשל הטורקי, התוכניות להפלת המשטר בסוריה צפו שוב".
ממזרח הצטרף שליט איראן, מוחמד רזא שאה פהלווי, לבניית איום על הסורים – ועל שכניהם העיראקים, שנחשבו לבעלי פוטנציאל לחברות בציר המצרי־סורי. לשם כך הפעיל השאה את ארגון הביון שלו, הסַאוַאכּ. "האיראנים סיפקו מידע על העיראקים, והיו גם צינור להעלאת יהודי עיראק לארץ", אומר אלפר. "השאה האיראני רצה לרכוש את אמונם של השיעים ברחבי העולם, ודרך ישראל הוא שלח נשק לחמולות שיעיות, כדי שיצברו כוח בדרום לבנון. הוא רצה להתחבב עליהם, ואנחנו רצינו חגורת ביטחון. האינטרסים התכנסו והסיוע נשלח, שנים רבות לפני חיזבאללה והעוינות השיעית כלפינו.
"בדיעבד ובעיניים ישראליות, היכולת של האיראנים והטורקים להשיג מידע ולגבש הערכה מודיעינית על המזרח התיכון הייתה די מוגבלת. הפגישות לא היו סימטריות: ישראל סיפקה את המודיעין האיכותי. ועם זאת, החשיבות של פורום כליל הייתה בעצם קיומו. מצרים, סוריה ועיראק ידעו שמידע מודיעיני עליהן עובר בין השותפות לברית הזאת. הן הבינו שישראל לא מבודדת ושיש לה ידידים בגבולותיהן, והמסר ההרתעתי הושג".
"הפגישות לא היו סימטריות: ישראל סיפקה את המודיעין האיכותי. אבל החשיבות של פורום כליל הייתה בעצם קיומו. מצרים, סוריה ועיראק ידעו שמידע מודיעיני עליהן עובר בין השותפות לפורום. הן הבינו שישראל לא מבודדת ושיש לה ידידים בגבולותיהן, והמסר ההרתעתי הושג"
מלבד השותפות המרכזיות, בברית הפריפריה נכללו גם מיעוטים בתוך סוריה ועיראק: שיעים, דרוזים, מרונים, נוצרים ואפילו העלווים, המיעוט הדתי המוסלמי שמשפחת אסד משתייכת אליו. "המרונים פנו אלינו ב־1975 וביקשו עזרה צבאית כדי להילחם בפלסטינים ובסורים", מספר אלפר. "ראש הממשלה דאז יצחק רבין השיב להם שישראל תהיה מוכנה לסייע בנשק, אבל קבע שלוחמים ישראלים לא ישתתפו בלחימה. את הכלל הזה הפרו אריאל שרון ורפול, וככה מצאנו את עצמנו ב־1982 בפלישה ללבנון, בהסתבכות קשה שמשפיעה עד היום על הנכונות הישראלית לסייע למיעוטים בצרה. ראינו את זה ב־2011, כשגורמים סוריים רבים ביקשו מישראל להתערב במלחמת האזרחים שם. היה ברור שמתנגדי הכניסה לסוריה הם הדרגים שנכוו בלבנון".
בני מיעוט אחר שהסתייעו בישראל, וישראל הסתייעה בהם, היו הכורדים בצפון עיראק ובצפון סוריה. הקשר החשאי הוסתר מפני הטורקים, הרואים בכורדים אויבים. "חלק מההבנות שלנו עם הכורדים היו שאנחנו מספקים להם דרך איראן נשק, תחמושת ואימונים, כולל מומחיות צבאית ומודיעינית; הם מצידם מספקים לנו מודיעין על עיראק, ובשעת מלחמה ימנעו מכוחות עיראקיים להגיע לכיווננו. ב־1973 הם לא מילאו את חלקם, ושתי דיביזיות עיראקיות הגיעו כחיל משלוח לחזית הסורית".
שנתיים לאחר מכן, הסכם הפסקת האש שכרת השאה באיראן עם סדאם חוסיין כפה את ניתוק הקשר של ישראל עם הכורדים. ההסכם נחתם ללא ידיעת ישראל, ולימד שיעור או שניים בכל הנוגע ליחסי נאמנות בין מדינות ומנהיגים. נפילתו של השאה, ארבע שנים אחר כך, סיפקה שיעור גדול עוד יותר על השבריריות של משטרים במזרח התיכון.
מקורות הנהר
בחזית המצרית התבססה אסטרטגיית הפריפריה על הנילוס. קל מאוד ליצור בקהיר תודעת מצור: כל מה שצריך הוא לאיים על הנהר המשקה את כל ארץ מצרים. גם היום חשים שם לחץ עצום על רקע הפעלתו האיטית וההדרגתית של "סכר הרנסנס" האתיופי בנילוס הכחול: תהליך מילוי מאגר המים האדיר שמאחוריו מאיים לחתוך בשיעור ניכר את זרם המים ל־100 מיליון מצרים. כבר בשנות החמישים זיהתה ישראל את נקודת התורפה הזאת של אויבתה הגדולה, ולכן הוקם "משולש הדרום": שותפות ישראלית עם אתיופיה וסודן.
המשולש נועד לא רק ליצור אשליית איום על הנילוס, אלא גם להשפיע על חופש השיט בים סוף, שהיה חיוני לצורך ייבוא נפט מאיראן לישראל דרך אילת. הן אתיופיה והן סודן היו נתונות אז בעימותים פנימיים, וישראל ניסתה להשפיע עליהן לסייע לה מול מצרים, כשבתמורה תעניק להן עזרה במישור הביטחוני. "ישראל סייעה לאתיופיה בכך שתמכה בכוחות הנוצריים במאבקם נגד החתרנות הערבית המוסלמית במדינה", מסביר אלפר. "הקשרים כללו שיתוף פעולה הדוק בתחומי הביטחון והמודיעין, וסיוע אזרחי בחקלאות ובחינוך. בשנות השישים והשבעים הפעילות הייתה בשיאה. באדיס־אבבה פעל אפילו בית ספר ישראלי, עבור משפחותיהם של אנשי עסקים ישראלים ועובדי משלחות סיוע. נציגי צה"ל אימנו יחידות מפתח בצבא אתיופיה, ואנשי ביטחון ישראלים יעצו למאבטחי הקיסר היילה סלאסי".
המאמץ לא בהכרח הועיל לסלאסי, למשל כשקצינים שאימנה ישראל ניסו לבצע הפיכה נגדו. ישראל, מציין אלפר, גם לא אימנה שם רק אתיופים: ב־1962 היא העניקה למהפכן דרום־אפריקני צעיר, נלסון מנדלה שמו, הכשרה בהפעלת נשק וחומרי נפץ לצורך לחימת גרילה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים ניתקה אתיופיה את הקשר הרשמי עם ישראל, אבל הקשרים החשאיים נמשכו עד נפילת הקיסר היילה סלאסי ב־1974. גם אחר כך קיימה ישראל נוכחות חשאית באתיופיה, עד שגופות של מתנגדי המשטר החדש הושלכו על מפתנו של המתקן הישראלי היחיד שנותר שם. "המצב הטראומטי שכנע את הנציג הישראלי החשאי לבקש מהמטה רשות לשוב הביתה", כותב אלפר בספרו.
הצלע השנייה במצור על מצרים הייתה סודן. הקשר שלה עם ישראל החל ב־1954, עוד לפני מבצע סיני, ביוזמת הסודנים ובתיווך בריטי; ב־1956 קיבלו הסודנים עצמאות, וב־1957 נערך ניסיון לקיים מפגש בין שליט סודן ובין בן־גוריון. בשנה שלאחר מכן התחוללה הפיכה בסודן והקשר עם ישראל פסק, אבל חשיבותה של סודן הייתה ברורה, ולכן ב־1969 החלה ישראל במגעים חשאיים עם "אניאניה" – צבא השחרור הדרום־סודני, שלחם ברודן ג'עפר נומיירי. מפקד צבא השחרור, יוסף לאגו, חיפש תומכים בכל מקום אפשרי, ולשם כך הגיע גם לישראל. בהמשך יצאו משלחות ישראליות לדרום סודן, תחת פיקודו של דוד בן־עוזיאל ("טרזן"), יוצא יחידה 101.
כרזות המאבק של אניאניה נגד המשטר בחרטום תלויות היום במחסן־משרד שבו אנו יושבים. אלפר למעשה עבד כיחצ"ן בסתר של המאבק לשחרור דרום־סודן: הוא עצמו חיבר את הכרזות הללו בתל־אביב, והן נוקו מכל סימן למקורן הישראלי ונשלחו לרחבי מזרח אפריקה כאילו היו פרסום של הצבא הדרום־סודני. "אנשי אניאניה הופעלו כדי ליצור מצג שווא של איום על הנילוס הלבן, הזורם מדרום סודן לחרטום ומשם למצרים", מסביר אלפר. "זה היה איתות למצרים שהצלחנו לערוך איגוף מדיני, ואנחנו נמצאים בעורפם. כמובן, חסימת מי הנילוס או הסטתם בלתי אפשרית כמעט מבחינה הנדסית, ומהלך כזה לא נשקל באמת בישראל.
"כמה וכמה משלחות שוגרו לסודן לפרקי זמן ארוכים. הן ערכו אימונים לכוח הצבאי בדרום, תיאמו הובלת נשק וציוד שהגיע ישירות מהארץ במטוסי חיל האוויר, וניצחו על בית חולים שדה שצוותו היה ישראלי. ב־1970 חישבנו ומצאנו שהעלות הכוללת של המבצע הישראלי בדרום סודן הייתה נמוכה ממחירו של מטוס קרב אחד. ההתקוממות שם הצליחה, ונשיא סודן נומיירי הציע לדרום אוטונומיה ב־1972. זאת הייתה התשתית למדינה האפריקנית החדשה שקמה ב־2011".
עוד מסעף באסטרטגיית הפריפריה הדרומית היה הסיוע לשיעים בתימן במאבקם נגד המעורבות המצרית בארצם. במדינה שבקצה חצי האי ערב התחולל אז מאבק בין תומכי המלך מוחמד אל־באדר, ובין הרפובליקנים שתמכו במשטר נשיאותי ונעזרו בכוחות מצריים. "נאצר שאף לפתח את מצרים כהגמוניה אזורית, ותימן הייתה אחת ממטרות ההשתלטות שלו", מזכיר אלפר. "בשיא המאבק הוא החזיק בתימן 70 אלף חיילים, כולל כוחות של חיל האוויר המצרי עם טייסים סובייטים". במהלך המלחמה הזו, בין 1962 ל־1967, יזמה ישראל את "מבצע רוטב" – סדרת גיחות של מטוסי תובלה לתימן הרחוקה. "בתור סגן צעיר בחיל המודיעין פיקחתי על הציוד שהוצנח לתימן", מספר אלפר. "גם במקרה הזה היה עליי לוודא שאין עליו סימנים ישראליים או מילים בעברית. ב־14 טיסות הצנחנו בהרי צפון תימן נשק ותחמושת שלקחנו שלל במלחמת העצמאות ובמבצע סיני, והציוד הזה שימש את הכוחות שנלחמו נגד המצרים.
"מטוס בוכנה שמצליח להצניח ציוד צבאי בסתר, אחרי טיסה לאורך ים סוף במשך שעות ארוכות – זה היה הישג מדהים. המבצע הפריפריאלי הזה היה יעיל: כוחות מצריים רבים רותקו לזירה בתימן, ובמלחמת ששת הימים הם המשיכו להילחם שם מול המורדים, ונעדרו מהמלחמה עם ישראל. אני לא יכול להגיד שזו הייתה הכוונה מלכתחילה, אבל זאת הייתה התוצאה".
מבצע מאוריציוס
אלפר היה בנקודת מפתח גם עשור לאחר מכן, כשצה"ל יצא לעוד מבצע בלתי אפשרי הרחק מגבולות ישראל. ביוני 1976 נחטף מטוס של חברת אייר פראנס, שהיה בדרכו מישראל לצרפת; בנחיתת ביניים באתונה עלו לסיפון ארבעה מחבלים, שניים גרמנים ושניים פלסטינים מהחזית העממית, השתלטו על המטוס והסיטו אותו לנמל התעופה הבינלאומי אנטבה באוגנדה. "בעת החטיפה שהיתי בפסגה השנתית של מנהיגי אפריקה, שהתקיימה באי מאוריציוס באוקיינוס ההודי", נזכר אלפר. "הייתי שם בזהות לא ישראלית, במטרה לרחרח ולהוציא מידע על המתרחש במדינות אפריקה. הנושאים שעניינו אותן אז היו בעיקר שאלות של אפרטהייד והמאמץ להשתחרר משלטון האדם הלבן.
"זה היה אירוע הזוי. באמצע הכנס הגיע ג'עפר נומיירי, שליט סודן, שבדיוק התמודד עם ניסיון של רודן לוב מועמר קדאפי לעורר מרד במדינתו. מיד אחרי שדיכא את המרד, נומיירי יצא למאוריציוס כדי להתלונן בפני נציגי מדינות אפריקה על מהלכיו של קדאפי. היה אפשר לראות כתמי דם על המדים שלו כשהוא דיבר בפני חברי האספה.
"גם נשיא אוגנדה אידי אמין היה שם. בעיני מנהיגי אפריקה הוא נחשב תמיד לשחקן וליצן, ויש שאמרו גם קניבל. הפעם הוא ניצל את הבמה כדי להתרברב על השבויים הישראלים שבידיו. ואז, ב־4 ביולי, ישראל יצאה למבצע אנטבה".
"באמצע הכנס הגיע ג'עפר נומיירי, שליט סודן, שבדיוק התמודד עם ניסיון של רודן לוב מועמר קדאפי לעורר מרד במדינתו. מיד אחרי שדיכא את המרד, נומיירי יצא למאוריציוס כדי להתלונן בפני מדינות אפריקה על מהלכיו של קדאפי. היה אפשר לראות כתמי דם על המדים שלו"
בבוקר שמע אלפר בחדשות BBC ברדיו על חילוץ החטופים. "הבנתי מיד שהמשימה שלי השתנתה לליקוט ההדים על המבצע – איך הוא משפיע על הנציגים הערבים והאפריקנים בכנס. הגעתי למסעדה שישבו בה חברי המשלחת המצרית, ובהם אנשי צבא וגנרל בכיר במדים. הצגתי את עצמי בזהות הבדויה, והתחלתי לשאול אותם בזהירות אם שמעו על המבצע של ישראל. הם לא ידעו דבר. עדכנתי אותם שכוח מיוחד הצליח לחלץ יותר ממאה חטופים ולהטיסם מאוגנדה לישראל. הגנרל המצרי הסתכל עליי בחשדנות ואמר: 'זה לא יכול להיות, אתה משקר. לא ייתכן שהישראלים יכולים לעשות את זה'. הוא היה בהלם מוחלט.
"התגובה שלו לימדה המון על התחושות המצריות כלפי ישראל. הם היו משוכנעים שאנחנו מובסים ממלחמת יום כיפור ב־1973, שאנחנו עדיין מלקקים את הפצעים. הם לא תיארו לעצמם שישראל תוכל להגיע לעורף של מצרים, לחדור ללב־ליבה של אפריקה, למקור הנילוס הלבן, ולפעול שם בהצלחה".
באותה הזדמנות שוחח אלפר עם שני דיפלומטים מרוקנים בכירים שישבו בשלווה בחוף. גם להם הוא סיפר על המבצע שהתרחש בזמן שהיו בוועידה. "הם שאלו אותי אם אני ישראלי, ועניתי בשלילה. הם הסתכלו עליי ואמרו: 'אם אתה מכיר ישראלים, תמסור להם שאנחנו גאים בהם'. בשנים האלו היינו מיודדים פריפריאלית עם מרוקו. השניים האלה היו אנשי משרד החוץ, הם ידעו על הקשר הזה ואפילו הרשו לעצמם לחלוק את התחושות שלהם עם אדם זר. מאוחר יותר יצחק חופי, שעמד בראש המוסד, הזמין אותי אליו וביקש שאספר לו מה שמעתי, כדי להסיק מסקנות לגבי העמדה המצרית. אני חושב שמבצע אנטבה היה אחד מהגורמים שהובילו את אנואר סאדאת לחתום על הסכם שלום עם ישראל. הוא הבין שהם לא יכולים להביס אותנו, ולכן עליהם לעשות שלום איתנו".
הלב והמעגל
מרוקו הייתה כאמור אחת המדינות שישראל ביקשה להתיידד איתן כחלק מאסטרטגיית הפריפריה. היא שוכנת הרחק במערב אפריקה, ויכולתה להשפיע על העימותים כאן באזורנו היא נמוכה, אבל באסטרטגיית הפריפריה גם למדינה כמותה יש מקום חשוב.
הקשרים עם מרוקו נוצרו עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונציגי היישוב העברי שהו שם כדי לסייע ליהודים לעלות ארצה. ב־1956 זכתה מרוקו לעצמאות ויצאה מחסות צרפת, וזרם העלייה גבר עוד יותר. גם קשרים מודיעיניים בין המדינות התקיימו לאורך כל השנים, והגישה לחסן השני, מלך מרוקו, הייתה קבועה ויציבה. ישראל סייעה לו במאבקו בארגון הגרילה פוליסריו, "החזית לשחרור סהרה המערבית", שנתמך על ידי אלג'יריה ולוב; וגם במלחמתו נגד אלג'יריה, שנהנתה מסיוע מצרי. אפרים הלוי, שהיה שליחו האישי של ראש הממשלה יצחק שמיר למלך מרוקו מ־1988 עד 1992, סיפר שהמלך האמין שישראל הצילה את משטרו.
במלחמת יום הכיפורים אכזבה מרוקו ושלחה תגבורות לצבא סוריה, אבל הקשר נמשך: בראשית שנות השמונים תיווכה ישראל בין מרוקו לקניה, וסייעה לרבאט בקשריה עם ארה"ב. "בעיני המלך חסן יכולנו להבטיח לו את אהדתה של וושינגטון", מצוטט בכיר ישראלי בספרו של אלפר. מרוקו גם רכשה מעודפי צה"ל טנקים ומטוסי קרב תוצרת צרפת.
"התפקיד שמרוקו מילאה בתיווך בין מצרים לישראל, היה ההישג הדיפלומטי הבולט מכל קשרי הפריפריה", אומר אלפר. "מלך מרוקו חשש מההשפעה הסובייטית האזורית, מהחתרנות האסלאמית במצרים ומהחרפת הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולכן ביקש לקדם את הקשרים בין ישראל למצרים. יצחק חופי נפגש איתו והוביל למפגש בינו ובין ראש הממשלה דאז יצחק רבין. ראש ממשלת ישראל הגיע למרוקו בזהות בדויה כשהוא חובש פאה בלונדינית, והגיש דרך המלך חסן סדרת שאלות לנשיא מצרים אנואר סאדאת. בהמשך נפגשו חופי וסגנו של סאדאת חסן תוהמי, וכך נסללה הדרך לפגישה של תוהמי עם משה דיין. שר החוץ הסיר את הרטייה המפורסמת שלו וחבש כובע לבד: אנשי המוסד שראו את תמונת הדרכון שלו לא האמינו שמדובר בדיין. אלו הפגישות שהצמיחו את הסכם השלום בין ישראל למצרים. בהמשך התמקדו מאמצי התיווך של המלך חסן בסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוא אירח את שמעון פרס ב־1986, וב־1993 את רבין".
כמו פורום כליל, אומר אלפר, גם אסטרטגיית הפריפריה כבר אינה רלוונטית. מאז השלום עם מצרים וירדן, הוא טוען, הפכה ישראל למי שמנהלת את העניינים באזור. במקום תחושת מצור וצורך ליצור מעגל שני ידידותי, ישראל נוקטת באסטרטגיית פסיפס: היא מנהלת יחסים עם מדינות קרובות ורחוקות כדי ליצור מנופי לחץ ומהלכים אסטרטגיים במרחב הגדול כולו. "התרחש היפוך מוחלט. ישראל מקובלת ומשפיעה, ואנחנו לא בשלום עם כל העולם הערבי, אבל אנחנו לא במלחמה ולא מאוימים על ידי מדינה ערבית שכנה. היחידים שמאיימים עלינו בגבולות הם אסלאמיסטים קיצונים המכונסים תחת ארגוני טרור".
ובכל זאת, כשיש בכך צורך, מאזן האימה נבנה בכלים דומים. "בשיא המתיחות מול טורקיה בתקופת משט המרמרה, ראש המוסד מאיר דגן נסע לבולגריה ושתה תה עם ראש הממשלה שם", מספר אלפר. "במקרה או לא במקרה, תמונה נדירה של השניים הופצה בציבור. התמונה הזו של ראש המוסד הישראלי מבקר בבולגריה, הגובלת עם טורקיה מצפון, העבירה מסר חד: אל תתעסקו איתנו, אנחנו קרובים אליכם".
ולצד זאת, ייתכן ש"אסטרטגיית הלב" של אומות ערב – הניסיון להציב את העניין הפלסטיני בראש סדר העדיפויות בניסיון לפגוע בישראל מבפנים – מתערערת גם היא. בספרו החדש "מחול המוות" מתייחס אלפר בין השאר להיחלשות מקומו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בכל הנוגע ליחסי ישראל עם מדינות ערב. "כאשר מנהיגי ערב מצהירים שנרמול היחסים עם ישראל מתבצע בהתאם ליוזמת השלום הערבית, הם מתעלמים מהעובדה שביוזמה כתוב שיחסים כאלו יירקמו רק אחרי שישראל תסדיר את הסכסוך שלה עם הפלסטינים, הלבנונים והסורים", הוא אומר. "אפשר בהחלט לומר שיש מיאוס מהסוגיה הפלסטינית, וכמיהה ערבית לקשרים עם ישראל. אני בטוח שהנורמליזציה תתפשט לסעודיה, לעומאן ולתוניסיה. מדינות ערב אומרות לנו: הפלסטינים הם הבעיה הפנימית שלכם. תתבשלו אתם איתה, אנחנו לא מתערבים".
