שלושה ממוקדי הלחימה העיקריים של "חומת מגן" – בג'נין, בשכם ובמוקטעה ברמאללה – עמד ערן ולק בקו האש, וחווה את סערת הקרב. אבל מבחינתו, במבט לאחור, החודשים המשמעותיים ביותר של התקופה ההיא היו דווקא אלו שקדמו למבצע הנרחב. רוצחים פלסטינים יצאו לעוד ועוד פיגועי דמים ברחבי מדינת ישראל, בגל הטרור שזכור כאינתיפאדה השנייה, וצה"ל, כבול ידיים מהסכמי אוסלו, נמנע מלהיכנס למרכזי הערים שבשליטת הרשות הפלסטינית. ובכל זאת, הייתה יחידה צבאית אחת שהגיעה באופן שוטף לכל מקום, כל הזמן: יחידת דובדבן, שסא"ל במיל' ולק היה אז סגן המפקד שלה. "אני מסתכל על חומת מגן כעל קצה של תהליך", הוא אומר לנו בביתו במודיעין. "הרבה זמן התבשלה אצלי ההבנה לגבי הפעילות שעשינו בדובדבן לפני המבצע. אני חושב שהתפקיד שלנו היה ייחודי מאוד, ואחרי עשרים שנה מגיע ליחידה לקבל קצת קרדיט".
דובדבן נוסדה בשנת 1986 כדי לתת מענה מבצעי "בעזרת יכולות סערוב ופשיטה ייחודיות בלחימה האורבנית ביהודה ושומרון", כהגדרתו של ולק. מי שיזם את הקמתה היה אהוד ברק, שכיהן אז כמפקד פיקוד מרכז. לוחמי היחידה למדו להסתוות בתוך אוכלוסייה ערבית, לנוע בלי לעורר תשומת לב, ולנהל לוחמה זעירה בעומק שטח עוין. דבר קיומה של דובדבן היה אפוף סוד במשך שנתיים, עד שנחשף בידי כתבים זרים. לאחר הסכמי אוסלו, כשצה"ל עזב את הערים הפלסטיניות, נודעה חשיבות מיוחדת ליכולות של היחידה הזריזה והמיומנת.
ההיכרות האישית של ולק עם דובדבן נוצרה באביב 2001, כשהאינתיפאדה השנייה הייתה בעיצומה. "אייל וייס, שהיה מפקד הפלוגה שלי כשהייתי צוער בבה"ד 1, מונה אז למפקד דובדבן. אני סיימתי אז לימודי תואר ראשון במהלך תקופת השירות בקבע, והוא פנה אליי וביקש שאבוא להיות סגנו. לא הכרתי כלל את היחידה, אבל ההצעה החמיאה לי מאוד".
תחת פיקודו של אייל וייס – מאפריל 2001 ועד שנפל במהלך פעולה בכפר ציידא בפברואר 2002 – לכדה יחידת דובדבן כ־1,800 מחבלים. היא גם הייתה ליחידה הצבאית הראשונה שזכתה בפרס ראש הממשלה לפעילות מיוחדת. ולק הצטרף אליה בתחילת קיץ 2001, ונחת היישר לשגרת פעילות נמרצת. "יצאנו לפעולות מדי לילה כמעט, ונכנסנו לכל מקום: שכם, רמאללה, חברון, ג'נין. היעדים היו מתכנני הפיגועים, או אלו שבקצה השני של השרשרת – המחבלים המתאבדים. פיתחנו יכולות של הגעה שקטה, פריצה שקטה ומהירה לבית בעזרת אמצעים טכניים מתאימים, שליפת המבוקש ממיטתו וניתוק מגע. וחשוב להגיד: בכל התקופה הזו, עד שאייל נהרג מקריסת קיר, היו לנו אפס נפגעים. כך היה גם כשהופעלו נגדנו מטענים וירי וכל מה שאפשר לדמיין. מדובר במאות מבצעים, ובלילות רבים התקיימו שתי פעולות של דובדבן במקביל. היתרון היחסי של היחידה הוא פעולה בהיקף כוחות קטן מאוד, תוך שימוש בתחבולה. והתחבולה הכי גדולה היא להיות דומה למקומיים".
אתה לא ממש דומה.
"מי שצריך להיות דומה היה דומה. זו התחבולה הכי גדולה והכי פשוטה: להיראות כמו מי שגר שם בשכונה. כך אפשר להיכנס לתוך בית בלי שמישהו יחשוד. בנוסף לכך, יש חשיבות למיצוי מודיעין – כלומר להגיע לאדם שבטוח שהצליח לנער מעליו את כל המעקבים, ושאיש אינו יודע היכן הוא נמצא. כך שלפנו למשל שני מבוקשים ממכונית בלב רמאללה. מעקבים יכולים להיות אנושיים, כולל אנשים מהסביבה של הנעקב שמספרים דברים, או באמצעות כטב"ם שמצלם, וכן אמצעים טכנולוגיים אחרים שמאתרים אותו. בסוף אנחנו מגיעים למקום שבו הוא בטוח שלעולם לא יגיעו אליו, וכשעושים את זה בסערוב, ההלם בדרך כלל גדול מאוד. זה מאפשר לנו להפתיע ולצאת במהירות מהמקום, בלי להתחכך עם אויב שיכול בתוך שניות להוציא עשרות ומאות קני ירי, ולגרום לנו לאבד את היתרון היחסי".
מלבד מיומנויות לחימה, הסתערבות מצריכה מן הסתם גם יכולות משחק.
"בהחלט. צריך גם יכולת לעמוד בלחץ עצום, כי יש מעבר מהיר מאוד מאפס למאה – ממצב שאתה באמת מצליח להשתלב בסביבה לרגע שמישהו מזהה שמתרחש פה דבר חריג. אתה במתח ובלחץ והאדרנלין גבוה. וכשאתה נחשף ועובר לפעול כחייל, אתה צריך לעשות את המעבר בצורה חדה ומהירה מאוד, ולצאת במינימום חיכוך כי אין לך מטרה לפגוע בחפים מפשע. ברגע שהשלמת את המשימה, שהיא ללכוד את המחבל, אין לך עניין להילחם במאסה של אנשים".
דובדבן פרצה את התודעה, בעיקר בנוגע ליכולת להיכנס לשטח A לצורך פשיטות ופעולות כירורגיות. בכל פעם הגיעו ראש הממשלה, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד כדי לדבר איתנו ולקבל השראה ותחושה שזה אפשרי. היינו ראש החץ בפעולות שחלקן מתאימות למטרת היחידה, וחלקן לא קשורות לסערוב"
בקיץ 2001, אומר ולק, לוחמי דובדבן היו הכוח הצה"לי היחיד שנכנס לשטחי A – והם עשו זאת לא רק בפעולות מסוערבות. "יצאנו לפשיטות רכובות ולמעצרים, ואני זוכר ששאלתי את עצמי, רגע, איפה כל הסיירות, איפה כל היחידות האחרות? הרגשנו שהיינו קצת כמו ה־101", הוא מזכיר את היחידה שהוקמה בשנות החמישים וביצעה פעולות תגמול מעבר לגבול: "היחידה ההיא התקיימה רק חודשים ספורים, אבל הניעה את צה"ל לפעולה. גם כאן הצבא שם את יהבו במשך כמה חודשים על יחידה שנתנה את הביטחון למנהיגים ולמפקדים, והחזירה את התעוזה.
"דובדבן פרצה את התודעה, בעיקר בנוגע ליכולת להיכנס לשטח A לצורך פשיטות ופעולות כירורגיות. בכל פעם הגיעו ראש הממשלה שרון, הרמטכ"ל שאול מופז ואלוף הפיקוד – בהתחלה זה היה יצחק איתן, אחר כך משה קפלינסקי – כדי לדבר איתנו ולקבל השראה ותחושה שזה אפשרי. דובדבן הייתה ראש החץ בפעולות שחלקן מתאימות למטרת היחידה, וחלקן לא קשורות לסערוב. יצאנו לפשיטות בשטח שאינו בשליטתנו, באמצעות נסיעה חשוכה או הליכה רגלית ליעדים. כל זה נעשה בתוך מעטפת מאיימת של אויב – הרשות הפלסטינית ותשתיות מחבלים".
המח"ט רק צעק "תיזהר!"
האמצעים שסיפק צה"ל ליחידה לצורך משימותיה הייחודיות, אומר ולק, לא תמיד היו ברמה הנדרשת. "אני זוכר איך בפשיטה מסוערבת בגזרת חברון פשוט נתקענו בשל איכות כלי הרכב. מצאנו את עצמנו בלב השטח, יוצאים ודוחפים רכב שלא סוחב בעלייה". לפעולה אחרת, בקלקיליה, נדרש ליחידה כלי רכב ממוגן ירי. משלא נמצא כזה, הם קיבלו אחד בהשאלה מהמועצה האזורית שומרון. קצין האמל"ח היחידתי הדביק איזולירבנד על הכיתוב, ומכונית המועצה הפכה ללילה אחד לרכב מבצעי של היחידה. ולפעמים הבעיה הייתה בחומר המודיעיני, שברגע האמת התגלה כבלתי מדויק. "הייתה למשל פשיטה רגלית ארוכה בכפר ליד חברון, בלילה גשום ובוצי. אחרי הליכה מאומצת הגענו ליעד – ואין שם מחבלים ולא כלום. וכך יצאנו לצעידה ארוכה בחזרה בגשם, בלי שביצענו משימה".
הפעולה המשותפת הראשונה של דובדבן עם כוחות אחרים בצה"ל התקיימה ב־11 בספטמבר 2001. "ישבנו אז בחדר התדריכים, ראינו בטלוויזיה את המגדלים בניו־יורק נופלים, והמשכנו לתכנן פעולה יחד עם מח"ט הנח"ל יאיר גולן – שכמפקד היה אמיץ ולוחמני מאוד, את זה אי אפשר לקחת ממנו. יצאנו יחד עם חיילי הנח"ל למבצע בכפר טמון. זה היה שנה כמעט אחרי תחילת תקופת הפיגועים, ושבעה חודשים לפני חומת מגן. בפעם הראשונה צה"ל הכניס לשטחי הרשות חטיבה שלמה. עד אז לא עשו שום דבר, בנו על אמון עם הרשות הפלסטינית, כשבינתיים נהרגים מאות ישראלים".
בשביל דובדבן, כאמור, פעולות כאלה היו בגדר שגרה. "מיום שהגעתי ליחידה ועד שאייל נהרג לא היה מבצע אחד ששנינו השתתפנו בו, כי בכל פעם נערכו שני מבצעים במקביל – אחד בהובלת מפקד דובדבן, ואחד בהובלת הסגן. אבל אז הגדילו את מספר היעדים במבצע שאייל פיקד עליו, והוא ביקש שאקח את הפעילות בחלק מהכפר. אמרתי שאין בעיה. אגב, אחרי המבצע הזה הייתי אמור לצאת סוף־סוף לנופש, אחרי תשעה חודשים ביחידה".
הפעילות המבצעית שהאסון אירע בה התקיימה בכפר ציידא, מצפון לטול־כרם. המידע שסיפק השב"כ הראה ששוהים בכפר שבעה מבוקשים, שניים מהם בכירים. מכיוון שהכפר יושב על פסגה גבוהה, ורק דרך אחת מובילה אליו, הלוחמים ירדו מכלי הרכב במרחק כמה קילומטרים מהיעד והמשיכו ברגל. "כבר בנקודת היציאה למבצע, אייל קלט שכמה מחיילי הכוח לא מרחו את הפנים בצבע הסוואה", משחזר ולק. "הוא פשוט הכניס את היד לשלולית בוץ ונמרח, וכך עשו הלוחמים בעקבותיו. נענו בלילה בצורה שקטה וחשוכה, אבל כבר בכניסה לכפר התחיל ירי לעברנו".
לוחמי דובדבן הספיקו לזהות דמות שמתצפתת עליהם, ורגע אחר כך נפתחה לעברם אש כבדה. את ההתרחשויות תיארו לימים שני לוחמים מהיחידה, שהוציאו בעילום שם את הספר "כי בתחבולות" (ידיעות ספרים). "האש הרצחנית תפרה את כל השטח. אבנים שפולחו על ידי הקליעים קיפצו בצדי גופנו, ונאלצנו לשכב על האדמה הבוצית בחוסר אונים ולאתר מחסה. (…) ברגעי השיתוק האלה עשה אייל מעשה שלא לומדים בשום בית ספר לקצינים. הוא התרומם ונעמד כענק על סלע – כשכדורים טסים מימינו, משמאלו, מעליו ומתחתיו, כמו אלכסנדר מוקדון שדבר לא יכול לפגוע בו. הוא החל להרים אותנו על הרגליים ופקד עלינו לדלג".
"למרות הירי, התקדמנו לעבר היעדים", ממשיך ולק את הסיפור. "ברובם הצלחנו לתפוס את האנשים, בחלק מהמקרים הייתה לחימה של ממש. באחד היעדים ידעו שאנחנו כבר מתפרסים סביב הבית, אבל המחבל בפנים לא נכנע. ואז מתחיל תהליך שנקרא 'סיר לחץ': מדרדרים את הסיטואציה עד לשלב של הריסת הבית עם המחבל בתוכו. בהתחלה כרזו לו, קראו לו בערבית, ירו על הבית, ולבסוף הגיע D9 – לקח לו הרבה זמן לעלות לכפר המרוחק – והתחיל לנגוח בבית. וכמו שאמר אחר כך אלוף יצחק איתן, מה שהתרחש שם היה פשוט ביש מזל שלא ניתן לדמיין. הדחפור נתן מכה באיזו פינה של חומה, הרעיד אותה, וחתיכה בגודל מטר וחצי קרסה. באותו זמן אייל עמד עם המח"ט במרחק כמה מטרים משם. המח"ט עוד הספיק להגיד לו 'תיזהר!', אבל חתיכת החומה נפלה על אייל והרגה אותו במקום.
"הייתי אז בצד השני של הכפר. המ"פ אבירם אלעד – היום מנכ"ל חדשות 13 – הודיע לי בקשר: 'קודקוד פרח' (המפקד נפצע). אני זוכר את הצליל של הקול שלו עד היום. הגבתי מיד כמו באימונים. רצתי כברת דרך בתוך הכפר, והודעתי בקשר שאני לוקח פיקוד. הגעתי לנקודה, ומהר מאוד הרופא חבר אליי ואמר לי בשקט שאייל 'הרדוף', הרוג. זה היה כבר לקראת סוף הלחימה; אחרי שהתחילו לנגח את הבית, המחבל הרים ידיים ויצא. היו שם כ־150 לוחמים, והבנתי שהמשימה שלי עכשיו היא להוציא את כולם בשלום. זה היה מורכב, כי התכנון היה שיוצאים ברגל למרחק של חמישה קילומטרים, כמו בכניסה. היו כמה כלי רכב, אבל לא היה די מקום לכולם. את אייל העלו על אמבולנס, ואנחנו יצאנו ברגל, כשעדיין יורים לכיווננו.
"כשהגיעה 'ידיעת הזהב' על מיקומו של מרואן ברגותי, קפצתי לבסיס האוגדה, שם היה רכב ספארי שחיכה לסיירת מטכ"ל. ידעתי שהם לא שותפים ללחימה באיו"ש, אבל פתאום במעצר כזה הם רוצים את התהילה. אמרנו לנהג הספארי שאנחנו סיירת מטכ"ל, וכל השאר היסטוריה"
"השכיבו את אייל בחדר, ואני הלכתי להיפרד ממנו. הצדעתי לו. הוא נראה כמו שהיה תמיד: שלם, יפה, מרשים מאוד. הוא היה אישיות יוצאת דופן, אדם עוצמתי. באזכרה שהתקיימה לאחרונה, גיורא איילנד אמר שהוא פגש אלפי קצינים בצה"ל, ואין לו ספק שאילו אייל היה נשאר בחיים – הוא היה היום במקום גבוה במטכ"ל. זו טרגדיה".
התרחיש ההזוי הפך למציאות
ליחידה לא ניתנו ימי חסד כדי להתאושש מנפילת המפקד. "למחרת הלוויה כבר יצאנו להתאמן", מספר ולק. "תוך כדי האימונים התקשר אליי אביב כוכבי, שהיה אז מח"ט צנחנים, ואמר שמתוכננת כניסה ראשונה של צה"ל לבלאטה. הוא ביקש שנגיע להר גריזים. אייל נהרג בשישי בבוקר, ביום ראשון הייתה ההלוויה, וביום שלישי כבר היינו בדרך לבלאטה, סמוך לשכם. שם אגב הוספתי שתי תחבולות ליחידה. את הרעיון לאחת מהן לקחתי מהסרט 'להציל את טוראי ריאן': יש שם סצנה שבה לוחם משתמש במסטיק כדי להדביק מראת גילוח לסכין שלו, וכך במקום להציץ בעצמו מעבר לפינה, הוא משתמש במראה. ביקשתי מקצין האמל"ח שיבנה לנו משהו כזה. בנוסף לקחנו מטרות דמות, כדי להשתמש בהן כהטעיה. ואז מצאנו את עצמנו נלחמים כמה ימים בבלאטה, עושים שבת הזויה בכניסה של מבנה דו־קומתי בלב המחנה".
ולק הוביל בפועל את דובדבן במשך תקופה קצרה, עד שנדב פדן – לימים מפקד פיקוד המרכז – קיבל את היחידה לידיו. בסוף מרץ 2002, לאחר הפיגוע במלון פארק בליל הסדר, יצא צה"ל למבצע חומת מגן בערים הפלסטיניות. "השבועות שלפני כן היו אינטנסיביים מאוד", מספר ולק. "בשבת אחרי שנדב נכנס לפיקוד, הוא ביקש שאגיע ל'קבוצת תכנון'. קיבלנו שם תיקייה גדולה שכתוב עליה 'מוקטעה', ונאמר לנו להכין את היחידה לכיבוש המתחם כשיאסר ערפאת בתוכו. ואז נדב, אני וקצין המודיעין שלנו פותחים שולחן גדול, ומתכננים איך לכבוש את המוקטעה. בונים תרחישים, עובדים שעתיים־שלוש, ופתאום נכנס קצין המבצעים המיוחדים ומבקש שנעצור את התכנון, כי יצחק איתן אמר שכל מה שמתכננים מתבצע, וכרגע אין לו שום כוונה לכבוש את המוקטעה. קיפלנו את העזרים ונסענו הביתה. אגב, קיבלתי אישור מהרב רפי פרץ לשוב הביתה גם בשבת.
"בליל הסדר היינו אצל אחי, ביישוב אלעזר. ואז אירע הפיגוע במלון פארק, והיחידה הוקפצה. אשתי ושני ילדים קטנים נשארו באלעזר, ואני נסעתי. כשהגעתי אמרו לנו שהמשימה שלנו היא המוקטעה. אני מסתכל על נדב, הוא מסתכל עליי. עברו רק כשלושה שבועות מהתכנון ההוא, שנראה אז הזוי ומנותק".
חמש אוגדות הופעלו במבצע חומת מגן, ו־20 אלף חיילי מילואים גויסו. "היה ברור מיד שהפעם זה אירוע בסדר גודל שונה מכל מה שהכרנו", נזכר ולק. "המשימה של הכוח שלי הייתה לתפוס בית צמוד למוקטעה, לתצפת משם ולצלוף. שמו אותנו יחד עם כוח של גולני, ואמרו שהם יובילו. בזמן שנערכנו בבית־אל מזג האוויר נראה סביר, אז החלטנו לצאת בלי ציוד חורף. כמה דקות אחרי שיצאנו התחיל גשם שוטף. לילה, חושך, ערפל, ואנחנו רטובים עד לשד עצמותינו. טור של מאתיים חיילים התפתל בגשם בתוך סמטאות רמאללה. זה היה ניווט עירוני לא פשוט, והייתה שם גם התברברות. מתישהו במהלך הלילה שמנו לב שחמישה חבר'ה הולכים אחרינו. הם לא הבינו מי אנחנו, אנחנו לא הבנו מי הם. ואז קלטנו שאלה שוטרים פלסטינים חמושים שבטעות הולכים איתנו, בטור של חיילי צה"ל. הצלחנו בשקט לפרוק אותם מנשקם ולאזוק אותם. זה היה סוריאליסטי לחלוטין".
לפנות בוקר הגיע הכוח סוף־סוף ליעד. ולק וחייליו נכנסו לבית מגורים שנבחר מראש, חיילי גולני הלכו למשרד הפנים הפלסטיני. "היינו רטובים לגמרי, והשתמשנו בתנור הנפט של הדיירים כדי לייבש את הגרביים. בהמשך ביקשתי מהרס"פ שיביא מתחנת הדלק של בית־אל עשרים ליטר נפט בשביל המשפחה שהשתמשנו בציוד הביתי שלה.
"תפסנו עמדה בחלון של השירותים. כשעלה אור יום, פתאום התחלנו לחטוף כדורים מדויקים לחלון. מיד נשכבתי ותפסתי את הקשר: הייתה לי תחושה אינטואיטיבית שגולני הם אלה שיורים עלינו, וזה אכן מה שקרה. הצלחנו לאפס אותם בקשר, ובנס האירוע נגמר בשלום".
על המוקטעה הוטל מצור. חלק מהמבנים במתחם נהרסו, בעוד ערפאת מסתגר בלשכתו עם כמה עוזרים. "היה שם מעין גשר, מעבר עילי סגור שחיבר את הבניין של ערפאת לבניין אחר. החליטו להביא דחפור עם כף גבוהה, כדי לנסות לנגח את המעבר הזה. רצינו לראות מה קורה, ומצד שני לא יכולנו להוציא את הראש, אז בשלב מסוים עברנו לבניין משרד הפנים ושם ראינו בסי־אן־אן את ההתרחשויות חמישים מטר מאיתנו. כלי תקשורת מכל העולם צילמו את המעבר הזה, וככה יכולנו לדעת הכול בלי להיחשף".
כעבור יומיים נשלחה היחידה לשכם, ואז למחנה הפליטים של ג'נין – שם ניטש הקרב הקשה ביותר של חומת מגן. ביום השביעי של המבצע נכנסה מחלקת לוחמי מילואים לחצר בין בניינים, שהייתה ממולכדת. מטענים הופעלו לעבר הכוח, ובמקביל נפתחה אש מהבתים שמסביב. 13 חיילים נהרגו במהלך הקרב וניסיונות החילוץ, וגופותיהם של שלושה מהחיילים לא נמצאו. "שמענו שהעסק שם הולך קשה", מספר ולק. "בכל המדינה ידעו על הקרב הזה. למען האמת, היה מפחיד להיכנס לשם, כי המון כוחות עבדו במקביל. נסענו בנגמ"ש מלא כולו בחיילים, ואסור היה לפתוח את הפתח למעלה עד שיינתן אישור לפרוק. אני זוכר תחושת קלאוסטרופוביה. הגענו למחנה הפליטים, קיבלנו גזרה, והתחלנו במעבר מבית לבית. בשלב מסוים נדב אמר לי שהיה אירוע קשה של יחידת מילואים, שיש שלושה נעדרים, ושהשמועות כבר רצות. עברנו לגזרה של המילואימניקים יחד עם כוח של השייטת. הביאו כלבנים, והתחלנו לעבור בבתים ולהיכנס לעומק מחנה הפליטים. השיטה הייתה לשבור את הקירות בין בית לבית וכך להתקדם בלי להיחשף ברחוב – ובינתיים גם המחבלים למדו לעשות את זה.
"עברנו בית ועוד בית, עד שלבסוף מצאנו את גופותיהם של שלושת המילואימניקים. זה היה רגע מורכב מאוד. מצד אחד הייתה אנחת רווחה: אתה כמעט שמח, כי אתה מבין שמנעת סיטואציה של חטופים, שיש לה השפעה קשה על מדינת ישראל וגם על מורל החיילים. אתה מרגיש שעשית משהו טוב, בזכותך הלוחמים האלו יובאו לקבר ישראל. ומאידך גיסא, ברור שזה נורא למצוא חיילים הרוגים. זה היה אחד הרגעים הכי קשים עבורנו בחומת מגן".
בתום המבצע הספיקה יחידת דובדבן להיות זו שעצרה את מרואן ברגותי – מנהיג התנזים, הזרוע הצבאית של פת"ח. "נדב היה בכוננות להקפצה, וכמו תמיד, דווקא בזמן שהוא היה בישיבה בפיקוד הגיעה 'ידיעת הזהב' על מיקומו של ברגותי. קפצתי לבסיס האוגדה, שם היה רכב ספארי צבאי שחיכה לכוח של סיירת מטכ"ל. הייתי בעבר בסיירת, ידעתי שהם לא שותפים ללחימה באיו"ש, אבל פתאום במעצר כזה הם רוצים את התהילה. אבירם, מפקד פלגה בדובדבן, אמר לנהג הספארי שאנחנו סיירת מטכ"ל. הוא עלה לרכב עם החיילים שלנו, אני נסעתי בג'יפ, וכל השאר היסטוריה. לא הייתה שם ממש לחימה, ברגותי יצא אלינו לבוש בבוקסר, ובכל זאת הייתה איזו תחושת גאווה – אנחנו תפסנו את המחבל הזה, רב־המרצחים".
להבין את משמעות הרוח
ולק (52), נשוי ואב לארבעה, גדל באלון־שבות. לפני גיוסו למד במחזור הראשון של המכינה בעלי. את שירותו הצבאי החל כלוחם בסיירת מטכ"ל, ואחר כך פיקד על צוות ביחידת מגלן. סגנו שם היה בחור מלא אנרגיה, נפתלי בנט שמו. "הוא היה מוכשר, יוזם, אמיץ ואידיאולוג, מבית עם אידיאולוגיה. זו הייתה תקופת אוסלו, והוא סיפר על ההפגנות שההורים שלו הולכים אליהן. היינו חברים למסטינג".
הקשר ביניכם נשמר?
"טכנית זה קשה בימים אלו, אבל לאורך השנים שמרנו על קשר. הוא בא לאירוע הפרישה שלי, ובאחת מתקופות הבחירות, כשהיה כבר שר חינוך, הוא הגיע לחוגי בית במודיעין וישן פה אצלי בבית".
את תפקידו בדובדבן סיים ולק כמה חודשים אחרי חומת מגן. במהלך התקופה הזו אירעה ביחידה תאונת אימונים קטלנית: הלוחם רועי דרור, שטיפס לארבל כשעל גבו משקל כבד, ספג מכת חום ומת. לימים הורשעו ולק ונדב פדן ברשלנות, וקידומם בדרגה עוכב למשך שש שנים.
מדובדבן המשיך ולק לפיקוד על גדוד החי"ר נחשון, שהשתייך אז לחטיבה המרחבית אפרים. בהמשך שימש ראש ענף אימוני המילואים בצאלים, סמח"ט בנימין, מפקד במכללה לפיקוד טקטי ומפקד במכללת פיקוד ומטה. לפי שבע שנים השתחרר מצה"ל, ומאז הוא עוסק במיזמי חינוך.
עם כל התפקידים הרבים שמילא, ימי הפעילות ההם של דובדבן, לבדה בעומק השטח, הם בעיניו שלב מכונן. "אני משוכנע שדובדבן סימנה נתיב, פרצה דרך. היחידה עודדה את הצבא כולו להיות יוזם והתקפי". כשאני שואלת אם יש מראות ולקחים שמלווים אותו גם אחרי עשרים שנה, ולק שב ומזכיר את דמותו יוצאת הדופן של אייל וייס. "הוא היה איש מלא עוצמה בכל מובן, איש של אמת. הרבה פעמים בדרגים האלה כבר יש פוליטיקה ארגונית, ואילו אצלו היה משהו נקי, אמיתי וישר. הייתה לו גם יכולת מפעימה להוציא מבצע בכל פעם מחדש כאילו לא היה אתמול, ולרתום אליו את כולם בהתלהבות. אני זוכר איך כשחזרנו מפעולות, הוא היה נשאר לישון בג'יפ, ולא היה טעם לנסות להעיר אותו. הייתה לי הזכות להיות שותף שלו בתקופה יוצאת דופן".
עלילות דובדבן שימשו בסיס והשראה לסדרה המצליחה "פאודה", שבמרכזה עומד צוות מסתערבים. יוצרי הסדרה, אבי יששכרוף וליאור רז, הם בעצמם יוצאי היחידה. כשאני שואלת את ולק עד כמה הייצוג הטלוויזיוני נאמן למציאות, הוא משיב ב"כן ולא" ומסרב להיכנס להשוואה פרטנית; "המציאות חזקה לעיתים מהסדרה, אבל בהרבה מובנים הדברים מתנהלים אחרת לגמרי", הוא אומר.
אל חלק מהמקומות שלחם בהם הוא חזר אחר כך בנסיבות כאלה ואחרות. "כשהייתי מג"ד, כפר ציידא היה בגזרתי. זה כפר שלא נכנסים אליו סתם בסיור, כי הוא קן צרעות של מחבלים, וכאמור יש רק ציר אחד שמוביל אליו. אם אתה נכנס, בדרך חזרה מחכים לך. אבל היה לנו מעצר שם, אז הלכתי לראות את המקום שאייל נפל בו. זה היה שלוש או ארבע שנים אחרי האירוע, הכול כבר נראה שונה, ובכל זאת המקום החזיר אותי לעבר. מדי פעם אני עובר ליד מקומות כאלה, ויש פתאום פלאשבקים. אני לא חושב שאני בטראומה, אבל עובדה שבמשך עשרים שנה לא סיפרתי כך את הדברים.
"בצה"ל של היום יש הבנה עמוקה של משמעות הרוח, משמעות הערכים. מבינים שצריך להיות מקצועיים, צריך אמצעים ויכולות, צריך לצמצם את הפערים בין מטה לשטח – אבל צריך גם לדעת למה נלחמים. האם זה קיים בכל מקום? זה כבר תלוי במפקדים. כמו שאמר הרמטכ"ל בנאומו ביום הזיכרון, צריך להכיר את סיפור רצף הדורות. כי אם אין לנו סיפור, אין גם דרך".
