"שרשרת הניסים שלי לא הסתיימה"

חובבי המוזיקה החסידית הופתעו לשמוע לפני כחודש על הלהיט החדש שהוציא יעקב שוואקי, "אין דבר רע". שוואקי, שמאחוריו דואטים עם שלומי שבת, יונתן רזאל, קובי פרץ וכמובן הזמרים החסידיים המוכרים ביותר, שר הפעם יחד עם זמר אלמוני, שמעון לוי שמו. אבל כשנחשפים לסיפור מאחורי השיר, התמונה מתבהרת. שמעון לוי, שהלחין את המילים, התפרסם לפני עשרים שנה בנסיבות שונות לחלוטין. בתמונה שהופיעה בעמוד הראשי של ידיעות אחרונות ביום ראשון, 3 במרץ 2002, נראה תינוק פצוע מוחזק בידיו של איש זק"א, שחילץ אותו מהתופת של הפיגוע בשכונת בית־ישראל. התמונה קורעת הלב המחישה את המוות ששרר מסביב, את האימה הגדולה ואת התלישות של פעוט בן פחות משנה שזקוק לחיקם של הוריו, אך הם לא שם בשבילו באותו רגע.

דקות אחדות לפני צילום התמונה, מחבל מתאבד פוצץ עצמו בין עשרות בני אדם שעמדו מחוץ לישיבת "מחנה ישראל" בירושלים. הייתה זו ראשיתה של שרשרת פיגועים שגבו את חייהם של יותר מ־130 ישראלים, והובילו למבצע חומת מגן. 11 הרוגים נמנו בפיגוע בבית־ישראל, שישה מהם ילדים, ועוד עשרות פצועים בדרגות חומרה שונות. שמעון לוי, שנפגע ברגליו, הובהל מהזירה אפופת העשן אל בית החולים. כשגדל הבין כי הפך בעל כורחו לסמל של אחד הפיגועים הקשים של ימי האינתיפאדה השנייה. חשוב לו מאוד לפרסם את "הנס הגדול שאירע לי", כפי שהוא מכנה זאת, ומכיוון שבשנים האחרונות החל לשיר באירועים ובשמחות, אך טבעי היה שיקדיש שיר לאותו אירוע מכונן.

אנחנו נפגשים בימים של טרור, בין הפיגוע בחדרה לפיגוע בבני־ברק, ואירועי השעה מחזירים אותו לתמונות ולסיפורים המשפחתיים שעליהם גדל. "זה מצער וכואב מאוד לראות את מה שקורה כעת", הוא אומר. "כשאני שומע את האחים השכולים, את האלמנות ואת הילדים היתומים מדברים, הלב שלי נקרע. אני מרגיש שאני נמצא במקום שלהם, כי הרי הייתי שם. בד בבד זה גם מחזק אותי ומבהיר לי כמה אקטואלי וכמה חשוב מה שאני עושה. כשמדברים על המצב, אני מבין שאני חייב להמשיך לשיר, לרגש ולשמח אחרים. אני חושב שהשליחות שלי היא לקרב ולחזק את עם ישראל, לעשות כמה שיותר טוב לכל יהודי ויהודי, לחמם את הלב של כל אחד ואחד. בשביל זה אני פה".

לא ליד הילד

מטבע הדברים, שמעון לוי אינו יכול לשחזר את אירועי אותו לילה נורא. בריאיון משתתף גם אביו אורן, שנפצע בפיגוע אבל זוכר כל פרט מההתרחשויות סביבו עד לרגע שבו איבד את הכרתו. הוא בן 47, גדל בחיפה ושירת בשייטת. בגיל 23, זמן לא רב לאחר שחרורו מצה"ל, חזר בתשובה. כך הגיע לעבוד בישיבת "מחנה ישראל", שעוסקת בקירוב רחוקים. "כשאדם זוכה בגיל כזה לראות את אור היהדות, לגלות את מתיקות השבת, הוא רוצה להעביר הלאה את ההרגשה", הוא אומר.

אחד מתפקידיו שם היה אירוח משפחות חילוניות לשבתות. "ברחוב חיים עוזר, סמוך לישיבה, היה לנו בית הארחה קטן. בכל שבוע היו מגיעות בין 25 ל־30 משפחות, ותפקידי היה ללוות אותן לאורך כל השבת – לסעוד איתן, לטייל, לדבר, לדרוש. את התפקיד הזה עשיתי יחד עם אשתי מיטל, מדי שבת בשבתו".

בי"ח באדר תשס"ב התקיימו בישיבה שתי "שבתות חתן", בהשתתפות כעשרים משפחות. "במוצאי שבת הייתי צריך לדאוג שכולם יחזירו את מפתחות החדרים", ממשיך אורן. "אחד האורחים שניגשו אליי היה אבי חזן, שהגיע עם שני ילדיו. כשהחזיר לי את המפתח הוא ציין שאשתו לא הייתה איתם בשבת. שאלתי למה, והוא סיפר: 'התחלתי לאחרונה להתחזק ולהתקרב ליהדות, ואני מנסה לקרב גם את ילדיי. הלוואי שגם אשתי תחזור בתשובה'.

"ברגע שהוא סיים את המשפט, אירע פיצוץ אדיר. אני בדיוק התכופפתי כדי לרשום בטפסים, וגל של אש עבר מעל הראש שלי, כמו פטרייה בוערת ענקית. מההדף העצום עפתי על שולחן סמוך והשתטחתי. הייתי בהכרה, וראיתי את אבי נופל על הרצפה. חשבתי שהוא התעלף. זחלתי לעברו ואמרתי 'אבי, קום, קום', אבל הוא לא הגיב. ואז ראיתי פצע פעור בצוואר שלו".

ילדיו של חזן, בני 5 ו־7, החזיקו בבגדיו וניסו גם הם להעיר את אביהם. "כשראיתי שהוא אינו מגיב, הרמתי את הילדים בידיי ולקחתי אותם לחדר צדדי. היו שם אורחים שעוד לא יצאו לביתם. אמרתי להם: יש בחוץ אש ובלגן, אתם לא יוצאים מהחדר, רק שומרים על הילדים.

"יצאתי לנסות לעזור לנפגעים אחרים. האש בינתיים התגברה, נתפסה בכל מה שאפשר. עמד שם ילד שצעק 'אבא, אבא', ושאל אם ראיתי את אביו. חיפשתי בזירה את מיטל ואת שמעון. רגע לפני הפיצוץ אשתי נתנה לי יין להבדלה, וזכרתי שהיא החזיקה את התינוק ביד. ניסיתי למצוא אותם אבל לא ראיתי כלום, רק אנשים זרוקים על הרצפה. לא היה אפשר לראות הרבה, כי האש הייתה בכל מקום. כל מה שיכולתי לעשות זה להרחיק משם את הילדים. אני עצמי הייתי פצוע בגב בגלל ההדף העצום שדחף אותי לשולחן, אבל הצלחתי לעמוד על הרגליים ולנסות לעזור לאחרים.

"באותו שלב לא הבנתי בכלל מה אירע, חשבתי שאולי נפל טיל. הייתי כולי מבולבל, הולך צמוד לאש דולקת, והכול סביבי מלא רעש, צעקות. חזרתי פנימה, הכנסתי עוד ילדים. בפעם השלישית שיצאתי מבית ההארחה לזירה, התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה".

הוא פונה לבית החולים שערי צדק, וכשהתעורר כעבור כמה שעות, סיפרו לו שמיטל פצועה מרסיסים ברגליה ומאושפזת גם היא בבית החולים. "היא וחברתה, צופיה אליהו, עמדו ליד בית ההארחה ודיברו, כשכל אחת מהן מחזיקה בידיה את התינוק שלה. הפיצוץ העיף אותן לשני הצדדים. צופיה ובנה יעקב נהרגו אל מול עיניה של אשתי". ושמעון? "לא היה להם מידע, ואני כבר חשבתי שאירע הגרוע מכול".

בחדרו ישב אחד הילדים של אבי חזן, כשלידו עובדת סוציאלית ורופא. "התברר שהוא לא רצה לעזוב אותי. חיבקתי אותו, שאלתי את הרופא איפה אביו, והתשובה הייתה: 'אני לא יכול להגיד לך ליד הילד'. הבנתי שבאירוע הזה היו לא רק פצועים, אלא גם הרוגים. הייתי עם הילד כמה שעות, חיבקתי ועודדתי אותו, עד שאמו הגיעה".

האב, אורן לוי: "בדיוק כשהתכופפתי כדי למלא טפסים, גל של אש עבר מעל הראש שלי. מההדף העצום עפתי על שולחן סמוך והשתטחתי. הצלחתי לעמוד על הרגליים ולנסות לעזור לאחרים. באותו שלב לא הבנתי בכלל מה אירע, חשבתי שאולי נפל טיל. הייתי כולי מבולבל, הולך צמוד לאש דולקת, עד שהתמוטטתי ואיבדתי את ההכרה"

הוא זוכר במיוחד את חנה נחמד – שאיבדה בפיגוע את בנה, כלתה ושישה מנכדיה – מתראיינת בשידור חי, סמוך לחדר שבו אושפז. "באו מערוץ 2 לראיין אותי, אך אני עוד הייתי בהלם והרופא אמר שזה לא כדאי. גברת חנה נחמד הייתה בדיוק באזור, והיא כן התראיינה, ואמרה משפט שלא אשכח כל חיי: 'אני רוצה להגיד בשידור חי, תגידו לקב"ה שחנה נתנה לו שבעה, ואני, חנה מראשון־לציון, נתתי לו שמונה'. המשפט הזה זעזע את אמות הסיפים במדינה, אנשים לא ידעו איך להכיל אותו. בכל שנה פגשתי אותה באזכרה להרוגי הפיגוע – אני מקפיד להגיע לאירוע הזה, וגם עורך את האשכבות. לפני כשנתיים היא נפטרה, והספדתי אותה בהלווייתה. היא הייתה אישה עם תעצומות נפש".

הרופאים נכנעו לכתבים

השעות נקפו, אך איש לא ידע לספר לאורן ולמיטל מה עלה בגורלו של שמעון הפעוט. "בחמש בבוקר הגיע אליי קצין משטרה מלווה בעובד סוציאלי. הם אמרו לי שיש שלושה תינוקות שנספו בפיגוע, וביקשו שאתלווה אליהם כדי לזהות, כי ייתכן שאחד מהשלושה הוא הבן שלי. נכנסתי איתם לרכב ועמדנו לצאת לכיוון אבו־כביר. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי. אתה עומד מול שתי דרכים שאפשר ללכת בהן – או לקבל באהבה את מה שקרה, או להישבר סופית. אני החלטתי לקבל הכול באהבה, עם כל הצער שבדבר. ברגע שיצאנו משערי צדק, הקצין קיבל שיחה: בבית החולים 'ביקור חולים' יש תינוק שנפצע מרסיסים ברגליים".

התינוק האלמוני פונה מתוך התופת על ידי בנצי אוירינג, מפקד זק"א במחוז ירושלים. על העיתונים שכבר יצאו לדוכנים התנוססה תמונתם של המציל והניצול. "ידעו להגיד לי שלתינוק הזה יש עיניים כחולות", ממשיך אורן. "אמרו שכדאי שניסע קודם לשם, כי ייתכן שזה שמעון. כשהגענו ל'ביקור חולים', עמדו בכניסה הרבה עיתונאים, אז הכניסו אותי בדלת צדדית. כשהגענו לחדר, שתי רופאות קירבו אליי את התינוק הפצוע, ואני מגלה שזה שמעון. מתנה ענקית שקיבלתי משמיים, וכבר חשבתי שנלקחה ממני, פתאום חזרה אליי. ראיתי אותו חבוש ברגליים, אבל חי. מיד אמרתי 'שיר המעלות' ו'מזמור לתודה'. הודיתי לבורא עולם על הנס הגדול. אלו רגעים שאי אפשר לתאר".

בינתיים התחוללה דרמה גם סביב מיטתה של מיטל, שהייתה אז בהיריון. "אחרי הביקור אצל שמעון חזרתי מיד אליה, ואחד הרופאים הודיע לי שבעוד כמה דקות מכניסים אותה לביצוע הפלה. מכיוון שהמחבל היה ממש לידה, והיא ספגה את הדף הפיצוץ בכל הגוף, היה ברור לצוות הרפואי אחרי בדיקות ראשוניות שהעובר ללא דופק. משיקול רפואי של טיפול מהיר באמא, חשבו לדלג על בדיקות נוספות. הרופא אמר לי: 'נשים מפילות לעיתים אפילו כתוצאה מפיצוץ של קפצונים. צמוד לאשתך התפוצצו 15 קילו חומר נפץ. אנחנו רוצים לעשות הפלה מזורזת כדי להציל אותה'. ביקשתי שימתינו כמה דקות, שאשאל את הרב שלי. הרב אמר: תבקש בעדינות שיעשו עוד בדיקה אחת. ביקשתי, אך הרופאים לא הסכימו. הם אמרו שלפי האבחנה שלהם, אם היא לא תעבור הפלה, היא עלולה להיות בסכנה מיידית.

"בדיוק הגיעו לשם כתבים וראו אותי נסער. אחרי ששמעו ממני מה קרה, הופעל לחץ על הרופאים, ולמרבה הנס הם הסכימו לבדוק שוב. במעלית בדרך לבדיקה קיבלנו על עצמנו, אשתי ואני, שאם הכול יהיה בסדר – נקרא לתינוק נסים, אם זה בן, והודיה אם זו בת. כשהגענו עשו למיטל אולטראסאונד, והתברר שהעובר בסדר גמור. כמה חודשים לאחר מכן נולדה לנו בת בריאה לחלוטין, וכמובן קראנו לה הודיה. היום היא נשואה וכבר יש לנו נכד ממנה".

בהמשך השבוע, לאחר שהשתחרר מאשפוז, נסע אורן לניחום אבלים אצל אחת ממשפחות ההרוגים. "המשפחה הזו הגיעה לבית ההארחה רבע שעה לפני שבת, האב יצא מהרכב, הציץ רגע לראות את המקום, והחליט שזה לא נראה לו. בדרך כלל הרעיון באירוח היה שמשפחות שכבר התחילו להתחזק, מזמינות לשכונה החרדית קרובי משפחה שאינם דתיים, שיתרשמו מהאווירה. הוא כנראה נלחץ קצת, והחליט לחזור הביתה. ניסיתי לשכנע אותו – 'אתם כבר פה, אולי תישארו, יש פה אווירה שמחה ויפה' – אבל הוא החליט שלא.

"לא ויתרתי. נכנסתי למושב האחורי במכונית, חגרתי את עצמי ואמרתי לו: 'אוקיי, אז אני בא איתך'. הוא נדהם, שאל אותי: מה זאת אומרת? עניתי לו: 'קשה לי מאוד לתת לך לנסוע, אני יודע איך נראית השבת כאן, וזה אולי הסיכוי היחיד שלך לחוות שבת כזאת במקום קדוש'. גם הוא לא ויתר, והתחיל בנסיעה. כשהגענו לרחוב בר־אילן הוא אמר: 'אם אתה רוצה, רד כעת, כי אני נוסע מפה בחזרה למרכז'. אמרתי לו: 'אני לא יכול לרדת, אני מבקש ממך: בוא תחזור'. אחרי שראה כמה אני מתעקש, הוא אמר 'אתה יודע מה? בסדר', עשה פרסה וחזר לישיבה".

יממה לאחר מכן נהרגו שניים מילדי המשפחה בפיגוע התופת. "נסעתי לנחם את האב, כשאשתו ואשתי עוד שוהות בבית החולים. הייתי בטוח שהוא יכעס עליי, הלא אני התעקשתי שהם יישארו לשבת. כשהגעתי, הוא דווקא הרגיע אותי. התברר שלפניי היה שם הרב המקובל בניהו שמואלי, והוא אמר לאב: 'לפעמים גוזרים משמיים על אנשים להיפטר מן העולם, מסיבות שאנחנו לא מבינים. הילדים שלך יכלו למות בתאונת דרכים, אבל הם זכו למות על קידוש השם, להיות הרוגי מלכות'. המילים האלה נגעו בליבו".

קשר דם

בני הזוג לוי, היום כבר הורים לעשרה, נושאים עמם עדיין מזכרת מהפיגוע: מיטל זקוקה למכשיר שמיעה, ואורן נשאר עם טנטון באוזניו. "היום הוא כבר בעוצמה חלשה יותר. עם השנים התרגלתי אליו", הוא אומר.

שמעון נשוי לתהילה ואב לתינוקת. כשאני שואל את שמעון מתי סיפרו לו בפעם הראשונה על הפיגוע, הוא משיב: "לא היה רגע מסוים. זה נמצא איתי ממש מאז שאני זוכר את עצמי, אני חי את זה כל הזמן. אני יודע לספר לך את סיפור ההצלה שלי כאילו אני זוכר אותו. גדלתי בחינוך של אמונה, והבנתי שלמשפחה שלי היו שתי דרכים – לסגת אחורה או להמשיך קדימה בכל הכוח. ואנחנו בחרנו בדרך השנייה, של בנייה והתקדמות".

ברגליים נשאר זכר לפציעה?

"כלום, אין שום דבר".

עם בנצי אוירינג, האיש שהציל אותו, הוא שומר על קשר יומיומי והדוק. "בנצי הוא כמו אב חורג בשבילי, יש בינינו קשר דם. בכל פעם שאנחנו מתראים, אנחנו מתחבקים בצמרמורת. אני חי בידיעה תמידית שחוץ מבורא עולם, יש עוד מישהו שאני חב לו את חיי".

"הייתי באמצע ההבדלה כששמעתי את הבום", מספר לנו אוירינג מהזווית שלו על מאורעות הלילה הקשה ההוא. "מניסיוני ידעתי שקול כזה פירושו פיגוע. לקחתי את הציוד ויצאתי במהירות לשטח, כשאני יודע מה יתגלה לעיניי כשאגיע לזירה".

בנצי אוירינג, מפקד זק"א בירושלים: "הייתי באמצע ההבדלה כששמעתי את הבום. לקחתי את הציוד ויצאתי לשטח". בעודו מגיש עזרה לפצועים, הבחין בתינוק ששוכב על הקרקע. "נתתי לו טיפול ראשוני, העליתי אותו לאמבולנס ודרשתי שיפנו אותו. אם הייתי מגיע לשם חצי דקה מאוחר יותר, זה היה נגמר אחרת"

בעודו מגיש עזרה מיידית לפצועים, הבחין בתינוק חסר ישע ששוכב על הקרקע. "הבנתי שאסור לי להתמהמה. תפסתי את הילד, נתתי לו טיפול ראשוני, העליתי אותו לאמבולנס ודרשתי שיפנו אותו לבית החולים במהירות האפשרית. מד"א לקחו עליו אחריות מיד. אם הייתי מגיע לשם חצי דקה מאוחר יותר, זה היה נגמר אחרת".

גם אחרי שני עשורים, אומר אוירינג, הזיכרונות משם צפים ועולים בכל פעם מחדש. "שוב ושוב אני משחזר בראש את מה שקרה, מרגע הפיצוץ ועד שהוצאתי את שמעון מתוך להבות האש. אני רואה מול העיניים תינוק בזירה מדממת – ויודע שאם אני לא מציל אותו בתוך דקות ספורות, ירחם השם".

כשהרים את התינוק מהרצפה וניגב ממנו את הדם, הוא לא חשב כמובן שהרגע הזה יתועד. לאחר מכן שמח לשמוע שהילד האלמוני ניצל והתאחד עם הוריו, אך חלפה עוד שנה תמימה לפני שאוירינג נפגש עם משפחת לוי. "השתתפתי באיזושהי שמחה, ופתאום ניגש אליי יהודי, מוציא תמונה שלי מהכיס ושואל אם אני בנצי אוירינג. כשעניתי בחיוב, הוא אמר: 'הילד בתמונה זה הבן שלי. בזכותך הוא חי היום'. התרגשתי מאוד".

מאז נרקם קשר נפלא בין שתי המשפחות, שמתגוררות לא הרחק זו מזו. "ההורים של שמעון הזמינו אותי לכל השמחות שלו, אבל במובנים רבים הרגשתי שאני פשוט שייך לשם, כי שמעון הוא חלק ממני. אשריי שהייתי השליח להציל אותו. הרבה שליחים לקב"ה, ואני הייתי אחד מהם".

אוירינג התייצב בבר המצווה, באירוסין, בחתונה, בימי ההולדת ובכל אירוע של שמעון – שהקפיד מצידו להשתתף בכל שמחה של מצילו. "לפני כמה שנים, כשהוא חיתן בן, אבא ואני הגענו לשם והבאנו תמונה גדולה של בנצי מחזיק אותי בזירת הפיגוע", מספר שמעון. "אבא עלה לבמה, ביקש את המיקרופון ואמר: 'אני רוצה שתדעו איזה זכויות יש לאבא של החתן, הוא הציל לנו את החיים'. כל הקהל התרגש".

בחוץ מהומות, בפנים קליפ

גם היום עוסק אורן לוי ב"קירוב רחוקים" ומוסר שיעורי תורה במסגרות שונות. כך נוצר קשר בינו ובין כמה ידוענים, בהם הזמרים ליאור נרקיס, קובי פרץ ומשה פרץ, וגם המוזיקאי תמיר צור. כששמעון הלחין את השיר "אין דבר רע יורד מן השמיים", שהמסר שלו מתקשר גם לפיגוע, אביו התלבט אם להציע שצור יפיק אותו מוזיקלית. הוא חשש שבקשה כזו אינה מתאימה לקשר הלימודי ביניהם, אבל בסוף החליט לנסות.

"את מילות השיר מצאתי בספר 'פלא יועץ'", מספר שמעון. "נאמר שם: 'זה כלל גדול בעולם, שנחשוב ונאמין באמונה שלמה שאין דבר רע יורד מן השמיים, הכול לטובה'. קראתי את המילים האלה, ומיד הלחנתי אותן. מאז אנחנו שרים את זה בבית בלי הפסקה".

אורן: "עשינו עם השיר הזה קומזיץ בבית, שרנו אותו במשך שעות. כי הוא מדבר עלינו, על כל מה שעברנו".

שמעון: "שרתי אותו גם בפני קהל במקומות שונים. הסיבה לכך שאני כאן, שר את השיר הזה, היא שיש לי מעין שליחות ומחויבות מלמעלה, יש לי מסר להעביר. הסיפור של הפיגוע מלמד אותי שהתפקיד שלי הוא לחזק את הלבבות בעם ישראל, ובשירה מצאתי דרך מיוחדת לבטא את השליחות הזאת".

האב והבן הגיעו לאולפן של צור בראשון־לציון, ואיתם גם נגן קלרינט שהיה אמור להשתלב בעיבוד. איכשהו השיחה עם המפיק־המיועד הפכה לשיעור תורה שנמשך שעות ארוכות, ולבסוף לא נשאר זמן להקלטה. "אחרי כמה שבועות באנו שוב לאולפן, ונדמה היה שזה עומד לחזור על עצמו, עד שתמיר אמר לאבא: 'סליחה, אבל הבטחנו לבן שלך שנקליט אותו'", מספר שמעון. "הוא הכין הרמוניה בפסנתר וליווה אותי, ואני שרתי. חשבתי שזה רק ניסיון, וכשביקשתי שנתחיל בהקלטה ה'אמיתית', תמיר אמר לי: 'לא, מספיק מה שעשינו עד עכשיו'. קצת התאכזבתי, כי רציתי להקליט את עצמי בצורה יותר מקצועית, אבל תמיר קבע שזה בסדר גמור".

שמעון חזר לביתו ולא הקדיש יותר מדי מחשבה לעניין. כעבור שבועות אחדים קיבל אביו שיחת טלפון מצור, שסיפר כי אחרי ההקלטה הגיע למסקנה שלשיר יש פוטנציאל רב, והשמיע אותו לכמה זמרים. "הוא בישר לי: 'השיר הזה הולך להיות להיט גדול, וייתכן שאחד משני הזמרים שאני עובד איתם כעת, משה פרץ ויעקב שוואקי, ישיר אותו יחד עם שמעון'. החסרתי פעימה. בעיניי שוואקי הוא הכי גדול במוזיקה החסידית, ומשה פרץ הוא הכי גדול במוזיקה הכללית". שוואקי קיבל את השיר, ואמר מיד שהוא מעוניין. הוא האזין לשירה הראשונית של שמעון שהוקלטה באולפן, שמע גם את סיפורו האישי, וביקש שהשיר יצא כדואט של שניהם. "תמיר הזמין את אבא ואותי לאולפן", מספר שמעון. "אני נכנס לשם ורואה מולי פתאום את שוואקי, הזמר שגדלתי עליו. מבקשים ממני לשבת, ותמיר משמיע לי לראשונה את השיר שלי בעיבוד מלא. ואז לתדהמתי אני מגלה ששוואקי כבר הקליט את עצמו שר, וכך אפשר לשמוע אותו בדואט איתי". בסרטון שצולם באולפן נראה שמעון מנגב דמעות מעיניו. "הייתי בהלם, לא יכולתי לדבר", הוא מספר.

ואת השירה שלך הקלטת מחדש?

"חוץ מכמה הוספות קטנות, הקול שלי נשאר בדיוק כפי שהוקלט בפעם הראשונה. תמיר אמר, ובצדק, ששם אני נשמע הכי אותנטי, שר מהלב".

"תמיר צור הוא איש רוחני מאוד, ומוזיקאי מוערך", אומר לנו יעקב שוואקי בשיחה מארה"ב. "אני בקשר איתו הרבה שנים, הוא חי תקופה בארה"ב ועבדנו אז יחד. גם אחרי שחזר לארץ, אנחנו עדיין עובדים מדי פעם מהאולפן שלו, שהוא למעשה חצי בית מדרש. לפני כמה חודשים קיבלתי ממנו לוואטסאפ סקיצה של לחן למילים 'אין דבר רע יורד מן השמיים'. בדיוק למדתי אז עם הבן שלי, נתן, והוא שמע את השיר ואמר לי: 'אבא, זה מצוין, אתה חייב לקחת את השיר הזה לפני שייתנו אותו למישהו אחר'. העברתי את השיר גם למנהל שלי, שרון דניאל, והוא אמר: 'יעקב, זה להיט. זה שיר מתאים מאוד לתקופה'. כבר באותו ערב הודעתי לתמיר שאני רוצה את השיר. לאחר כמה שבועות הגעתי לישראל למופע באילת, ולמחרת קבענו באולפן של תמיר. הפתענו שם את שמעון, וזה היה מרגש מאוד".

למחרת המפגש הראשוני הגיעה כל החבורה – שמעון, אורן, יעקב שוואקי, צור ועוד חברים רבים – למערת שמעון הצדיק, כדי לצלם שם קליפ. למיקום הזה, מספר שמעון, יש עבורם משמעות עמוקה. רבים מהשיעורים של אורן לוי מתקיימים בקבר שמעון הצדיק, ולשם גם הגיע תמיר צור כדי לשמוע אותו. בני משפחת לוי מתפללים במערה בכל הזדמנות, ובמקום הזה גם "יצא" שמעון לפגישות עם תהילה, מכיוון שבתקופת הקורונה לא היו להם יותר מדי אפשרויות.

לא היה פשוט לקיים את הצילומים במערה: באותו זמן סערו בחוץ מהומות והפגנות נגד כניסתם של דיירים יהודים לבתים בשכונה. ובכל זאת, אורן היה משוכנע שזהו המקום המתאים ביותר. "ראיתי את יד ההשגחה, איך קבר שמעון הצדיק היה מעורב בכל אחד משלבי הסיפור המופלא של השיר", הוא מספר. "לכן הצעתי שהצילומים ייערכו שם, ושוואקי קיבל את הרעיון".

ימים ספורים אחרי צאתו של השיר נסגר מעגל נוסף. "שרשרת הניסים שלי לא הסתיימה", מספר שמעון. "במוצאי שבת לפני שלושה שבועות נערכה אזכרה להרוגי הפיגוע, והפעם, בניגוד לכל השנים הקודמות, לא השתתפתי בה. כי באותו היום, בשבת קודש, נולדה לי בת. אתה מבין? עשרים שנה בדיוק לאחר שאני ניצלתי, באותו תאריך ממש, נולדה בתי הבכורה. תגיד, זה לא מכוון? היא גם ממש מזכירה אותי כתינוק בתמונה המפורסמת. קיבלתי עוד מתנה משמיים".