כשוויטו ויצמן ביקר לראשונה במוזיאון מורשת גוש קטיף, הוא פרץ לפתע בבכי. "התחלתי לראות את התמונות ואת הסרטונים, ולא יכולתי לעצור את הדמעות", הוא מספר. "בכיתי כמו תינוק. צביקי פורת, שסייר איתי שם, שאל אותי מה קרה. אמרתי לו: לא יודע, אני לא יכול לראות את זה. פתאום הבנתי כמה אני בטראומה, גם אם היא בלתי מודעת".
בחודש הקרוב ימלאו ארבעים שנה לפינוי העיר ימית ו־18 היישובים הישראליים בסיני. ביתם היפה של ויטו ואלה ויצמן במושב שדות היה הבית האחרון שנהרס בחבל ימית. אני פוגש את ויטו במשתלה שלו בעין־הבשור, יישוב שהקימו מפוני סיני במועצה האזורית אשכול, מרחק רבע שעה נסיעה מיישובי פתחת רפיח החרבים. על קירות היקב של ויצמן, שהוקם רק בשנה האחרונה, מתנוססות תמונות שחור־לבן מהפינוי, משרות תחושה שגם המקום הזה הוא מוזיאון. פתאום, אחרי שנים רבות כל כך, התעורר בו הרצון לתעד ולהנציח. "אני חושב שלא יודעים בכלל שהייתה התיישבות בסיני. מי יודע?", הוא אומר.
אני משתף אותו בזיכרון מעומעם שיש לי מביקור קצר בעיר ימית, זמן מה לפני שנהרסה. "היית אז בן 7", הוא אומר. "אולי רק מי שהיה בן 15 ומעלה – כלומר, היום הוא בן 55 לפחות – יכול לזכור את ימית. את גוש קטיף זוכרים. הם הרימו מרכז זיכרון יוצא מן הכלל".
ואולי ההבדל התודעתי בין שני אזורי ההתיישבות שנהרסו החל עוד כשעמדו על תילם. בניגוד לתושבי גוש קטיף, רק מעטים ממתיישבי סיני הביעו נכונות להיאבק נגד הפינוי, ורק מעטים נקטו פעולה. ויצמן היה אחד מהם: כבר לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, במרץ 1979, הוא הקים יחד עם חברו יוסי מס את "ועד הפעולה של יישובי הפתחה", וב־1981 היה ממקימי "התנועה לעצירת הנסיגה בסיני" (התל"ן). ויצמן, אז מושבניק חילוני, חבר למתיישבים מיהודה ושומרון כמו אורי אליצור, חנן פורת, משה מרחביה, יוסי אנטמן ובני קצובר. מכיוון שרוב הפעילים הבולטים בתנועה היו דתיים, והיא גם קיבלה סיוע ממועצת יש"ע, מתנגדי הנסיגה זוהו בתודעת הציבור עם גוש אמונים. בני הזוג ויצמן היו הפנים החריגות בחבורה, והעיתונאים שחיפשו תושבים אותנטיים של חבל ימית, פקדו את ביתם שוב ושוב. ב"אל בורות המים", סרטו המיתולוגי של מוטי קירשנבאום משנת 1982, מתועד ויצמן בתוך המשתלה שהייתה לו בשדות: הוא מסביר למצלמה במבטא ארגנטינאי שכשלוקחים שתיל ומנתקים אותו מהשורשים, אפשר ממש לשמוע את השורשים. "בני קצובר אמר אז שמה שמשותף בינו לבין ויטו הן לא התפילות, אלא אהבת ארץ ישראל", אומר לנו ויצמן. "אהבת הארץ היא לא משהו בלעדי של דתיים. הרי מי הקים את המדינה? חילונים".
"אני חושב שלא יודעים בכלל שהייתה התיישבות בסיני. מי יודע? אולי רק מי שהיה בן 15 ומעלה – כלומר, היום הוא בן 55 לפחות – יכול לזכור את ימית. המדינה צריכה להרים את העניין, ולא רק כמה משוגעים. אנחנו רוצים להרחיב את החוק להנצחת גוש קטיף, שיתקצב גם את הנצחת ההתיישבות בסיני"
אני מעז לשאול אותו אם לנוכח השקט שנשמר בחזית המצרית ארבעים שנה ויותר, אולי המחיר היה מוצדק. בתגובה הוא מסיר את הסוודר שלו וחושף את החולצה הקצרה שהוא לובש מתחתיו – חולצת המאבק להשבת אברה מנגיסטו וגופותיהם של אורון שאול והדר גולדין. "יש לנו היום בנים שנמצאים מעבר לגבול, גופות של חיילים גיבורים, ואנחנו לא רוצים להילחם. לא לחינם התנועה שלנו דיברה על 'לעצור את הנסיגה בסיני', ולא 'מסיני', כי בסיני התחילה הנסיגה בכל התחומים. עקרו את חבל ימית, אחר כך עקרו את גוש קטיף, עקרו בשומרון, ומחר אפשר לעקור גם כאן. הרי טראמפ דיבר על פינוי אזור ניצנה וקדש־ברנע ב'עסקת המאה'. ברגע שכורתים עץ אחד, זה לא ייעצר.
"אנחנו חיים בחברת שפע, לכל אחד יש שתיים־שלוש מכוניות, נוסעים לחו"ל, מבלים, ויש כסף, כולל לרבנים למיניהם. הפכנו למעצמה טכנולוגית, ואני לא מזלזל, אבל יש פה גם סיכון. לא סיימנו להקים את המדינה, והחלוציות כבר נעלמה. אז אפשר לומר שארבעים שנה לא הייתה מלחמה, וקיבלנו פיצויים, והבית פה יפה יותר, וגם שדרגנו את האזור. אבל הבעיה היא לא אישית שלי, כמי שהרסו לו את הבית. ברגע שמתחילים לשבור את היסודות, הכול יכול ליפול. אם אפשר לעקור יישובים, ואם אפשר להשאיר שבויים שלנו, גם אם מדובר בגופות – איפה הערבות ההדדית? אין היום מנהיגות. אני לא רואה את הרבנים באים בהמוניהם ל'חץ שחור'. שם נבנית האמת".
ויצמן עצמו מקפיד להתייצב באנדרטת חץ שחור מול עזה, ולהשתתף בכל אירועי המחאה שמקיימת שם משפחת גולדין. על גבי המשתלות שלו מתנוססים שלטים גדולים הקוראים להשבת הבנים. הערבות ההדדית שהוא דוגל בה מתפרסת גם למחוזות נוספים: "אתמול הייתי בחוות מקנה יהודה, ליד היישוב עשהאל. גרה שם משפחת קפלן, שמחזיקה לבד 8,500 דונם, והמדינה לא עוזרת לה בשקל. כשביקרתי שם בפעם הראשונה, שאלתי את ישראל קפלן מה הוא צריך. הוא אמר שהוא רוצה לילה אחד בשבוע לישון בשקט, לא לקום בגלל כל ציוץ. אז הגענו לשמור שם.
"לצערי, הפכנו לעם רדוד. הפלסטינים לא מתנהגים ככה. שלמה באום ז"ל (ממקימי יחידה 101 וממובילי המאבק נגד הנסיגה מסיני – א"ר) אמר לי פעם שאנחנו עומדים להפסיד כי אנחנו מתנהגים כמו האישה במשפט שלמה שהסכימה לחצות את ילד המריבה לשניים. אבל אני מאמין שאבא בשמיים יציל אותנו בסוף".
רבין חגג את דחיית הנסיגה
אנחנו חוזרים אל התקופה הסוערת ההיא, בין חתימת הסכמי השלום לפינוי סיני בפועל. אחד האירועים שגרמו למתנגדי הנסיגה לקוות שהגזרה עוד תתבטל היה רצח סאדאת; כעת חושף ויצמן שעוד לפני כן היה מי שהציע לראשי התל"ן לרצוח את נשיא מצרים, כדי למנוע את הפינוי. "יום אחד התקשר מישהו ושאל אם אנחנו רוצים באמת לעצור את הנסיגה. הוא ביקש לשבת עם צוות מצומצם של לא יותר משלושה אנשים, ואמר שיסביר לנו איך אפשר למנוע את המהלך. הסכמנו וקבענו איתו פגישה – אורי אליצור, יוסי מס ואני. הגיע אלינו בחור, יוצא שירות הביטחון, ואמר שבעוד שלושה חודשים יתקיים במצרים מצעד הניצחון השנתי, סאדאת ישב שם, ואפשר יהיה להרוג אותו. הוא הציע לעזור לנו להכניס מישהו שלנו לטריבונה, כדי שיירה בנשיא. יוסי מס אמר מיד לא. אורי ואני ביקשנו כמה דקות לדבר בינינו, ואז גם אנחנו אמרנו לא. מסירות נפש זה דבר אחד, אבל רצח כזה היה עלול להביא למלחמת עולם". סאדאת נרצח לבסוף בידי פעילי הג'יהאד האסלאמי המצרי, שירו בו למוות כשצפה במצעד הניצחון ההוא, ב־6 באוקטובר 1981.
ויצמן אומר כי כבר מהשלבים הראשונים של המאבק, הוא לא תלה תקוות בראש ממשלת ישראל. "לפני שבגין נסע לוועידת קמפ־דיוויד, הגענו אליו אנחנו, משלחת מיישובי החבל. המזכיר שלו, יחיאל קדישאי, ביקש שכשאנחנו מדברים עם בגין, נגיד לו 'כבוד ראש הממשלה'. נכנסנו פנימה ובגין התחיל לדבר איתנו במילים גבוהות. אמרתי לו שגדלתי בארגנטינה ולא צריכים ללמד אותי הלכות נימוס, ואז אמרתי – 'אני מרגיש שאתה לא הולך להילחם שם'. בגין אמר: 'ידידי, אם ידברו על פינוי יישובים, נארוז את המזוודות ונחזור הביתה'. אני לא האמנתי לו. אחרי הפגישה אמרתי ליוסי מס: אם הוא הולך לנהל את המשא ומתן, ועוד כשמשה דיין לידו, מצבנו חמור כי הם ימכרו הכול. לא אכפת להם".
ובכל זאת, ויצמן לא הרים ידיים מהשתדלנות הפוליטית. "יהודה הראל אמר לי: 'תיפגש עם יצחק רבין בכנסת. הוא לא סחבק, אבל הוא מדבר על הצורך לדחות את הנסיגה, כי מבחינה ביטחונית המצרים לא קיימו את ההסכם'. בדיוק הייתה אז הצבעה על התקציב, ובגין הזהיר שאם התקציב לא יעבור, ואפילו אם יהיה תיקו, הוא יתפטר. הלכתי לגייס את הרב חיים דרוקמן, שהיה אז חבר כנסת, להצביע נגד הממשלה. אני זוכר שהגעתי לישיבה שלו, והוא היה באמצע שיעור לתלמידים. אמרתי: 'כבוד הרב, מחילה על שאני מתפרץ, אבל עכשיו נאבקים על ארץ ישראל'. הרב דרוקמן עלה על הרכב שלנו, דהרנו לירושלים, ובסוף היה תיקו בהצבעה. רבין יצא, חיבק אותי ואמר לי: נדחתה הנסיגה. אבל אני לא האמנתי שזה יקרה".
שלושה חודשים אחרי הנסיגה התראיין ויצמן לחגי סגל בביטאון נקודה. "חיכינו למאות אלפים והם לא באו", אמר על כישלון המאבק. היום, ממרחק ארבעים שנה, כשכיפה לראשו ופניו עטורות זקן, ויצמן נותן תשובה שונה מעט לשאלה מה היה חסר שם. "עם כל הכבוד להפגנות, בסוף הדברים נגמרים בכנסת. חוץ מזה, אני גם יודע שהכול מונהג על ידי אבינו שבשמיים, ומקבל את זה. אני עדיין חושב שעל בית נאבקים, ושלא עשינו מספיק, אבל יש חשבון לכל דבר ואני לא יודע את כל החשבונות. אולי אם היו רואים מלמעלה שאנחנו מנהלים את המאבק מכל הלב, זה היה נגמר אחרת".
הרגבים ניצחו
גם 63 שנה אחרי עלייתו ארצה כנער בן 12, אי אפשר לטעות במבטא הדרום־אמריקני של ויצמן. אביו, שבארגנטינה עסק במסחר, רצה להיות חקלאי בישראל. כעולה בן 40 הוא לא זכה להגשים את חלומו, אך ראה את בנו עושה זאת במקומו.
ויטו הצעיר התגייס לצה"ל עם גרעין נח"ל שהצטרף לקיבוץ גבים, הסמוך לשדרות. "רצינו להקים את גרופית בערבה, אבל בגבים לא הסכימו לוותר עלינו", הוא מספר. כחייל בחטיבה 55 הוא היה בין משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים, והשתתף בקרב ב"סמטת המוות" במזרח העיר. אחרי המלחמה הוא וכמה חברים רצו להקים יישוב ברמת הגולן: ויצמן יצא לשם כחלוץ כדי לבחור את הנקודה. "דני קריצ'מן, שהיה אחראי על הקמת יישובים מעבר לקו הירוק, רצה שנלך למקום שהמושב אליעד הוקם בו. אבל אני החלטתי שנצטרף לגבעת־יואב, על שם המג"ד יואב שחם, שנהרג מול העיניים שלי בפעולת סמוע".
בימים ההם הכיר ויטו את אלה, שהייתה חברה של אחותו. השניים נישאו וקבעו את ביתם בגבעת־יואב. בינואר 1971 הקימו חמישה מחברי הגרעין של ויצמן את המושב שדות, בשטח חולי סמוך לצומת רפיח, כשישה קילומטרים ממערב לקו הגבול הבינלאומי. היה זה היישוב האזרחי הראשון שהוקם בחבל ימית. ויטו ואלה, אז כבר הורים לילד, הצטרפו אחרי כשנה ופתחו שם משתלת הדרים גדולה שרשמה הצלחה כלכלית. בשדות נולדו להם שלושה ילדים נוספים – מאיה, מיכל ובנימין. אבל אז כאמור הגיע הסכם השלום עם מצרים, והמושב פונה על 65 משפחותיו.
משדות הגיעו הוויצמנים למרכז האזורי צוחר, ולאחר חודשים אחדים היו בין מקימי עין־הבשור. "בשלב מסוים חשבנו לעבור לכפר־אדומים, כי אלה רצתה לגור קרוב לירושלים. כשהיא ראתה אותי ממולל פה רגבים, היא הבינה את הקשר החזק שלי לאדמה, ונשארנו כאן".
"בגין התחיל לדבר איתנו במילים גבוהות. אמרתי לו שגדלתי בארגנטינה ולא צריכים ללמד אותי הלכות נימוס, ואז אמרתי – 'אני מרגיש שאתה לא הולך להילחם שם'. בגין אמר: 'ידידי, אם ידברו על פינוי יישובים, נארוז את המזוודות ונחזור הביתה'. אחרי הפגישה אמרתי ליוסי מס – אם הוא הולך לנהל את המשא ומתן, ועוד כשמשה דיין לידו, מצבנו חמור"
לפני 25 שנה החלו בני הזוג ויצמן תהליך של חזרה בתשובה. קודם אלה, אחר כך ויטו. "אלה הייתה בשלה לכך יותר ממני", הוא אומר, "אבל אני כבר לקראת הנסיגה זיהיתי מי הציבור האמוני, מי בא להיאבק. לא שהיו לי טענות לאנשים שלא נאבקו. ניסינו לאסוף הרבה תומכים, אבל הם לא הגיעו. אגב, גם לגוש קטיף לא באו מספיק אנשים, ולכן אחת המסקנות היא שצריכים להתנחל בלבבות".
נשארתם לגור במושב חילוני גם לאחר החזרה בתשובה. זה מן הסתם לא היה פשוט.
"עין־הבשור הוא יישוב חרדי לחילוניות. היה לי קשה לראות את כולם יוצאים בשבתות לטיול עם הג'יפים והטרקטורונים. גם לא היה פה בית כנסת, היום יש. היה קשה, אבל לא חשבתי לעזוב".
בהמשך הם התחברו ל"חסידות" שנוצרה במושב תלמים בראשותו של הרב ניר בן־ארצי, שיוחסו לו יכולות על־טבעיות. ויטו ואלה עברו להתגורר בתלמים, רכשו שם בית, ובתוך זמן קצר הפך ויצמן למנכ"ל עמותת "תלמי גאולת עם ישראל", שריכזה את כל המוסדות והפעילות סביב בן־ארצי. הוא שינה את שמו לצבי – השם שניתן לו בברית המילה – גידל זקן ארוך וחבש כיפה גדולה. "היו שם ניסים, זכיתי לראות דברים, ואני לא מצטער שהייתי בתלמים. אני לא חושב שהוא המשיח, אבל ראיתי בעיניים שלי דברים שהדיוטות לא רואים".
מ־2005 עד אוגוסט 2008 לא הופיע בן־ארצי בציבור, ורק מנהלי העמותה נפגשו איתו והעבירו למאמיניו מסרים ממנו, לכאורה. לאחר מכן טען בן־ארצי כי לאורך התקופה הזו הוא הוחזק בידי ארבעה מבכירי העמותה – שמואל שוקרון, שמעון קטורזה, מיכה פטיטו וצבי ויצמן – שחטפו אותו וכלאו אותו בטבריה בתת־תנאים. לדבריו, הם אלה שהמציאו את ההוראות שהעבירו בשמו, בעודם משתלטים על כספי העמותה ועל נכסיה. מנגד טענו הארבעה כי בן־ארצי היה זה שביקש מהם עזרה בהתמודדות עם מחלת נפש קשה שממנה סבל.
בכתב האישום שהוגש נגדם ב־2011, הואשמו בכירי העמותה בחטיפה ובכליאה. כעבור שנתיים הושג הסדר טיעון שבמסגרתו הורשעו הארבעה בעבירה קלה יחסית של קבלת דבר במרמה, נקנסו בעשרת אלפים שקלים כל אחד, ונשלחו לחמישה חודשי עבודות שירות. בתביעה אזרחית שהגישו חסידיו של בן־ארצי, שמימנו את העמותה בשנות היעלמותו, חויבו המנהלים לשלם 700 אלף שקלים.
ויצמן התנתק מבן־ארצי ומהמושב תלמים, חזר לעין־הבשור, ובמשך חמש שנים קשות שילם את החוב. לפני כשנה התגרש מאלה ועבר להתגורר במושב תלמי־אליהו, לא הרחק מעין־הבשור. בינתיים חזר לעסוק בחקלאות, בחלקות של שניים מבניו, שמתגוררים בעין־הבשור ומגדלים 200 דונם עלי בייבי ואבוקדו. "היום אין לי שום קשר עם החבורה של בן־ארצי", הוא אומר. "קיצרתי את הזקן, ואני מנסה להבין כל דבר בצורה עמוקה יותר. אני אדם אחר, שמח וחזק פיזית ורוחנית כמו שלא הייתי בחיים. הבן שלי אומר שאני מתנהג כמו בן 50. לפני שנה וחצי, כשהקמתי פה את המשתלות, הילדים שלי תהו מה אני עושה. אמרתי להם: מה אכפת לכם, אני לא לוקח מכם כסף, לכל היותר תהיה לכם יותר ירושה. העיקר שיהיה לי מה לעשות. בהתחלה חשבתי שאקים רק משתלה קטנה כדי לראות אם יש לי יכולות, וברוך השם אנשים באו והזמינו הרבה שתילים. אני מרגיש ברכה ענקית, ומתגבר על הכול".
מי שסייע לו להשתקם מפרשת בן־ארצי היה הרב יהושע צוקרמן, ממייסדי תנועת "אל עמי", שנפטר בחודש אלול שעבר. "הרב יהושע החזיר אותי למסילה", אומר ויצמן. "הוא עקב אחריי כל הזמן, התקשר אליי עוד כשהיינו בתלמים ואמר לי: 'ויטו, רק שלא יהיה חילול השם'. אני מרגיש את הרב יהושע כל הזמן, ועוד לא מצאתי לי רב אחר".
הוא לוקח אותי במכוניתו לראות את "כרם יהושע", חלקה שנטע וקרא לה על שם רבו. הוא מתכוון לגדל פה את כל שבעת המינים; את חלקם הספיק לשתול לפני שנת השמיטה, והאחרים יישתלו בהמשך. גפנים עדיין אין כאן, אבל ויצמן כבר מייצר יין מענבים שהוא רוכש מכרמים אחרים. היין הטעים שלו עשוי מחומרים טבעיים בלבד, ללא חומרים משמרים וללא ביסולפיט. "יקב נחל גרר", כך נקרא היקב שלו, והמדבקה שעל בקבוקי היין מזכירה ללוגמים שזהו ערש הולדתו של עם ישראל: "על גדות נחל גרר התגוררו אברהם, יצחק ויעקב, וכאן נוצרו תכונות האופי והאמונה המלוות את העם היהודי".
גם ההשתתפות במאבק להשבת הנעדרים, אומר ויצמן, סייעה לו לחזור לעצמו. "המפגשים באנדרטת חץ שחור עזרו לי להתרומם מהבור שהייתי בו שמונה שנים. אמרתי לעצמי, מה אני מקטר. לאנשים האלה הלך הדבר הכי יקר בעולם, והם שמחים ומאמינים ועושים, אז מי אני שאבכה על המצב שלי".
לפגוש את המפנים
שישה ילדים נולדו לוויטו ולאלה ויצמן. שתיים מבנותיהם, מאיה ורות, חזרו בתשובה. מאיה הייתה נשואה לסגן־אלוף עמנואל מורנו, שנפל במלחמת לבנון השנייה ועוטר בצל"ש לאחר מותו. "עמנואל ומאיה גרו פה, צמוד אלינו", מספר ויצמן. "כשעמנואל הלך איתי פעם לבית הכנסת, אחרי שנעדר מהבית לכמה ימים, הוא סיפר לי שהיה ב'שמורות הטבע' של חזבאללה. הוא אמר לי: 'כל גפרור שזז פה, הם יודעים'. הוא גם אמר שאהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, מאשר להם הרבה פעולות, אבל חסרים ערכים. גם בגין היה יהודי ציוני, אבל גלותי. לאריק שרון, יהודי ישראלי שגדל בארץ, היו חשבונות משלו, והוא עקר את גוש קטיף בגלל איזה אי ביוון או משהו כזה. אגב, נפתלי בנט הגיע לפוליטיקה בגלל עמנואל, שאמר לו שחייבים ללכת לשם".
ואתה חשבת ללכת לפוליטיקה?
"חברי אוסיפ פרמינגר אמר לי לאחר הפינוי: אל תקים יישוב חדש, לך לכנסת, כי ברגע שפינו פעם אחת – יפנו עוד. גם יובל נאמן (ממייסדי תנועת "התחיה" – א"ר) לחץ עליי שאכנס לחיים הפוליטיים. הייתי שלושה ימים בירושלים, הסתובבתי שם ואז אמרתי – אני לא מתאים לזה, אני צריך לעסוק בהתיישבות. גם לה יש משמעות.
"היום צריך לאחד את העם סביב ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובמקביל ללכת לגור גם בירוחם ובדימונה. יש כל כך הרבה דברים לעשות במדינה הזאת. יש כסף בשפע, אבל את היסודות שוכחים. אם אולמרט היה מוכן לתת את ירושלים ואהוד ברק את הגולן, זה אומר שאין לנו בסיס. הרב צוקרמן תמיד אמר שצריך ללמד על השורשים של העם הזה".
בספרו "ללכת עם האנשים" מספר תת־אלוף במיל' עודד טירה, שפיקד על פינוי חבל ימית, שאחד הרגעים הקשים ביותר לו היה עקירת המטע של משפחת ויצמן. "עמדנו שם – הוא ואשתו ואני ועוד כמה קצינים – והסתכלנו על הטרקטורים העובדים במרץ. ויטו אמר בכאב: 'תראה מה שאתם עושים…', ולא היה צריך להגיד יותר מזה. המשפט הזה, שנאמר בשקט ובהשלמה, צרב את נשמתי. הרגשתי שהוא שונא אותי, ושאני שונא את מה שאני עושה". ויצמן מספר היום שהוא דווקא ישמח להיפגש עם מפקדי מבצע הפינוי, עודד טירה ואלוף במיל' חיים ארז. "אני מוכן לשבת איתם בפאנל הכי פתוח שיש. דיברתי עם שניהם והצעתי להם שניפגש ונשוחח, והם שמחו שהתקשרתי. כשחיים ארז מונה לאלוף הפיקוד, אורי בר־און ז"ל (עוזרו של אריאל שרון לענייני התיישבות) הפגיש אותו איתנו. זמן קצר לאחר מכן ארז הביא אלינו עשרות קצינים. הוא אמר: אני חייל, קיבלתי פקודה לפנות, אבל אני רוצה שכל קצין מדרגת סרן ומעלה יראה את ההתיישבות בעיניים שלו".
בחודשים האחרונים החל ויצמן לפעול כדי שגם את חבל ימית יזכרו, כפי שזוכרים את גוש קטיף. "אני חושב שהמדינה צריכה להרים את העניין, ולא רק כמה משוגעים. אנחנו רוצים להרחיב את החוק להנצחת גוש קטיף, שיתקצב גם את הנצחת ההתיישבות בסיני, כדי שהנוער ילמד שהיו שם יישובים. שר התקשורת יועז הנדל החליט להרים את הכפפה, והתוכנית היא שנצטרף לעמותה של מרכז קטיף עם הנדוניה שנקבל במסגרת החוק, ושם גם תהיה ההנצחה".
אתה עדיין מאמין, כפי שאמרת בעבר, שהילדים שלך יחזרו לחבל ימית?
"הבן הגדול שלי, דן, אמר לי בעבר שאם חוזרים לסיני, הוא הראשון שיגיע לשם".
