תרגום: אלחנן שפייזר
זו השנה החמישית ברציפות שפינלנד דורגה במקום הראשון בדירוג האושר העולמי של האו"ם. וזו השנה החמישית ברציפות שאני מופתעת.
חייתי בפינלנד במשך שנה כתלמידה בתוכנית חילופי הנוער של רוטרי, ב־2001. החוויה שינתה את חיי. הכרתי חברים פינים מדהימים. שתיתי יותר מדי וודקה. ליטפתי איל צפון בלפלנד. עשיתי סאונה, שחיתי בקרח והתגלגלתי בשלג עד שהגוף שלי נעשה ורדרד. זו הייתה ללא ספק אחת השנים המאושרות בחיי. אבל החברים שהכרתי שם? אני לא לגמרי בטוחה שהם היו אי פעם מאושרים.
תושבי פינלנד, מניסיוני, הם אחד העמים המאופקים ביותר על פני כדור הארץ. סימנים בוטים של שמחה לא באים בחשבון אצלם. אני זוכרת ארוחות בוקר שקטות עם המארח שלי, כשאני צופה בו בוהה מהחלון, בקושי מכיר בנוכחותי. הוא לא התנהג בחוסר נימוס. הוא היה פיני. ניהול הכיתות לא היה קשה בתיכון שלמדתי בו, אימטרן ייטייסלוקיו: אין בעיות התנהגות כשאף אחד לא מדבר. גם כשהצטרפתי לחברה שהלכה לשיעורי אירובי בחדר הכושר המקומי, מצב הרוח שם היה יותר דיסקו שקט מאשר טירוף כושר. האם זה היה אושר באווירה נוגה וצנועה? האם האמריקנים – שהגיעו למקום ה־16 בדירוג האושר העולמי – מבינים לא נכון את כל הסיפור הזה של אושר?
החלטתי ליצור קשר עם חבריי בפינלנד כדי לברר: האם דירוג האושר העולמי מדויק? האם הפינים באמת מאושרים כל כך?
"יש לנו אמירה בפינלנד: אם אתה מאושר, עליך להסתיר את זה", אומרת וירה לוויקלה, בת 37, אם לשניים ויועצת בחברת תוכנה בקירקונומי, ממערב להלסינקי. לדבריה, התפארות של אדם במזלו הטוב נחשבת בפינלנד לגסות רוח. "לפינים יש אושר מאופק", מסכימה קטיה פנצאר, מומחית לנושא. פנצאר נולדה בפינלנד, ומשפחתה עברה לאוסטרליה ואז לוונקובר, שם עברו עליה שנות ילדותה; לפני 20 שנה, כשנקרתה בפניה ההזדמנות לעבוד במגזין הטיסה של חברת התעופה "פינאייר", היא חזרה למולדתה ולא התחרטה. התלהבותה מאורח החיים הפיני, כולל השימוש התכוף בסאונה והתכנון העירוני הידידותי לאופניים, הביאה אותה לכתוב שני ספרים בנושא. ויש לה תובנה מיוחדת על הנפש הפינית: "יכול להיות שהם לגמרי מרוצים, אבל הם לא מבטאים זאת בשפת גוף, למשל בחיוך".
אל תתנו לפני הפוקר של הפינים להטעות אתכם. לפי דירוג האושר העולמי, הפינים מסווים שביעות רצון עמוקה הבנויה על חברה שמציבה את טובת הציבור בראש מעייניה. "לכולם יש גישה לשירותי יסוד", אומרת לייסי האטינן, אם לשניים מהעיר אספו, ליד הלסינקי. היא מספרת על שירותי בריאות לכל אזרח, חינוך חינם, שכר מספק ודיור בר השגה. "השירותים האלה מתוכננים ועובדים היטב, וזה הבסיס היסודי לאושר של כולם".
במדינות אחרות מודדים הצלחה בעושר חומרי: המכונית הנכונה, בית גדול, עבודה טובה, שכונה איכותית. אבל הפינים מוצאים סיפוק במקומות אחרים. זה מעולם לא היה ברור לי יותר מאשר בערב חג המולד 2001. כמקובל בפינלנד, באותו לילה הגיע סנטה קלאוס לבית המארחים שלי כדי לברך את אוטו הנרגש, בנם בן הארבע. אכלנו ארוחה נחמדה, החלפנו מתנות קטנות והלכנו לישון. לאחר שסגרתי את דלת חדר השינה שלי, פתחתי בשקט קופסה ענקית עמוסה מתנות שהוריי שלחו אליי. קרעתי את הנייר בעדינות ככל האפשר, כדי שהמארחים שלי לא ישמעו; הפגנת השפע האמריקני הייתה מביכה מדי. אבל להפתעתי, כשבנות המשפחה המארחת מצאו למחרת את שלל החג שלי, הן פשוט אמרו "אוי, זה נחמד", ללא מבט אחד של קנאה. נדמה ששמחת החג הספיקה. מי צריך עוד דברים?
"אנחנו כן רוצות להשיג דברים בחיים שלנו", אומרת יוהנה אווסקה, מנהלת בחטיבת הביניים באימטרה ואם לשניים, "אבל זה לא כמו במשפחת קרדשיאן". אסי אלה־קוקו, צלמת בת 46 שגדלה בקאוהג'וקי והתאהבה באמריקה אחרי שהגיעה לבית הספר לאמנות בשיקגו, מנסחת זאת כך: "אנחנו פשוט מסתפקים במועט מאוד. אנחנו לא צריכים להיות בעלי קריירות מוצלחות במיוחד. אנחנו לא צריכים שיהיה לנו המון כסף. אנחנו אוהבים את הדברים הפשוטים בחיים, כמו טיולים ביערות ובילוי עם חברים".
קל ליהנות משעות הפנאי, הודות לאיזון הפיני בין עבודה לחיים עצמם. "יש לנו חופשה שנתית בת חמישה שבועות", מספר יוקה מולטיסילטה, יועץ אסטרטגי בהלסינקי; עובדים במדינות אחרות זכאים להרבה פחות ימי חופשה בתשלום. לאחרונה יצא מולטיסילטה יחד עם חבר לטיול אופנועים בן עשרה ימים מהלסינקי לנורדקאפ, בקצה הצפוני של נורווגיה. לאורך הדרך הייתה לו ולחברו גישה לבקתות שפתוחות לכול ומתוחזקות על ידי רשות הפארקים הלאומיים של פינלנד – הטבה שהופכת את ההרפתקה לחסכונית יותר. הטיול היה מדהים, הוא אומר: "האור מטורף כל כך כשאתה עולה צפונה, הכול נראה קסום".
הפינים לא צריכים לנהוג רחוק כדי להתחבר לטבע. שטחים ירוקים נמצאים בכל מקום במדינה הגדולה, שחיים בה רק 5 מיליון תושבים. "יש לי ארבעה בורות שחייה חורפיים במרחק של שני קילומטרים מהבית שלי", אומרת פנצאר. אבל בכנות, אף שהפינים אומרים ששחייה בקרח מועילה לגוף ולנפש, קשה לי להאמין שמשם נובע האושר שלהם. גם טיולים ביער הם לא התשובה, אם כי אני בטוחה שהם טובים לתודעה. חינוך חינם? זה עשוי לשפר את מצב הרוח שלכם. הפינים משלמים הרבה יותר מיסים, אבל החברים שלי טוענים שהיעדר הדאגות לגבי שכר הלימוד האקדמי שווה את זה. וירה לוויקלה ואחותה היו הראשונות במשפחתן שהלכו לתיכון, ושתיהן גם למדו באוניברסיטה. "לשתינו יש תואר. לא היינו צריכות לקחת הלוואות. בפינלנד את יכולה להיות כל מה שתרצי". אני, מנגד, פתחתי לאחרונה חשבון חיסכון לקולג' בשביל הבן שלי. הוא בן 6.
וזה העניין. יש הרבה גורמי לחץ שאזרחים פינים, במיוחד נשים פיניות, לא צריכים לחשוב עליהם. "אני באמת חושבת שמעמדן של נשים משפיע על האושר שלנו", אומרת אווסקה. "ראית את הממשלה שלנו? יש לנו אישה שהיא ראש ממשלה. היא בת 36. יש לנו עוד ארבע שרות מובילות שהן נשים צעירות. אז זה 'גירל פאוור' חזק".
תושבי פינלנד, מניסיוני, הם מהמאופקים ביותר בעולם. סימנים בוטים של שמחה לא באים בחשבון אצלם. אני זוכרת ארוחות בוקר שקטות עם המארח שלי, כשאני צופה בו בוהה מהחלון, בקושי מכיר בנוכחותי. הוא לא התנהג בחוסר נימוס. הוא היה פיני
הממשלה תומכת באימהות. האטינן נמצאת כעת בחודש ה־12 של חופשת הלידה שלה: היא יכולה לקחת שלוש שנים בסך הכול אם רק תרצה, אבל מבחירתה היא יצאה לחופשה של קצת יותר משנה. "קיבלתי 70 אחוזים מהמשכורת שלי, ואחרי עשרה חודשים הסכום יורד ל־300 אירו בחודש", היא אומרת. באשר למעונות יום אין צורך לדאוג: "פינלנד מספקת מעונות יום אוניברסליים חינם, מגיל שמונה חודשים ועד תחילת החינוך הפורמלי בגיל שבע", כך לפי הפורום הכלכלי העולמי. אני מספרת לה על שמונת שבועות חופשת הלידה שלקחתי – באמות מידה אמריקניות אלו מותרות של ממש. ברגע שזה נגמר רשמנו את הבן שלי לגן בשיטת מונטסורי. שכר הלימוד החודשי היה זהה לתשלום המשכנתא שלנו.
מלבד זאת, אם אישה או תינוקה יחלו בפינלנד, ולא משנה האבחנה, הטיפול לא יהיה הרסני כלכלית כפי שהוא עלול להיות בארה"ב ובמקומות אחרים. סירג'ה לסילה, מורה שוודית ואם לשניים בעיר הפינית אימטרה, הבחינה שלושה שבועות לפני מועד הלידה הצפוי כי תינוקה הפסיק לזוז ברחם. בעלה הסיע אותה לבית החולים הסמוך, והיא עברה ניתוח חירום קיסרי. לאחר הלידה בנה עדיין נזקק לטיפול נמרץ, והוא הועבר באמבולנס לבית החולים הטוב ביותר במדינה, בהלסינקי המרוחקת 200 ק"מ מאימטרה. התינוק קיבל טיפול מצוין וחזר הביתה – שוב באמבולנס – שבוע לאחר מכן. "זה לא היה לגמרי בחינם", היא מספרת לי. לפי מחקר אמריקני שבחן 35 מדינות בארה"ב, העלות הממוצעת של ניתוח קיסרי בשנים 2016 ו־2017 הייתה 17,004 דולר; גם לסילה נדרשה לשלם – "כ־200 עד 300 אירו".
מובן שהחיים לא מושלמים בפינלנד. טוני טיקנן, כותב תיעודי בסדרת הטלוויזיה הפינית "ארמן פוג'נטהדן אלה" ("ארמן תחת כוכב הצפון"), מספר שגזענות, אי שוויון, אלימות, דיכאון והתאבדויות קיימים שם בדיוק כמו בשאר העולם. אבל הוא חושב ש"כאומה, אנחנו באמת מנסים לעשות שינוי לטובה, ויש לנו מערכת תמיכה די חזקה". אז האם פינלנד היא באמת המדינה המאושרת ביותר בעולם? טיקנן אומר שכן.
אני מסכימה. מתברר שכלל לא הבנתי נכון את האושר הפיני. "מבט פיני נינוח" אינו חסר נימוס, אלא מעיד על שלווה מאופקת. ואף שלעולם לא הייתי מחליפה את הדרכון האמריקני שלי, אולי כדאי שנשקול את מה שהפינים יכולים ללמד אותנו על המרדף אחר האושר. האתוס האמריקני של החתירה האישית להצלחה ראוי להערצה, אבל המערכת הפינית, שמבטיחה שאף אחד לא יידרש לדאוג לצרכים בסיסיים, עשויה להיות המתכון האמיתי לאושר.
