"ההורים שלי היו איכרים במושבה, וכל מה שהם ידעו לעשות זה לעבוד מבוקר עד לילה בשביל לגדל את ארבעת הילדים. אבא שלי, זיכרונו לברכה, אמר: 'לי היו שני ניסים בחיים. נס אחד – שנולד לי בן אחרי שלוש בנות. ונס שני – שהוא ממשיך את הדרך שלי'. לי יש שלושה ילדים, כולם חכמים ומוכשרים – רק אני חמור – ומתוכם בן אחד ממשיך את דרכי, ואני כבר לא יודע אם זה נס. אם הוא צריך לצאת מהבית בחושך ולחזור בחושך ולא להתפרנס בכבוד, אז אין פה ניסים ואין פה נפלאות, יש פה קללה", מרים משה ויינשטיין פתאום את הקול.
הוא בן 69, דור שלישי לחקלאי מטולה, מעבד 700 דונמים של עצי פרי על גבול הצפון. את המצפה היפהפה שאנחנו יושבים בו, "גבעת שי" – ראשי התיבות של שמות הוריו, שיקה ויפה – הקימה משפחת ויינשטיין במו ידיה. פעם הייתה כאן מסלעה, ג'בל אחד גדול. ויינשטיין קיבל אישורים לגלח כמה עשרות דונם והתקין ספסלי אבן ושולחן. היום משמשת הנקודה הזו פינת חמד למטיילים ולכל מי שרוצה להכיר את שיקה, את יפה ואת מטולה בראשית חייה, ולקרוא את סיפורם שחקוק כאן על כמה אבנים. קולה של יפה בוקע עכשיו מהמכשיר הסלולרי של בנה: "הזורעים זורעים בשדות/ בימים ובלילות מערב עד בוקר, מבוקר עד ערב/ כה יזרעו הדגן בלי הרף".
לא רחוק ממקום מושבנו עמלים פועלים על הקמת חומה שתפריד בינינו לבין השכנים. מעבר לגדר המערכת, במרחק נגיעה, נראות כמה וילות אדומות גג טובלות בירוק, ושלד של ארמון מפואר שממנו ישקיף הדייר הלבנוני האמיד על נוף המטעים של משפחת ויינשטיין: עצי נקטרינות, אפרסקים, תפוחים, אבוקדו, פקאנים.
"שתלנו, הוצאנו פירות, ולאחרונה גם עקרנו. כל השנים שאלו אותי 'איך אתה מחזיק מעמד?', ואני אמרתי: 'ברוך השם, יש שנים יותר טובות ויש שנים פחות טובות, אבל שורדים'. בשלוש השנים האחרונות אני לא רואה שום אור בקצה המנהרה, רק חושך. תבואי לפה עוד כמה שנים ולא תראי כלום חוץ מקוצים. אנחנו כבר לא יכולים להמשיך. הכנרת שהתייבשה כי שאבו ממנה יותר מדי, היא בדיוק כמו חשבון הבנק שלי – עם התשלום לפועלים, הריסוסים והמים, אני מוציא יותר ממה שאני מקבל. אני לא אלך לגנוב כסף כדי להעסיק פועלים, נכון?
"כל יום וכל שנה מספר החקלאים יורד, כי לאף אחד לא אכפת מאיתנו. ואני עוד לא מדבר על הטרור החקלאי ומה שעושים לנו בשטח. אין מים, עשו לנו קיצוץ של 36 אחוז, איך אני יכול להשקות? רצו להביא מים מטורקיה באונייה. אנחנו, מדינה שמספקת מתקני התפלה לכל העולם, נביא מים מארדואן?! אני לא מבין את הדברים האלה. רוצים שיהיו פה קוצים ושממה, ואז יקנו עוד מאה טייסות של כיבוי אש וכל שנה יכבו פה שרפות. זה מאוד מצער".
בלא יודעין אנחנו נפגשים ערב ההחלטה הדרמטית על קיצוץ מכסות המים לחקלאים. רשות המים, יד ביד עם האוצר, הודיעה על קיצוב של 267 מיליון קוב מים שפירים לשנת 2018, במקום 315 מיליון קוב שהוקצבו בשנה שעברה. הפעם, לראשונה בתולדות המדינה, לא ייכלל במהלך כל פיצוי כספי, טענו ראשי התאחדות חקלאי ישראל. "יום שחור לחקלאים", ייכתב למחרת בידיעות שיופיעו בעיתונים, וכמה מזעקותיהם האותנטיות של נציגי הענף יצוטטו בקצרה – ואז ייבלעו בין הכרזת טראמפ, הקלסרים של ביבי ונעלי הקינוח שהוגשו לראש ממשלת יפן. זה המקום לומר כי לדברי משרד החקלאות ומשרד האוצר ישנה הסכמה עקרונית לפיצוי חקלאי הגליל, אבל היא טרם נחתמה.
הבשורה הקשה הצטרפה לגזרה נוספת שאושרה לפני כשנה בוועדה משותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה וועדת הכלכלה של הכנסת – תיקון 27 לחוק המים, עוד מהלומה כבדה לחקלאי הישראלי יושב הצפון. משמעות התיקון לחוק ההיסטורי היא שבעוד הצרכנים הפרטיים ייהנו כולם מהוזלה בתעריפי המים, במגזר החקלאי יהיו מרוויחים ויהיו מפסידים. אם בעבר חקלאים המקבלים את אספקתם מחברת מקורות שילמו יותר עבור קוב מים, ואילו חבריהם שנשענים על אגודות עצמאיות המפיקות מים בעצמן בעלות נמוכה יותר שילמו פחות, עכשיו התעריף הושווה. הנפגעים הראשיים היו חקלאי הצפון, שבעידוד המדינה – וללא השתתפות מצידה – מימנו לאורך השנים מכיסם הפרטי הנחה ואחזקה של תשתיות מים יעילות.
אגודות המים ובעלי המשקים טענו מצידן לעוד טריקת דלת בפני המשך קיומה של החקלאות הישראלית, שגם כך גוססת לאיטה. לאוויר נורו האשמות בדבר הלאמה, יצירת מונופול וכשלים של חברת המים הלאומית מקורות. "לוקחים מפיקי מים יעילים, חסכוניים ותחרותיים, ומפקיעים את השקעותיהם לטובת מונופול מסורבל שאת חוסר היעילות שלו אין צורך אפילו לתאר", כתב בזעם רפי נוי, מנהל "אגודת המים בגליל", בהודעה לעיתונות. משרד החקלאות בעצמו התנגד לתיקון 27 וטען כי המודל "לא מחזיק מים".
"לפני אי־אילו שנים באה מדינת ישראל ואמרה: יש פה מים, בואו תניחו צנרת משלכם, תשקיעו ויהיו לכם מים", משחזר עפר מושקוביץ, חקלאי ממשגב־עם שמוכר יותר בשם פושקו. "הלכו אנשי הקיבוצים והמושבים, אספו כספים, השקיעו מיליונים מהכיס, בנו תשתיות – הכול כדי להוזיל עלויות ולהוציא מים מהאדמה. וזה עבד. יצרו מערך יעיל ומתפקד. ואז קמה הממשלה ואומרת: 'גנבים, אתם גונבים את המים של המדינה, בגללכם הנחלים נראים כמו שהם נראים, והכנרת נראית כמו שהיא נראית'. פתאום רוצים להזרים מים לטבע, ולהזרים מים לתיירות כדי לעשות קיאקים, ואז אומרים לנו, החקלאים: 'תעצרו, כי הכנרת צריכה לקבל כמות מים מסוימת'. אנחנו האחרונים בשרשרת. הפכו אותנו לאויב המדינה, אומרים שאנחנו יושבים על שטחים לא שלנו. לא מתייחסים לזה שאני גר כאן על הגבול. מאשימים אותי שבגללי המחירים של העגבניות בשמיים, ולא יודעים שאני מקבל גרוש וחצי אחרי שאני עובד כמו חמור. תראי את הידיים שלי. בסוף עוד מייבאים פירות וירקות, שזה ביזיון אחד גדול".
הלכתם להפגין? עשיתם רעש?
"בטח הלכנו, עשינו הפגנות ליד הכנסת, מי ספר אותנו? אמרו לנו 'תזרקו עגבניות', צילמו קצת שיהיה מעניין והלכו. אף אחד מחברי הכנסת לא יצא אלינו חוץ מכמה בודדים – מרב מיכאלי, איתן ברושי ואילן גילאון שנלחם למעננו. אנשים אמרו לנו 'תיכנסו בשוטרים, אחרת ימשיכו לדרוך עליכם', אבל אין לנו את זה. פשוט אין לנו. אז אנחנו נלחמים, אבל אנחנו לא בוכים. אף פעם לא תמצאי חקלאי שבוכה, חקלאים הם אופטימיים".
עוגה הולכת ומצטמקת
פושקו הוא לא רק חקלאי אלא גם צלם סטילס, איש רדיו "קול הגליל העליון", דובר כללי של קיבוצו ובכלל חביב התקשורת. איך אמר איתן ישראלי, חבר קיבוץ עמיר ומי שהוביל אותנו אליו? "פושקו הוא כוכב תקשורת ממדרגה ראשונה. כל דבר שקורה, מתקשרים אליו שייתן ריאיון. יורד שלג – פושקו. מחסור במים בגליל העליון – פושקו. עודף מים בגליל העליון – פושקו. הפציצו בסוריה – פושקו", והחברים צוחקים.
בחברים כוונתי גם לארז וייסמן, מנכ"ל ארגון עובדי המים החל משנת 2007, תושב כרמיאל ועד לפני עשור חבר קיבוץ ברעם. לקיבוץ הצטרף בגיל צעיר כדי לתת "תשובה ציונית למחויבות שלי לקרקע". עוד איתנו כאמור איתן ישראלי, מנהל מדור רגולציה וניהול בארגון עובדי המים, ובשעות הפנאי גם ידען כרוני, אוטודידקט שופע פרטים ונתונים, או "רכלן היסטורי", כמו שהוא מכנה את עצמו. ואחרונה חביבה – דורית אורלי, דוברת ארגון עובדי המים, תושבת קריית־טבעון. היא מתמצתת את הבעיה במשפטים ספורים: "ישנו מעגל של צרכנים שיושבים סביב עוגה שהולכת ומצטמקת. כל הצרכים הם לגיטימיים, והתפקיד של מדינה מתוקנת הוא ליצור תוכנית ארוכת טווח לניהול המשאב הזה, כדי שכל אחד יקבל את המינימום שנדרש. וזה פשוט לא קורה".
אנחנו יושבים ליד מטעי האבוקדו, אחרי שהתפתלנו בכביש בדרך למשגב־עם והשתאינו ממזג האוויר ההפכפך שליווה אותנו במסענו הצפוני. כדי להבין את בעיית המים של האזור, כדאי להכיר קצת את נתוני משק המים הישראלי. צריכת המים השנתית של המדינה כולה עומדת על 2.2 מיליארדי מטרים מעוקבים (או בישראלית מדוברת – קוב). כ־800 מיליון מתוכם הם צריכה ביתית, לתעשייה מופנים כ־200 מיליון, והחקלאות צרכה עד לא מזמן 1.2 מיליארד קוב. המים הזורמים לחקלאות נחצים לכחמישים אחוזים של מים שפירים, כאלה הראויים גם לשתייה, וכחמישים אחוז "מים מושבים", המונח החדש והסטרילי למי קולחין, כלומר מי שפכים שעברו טיפול. בישראל, הניצבת בראש הטבלה העולמית של יעילות השימוש במים, כ־90 אחוזים ממי השפכים ממוחזרים והופכים למים מושבים. בעקבות שיפור והתמקצעות בטיפול במי קולחין, ירדה הצריכה החקלאית לפחות ממיליארד קוב מים בשנה.
המגזר החקלאי מונה כיום כ־12 אלף איש בקירוב – "אפילו לא מנדט", יציינו החברים – אבל הוא מספק עבודה לעשרות אלפים נוספים: עובדי בתי אריזה, נהגי משאיות וגם עובדים זרים. ועם זאת, כל אימת שחסרים מים בקופה, ישמשו החקלאים כיעד ראשון לקיצוצים. "אנחנו כל הזמן מבקשים: תפסיקו להתייחס לחקלאות כאל מאגר המים השישי של המדינה", אומר וייסמן. "ברגע שיש חוסר, מיד גורעים מאיתנו. זה ממש פטנט ישראלי. בכל מקום אחר בעולם, מאבקי החקלאים הם כלל־ציבוריים. בצרפת כבר היו שורפים רכבות, באיטליה היו מתפרעים. שלא תביני לא נכון, אני חלילה לא קורא לאלימות, אני רק טוען שאנחנו לא יודעים איך להיאבק ביחד. במקום להתגבש, רבים.
"אני ריכזתי בזמנו את המאבק על תיקון 27. באו אנשי מקורות ואמרו בריש גלי לכל העולם ולחקלאי הדרום, שבצפון 'גומרים' את המים. זה שקר וכזב, כל התיקון הזה נולד בחטא ומבוסס על מידע מטעה, אבל זה עבד על כולם ושיסה את החקלאים אלה באלה. לקחתי חברת לובינג כדי להשיב מלחמה. באה מישהי, מקורבת של דוד ביטן שלמדה את החומר היטב, ואמרה לנו 'אני לא ידעתי את כל זה. אני אתכם. תתנהגו כמו משוגעים, ככה עשו נהגי המוניות. תתפרעו, תעשו רעש'. אבל אנחנו לא יודעים להיות ככה, ההורים שלי לא לימדו אותי".
השרקייה ששורקת ברקע, רוח שעלולה להגיע למהירות של 120 קמ"ש ולעשות שמות ביבול שבשדות הקצורים, מזכירה לנו גזרה נוספת שבאה משמיים – הבצורת. נדמה שבכל שנה מחדש מופתעים בממשלה לגלות את עצירת הגשמים, כאילו הדבר מעולם לא קרה. תכנון ארוך טווח לחלוקת משאבי המים לא נעשה. הנה, אנחנו בחודש מאי, והחקלאים שנטעו וזרעו עוד לא יודעים כמה מים יש בידיהם.
"באוקטובר ידענו שהולכת להיות בצורת", מסביר וייסמן. "איתן הביא לי נתונים שריכז ד"ר עמיר גבעתי (מנהל תחום מים עיליים בשירות ההידרולוגי ברשות המים – י"א), ומהם עולה שההתחממות היא לא חד־פעמית, אלא מגמה. לא מדובר בשבע שנים רעות ושבע שנים טובות. לצד סערות עוצמתיות נקודתיות, בשורה התחתונה יש לנו כמות משקעים נמוכה. לכן אנחנו – ארגון עובדי המים, האגודה השיתופית 'מים לישראל' והתאחדות חקלאי ישראל – פנינו למשרד האוצר ולמשרד החקלאות, והצענו כזה דבר: בואו נאפשר לחקלאים לוותר מרצון על השימוש במים, ובתמורה הם יקבלו פיצוי של שלושה שקלים לכל קוב שנחסך. כלומר, החקלאים מצידם לא יקנו בעונה הזו זרעים ולא יזרעו, ובתמורה הם יקבלו כסף, וגם למדינה ירווח כי יהיו לה יותר מים לחלק. זו הזמנה לתכנון מראש. המשמעות היא שאני כחקלאי נכנס לשדה רק כשאני יודע שיש לי כמות מים מספקת.
"המענה שקיבלנו היה 'מה פתאום, לא תהיה בצורת'. דחו אותנו על הסף. מגיע חודש מאי, ופתאום מדברים איתנו על ויתור מרצון. עכשיו! אחרי שהחקלאים שתלו, זרעו תירס, שתלו מחזור של חיטה, והגידול כבר באדמה! מה תגיד להם? אני לא אתן לכם מים, כי אין? מי שיש לו מטע, לא יכול לוותר בשלב הזה. המחשבה של הממשלה היא שבמקום להשקיע בעוד טיהור של מים או בעוד התפלה, אפשר לפנות למאגר המים הבלתי נדלה שנקרא קצבת החקלאים. התפיסה הרווחת אומרת שזה לא מזיק לכלל הציבור, ושבמדינה מפותחת צריך שיהיו עד שני אחוזים בלבד של תוצרת חקלאית, מעבר לכך זו כבר מדינה מתפתחת. זו כמובן גישה עקומה לגמרי, כי חקלאות משפיעה בכל כך הרבה מישורים. שטח שלא יֵשבו בו חקלאים, ישבו בו גורמים עוינים. זה קורה בנגב ובגליל, סביב שדות תעופה, במרכז הארץ, בכל מקום. איתן לימד אותי שגבולות המדינה נקבעו על פי מתווה השטחים החקלאיים, כולל שטחי המרעה".
אותו עיקרון ישן של "במקום שבו תעבור המחרשה, שם יעבור הגבול".
"זה נכון, וזה לא סתם סיפור. צריך לפמפם אותו ולומר שלקיום חקלאות יש משמעות ביטחונית. לא רק לביטחון המדינה: לקרקע חקלאית יש תרומה אדירה גם לביטחון המזון ולאיכות הסביבה".
"הבצורת הורגת אותנו", מוסיף פושקו. "אני טוען כבר שנים שהעונות זזות. אין אביב ואין סתיו, הכול זז קדימה, כמו שהרמדאן זז בלוח השנה. נניח שאני יודע היום שיש לי הקצאה של 300 קוב: מאתיים אני שומר לעצים בני עשרים שנה שאני לא רוצה לעקור, ונשארתי עם מאה. אז אני שותל תפוח אדמה בידיעה שאשתמש במים שקצבו לי, וחיטה – בידיעה שירד עליה גשם. החיטה יוצאת ואין גשם, ואם אני לא אשקיע עכשיו מים, הכול ימות. אז אני נותן חמישה מילימטרים של מים. פתאום אומרים שמגיעה מערכת גשם, ואני עוצר. מערכת גשם באמת מגיעה, אבל עוברת ליד. אז אני מתחיל לנגוס מים מתפוחי האדמה לחיטה. בסוף אני מגיע למצב שנתתי 50 מ"מ ונשארתי בלי שום דבר. אני לא יכול לעשות עוד גידול, צריך לייבש את הקרקע".
שני מתקני התפלה מהטבע
מצבם הקשה של חקלאי הצפון קשור גם לחלוקת מקורות המים שעליהם אנחנו נשענים. ראשונים הם מי הגשמים, שחלקם מגיע למאגרי מים וחלק אחר מחלחל למעיינות. מקור שני הוא אגם הכנרת, שבימי השיא נשאבו ממנו כ־450 מיליון קוב בשנה. היום בשל מצבו העגום נשאבים רק כ־50 מיליון. מקורות נוספים הם מעיינות מי התהום – אקוויפר החוף, אקוויפר ההר שבמורדות הרי יהודה והשומרון, אקוויפר הגולן ואקוויפר החרמון, שמימיו מחלחלים ונובעים בסוריה במזרח ובישראל במערב, ואנחנו פוגשים אותם במחוזותינו במעיינות נחל דן, נחל שניר והבניאס.
בצר לנו יצרה כאמור מדינת ישראל פתרון בדמות טיהור והשבת מי ביוב לשימוש בחקלאות. בשנת 2009 החל לפעול פרויקט נוסף שהפך למילת קסם: ההתפלה. מתקני התפלת מי הים באילת, בפלמחים, באשקלון, באשדוד, בחדרה, בנחל שורק ובמעגן־מיכאל מספקים כ־600 מיליון קוב מים – בשורה אדירה למדינת מעוטת משקעים, המציינת זה עתה חמש שנות בצורת. אלא שאותה התפלה אחראית גם לבידודם של חקלאי הצפון.
"עד עידן ההתפלה אנחנו היינו חלק מהמערכת הארצית של המים", מסביר ישראלי. "כל עוד המערכת נשענה על מקורות המים הטבעיים שלנו – האקוויפרים והכנרת – היה קשר חזק בין הצפון לבין שאר המדינה. ברגע שהקימו את מתקני ההתפלה, חצצו בין האזורים. הגליל העליון, הגולן, עמק הירדן, עמק המעיינות – כולם הפכו לאזור מנותק שחי רק על מקורות המים שיש בו. כשהשינויים האקלימיים הביאו לדעיכה מהירה של מקורות המים, אנחנו ניצבנו בפני דילמות קשות מאוד. יש הבדל בין מטעים לבין הגד"ש, גידולי שדה, שם אתה יכול עונה אחת לגדל על סמך הכסף שאתה מקבל ועונה אחרת לנוח. בעצים זה בלתי אפשרי. נוצר מצב של בוקה ומבולקה: אתה לא יכול לתכנן שום דבר אם פעם יש לך מים ופעם אין. אם באים לחקלאי בחודש מאי ואומרים לו 'אתה יודע מה? יש לנו מים', אין לו מה לעשות עם זה. הוא לא הזמין זרעים, הוא לא חתם חוזים עם בתי החרושת.
"מצפים מאיתנו לחיות בחוסר ודאות. מצאי המים כאן הולך ומידלדל, מה גם שהשכנים בלבנון יושבים על מקורות המים שלנו. אם הם מניחים צנרת ועושים קידוחים, כל המים שעד עכשיו זרמו הנה מג'בל ברוך, לא יגיעו. לכן, החקלאות בצפון הארץ היא חקלאות בסימן שאלה גדול".
כדי לחזות במציאות בשטח מעמיס אותנו ישראלי על הרכב, ואנחנו נוסעים לכיוון שמורת תל דן. כמו בדרך למטולה ולמשגב־עם, גם בדרכנו לשער השמורה שופע ישראלי פרטים דקדקניים על הסכמים היסטוריים, מתווה הגבולות, שרקיות ויחסינו עם השכנים לאן. החברים מספרים לי שבכל פעם שמגיעים קצינים בכירים חדשים לאזור, הם פוקדים את קיבוץ עמיר בשעות אחר הצהריים כדי לקבל סקירה רחבה מפי המומחה חובב הנבירה במסמכים ישנים ובמפות הרות משמעות פוליטית.
והנה אנחנו שם. שמורת תל דן היפה, מהיחידות שמספקות לישראלים תחושה אירופית של שפע מים. בשנים האחרונות חוותה השמורה שורה של הצתות מכוונות, שמתחברות לשלל אירועי טרור חקלאי, אינתיפאדת טבע או איך שיבחרו לקרוא לזה. אנחנו זוכים להגיע לנקודה שיד המטיילים בשמורה אינה משגת, אלא אם הם באים עם המדריך איתן. הפכפוך האדיר נשמע כבר מהרכב. בצעידה אנחנו רואים מרחוק את חרמון הסבא, שמהחורף הזה יצא בשן ועין, ושערו נצבע חום. והנה אנחנו ליד השפיעה, חוזים בזרימה אדירה, במים צלולים שמבעדם נראית הקרקעית. הנקודה שבה אנחנו עומדים, כך מתברר, היא הדרמטית ביותר למשק המים וליחסינו עם המדינות השכנות.
השפיעה של מעיינות הדן הגיעה בימיה הטובים ל־250 מיליון קוב בשנה. החצבאני והבניאס נותנים אולי רבע ממה שהדן נותן בנקודת השפל שלו. "מבחינת הכמות, אלה שני מתקני התפלה שהטבע נתן לנו", אומר ישראלי. "הבוקר קיבלתי את הקריאה של רשות המים מהמעיין הזה, והמספר הוא לכאורה גדול – 5.1 קוב בשנייה, כלומר 15־16 אלף קוב בשעה. לכאורה נפלא. למה לכאורה? כי כמויות המים האדירות מגיעות גם לשכנינו בסוריה ובלבנון. כלומר, אנחנו לא שולטים במקורות של ספק המים שלנו, אנחנו נהנים מהם, ויש הבדל.
"הדן הוא המרכיב המרכזי בנחל הירדן שמגיע אל הכנרת. בשנים האחרונות, בשל מיעוט המשקעים, כמעט לא זורמים מים לכנרת. עכשיו, הכנרת עצמה היא כלי מדיני־פוליטי ממדרגה ראשונה, מאגר תפעולי אדיר שהיושב במרומים נתן לנו, ואם נדע לנהל אותו נכון, נוכל לפרוט אותו. הדוגמה הקלאסית לזה הייתה בהסכם השלום עם ירדן, שיצא לפועל בגלל סיבה אחת: כשההסכם נתקע, המים הוציאו את העגלה מהבוץ".
אם מדינת ישראל רואה בכנרת ערך עליון, ממשיך ישראלי, צריך לשמר את האגם בכל מחיר, ואתגרי האקלים והשעה לא בדיוק מקלים על המשימה. הכנרת הפכה בשנים האחרונות לאגם סגור שנכנסים אליו מעט מאוד מים, וכמעט לא שואבים ממנו. השאיבה הקיימת, בתוספת לאידוי הטבעי, הביאה אותנו אל קרבת הקו השחור. מה עושה מדינת ישראל? פונה שוב לאנשי הגליל העליון. "אומרת המדינה: 'אתם כאן מעל הכנרת תשתמשו בפחות מים, כי אנחנו צריכים אותם בכנרת'. לפי החלטת ממשלת ישראל ורשות המים נקבע סף מינימום של כמות מים שצריכה לעבור בחודשי הקיץ בגשר הפקק לכיוון הכנרת. המשמעות היא שגם עם מצאי המים הקטן, החקלאות המקומית מוגבלת בכמות שתוכל לצרוך. זהו הרס של ענפי הגד"ש, חד וחלק".
אלה החובות לכנרת שלנו, מה עם חובותינו לסוריה?
"תראי, הגבול נקבע כאן כשאנחנו אפילו לא היינו בתוכניות של ההורים שלנו. הוא סומן בעיפרון מעל מפה במסגרת הסכם ניוקומב־פולה (הסכם שנערך בשנים 1920־1923 בין ממשלות צרפת ובריטניה במסגרת ועידת השלום בפריז, והתמקד בתוואי הגבול שבין המנדט הבריטי בארץ ישראל לבין שטחי המנדט הצרפתי בסוריה – י"א). עיתונאים לא מדייקים באמת ההיסטורית, חושבים שזה סייקס־פיקו, אבל תוציאי את זה מהלקסיקון. קו הגבול שורטט מקוניטרה, לג'דידה עם מרג'־עיון, והקיף את תל דן עד לגשר רומי ישן. הבריטים סימנו את גבולותיה של ישראל מחדש בתחילת שנות הארבעים, ובשנים הראשונות של המדינה היה שקט. כאן בנקודה הזו הייתה בריכה גדולה. הסורים שתו מצד אחד ואנחנו שתינו מהצד השני. בשנת 1957 דפנה ושאר־ישוב בנו תוכנית שלקחה מים מכאן לשתייה ולחקלאות. כשהלכה והתפתחה בעיה ביטחונית, ישראל סללה מעבר לבריכה את דרך הפטרולים, כדי שהסורים לא ייגעו במים. באו הסורים ואמרו שעובי קו העיפרון מתבטא בשטח ב־70 מטר, ולפי זה חמישים אחוזים מהמים שייכים להם. ישראל התנגדה. ואז יצרו את המתקן שנמצא כאן".
הצרות של הירדנים
אבל בכך לא תמו הבעיות, ממשיך ישראלי בסקירה. כבר ב־53' ניסתה ישראל להטות את מי הירדן לפתח המוביל הארצי ונכשלה. השלב הבא היה פרויקט סודי בשם מח"ד, "מפעל חולה דרום", שתפקידו היה לקחת מהנביעה של הדן 100 מיליון קוב מים ולהובילם עד איילת־השחר, ומשם לשאוב עד לפתח המוביל הארצי. חשבו, תכננו, הקצו סכום של 70 מיליון לירות. "התוכניות היו פנטסטיות", אומר ישראלי. "ואז קם יהודי חכם בשם שמחה בלאס, והוציא מסמך מעניין שאומר שאם לא יטפלו במליחות הכנרת, אי אפשר יהיה להשתמש במים שלה כבר ב־1985. שאלו אותו מה הוא מציע, והוא אמר 'קחו את הכסף של מח"ד ותעשו את זה'. ואכן כך היה. הם סיימו את הפרויקט ב־67', ואז העולם השתנה".
והמתקן נשאר פה?
"כן. בא מפעל הדן המזרחי (אגודה שיתופית חקלאית לאספקת מים – י"א) ואמר 'בואו נתחבר למתקן הזה של מח"ד וניקח מים לחקלאות ושתייה'. עשו מפעל שעבד עד לפני ארבע שנים וסיפק מים גם לחקלאות. היום לוקחים מכאן רק מים לשתייה, וגם את זה מתכוונים להפסיק. למה אני אוהב לדבר על העבר? כי אני מסתכל על הגבול שלנו עם מצרים, עם ירדן, על חצי הגבול שלנו עם לבנון – הגבולות האלה התקבלו בהסכמה, ובסופו של דבר הם חזרו לדברים שהוחלטו אי שם בשנות העשרים".
ועוד לא דיברנו על המים שאנחנו מספקים לירדנים, אני מעירה. וייסמן נכנס לתמונה: "מצבה של ירדן גרוע בהרבה. באזורים מסוימים יש מים לשתייה פעם בעשרה ימים. הם השכילו לבנות חקלאות מודרנית עם חממות לאורך נהר הירדן, אבל אין להם מי שתייה. ישראל מעבירה כיום לירדן פחות מ־100 מיליון קוב בשנה. מצבם קשה משלנו, ומן הראוי שהם יקבלו מאיתנו. אני לא מדבר פוליטיקה, אני מדבר על אנושיות.
"לפי הסכם השלום שנחתם בימי רבין, אנחנו צריכים להעביר לירדנים 50 מיליון קוב מהכנרת. צריך להבין את ההסכם: 20 מיליון קוב אנחנו אוגמים לירדנים מהירמוך בחורף. אלה מים שלהם, לא שלנו, אנחנו רק אוגמים אותם. אנחנו לוקחים מהירדנים 12 מיליון קוב מים בערבה הדרומית והמרכזית מהצד הירדני של הגבול, בנוסף להסכמה לניצול מי בריכות דגים, וזה בא מול מים מכאן. הירדנים מקבלים את המים שלהם, זו לא מתנה. רבין נתן לירדן 2 מיליוני קוב מים, ואז פרצה פרשת משעל. מי שהבין טוב מאוד איך לצאת מהעסק היה אריק שרון. הוא הלך לשיחות עם חוסיין, הירדנים ידעו לפרוט את העניין למים, וכך אנחנו נותנים להם מעבר להסכם עוד 7 מיליוני קוב. ההסכם הבא משנת 2000 מדבר על 50 ועוד 50, אבל זה מול מתקן ההתפלה. אני מקפיד איתך בפרטים פה כי כל הכתבים נופלים בעניין הזה".
אם לחפש שורה תחתונה – אחרי שהעוגה ננגסה מכל עבר, את הפרוסה האחרונה, או את פירוריה, מצפים מהחקלאים לקנות במחיר מופקע. מול הנוף עוצר הנשימה של עמק החולה, שאלתי בתחילת היום את ויינשטיין אם היה בוחר מחדש להיות חקלאי. "אגיד לך את האמת: במצב הנוכחי אין לי בעיה לקחת פח בנזין ולשרוף את כל המטעים. כן, כן, אל תעשי לי כזה פרצוף, אני רציני. אני צריך לרוץ עם משק של 700 דונם, עם כל כך הרבה עובדים כל חודש, ולא מצליח לשלם. בחיים לא הלכתי לבקש מקדמות כדי לגלגל את המשק, לא היה דבר כזה. גם בזמן שההורים שלי חיו, לא לקחנו הלוואה של שקל אחד. יש כסף – קונים. אין – לא קונים. את השטח הזה יצרתי במו ידיי, במקום לקנות אוטו מנקר עיניים ולעשות רושם. השקענו וככה חיינו. עכשיו גם את זה אי אפשר".
במשגב־עם, לעומת זאת, פושקו ממשיך בקו המנחה שאומר שחקלאים הם עם אופטימי: "עזבי הכול, אני אספר לך על היום שלי. הוא מתחיל בחמש בבוקר: אני יוצא מהבית, יוצא מהגדר, ויש לי זריחה הכי יפה שיש בארץ, אם לא בעולם. תסמכי עליי, אני מלווה זריחות עשרות שנים, אני מצלם. אני זה שבמשך שנים צבע את הגליל העליון בצבעים היפים שלו – בצהוב של החמניות כשהייתי בגד"ש, בירוק כשעבדתי בחיטה או בתפוח האדמה, בפריחה הוורודה, בזהוב החיטה, בלבן של הכותנה. אני רואה בבוקר את עמק החולה, שבחורף הוא מכוסה בשמיכה של עננים. ואז אני יורד למטה ורואה ציפורים – כאן עובר אחד המסלולים של הנדידה. אני רואה את החסידות עוצרות ליד מושב מרגליות. ואז אני מגיע לשטח ורואה גיריות – לפעמים דרוסות או טרופות, אגב – ודורבנים ותנים ושועלים. כל החיים עבדתי בחקלאות מטעמי ציונות. החקלאות מלווה אותי מהיום הראשון שלי במשגב־עם, וכנראה תלווה אותי עד יומי האחרון".
תגובות
משרד החקלאות: הצעת התאחדות חקלאי ישראל לוויתור מרצון לא נדחתה על ידי המשרד. ההיפך, עמדת השר והמשרד לאורך כל הדרך הייתה כי זה הפתרון, וכי יש לפעול לעידוד ויתור מרצון. יתרה מזאת, השר פנה מספר פעמים לשר האוצר בעניין בכדי לבנות מנגנון פיצוי לחקלאים בתמורה לוויתור מרצון, אך האחרון טרם השיב. יצוין כי באזור הגליל ישנה הסכמה של האוצר והמשרד לתמיכה בחקלאים בתמורה לקיצוץ במכסות המים.
לעניין מחירי המים, משרד החקלאות הוא היחיד שהתנגד לתיקון 27 לחוק, המהווה גורם מרכזי לעליית מחיר המים לחקלאות באזור עמק החולה. לדעת המשרד המודל "אינו מחזיק מים", ויקרוס עוד טרם יסתיימו חמש שנות ההסתגלות. בגלל שהתנגדות המשרד לא התקבלה, והחוק עבר, המשרד פועל למען החקלאים ומקדם מתווה לפיצוי בגין עליית המחיר. זאת ועוד, השר מקדם מול שרי האנרגיה והאוצר פתרון לטווח הארוך על ידי הגדלת יכולת ההתפלה של ישראל וחיבור האזורים המנותקים למערכת הארצית. לצערנו משק המים נמצא במצב הידרולוגי חמור, ואנו נמצאים בשנת בצורת חמישית ברציפות. נציין כי כמויות המים נקבעות על ידי רשות המים, וקיצוץ המים לחקלאות הינו החלטה של רשות המים, ולמשרד אין יכולת השפעה על הקיצוץ שנקבע כמנגנון אוטומטי בכללי רשות המים. המשרד התנגד למנגנון הקיצוץ האוטומטי שהוצע על ידי רשות המים, אך עמדתו לא נתקבלה. בגזרת הנושאים שנמצאים בסמכות משרד החקלאות ובאחריותו פועל המשרד לחיסכון במים ומעבר לשימוש במי קולחין ומים שוליים במשך שנים רבות.
משרד האוצר: בעקבות הרפורמה בתעריפי המים לחקלאות ("תיקון 27") הוזל תעריף המים לצרכני מקורות באופן משמעותי. לכן, הצריכה עלתה בשנת 2017. צריכת המים ממקורות לחקלאות בשנת 2016 עמדה על 270 מלמ"ק וב־2015 על 220 מלמ"ק.
לאור זאת, לא מדובר בקיצוץ. בכל מקרה, ניתן פיצוי על הקיצוץ פעמיים בעשורים האחרונים, ב־2001 וב־2009. בשנים אלו היה קיצוץ משמעותי של 100 מלמ"ק ודובר על קיצוץ מתמשך על פני כמה שנים. בכל מקרה, חקלאי הגליל העליון צפויים לקבל השנה פיצוי על הקיצוץ שכן שם מדובר בקיצוץ מתמשך על פני כמה שנים.
חשוב להבהיר כי ההחלטות על הקיצוץ מתקבלת במועצת רשות המים, ולא על ידי משרד האוצר, ובטח שלא "בהנחייתו".
לגבי תיקון 27 יינתן פיצוי בגובה של למעלה מחצי מיליארד ש"ח. ההסכם צפוי להיחתם בשבועות הקרובים.
רשות המים: תיקון 27 נועד לתקן עיוות ולהביא להגברת ההוגנות בחלוקת הנטל התעריפי בקרב החקלאים, וכן לאפשר פיתוח מקורות קולחים נוספים. חקלאים רבים נהנים מאוד מהתיקון, בעוד חלק מהחקלאים, שעד לתיקון נהנו מתעריפי מים הנמוכים בהרבה מהנורמה, נאלצים להסתגל לשינוי, שיישומו נפרס באופן הדרגתי על פני 5 שנים כדי להקל גם עליהם.
לגבי הקיצוץ במכסות המים – משק המים הישראלי נמצא במשבר, לאחר רצף נדיר של 5 שנות בצורת שהותירו את מקורות המים מתחת לקווים אדומים ובסכנת התייבשות. בהעדר גשמים – הטבע, הסביבה, המעיינות, הנחלים, הכנרת והאקוויפרים – במצב קשה.
הקצאת המים לחקלאות נעשית על ידי הקצאת מצאי המים הקיים, ובמקרים בהם מקורות המים הטבעיים ריקים – כולנו נאלצים להסתפק בחלוקת המחסור.
מצב זה היה ידוע לכולם גם לקראת סוף שנה שעברה, רשות המים צפתה כבר אז שגם השנה הנוכחית תהיה שחונה, ויצאה בקריאה לחקלאים להיערך לקיצוצים משמעותיים. להימנע משתילות חדשות ככל הניתן, בחינה והתאמת תכנית הגידולים למצב ועוד.
המצב היה ברור לכולם והובהר כי ככל שהתחזית לבצורת נוספת תתממש – יופחתו הכמויות המוקצות.
לצער כולנו, התחזיות אכן התממשו, החורף אחרון היה שחון אף הוא וכמויות המים לחלוקה לשימושים השונים נפגעת. (גם הקצאות המים לגינון העירוני מקוצצות משמעותית).
ללא ההישג של הקמת שורת מתקני ההתפלה (המתפילים כיום כמות השווה לכ־ 70% מכלל הצריכה הביתית והעירונית) ופעולות נוספות, כבר היום היה צפוי מחסור במים גם בברזים בבית.
ולגבי פיצוי החקלאים – לכך יש מנגנונים שונים שאינם בשליטה ו/או באחריות רשות המים.
