אתם מבינים את ההבדל בין ישראל לשאר המדינות? שואל בני סעדה בהתרגשות. "הרי איטליה, אחרי שהובסה במלחמת העולם השנייה, דרשה מאזרחיה בלוב לא לשוב למולדתם. הם חששו מנקמת המקומיים, אבל איטליה הבטיחה להם פיצויים במקרה שרכושם יינזק, ולא נתנה להם לחזור. ופה? חשיבה הפוכה מכל העולם. גם כשלא היה פה מה לאכול, מדינת ישראל אמרה לכל היהודים לבוא הנה".
הוא נולד שנה אחרי קום המדינה, והגיע אליה כשמלאו לה עשרים. אל תתחילו עם "למה לא עליתם קודם?". שאלה שנובעת מבורות. "עד 48' האנגלים לא נתנו ליהודים לצאת מלוב. אלה שהצליחו, הפליגו בסירות דייגים לאיטליה ומשם ניסו לעלות ארצה. מרגע שהאנגלים הכירו בעצמאותה של ישראל, הם אמרו: שילכו, ימותו מרעב שם". אבל מהר מאוד ההגירה הזאת נעצרה. בנובמבר 49' קיימה עצרת האו"ם דיון במעמדה של לוב, ודרשה ממנה להמציא הסכמות פנימיות כדי להוכיח את היותה ראויה לעצמאות. מנהיגיה של לוב היו מוכנים לעשות הכול כדי לקבל את תמיכת הקהילות השונות החיות בתוכה. כן, גם זו היהודית. "היו בלוב הרבה תנועות ציוניות, והן דרשו קו אוניות ישיר לישראל. כל בקשות היהודים התקבלו ללא עוררין, העיקר שיחתמו לטובת עצמאות לוב". ב־24 בדצמבר 1951 כל זה נגמר. לוב קיבלה עצמאות, למחרת נכנסה לליגה הערבית, וכל מה שהתירה לפני כן ליהודים – אסרה כעת. פעילות ציונית הפכה לבלתי חוקית, ועל היהודים נאסר להחזיק דרכון. על הדרך הוגבלה גם פרנסתם: מותר לעסוק במספר מצומצם של מקצועות בלבד, אסור לרכוש אדמות. "היהודים מצאו פטנטים", אומר בני. "החתימו ערבי כבעלים של עסק שהם פתחו, קנו אדמות דרך צד שלישי. אבל היה קשה".
בני הוא השני בין שמונת ילדיהם של משה ומנטינה סעדה, שגרו בין העיר העתיקה של טריפולי לחדשה. הוא נולד אחרי המהומות של 45' ושל 48', אבל את התיאורים הוא מכיר היטב. "אומרים שהאנגלים ארגנו את המהומות ונתנו יד חופשית למוסלמים, מתוך שתי מטרות: שיהודי ארץ ישראל יחששו לקבל עצמאות, כי ידעו שהם מסכנים את אחיהם במדינות ערב; ושהאו"ם יירתע מלתת עצמאות ללובים, שהורגים אזרחים שלהם". את המסקנות מ־45' יישמו היהודים ב־48'. הקהילה התארגנה על נשק שהוברח מתוניסיה, והכינה סירים מלאי שמן רותח לקדם פני פורעים שיפרצו לחצרות, ופלפל שחור טחון למי שיתקרב מספיק כדי לראות את הלבן שבעיניים. "היו גם לנו אבדות, אבל הערבים אכלו אותה יותר", מסכם בני.
"נציג הסוכנות אמר, 'גברת, אנחנו במלחמה!'. היא ענתה לו: 'הבאתי חיילים'". הם הלכו לדודים ברמת־גן, והצטופפו עשר נפשות בסלון אחד. "אחי היה בוגר לימודי אלקטרוניקה, אבל פה אמרו לו 'זה לא מקצוע לספרדים, הגעת יותר מדי גבוה'"
את הפשיטות התכופות על בתי עסק יהודיים, הרדיפות והחשש המתמיד, הוא כבר זוכר מעצמו. "העיתונים הגיעו חתוכים, כי כל מה שקשור לישראל צונזר. לאו דווקא ידיעות פרו־ישראליות, אפילו סתם אינפורמציה. כל מה שהיה בו כדי להכיר בקיום המדינה – נמחק". כדי לדעת מה באמת קורה בישראל, הם צפו בחשאי בערוץ האיטלקי, ודרכו נחשף בני לראשונה לדמותה של גולדה מאיר. דמותה ממש. "דמיינתי אותה אצילית, כמו שאנחנו רואים היום את הילרי קלינטון. פתאום אני רואה אותה עם שיער מסולסל, לא צבוע. ומשה דיין – פיראט! הייתי המום! לאיזה גנרל יש עין אחת?"
מפות שהודפסו בלוב לא כללו את המדינה היהודית, אבל לבני היה אטלס אנגלי שדגל ישראל הופיע בו. "רק לי היה דגל כזה, אבל יום אחד לקחו לאחי את האטלס שלי", הוא אומר ופורץ בבכי. "מחקו לי אותו. מחקו לי את הדגל". הוא לוקח ממחטה, מנגב עיניים אדומות, לוגם מהמים. שנים מאוחר יותר, במסיבת סיום שהתקיימה על חומות ירושלים, הוא הזיל דמעות התרגשות כשצפה במאתיים בוגרי כיתה ו', ובהם בנו, יורדים אל הקהל כשבידיהם דגלי ישראל. "אמרתי לעצמי: קיבלת פיצוי על כל הדגלים שלא ראית בשנים ההן".
בל"ג בעומר תשכ"ז יצא בני לג'רבה. כשחזר לבירת לוב, עדיין במצב רוח תיירותי, הוא הגיע היישר למהומות 67'. "בטלוויזיה סיפרו שבישראל אוספים מנות דם לקראת המלחמה הקשה הצפויה. בשבת, 3 ביוני, הודיעו שזה 'שבוע פלסטין', והיהודים חייבים לאסוף סכום כסף כתרומה לפת"ח. מה שלא נאסף, השלימו בכוח. ניסו לפרוץ למכולת של אבא שלי, אבל השכן היהודי מחנות הקוסמטיקה הסמוכה חסם אותם ואמר 'אל תיקחו ממנו, הוא מפרנס שמונה ילדים'".
בבוקר 5 ביוני הצטופפו רבים מתושבי טריפולי במשרדי פת"ח, מול בית משפחת סעדה. ברדיו האיטלקי דווח על חילופי אש בין ישראל למצרים, ומהמכוניות ברחובות החלה לעלות שירת מלחמה קולנית. "שמענו את נאצר אומר: 'אני מחזיק סיגריה פה, ומכבה אותה בתל־אביב. יעלה על הדעת ששלושה וחצי מיליון ינצח מאה מיליון?'"
כדי לדעת מה קורה בישראל, הם צפו בחשאי בערוץ האיטלקי, ודרכו נחשף בני לראשונה לדמותה של גולדה מאיר. "דמיינתי אותה אצילית, כמו שאנחנו רואים היום את הילרי קלינטון. פתאום אני רואה אותה עם שיער מסולסל, לא צבוע. ומשה דיין – פיראט! הייתי המום!"
בני נשלח להחזיר את אחיותיו מהלימודים, וגילה שבית הספר כבר התרוקן מתלמידיו היהודים. "התקשרתי לאמי מבית השכנים, והיא אמרה שהן כבר חזרו, וביקשה שאשאר היכן שאני. זו הפעם היחידה בחיים שאמא אמרה לי: אל תחזור הביתה".
מהחלון ראה בני התפרעויות נגד יהודים וחנות שעולה באש, אבל בשעת צהריים כבר החלה רגיעה. ובכל זאת, במשך 17 יום הוא השתכן אצל השכנים, בלי בגדים או חפצים משלו. "בערב היינו סוגרים תריסים ופותחים את הערוץ האיטלקי. השדר היהודי אריגו לוי ניהל שידור מלחמה, ופתאום הכתב בישראל אומר לו 'קיר הבכי שוחרר'. לוי נשנק ואמר: 'אתה יכול לחזור על זה?'"
גם אביו של בני נתקע מחוץ לבית, אצל קרובי משפחה, ורק כעבור שישה ימים חזר. האם ושאר הילדים הסתתרו בינתיים מאחורי דלתות ברזל של שכנים יהודים, כשערבי שעבד עם אחותה של מנטינה מספק להם אוכל. בשעה שבישראל חגגו ניצחון, בטריפולי רצחו יהודים. פצועים שנזקקו לטיפול לא העזו להתאשפז. היהודים שעוד נותרו בעיר העתיקה כונסו במחנה, בלי שמיכות ובלי בגדים. "התרוצצה שמועה על שתי משפחות שיצאו משם ולא הגיעו למקומן החדש. אחרי חקירה התברר שאיזה שוטר לקח אותן לבית חרושת לסיד, ונתן הוראה לירות בהן. כשאיש לא הסכים לעשות זאת, הוא עצמו ירה בכולם וקבר אותם בבור סיד. אחד הילדים היה איתי בכיתה. עם כל השמחה בלב והחגיגות, אצלי יום ירושלים מזכיר עד היום את התופת בלוב".
בכניסה לבית הקברות היהודי ברומא יש מצבה לזכר נופלי פרעות 67' בלוב. ובכל זאת, אומר בני, הרע ביותר עוד המתין לקהילה שם. "יהודי שעלה אחרינו אמר לי: 'אם לא היית בלוב ביום עלייתו של קדאפי לשלטון, לא ראית כלום. ממש חיכינו שיפתחו דלת וירו בנו'".
בני משפחת סעדה עזבו את לוב ביולי 67' – לא לפני שהשכן נפרד מהם בסימון תנועת שחיטה. הם נסעו לאיטליה, וביולי 68' עלו מנאפולי לחיפה. "נציג הסוכנות הודיע לאמא ששולחים אותנו לפתח־תקווה, אבל אחותה אמרה לה לבקש רמת־גן. איש הסוכנות אמר, 'גברת, אנחנו במלחמה!'. היא ענתה לו: 'הבאתי חיילים'". אז הם הלכו לדודים ברמת־גן, עשר נפשות הצטופפו בסלון אחד, ונשארו לגור בעיר. "אחי היה בוגר לימודי אלקטרוניקה, אבל פה אמרו לו 'זה לא מקצוע לספרדים'. מנהל בית הספר אמר: 'הגעת יותר מדי גבוה'".
שנה אחרי העלייה התגייס בני לצה"ל. הוא ביקש לשרת במודיעין חיל האוויר, חיל הים או חיל הקשר. ענו לו: תבחר בין תותחנים, שריון וגולני. הוא הלך לתותחנים ונדרש למלא טפסים שלא הבין. "חבר אמר לי 'תבחר נ"מ', וכתבתי נ"מ". בהמשך הפך למפקד צוות, ולאחר השחרור הוסיף לשרת במילואים עד גיל 44 – "אז החליטו שהתותח שלי ישן. את הצעירים ממני העבירו לפיקוד העורף".
במשך שלושים שנה עבד בני בחברת אֹסם, וב־96' אף זכה בפרס עובד מצטיין. מרירות על הקשיים שבדרך? לא אצלו. "אני רק מודה להשם שבאתי לארץ. אבא אמר שבאיטליה הוא היה משאיר את המכנסיים בלילה, מוצא אותם בבוקר עם כסף. בישראל – משאיר מכנסיים עם כסף, מוצא אותם בבוקר בלי. אבל זה המקום שלנו".
את אשתו שרה פגש דרך חברים. "ביקשתי שיכירו לי מישהי שאהיה גאה בחינוך שהיא תיתן לילדים, עדיף שתהיה מהעדה, ולא חשוב אם יש לה כסף. קיבלתי מה שביקשתי, ולא קיבלתי מה שלא ביקשתי: היא מהעדה, אני גאה מאוד בחינוך הילדים, וכשהכרנו היה לה מינוס בבנק". הם נישאו ב־5 ביוני 77'. "סגירת מעגל", אומר בני.
בעוד שבועות אחדים תתמלא המרפסת בשורה מרגשת של דגלים. דגל קבוע הוא לא משאיר שם, שלא יתבלה ויתבייש במהלך השנה. אבל הוא לא מחכה ליום העצמאות, מה פתאום. דלת הבית שלו מלאה מגנטים גדולים בכחול־לבן. הוא לא ייתן שימחקו לו שוב את הדגל.
