הבית // דירת שלושה חדרים. "זו בעצם הפעם הראשונה שאני גרה לבד. הילדים עזבו את הקן. כשעברתי לפה הרגשתי בודדה מאוד. שמתי לידי תמונה ענקית של כל הילדים ואמרתי לעצמי זהו, מעכשיו אני לא לבד, הם פה לידי. התמונה הזאת היא הפריט הכי חשוב בבית מבחינתי".
בוקר טוב // "יש 365 ימים בשנה, וכל יום אינו דומה לקודמו. יש ימים שאני מתעוררת בחמש ויוצאת להליכה מהירה סביב היישוב, ויש ימים שאני מתעוררת בשעה עשר. הדבר היחיד שאינו משתנה הוא ארוחת הבוקר שלי – טוסט ואבוקדו וביצים עלומות. למדתי להכין אותן בצורה מאוד מקצועית".
פרנסה // כשילדיה היו קטנים היא הייתה עקרת בית, אבל התנדבה יום בשבוע – בבית אבות ויז'ניץ, בתינוקיית "אם וילד", בנשות חב"ד בני־ברק. אחרי הגירושים עבדה במגוון עבודות כדי לפרנס את הילדים ולשלם שכירות: "הייתי מייצרת סבונים ריחניים בבית, מבשלת אותם בסיר ענק, מוזגת אותם לתוך תבניות, ונוסעת עם הילדים כדי למכור את העיצובים בדוכנים בירידים. חילקתי עיתונים יחד עם הבן שמוליק בשעות המוקדמות של הבוקר. הוצאתי רישיון לתיווך דירות, למדתי ייעוץ זוגי, אימנתי קבוצות של נשים בהתעמלות במים, נתתי שיעורי עזר באנגלית, טיפלתי בקשישים ועוד. היום אני מרצה ומאמנת כושר בשיטת EMS, בעשרים דקות כל השרירים בגוף עובדים".
ספר // היא גם כתבה ספר, "למלכה אין בית" – "לא אוטוביוגרפיה, אלא רומן שמבוסס על החיים שלי. במשך תקופה ארוכה התבשל בי הרעיון לכתוב תסריט על החיים שלי בבני־ברק, כאם חרדית שעברה תקופה קשה כששנה אחת בעלי נעלם מהבית. נרשמתי לקורס תסריטאות ולמדתי שנתיים אצל התסריטאי צביקה קרצנר, אבל הסתבכתי עם ריבוי הסצנות.
"צביקה הציע שאכתוב את הסיפור בתור רומן, ובמשך יותר משלוש שנים נשמתי, חלמתי וחייתי את הספר הזה. ויתרתי על מפגשים עם חברות, על שעות פנאי ושעות מנוחה, ואפילו לבריכה האהובה שלי הגעתי פחות, כי במשך שלוש שנים היה לי כל כך הרבה מה לכתוב". כשהגיעה ל־100 אלף מילים היא הפסיקה ובישרה לכולם שמעכשיו תהיה פנויה – ובדיוק אז פרצה הקורונה.
היסטוריה // היא גדלה במונטריאול שבקנדה. אביה היה רב בית הכנסת חב"ד, "האדם הכי ענו וטוב לב שהכרתי", ואמא שלה הייתה מורה ולאחר מכן מנהלת בית הספר היהודי. "היא זאת שהכניסה בי את האהבה לקריאה. בכל יום ראשון הייתה מביאה לי ספרים מהספרייה והייתי בולעת אותם. היום אני מדברת איתה בדרך כלל אחר הצהריים. היא בת 94 וגרה לבד במונטריאול".
בגיל 18, אחרי שסיימה תיכון בית יעקב ושנתיים של לימודים בסמינר, הוצע לה שידוך עם בחור ישראלי מכפר־חב"ד. אחרי שלוש שנים ושלושה ילדים הם עלו לארץ, גרו בבני־ברק, ונולדו להם תשעה ילדים נוספים.
ילדים ושמחה // יש לה שמונה בנים וארבע בנות. "הבנים מפוזרים בכל העולם – שניים בארץ ושישה באוסטרליה, בקנדה, בניו־ג'רזי, בניו־יורק ובפלורידה. פעם ארתי שאני ממש בסדר עם זה, היום אני מצטערת שהם לא גרים קרוב יותר אליי. לפני שלוש שנים, בחתונה של הבן הצעיר ביותר, אלחנן, כולם עשו מאמץ והגיעו מכל קצווי תבל. זאת הייתה הפעם הראשונה ב־18 שנה שכל הילדים היו באותו חדר. כשהם התאספו לתמונה משפחתית עצרתי את הצלם, נעמדתי לפניהם ובירכתי שהחיינו.
"כשילדתי את מענדי, הבן הבכור, הייתי בת עשרים, וכשילדתי את התאומות רבקה ושיינא הייתי בת ארבעים – ובסך הכול הייתי בהריון יותר משמונה שנים. ארון הבגדים שלי הכיל רק שמלות היריון. כל ילד הגיע בתורו והביא אושר וברכה, אז למה להפסיק? הרגשתי שאני מסוגלת ללדת ולגדל עוד ועוד ילדים. כשהרופא סיפר לי שאני בהיריון עם תאומים הייתי בשיא ההתרגשות. אמרתי לעצמי: אותם כאבי לידה, אבל בסוף ארוויח שני תינוקות במקום אחד".
דורות // "ארבע הבנות גרות בארץ. אחת מכינה שוקולדים ועוגות מקושטות, השנייה פתחה מכון לציפורניים בביתה בצפון, ויש לי עוד שתי בנות שהן פופולריות מאוד באינסטגרם, ליבי נחימובסקי (ליבילנד) ושיינא גרשוביץ (שיינז). לי עצמי אין אינסטגרם, ואני רואה את ההשקעה שלהן ומתפעלת. זו עבודה קשה".
אמא // כשהם גרו בבני־ברק היה לה קל להגיע לכל מקום ברגל. "הייתי מעמיסה את כל הקניות והשקיות בסלסילה ומטיילת ככה, עם ילד בכל צד של העגלה, עוד אחד על מדרגה מאחור, וילדים גדולים יותר רצים מקדימה.
"הייתי אמא כייפית, שאוהבת לביים הצגות יחד עם הילדים, שנותנת להם לפזר נצנצים על הרצפה כשהם מכינים כרטיסי ברכה עבור סבא וסבתא יקרים בחו"ל, וכשכל השכנים עובדים בפרך לפני פסח הייתי האם היחידה שעוצרת הכול, קוראת לילדים לרדת איתי למטה לתחנת האוטובוס, ונוסעת איתם לפתח־תקווה לבקר בגן החיות, כי באמת, כמה אפשר כבר לקרצף ולכבס בלי להשתגע? קשה לילדים, קשה גם לאימהות. אהבתי את הפתגם המיוחס לרבי מחב"ד: אבק זה לא חמץ וילדים הם לא קורבן פסח.
גירושין // "אנשים אמרו לי, איזו אמיצה את, להתגרש עם 12 ילדים. איך את תסתדרי – כלכלית, נפשית, פיזית? אבל האמת, לא הרגשתי אמיצה. הרגשתי שזה הדבר הנכון, ושהקב"ה ייתן לי את הכוחות הדרושים כדי לחנך, לפרנס ולהיות מאושרת. ואכן, כל מה שקיוויתי לו התגשם. היו תקופות קשות עם נפילות רבות, אבל בכל פעם הכרחתי את עצמי לקום מחדש. ידעתי שאני רוצה לקבל משהו אחר, אמיתי יותר, בר־קיימא. ההצלחות שלי לא נמדדו בתלושי המשכורת שלי אלא בקשר שלי עם ילדיי, שנחלש לפני הגירושין אך התחזק לאחר מכן".
זוגיות // "לא מצאתי את האדם שארצה להזדקן איתו. ברור לי שבזוגיות לא צריך להסתכל רק על 'מה אני אקבל' אלא גם על 'מה יש לי לתרום לקשר', אבל רוב האנשים לא חושבים כמוני. אני מחפשת גבר מכיל, שאכבד אותו ואוכל ללמוד ממנו. אני קצת נופלת בין הכיסאות. גבר חילוני לא מעוניין באישה שלא נוסעת בשבת וששומרת על כשרות, ודתיים לא אוהבים שאני שוחה בבריכה מעורבת ושיש לי ילדים לא דתיים שאני אוהבת בדיוק כמו את אחיהם".
ימי הביניים // אחרי הגירושין היא גרה עם הילדים בדירה שהגג שלה משקיף על היישוב. "בשבתות הייתי מכינה לכולם תה צמחים בכוסות יפים, מורחת ממרח שוקולד על עוגיות פתי בר, מפזרת סוכריות יום הולדת, והיינו יושבים כולנו על הגג ועורכים מסיבות תה – לפעמים שרים ולפעמים רק מספרים סיפורים על השבוע שעבר. אני בטוחה שמלכת אנגליה עם כל כוסות החרסינה היוקרתיות שלה לא הייתה שמחה יותר ממני.
"אחרי כמה חודשים לא הצלחתי לשלם את השכירות ובעלת הדירה ביקשה שנצא. האכזבה שלי בעצמי הייתה כמו כאב פיזי. הרגשתי שאני כישלון מהלך, איך ייתכן שאני לא מצליחה לפרנס את הילדים ולשמור על הדירה שאהבנו? לצערי, לא היה סוף טוב, לבסוף נאלצנו לעבור לדירה פשוטה בהרבה, אבל הזכרתי לילדים שהדבר הכי חשוב עדיין קיים – אנחנו יחד".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
