כך פספסנו הזדמנות לחסל את חומייני

טלפון של ראש שלוחת המוסד באיראן צלצל. על הקו היה אחד מאנשי המודיעין האיראני, הסַאוַאכּ. אחרי חילופי הברכות השגרתיים התבקש נציג המוסד להגיע בדחיפות למשרדי הסאואכ במזרח טהרן. אף שקשריו עם המודיעין האיראני היו הדוקים ויומיומיים, בחושיו החדים הוא הבין שהפגישה הזו תהיה יוצאת דופן. אלה היו ימיה הראשונים של שנת 79', והאדמה באיראן בערה. בערים הגדולות נערכו הפגנות המונים בדרישה להדחת השאה, ועצרות המחאה הסתיימו לעיתים בהתנגשויות אלימות שגבו עשרות ומאות הרוגים. את ההתנגדות למשטר הוביל מרחוק אייתוללה רוחאללה ח'ומייני, איש דת שיעי ששלהב בנאומיו את אזרחי איראן. בכירי המשטר טענו שהמצב בשליטה ולא נשקפת סכנת הפיכה, אך ראש שלוחת המוסד שם, אליעזר "גייזי" צפריר, כבר לא האמין להם.

במשרדי הסאואכ פגש צפריר את אחד מבכירי ארגון הביון. "תלבש חליפה", נאמר לו. "אנחנו מארגנים לך פגישה עם ה'שאהנשאה', מלך המלכים, מוחמד רזא פהלווי. הוא רוצה לבקש ממך שהמוסד הישראלי יחסל את אייתוללה ח'ומייני בפריז".

"שבועיים לפני הבקשה החריגה, נשיא צרפת שלח לטהרן את שר המדינה שלו", מספר לנו גייזי צפריר על הפגישה ההיא ממרחק 43 שנה. "הוא רמז לשאה שאם האיראנים צריכים לעשות משהו בפריז, הממשל הצרפתי יעלים עין. לכולם היה ברור מה כוונתו, מלבד השאה עצמו. כשהבין את המסר, הוא פנה אלינו.

"שמעתי את השאה, הנהנתי והעברתי את הבקשה למטה בישראל. אני יודע שראש הממשלה מנחם בגין קיים דיון וניסה להבין מה דעתה של מערכת הביטחון. בסופו של דבר הוחלט שלא להתערב בענייניה הפנימיים של איראן. התבקשתי למסור תשובה שלילית: ישראל לא השוטרת של העולם, ולא תעסוק בנושאים שאינם נוגעים לה. אם האיראנים יחסלו את ח'ומייני בעצמם – תבוא עליהם הברכה".

"נסעתי בכביש ראשי בטהרן, ופתאום כל המכוניות נעצרו והתחילו לצפור ללא הפסקה. אנשים יצאו, רקדו בשמחה וצעקו 'שאה ראפת' – השאה הלך. גם דיווחי התקשורת היו מלווים בהתלהבות רבה ובאנחת רווחה. השנאה כלפיו הייתה גדולה מאוד"

איך האיראנים הגיבו?
"הם לא קיבלו את הסירוב בעין יפה. ימים אחדים לאחר מכן השאה עזב את איראן, וב־1 בפברואר ח'ומייני חזר והקים את הרפובליקה האסלאמית".

אם היו מחזירים אותך לימים ההם ונותנים לך שוב אפשרות להשפיע על ההחלטה אם לחסל את ח'ומייני, היית מנסה להביא לתוצאה שונה?
"במשך שנים ייסרתי את עצמי בשאלה הזאת. יש חרטה גדולה, אבל צריך גם להבין שבגלל חוסר במידע לא היה אפשר לקיים דיון רציני, לא במוסד ולא בממשלה. בדיעבד אני יודע שהיינו יכולים לחסל את ח'ומייני בפריז, ואני חושב שאם המוסד היה עושה זאת, פני ההיסטוריה היו אחרים. אולי בכל זאת הייתה מתרחשת בסופו של דבר מהפכה באיראן, אבל למנהיג כמו ח'ומייני לא היה תחליף. הוא הצליח לעשות מה שאחרים לא הצליחו לעשות. לכן האיראנים קידשו אותו, עד כדי כך שבהלווייתו היו המונים שניסו לתלוש חלקים מגופתו. ההשפעה שלו הייתה מאגית. עד היום אני מצטער על שלא עשינו את מה שביקשו מאיתנו. הרבה סבל היה נחסך כך מהעולם, מהאיראנים וכמובן מישראל".

מלכודת מוות למפעיל

על דלת הכניסה בבניין המשופץ ברמת־השרון מודבק שלט קטן וישן: אליעזר צפריר. באמצע נוסף בסוגריים הכינוי שכולם מכנים אותו בו: גייזי. בעל הבית פותח את הדלת בחיוך, מחווה בידו פנימה ואומר "תפאדל". מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, ולעיניי נגלה בית עמוס מזכרות מכל העולם. "שירתי מטעם השב"כ והמוסד במשך הרבה שנים, ובהרבה מקומות", אומר צפריר. "הייתי שותף למאמצים לבנות קשרים חשאיים בעולם הערבי המתון יותר, עם מי שמוכן לקיים איתנו קשרים. רוב המשימות שלי נועדו לחילופי מידע ולתיאומים אסטרטגיים, אבל היו גם משימות אחרות".

באחד החדרים תלויות תמונות של כמה אנשים בתלבושות אתניות מגוונות; מבט מעמיק יותר יגלה שכולם הם צפריר, בשלל תחפושות וזהויות בדויות. פעם אחת הוא עטור שפם, רוכב על חמור בצפון עיראק; פעם אחרת – בחליפה, מביט אל המצלמה כשלצידו נשיא לבנון בשיר ג'ומייל, שהיה אמור לכונן שלום עם ישראל אך נרצח בידי סוכנים סורים. בתמונה אחרת מצולם צפריר עם אדם אחר שלימים הפך לנשיא לבנון, הגנרל אמיל ג'מיל לחוד.

פרצופים רבים, משימות רבות, אבל דווקא תמונה שגייזי לא מופיע בה מספרת כיצד ניצלו חייו. את עיניי לוכד תצלום ממוסגר של בחור צעיר, ומעליו שם – ברוך אשר כהן. כשאני שואל את צפריר לפשר התמונה, הוא משיב: "זאת אחת התזכורות שלי להודות על כך שאני עדיין בחיים. ברוך כהן היה מפעיל סוכנים של המוסד, והיה אחראי בין השאר על מקור מודיעיני במדריד. בתחילת 1973, שבוע לפני אחת הפגישות שלו שם, הוא שאל אותי אם אני יכול לעשות את ההפעלה של הבחור במקומו. אמרתי שהפעם הוא ילך לפגישה, ואני אגיע במקומו בפעם הבאה. לצערנו, לא הייתה הפעם הבאה.

"ברוך 'משך זנב', כלומר נפל למלכודת. המקור שלו היה למעשה סוכן כפול של פת"ח. אנשי ארגון 'ספטמבר השחור' עקבו אחרי ברוך, ועם תחילת הפגישה ירו בו. אני הייתי צריך למות במקומו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שניצלתי ממוות, וגם לא האחרונה".

צפריר, היום אב לשניים וסב לשלוש, נולד ב־1934 בטבריה, בן לעולים מכורדיסטן וממרוקו. את הכינוי גייזי הדביקו לו חבריו לספסל הלימודים. "היינו שני אליעזר בכיתה – אז לאחר קראו לייזי ולי גייזי. אני חושב שזה מגיע מהסיפור המפורסם על אליעזר והגייזר", הוא מטעים את המילה האחרונה. "הכינוי הזה הולך איתי כל החיים, וכבר הבנתי שאי אפשר להיפרד ממנו, אז גם על שלושת ספריי חתמתי כ'אליעזר גייזי צפריר'".

"בעקבות ההסכם שחתם השאה עם סדאם חוסיין, נאלצנו לצאת מכורדיסטן בתוך שעות ספורות. אני כיביתי את האור במבנה שלנו, והמקום נותר חשוף למתקפת המחץ של הצבא העיראקי. אם הם היו מגיעים קצת יותר מהר, הם היו עושים מאיתנו קבאב. הסתלקתי משם עם בטן מלאה על השאה שבגד"

במלחמת ששת הימים שירת צפריר כקצין מודיעין בחזית המצרית. אחרי שחרורו מצה"ל הוא התגייס לשב"כ ונשלח לאפריקה, כדי לסייע בהקמת שירותי מודיעין במדינות ידידותיות לישראל. בהמשך עבר למוסד ושירת באתיופיה, שהייתה אז תחת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי. מאוחר יותר שימש כנציג הבכיר של המוסד בטורקיה ובכורדיסטן העיראקית. "הכינוי שלי אצל הכורדים היה 'כאכ גייזי' – האח גייזי. במשך שנים הם סייעו לנו להעלות את יהודי עיראק דרך איראן. הדבר התאפשר בזכות הקשר ההדוק של ישראל עם בני משפחת באראזני, מנהיגי הכורדים.

"הייתי בכורדיסטן בתקופה הקשה ביותר של המלחמה שם, 1974־1975. העיראקים הפציצו אותם מהאוויר, כשבחלק מהמקרים הטייסים היו סובייטים. הכורדים ניהלו נגדם קרבות אמיצים, ובין השאר השתמשו בטילי סאגר שאנחנו סיפקנו להם. מי שהכשיר אותם בשימוש בטילים היה אורי ארבל ז"ל, בעלה של עדנה ארבל – לימים פרקליטת המדינה ושופטת בבית המשפט העליון. הייתי שותף באחד הקרבות הראשונים שבהם הכורדים שיגרו סאגר. לראות את השמחה שלהם כשפוצצו את השריון העיראקי, זו הייתה חוויה. מלבד אספקת נשק סייענו להם גם בתחום המודיעיני ובייעוץ ביטחוני, כדי לעזור להם לקדם את מאבקם לעצמאות".

40 מיליון בני העם הכורדי, הפזורים בארבע מדינות, נאבקים על עצמאותם גם היום. אז האויב העיקרי היה סדאם חוסיין, היום זהו המשטר האיראני המתערב בנעשה בעיראק. כשצפריר מדבר על גורלם של הכורדים, הוא מתקשה להסתיר את רגשותיו. "הסיפור הזה הוא כתם על מצפון העולם. בהסכם סייקס־פיקו ישבו הבריטים והצרפתים וחילקו את המזרח התיכון בעזרת סרגל, תוך התעלמות מוחלטת מהכורדים. עד היום העם הזה מופלה לרעה. בקוסובו אוכלוסייה של 1.5 מיליון קיבלה עצמאות, ופה יש לך עשרות מיליוני בני אדם חסרי מדינה. החיבור שלהם לישראל וליהודים הוא חזק מאוד. יש מחקרים שמצאו אפילו קשר דם. ככלות הכול, היהודים חיו הרבה שנים במחוז נינוה, אחד ממעוזי הכורדים. הנשיא הנוכחי של האוטונומיה הכורדית, נצ'ירוואן בארזאני, יולד על ידי רופא יהודי.

"האיראנים לא אהבו את הכורדים, כי גם אצלם ישנו מיעוט כורדי שדורש עצמאות, אבל היה להם אינטרס לקיים קשרים עם הכורדים בעיראק כדי להשיג מידע ויכולת פעולה נגד השלטון העיראקי. מוקד המתיחות באותן שנים היה סביב השט אל־ערב, הנהר שנוצר מהתמזגות הפרת והחידקל, וזורם לאורך גבול איראן־עיראק עד המפרץ הפרסי. העיראקים טענו שכל מי הנהר שייכים להם, והאיראנים אמרו שחצי מהמים שלהם. סביב העניין הזה פרצו קרבות מפעם לפעם".

סכסוך המים הגיע לסיומו ב"הסכם אלג'יר" שנחתם בין השאה לסדאם חוסיין ב־1975. סדאם – שעדיין לא הוכתר כנשיא עיראק, אך היה השליט בפועל של המדינה – הסכים לקבל את הדרישות האיראניות כדי שיוכל להתמקד בגזרה הצפונית בארצו, שם ספג אבדות מידי הכורדים. באותו הערב חזר השאה לטהרן, ומיד זימן לשדה התעופה את הרמטכ"ל שלו ואת ראש הסאואכ, וציווה עליהם להוציא מעיראק את כל הכוחות האיראניים המסייעים לכורדים.

למרות הקשרים ההדוקים בין ישראל לאיראן, ההסכם עם סדאם נרקם מאחורי גבה של ישראל וללא ידיעתה. בשל ההתפתחויות נאלץ צפריר לממש נוהל מילוט מארץ יעד. "היינו מחויבים לקשר עם השאה, ולכן תוך שעות ספורות נאלצנו לצאת מכורדיסטן יחד עם הכוחות האיראניים. אני כיביתי את האור במבנה שלנו, והמקום נותר חשוף למתקפת המחץ של הצבא העיראקי שנפתחה כעבור שעות ספורות. אם העיראקים היו מגיעים קצת יותר מהר, הם היו מוצאים אותי ואת העוזר שלי ועושים מאיתנו קבאב. הסתלקתי משם עם בטן מלאה על השאה שבגד בברית המשותפת לנו ולכורדים.

"אחרי שסיימתי בזכות השאה את תפקידי בצפון עיראק, חזרתי לארץ ועסקתי במשימות אחרות. כעבור קצת יותר משנה נקראתי אל ראש המוסד יצחק חופי, והוא הודיע לי על מינויי לתפקיד ראש שלוחת המוסד באיראן. לא הסתרתי את הסתייגותי מעבודה מול השאה, אבל לא הייתה לי ברירה. חשבתי לעצמי שאולי דווקא מעז יצא מתוק – אם אוכל להתקרב לגנרלים ולמקבלי החלטות באיראן, אולי אשכנע אותם בנחיצות הקשר עם הכורדים בעיראק. זה באמת מה שעשיתי, והצלחתי להשפיע קצת על חידוש הקשר הזה".

וידוי במסיבת חנוכה

באיראן שהו אז 1,300 ישראלים, רובם בבירה טהרן. מאה מהם הגיעו לשם בשליחות ישראלית רשמית, השאר היו אנשי עסקים שעשו לביתם ובתוך כך סייעו לפיתוחה של איראן. "החיים באיראן אז היו טובים למי שהיה לו כסף", אומר גייזי. "שווקים מלאים כל טוב, נופים יפים, אווירה טובה. הרבה ישראלים החזיקו שם בתים מפוארים, בריכות ומכוניות יוקרה. היו גם מועדוני לילה ובילויים פרועים, שעליהם לא ארחיב", הוא מחייך.

"בשנת 1978 ארגנתי בטהרן מסיבת חנוכה לישראלים. באותו זמן התכנס מפגש של 'פורום כליל', שעיגן את היחסים המשותפים בין ישראל, איראן וטורקיה. הזמנתי את ראשי המשלחות לאירוע החנוכה, וסיפרתי להם שהחג מסמל את ניצחון היהודים על היוונים. הטורקים, שנמצאים בסכסוך תמידי מול יוון, התלהבו והתחילו לשמוח ולשיר. זה היה מפגש מעניין עבורי באופן אישי, כי עם ראש המשלחת הטורקית עבדתי בעבר: הוא מילא תפקיד באיסטנבול כשאני הייתי ראש השלוחה של המוסד שם. הכרנו זה את זה בשמות בדויים, ובאותה מסיבת חנוכה כל אחד מאיתנו ביקש סליחה על השקרים שהוא סיפר במסגרת התפקיד הקודם".

את מערכת היחסים של ישראל עם איראן בימים ההם הוא מגדיר מצוינת. "יצא לי להיפגש כמה פעמים עם השאה, אבל בראש מעייניי היה הקשר עם הסאואכ. היו בינינו חילופי מידע מודיעיני, קיימנו הערכות מצב משותפות והייתה גם הפעלה משותפת של סוכנים מול עיראק ומול ארגוני הטרור הפלסטיניים".

זמן קצר לאחר שהוצב בטהרן החל צפריר להרגיש את הקרקע רועדת תחת רגליו. "לא ידעתי שזו תהיה השנה האחרונה של שלטון השאה, אבל יציבותו של המשטר התערערה במהירות. במדינה פרצו שביתות שעודדו אייתוללות קיצוניים. לא היה כל ספק שהפעילות של ח'ומייני נותנת את אותותיה בשטח".

ח'ומייני גורש מאיראן ב־1964, ובמהרה התמקם בנג'ף שבעיראק. מהעיר המקודשת לשיעים הוא המשיך לעשות לעצמו נפשות ולהטיף להפלת השאה. במסגרת ההסכם שעזר לסדאם חוסיין להיפטר ממטרד הכורדים בצפון, ביקש השאה כי הרודן העיראקי יסייע לו להיפטר מהמטרד שלו – האייתוללה הסורר והכריזמטי. קשרי המודיעין בין ישראל לאיראן היו הדוקים אז עד כדי כך שהשאה החליט להתייעץ עם המוסד עוד לפני שפנה לסדאם חוסיין בעניין. "ראש המודיעין האיראני שאל אותי מה דעתנו על הדרישה הזאת", מספר צפריר. "אני לא יודע אם מבחינתם זו הייתה התייעצות או מעין עדכון. בדקתי את הנושא ואמרתי לו בזהירות: 'אני מצטער, אבל מדינת ישראל לא מתערבת בענייניה הפנימיים של איראן. תעשו מה שאתם מבינים לנכון'".

"כשהגעתי למטה הסאואכ ראיתי בחוץ מפגינים אוחזים רובי קלצ'ניקוב, ובפנים שקי חול ומקלעים. אחרי 15 דקות בישרו לי שראש הסאואכ בדיכאון ולא מתכוון לראות אף אחד. סגנו הגיע אליי בריצה ונפל על צווארי: 'קחו אותי לישראל'. היה ברור שהעסק גמור"

סדאם אכן גירש את ח'ומייני לפריז, אך גם שם העצים המנהיג השיעי את כוחו עוד ועוד. את משנתו הוא הפיץ בקלטות וידאו, שהופצו במספרי עתק. במונולוגים המצולמים שלו הוא הציג את עצמו כאיש דת מתון ודמוקרטי, שכל חפצו להילחם בשחיתות השלטונית שפשתה באיראן. כך זכה לאהדה מצד מדינות אירופה, וגם הצליח לעורר את השטח באיראן נגד השאה ולהניע את ההתקוממות שזכתה לכינוי "מהפכת הקלטות". יעדי ההשפעה המרכזיים היו איגודי העובדים, שנתנו תשתית לאופוזיציה המתפתחת. הם היו טעוני זעם על השחיתות השלטונית, והקלטות של ח'ומייני היו הניצוץ שנדרש כדי להבעיר את השטח. האופוזיציה הכריזה על השבתת תעשיית הנפט, ובכך קירבה את קריסתו של המשטר.

"אני זוכר תורים ארוכים של מכוניות שעמדו במשך שבועות ליד תחנות הדלק, בציפייה לתום השביתה", משחזר צפריר. "נהגים היו מגיעים לסוף התור, מכבים את המנוע ומשאירים את המכונית ליד התחנה. ביקשתי שישלחו לי מהארץ ג'ריקנים של דלק, כדי שכלי הרכב שברשותי וברשות אנשים מרכזיים בקהילה היהודית יהיו שמישים. באופן אירוני, דלק יצא מאיראן לישראל, זרם בקו צינור אילת־אשקלון וחזר אליי במטוס אל על".

איך להינצל מהתנקשות

ישראל התעלמה בדרך כלל מגורמי האופוזיציה שפעלו באיראן; הייתה זו פקודה של השאה לא לאסוף מודיעין על מתנגדי משטרו, אולי מחשש שישראל ומדינות אחרות יחליטו לפתח קשרים דווקא איתם. ובכל זאת, השם ח'ומייני מופיע בדו"חות מודיעין ישראליים כבר בשנת 1963. "הנידון: מהומות בפרס", נכתב במברק ששלח מנהל מחלקת מזרח תיכון במשרד החוץ, תחת הסיווג "סודי". הפקיד הבכיר דיווח כי התהלוכות הדתיות המסורתיות לציון יום מותו של חוסיין נכד הנביא מוחמד, התפתחו להפגנות נגד השאה ונגד הרפורמות שהוביל – בראש ובראשונה הרפורמה האגררית, שהפקיעה קרקעות מידי בעליהן, אך גם מתן זכות בחירה לנשים וצעדים אחרים שנתפסו כהִתְחלנות. "נקראו קריאות 'ישראל הטמאה חזרי הביתה, השאה מוכר את איראן לישראל, לא ניכנע לישראל אויבת האסלאם'", נאמר במברק. "האישיות המרכזית בארגון המהומות הוא הקנאי הדתי רוחאללה אלח'ומייני (…) הוא מנהל תעמולה דמגוגית ויוצא בכרוזים המתקיפים את השאה והממשלה, וכורך בהם בין היתר התקפות על קשרי ממשלת פרס עם ישראל, ועל היהדות המקומית". מכתב משלוחת משרד החוץ בטהרן עדכן על כרוז המופץ בעיר מטעמו של ח'ומייני: האייתוללה קבע בו כי כל הצעדים השנויים במחלוקת שנקט השאה – נעשו לבקשתם של הציונים הנמצאים באיראן.

גייזי מספר לנו שהמוסד אומנם לא היה אמור לאסוף מודיעין על איראן, אך לנוכח המתיחות הגואה במדינה בסוף שנות השבעים, אי אפשר היה להימנע מכך. "סברתי שחייבים לקבל מידע כדי להיערך לקראת הבאות. בשלב מסוים יצחק חופי הגיע לביקור בטהרן, והלכתי איתו לפגישה עם ראש המודיעין האיראני. חופי אמר לו שצריך לשמור על ביטחונם האישי של הישראלים הרבים הנמצאים באיראן, ודרש לדעת מה קורה במדינה. הוא ביקש להקצות גורם מתוך הסאואכ שישמש איש קשר ויעביר לנו דיווחים, וכך היה".

אנשי המודיעין האיראני לא העריכו נכונה את כוחו של ח'ומייני?
"לא זו בלבד שהם שגו בהערכותיהם ולא ידעו מספיק, הם גם העבירו לשאה דיווחים לא מהימנים. לפי הבנתנו, הם פחדו לספר לו עד כמה האופוזיציה נגדו חזקה. הסאואכ לא מילא את תפקידו, והסתפק בדיכוי ההתקוממות בשטח. גם השאה נתקף פחד ועיוורון שמנע ממנו לראות את המצב לאשורו".

בזמן שהשלטון באיראן נם את שנתו, ח'ומייני עבד ללא הפסקה. בארבעת חודשי שהותו בפריז הוא התראיין 132 פעמים לתקשורת, פרסם 50 הצהרות, ונשא דברים בביתו מדי יום בפני יותר מאלף איראנים שעלו אליו לרגל. מסריו והטפותיו הגיעו לאיראן בין השאר באמצעות הבי־בי־סי בפרסית, שהעניקה לו רצועת שידור יומית בת חצי שעה. דבריו של ח'ומייני נפלו על אוזניים קשובות, שבמשך שנים הוסתו בידי אנשי הדת. אזרחים רבים שנפלטו ממעגל העבודה כתוצאה מהרפורמות הכלכליות של השאה, הפכו לבשר התותחים של המהפכה. הם יצאו לרחובות ולכיכרות, הפגינו והתעמתו עם כוחות הביטחון.

באופוזיציה היו גם מיליציות אלימות, כמו ארגון הגרילה השיעי מוג'אהדין ח'לק. המוג'אהדין, שפעלו באיראן עוד משנות השישים, ביצעו לעיתים תכופות פיגועים נגד משטר השאה ונגד מטרות אמריקניות במדינה, ואף גרמו למותם של כמה אזרחים אמריקנים.

"קצין איראני שהיה אחראי על הביטחון בשגרירות ישראל בטהרן הזהיר אותי מפני שיטת הפעולה שלהם", מספר צפריר. "הם היו לומדים את מסלול התנועה של גנרל איראני או אמריקני, ואז נוסעים אחריו ומתנגשים בו בכוונה, בעת שהיה בכביש צדדי. לאחר התאונה המבוימת הם היו יוצאים מהרכב ויורים בגנרל למוות. הקצין הזה המליץ שניסע במכוניות בעלות שלדה חזקה: בעת צרה נוכל להתנגש בכוח במכונית של המתנקשים ולהיחלץ מהמארב. אני שמעתי בעצתו ולקחתי לעצמי וולוו".

בניסיון להציל את שלטונו, החל השאה לטפח דווקא פוליטיקאים שהיו מזוהים עם האופוזיציה, ולחלק להם תפקידים בכירים. בתוך שנה הוא מינה שלושה ראשי ממשלה, בתקווה שיצליחו להרגיע את השטח. האחרון שבהם, שאפור בחתיאר, היה סגן ראש "החזית הלאומית" האופוזיציונית. "בחתיאר התנה את קבלת התפקיד בכך שהשאה יצא פיזית מאיראן. הוא אמר לפהלווי שינסח הודעה על נסיעה לחו"ל לרגל חופשה, מחלה או כל תירוץ אחר. השאה האמין שגורמים זרים יסייעו לו לחזור לאיראן ולתפוס מחדש את השלטון, ולכן קיבל את התנאי. הוא יצא מהמדינה, וכידוע לא חזר אליה עוד".

גייזי זוכר היטב את היום שבו עזב השאה את איראן. "נסעתי בכביש ראשי בטהרן, ופתאום כל המכוניות נעצרו והתחילו לצפור ללא הפסקה. אנשים יצאו, רקדו בשמחה וצעקו 'שאה ראפת' – השאה הלך. גם דיווחי התקשורת היו מלווים בהתלהבות רבה ובאנחת רווחה. השנאה כלפיו הייתה גדולה מאוד".

שליח המוסד מצידו חש דאגה עמוקה. "זה היה כאב ראש עצום, אבל מיד התעשתי כי הבנתי שאני נכנס פה למבצע של חילוץ הישראלים. מיד לאחר עזיבת השאה, הגנרלים האיראנים עוד הבטיחו לנו שיש קווים אדומים שהם לא יאפשרו לחצות, ושהסדר יושב על כנו אפילו במחיר של נחלי דם. ואז התכנסו כל הגנרלים במטכ"ל, ואחרי כמה שעות הוציאו הוראה מבוהלת לחיילים לשוב לבסיסם. הם אמרו שהצבא לא נועד להילחם באויב פנימי אלא רק באויב חיצוני – וכך הפקירו את הרחובות למהפכה. הם לא עמדו בהבטחתם ולא עשו דבר כדי לעצור את ההשתלטות האסלאמית. בתוך ימים אחדים נודע שח'ומייני עומד לחזור לאיראן. מפקד חיל האוויר האיראני הצהיר בתקשורת שהוא בעצמו יעלה על מטוס פנטום ויפיל את מטוסו של ח'ומייני – אבל בפועל לא עשה כלום".

גייזי לא חיכה לרגע האחרון. למוד ניסיון מר מהמהלך המפתיע של השאה בסוגיית הכורדים, הוא החל לפעול כבר באמצע 78' כדי לקדם את פני הרעה. במשך חודשים כינס את הישראלים מערי השדה לטהרן, ואחר כך שלח אותם לישראל. ערב המהפכה נותרו בבירה האיראנית 34 ישראלים בלבד, כמחציתם אנשי ביטחון.

דגל אש"ף על שגרירות ישראל

מכתב ששמור בארכיון המדינה מעיד במילים מאופקות על דרמה של חיים ומוות שהתחוללה באותם ימים גורליים. "בדומה לנציגויות אחרות, נסגור את הנציגות החל ממחר, 26 בינואר, עד מוצאי שבת 27 בינואר", כתב שגריר ישראל בטהרן, יוסף הרמלין, לגייזי צפריר. "הקב"ט יערוך סיורים לסירוגין באזור הנציגות. הישראלים בעיר מרוכזים בכמה דירות לפי ריכוז שבידנו. (…) מבקשים לצמצם תעבורת המברקים רק לחיוני ביותר".

"הכפר בפרגוואי היה שורץ נאצים שברחו מגרמניה בסוף המלחמה, וכלבי זאב אימתניים התהלכו בו חופשי. עצרנו לשתות בבית קפה, ופתאום ראינו שם מישהו דומה למנגלה. אחרי שהוא שילם והלך, לקחנו את כוס הבירה שלו ושלחנו אותה לארץ, לבדוק טביעות אצבעות"

"חמישה ימים לפני המהפכה, כשהשאה כבר היה מחוץ למדינה, נקראתי לפגישה עם ראש הממשלה שאפור בחתיאר", מספר צפריר. "אמרתי לו שאני ממונה על ביטחונם של הישראלים באיראן, וביקשתי לדעת אם נשקף להם איום, ואל מי עלינו לפנות אם מתעוררות בעיות. הוא הרגיע אותי ואמר בזחיחות שהכול בשליטה ושהמרד לא רציני. אבל אני לא הייתי רגוע. בפגישה נוספת שהייתה לנו, בחתיאר ביקש ממני להביא טכנאים ישראלים שיבדקו אם יש האזנות בלשכה שלו, והסביר שעברו אצלו כל מיני אנשים שהוא לא סומך עליהם. גם הבקשה הזו גרמה לי להבין שהעסק מתפורר במהירות.

"עזבתי את לשכתו כשהכיסים שלי מלאים בדרכונים זרים: הייתי צריך לחלק אותם לישראלים שנשארו באיראן, כחלק מתוכנית מילוט בלתי מוסדרת. חזרתי לבית השגריר הישראלי, שם התגוררתי באותם ימים, ושמתי לב שהשוטרים שאמורים לשמור על המקום פשוט התנדפו. באותו יום הייתי אמור להיפגש שוב עם בחתיאר. כשטלפנתי ללשכה שלו לקראת הפגישה, סגנו ענה לטלפון: הוא אמר שאלפי אנשים צרים על הבניין, וניתק. כעבור זמן קצר השתלטו המורדים על הלשכה, והרדיו החל לשדר הודעות מטעם המהפכה האסלאמית באיראן".

צפריר הורה לקב"ט השגרירות הישראלית ללכת ולהביא את הצוות שהיה שם. "הקב"ט הגיע למבנה השגרירות, וראה שמאות פורעים צרים עליו ומנסים לפרוץ פנימה. הוא ניצל רגע שבו ההמון היה עסוק בפלישה לתחנת המשטרה הסמוכה, וחילץ את הצוות. זמן קצר לאחר מכן ראינו בטלוויזיה כיצד דגל אש"ף נתלה על מרפסת השגרירות במקום דגל ישראל. אחמד ח'ומייני, בנו של האייתוללה, עמד שם יחד עם האני אלחסן, נציג אש"ף בטהרן ולימים שר הפנים של יאסר ערפאת. מאוחר יותר המבנה הזה הוענק במתנה לפלסטינים, והיה למטה אש"ף בטהרן".

שבועיים לאחר נטישתו של השאה, הכול נגמר. קו הטיסה בין נתב"ג לטהרן הפסיק לפעול, והקשרים ההדוקים בין המדינות נגדעו. גייזי ראה לנגד עיניו את גופי המודיעין וביטחון הפנים של איראן, שהיו ידועים כמנגנונים רבי עוצמה, קורסים בזה אחר זה. "עם צאתה של הטיסה האחרונה מאיראן לישראל, קבעתי פגישה עם ראש הסאואכ במטה שלו. כשהגעתי לשם ראיתי בחוץ מפגינים אוחזים רובי קלצ'ניקוב, ובפנים הוצבו שקי חול ומקלעים. היה ניכר שהמצב תלוי על חוט השערה. למרות הסיכון נכנסתי פנימה. עוזרו של ראש הסאואכ קיבל אותי וחיכיתי לפגישה. אחרי 15 דקות נכנס לחדר פקיד שהיה חיוור כולו. הוא בישר לי שראש הסאואכ – שבאיראן היה כמו סגן של אלוהים – נמצא בדיכאון ולא מתכוון לראות אף אחד. 'הוא שלח אליך את סגנו, גנרל פרווארג", אמר הפקיד. הכרתי את הגנרל הזה משיחות מקדימות, ואמרתי שאפגש איתו. אחרי דקות אחדות הגנרל הגיע בריצה ונפל על צווארי. 'קחו אותי איתכם לישראל', הוא ביקש. היה ברור שהעסק גמור".

גייזי הודיע לישראלים הנותרים כי עליהם לעזוב את בתיהם מיד. הסיבה: בשגרירות הישראלית הנבזזת הייתה רשימה שמית מפורטת, כולל כתובות ומספרי טלפון. אנשי הצוות המצומצם של השגרירות התרכזו בדירות מסתור שהוכנו על ידי המוסד, והתחבאו שם במשך שבוע שלם. מטה המוסד הורה לגייזי לבקש מקלט מדיני עבור הישראלים בשגרירות ארה"ב, והוא מצידו ניסה בינתיים לנצל את כישוריו וקשריו כדי ליצור ערוץ שיח עם החלק השפוי של שלטונות המהפכה.

"אחד הסייענים האיראנים שלנו שוחח איתי בטלפון ואמר שהוא מכיר את סגן ראש הממשלה שח'ומייני הקים. ביקשתי ממנו שידבר עם האיש כדי שנוכל להוציא את 34 הישראלים שנותרו על אדמת איראן. כעבור זמן הוא חזר אליי ומסר לי את מספר הטלפון של סגן ראש הממשלה. טלפנתי, וענתה לי פקידה. כשהצגתי את עצמי וביקשתי לדבר עם הבוס שלה, היא סיפרה לי שהוא נסע לשגרירות האמריקנית, אבל גם עליה כבר השתלטו המהפכנים.

"בהמשך שוחחתי עם סגן ראש הממשלה של שלטון המהפכה, ואמרתי לו שאם ירצה, נמשיך לשרת את איראן כפי שהיה בימי השאה. לשנינו היה ברור שאני לא מתכוון לכך. הוא הודיע לי שאנחנו צריכים לצאת מאיראן מיד, ונתן לנו אישור להגיע למלון הילטון, שהפך לנקודת האיסוף והריכוז של השגרירות האמריקנית. את המלון הזה, אגב, בנתה חברת 'סולל בונה'. היינו שם כל הלילה, ובבוקר לקחו אותנו לשדה התעופה. כך אחרוני הישראלים יצאו מאיראן בשלום".

לראות את הטרור צומח

אחד מארגוני הטרור הלוחמניים ביותר שנולדו כתוצאה מהמהפכה באיראן הוא חזבאללה. צפריר, ששימש ראש שלוחת המוסד בלבנון, ראה לנגד עיניו כיצד צומח האיום החדש. "הגעתי ללבנון ב־1983, וראינו את חזבאללה מתהווה. עימאד מורניה וקאסם סולימאני הופיעו בדו"חות שלנו. היה לנו מודיעין על כך שבמוסכים במזרח ביירות ובמקומות נוספים בלבנון ובדמשק מכינים מכוניות תופת כדי לפגוע בנו.

"אחד הפיגועים הנוראים אירע כאשר מכונית כזו התפוצצה ליד שער המפקדה של צה"ל ומשמר הגבול בעיר צור. 60 הרוגים נמנו שם, במה שנודע כאסון צור השני. אח שלי היה אז קצין בדרגת סגן־אלוף ושימש עוזרו של אורי לוברני, מתאם הפעולות בלבנון. באותו יום הוא היה אמור להיות בבסיס הזה כמפקד תורן, אבל מכיוון שלא הרגיש טוב, הוא נסע לארץ לראות רופא והפקיד את התורנות בידי קצין אחר. למחרת לא היה לו לאן לחזור".

בתפקידו בלבנון הכיר גייזי את בשיר ג'ומייל, שכנשיא היה אמור לחתום על הסכם שלום עם ישראל. "הוא היה מנהיג גדול ובעל שיעור קומה, בנינו עליו הרבה, אבל בסופו של דבר הסורים התנקשו בו. תחתיו נבחר אחיו אמין ג'ומייל – שבניגוד לשמו היה בלתי אמין, וכרת ברית עם הסורים אחרי שכבר חתם על הסכם עם ישראל. הייתי מעורב בעבודת המטה, ראינו שחזבאללה צובר כוח, והמסקנה שלי הייתה שאנחנו חייבים לעזוב את לבנון כמה שיותר מהר. בפועל נשארנו שם 18 שנים מיותרות. היינו צריכים להיכנס, לעשות מה שצריך ולצאת מיד, ולא לשחק בפוליטיקה הלבנונית ולנסות להציב נשיא מטעמנו".

כדי ללמוד על חזבאללה יצא צפריר בשליחות המוסד גם לדרום אמריקה. "הייתי במשולש הגבולות של פרגוואי, ברזיל וארגנטינה, אבל לא הלכתי לראות את המפלים אלא את הפעילות הענפה שחזבאללה ניהל שם. בדו"ח שלי כתבתי שהמקום הזה הוא מרכז הברחות הנשק והסמים של הארגון".

בעת שהותו בדרום אמריקה קיבל משימה מסוג אחר: "התבקשתי לצאת עם חבר'ה צעירים מהקהילה היהודית בארגנטינה כדי לאשר מידע מודיעיני שלפיו הצורר הנאצי יוזף מנגלה מתגורר באחד הכפרים בפרגוואי. זאת הייתה חוויה מפחידה מאוד. הכפר הזה היה שורץ נאצים שברחו מגרמניה בסוף המלחמה, וכלבי זאב אימתניים התהלכו שם חופשי. לא יכולנו אפילו לצאת מהרכב. התושבים פנו אלינו בגרמנית, ואנחנו העמדנו פנים שאנו תיירים.

"כשיצאנו מהכפר, עצרנו לשתות בבית קפה בקרחת יער סמוכה. פתאום ראינו שם מישהו דומה למנגלה, שישב ושתה בירה. לא היינו חמושים, זאת הייתה משימה מודיעינית. האיש גמר לשתות, שילם והלך. לקחנו את כוס הבירה שממנה הוא שתה ושלחנו אותה לארץ, לבדוק טביעות אצבעות. זה לא היה הוא. בסופו של דבר גילינו שפחות או יותר באותו הזמן, מנגלה טבע ליד החוף בברזיל".

גם עשרים שנה אחרי צאתו לגמלאות, צפריר לא יכול לספר על כל המקומות שאליהם הגיע בשירות השב"כ והמוסד. הוא כן מוכן לפרט אילו שפות הוא דובר, כדי שנסיק את המסקנות: "דיברתי בחיי אנגלית, ערבית, צרפתית, גרמנית, טורקית, כורדית, פרסית וספרדית. אני לא יכול לומר שאני שולט בכולן היום, אבל חלק אני זוכר".

צפריר צפה בסדרה הישראלית "טהרן", שחוזרת בקרוב למסכים לעונה שנייה, אך לא באדיקות. הוא כנראה אחד מהישראלים המעטים שיכולים למתוח ביקורת על היצירה בשאלת התאמתה למציאות. "סדרה נחמדה עם הרבה אקשן, ולטעמי היו יותר מידי טריקים של ג'יימס בונד שנדחפו בצורה מוגזמת לחצי השעה הראשונה", הוא אומר. "כמובן, אין שום קשר בינה ובין המציאות. אם היו שואלים אותי, התסריט היה צריך להיות קצת פחות דמיוני. המהלכים שם נתנו רושם לא אמין. יחד עם זאת אני יודע שהסדרה הכתה גלים ועניינה הרבה מאוד אנשים בארץ ובחו"ל".

כמי שפגש מקרוב את העם האיראני, אתה חושב שיש סיכוי שהקשרים עם טהרן יחזרו אי פעם לקדמותם?
"אחרי שחזרתי ארצה, נפגשתי עם פוליטיקאים וגנרלים שברחו מאיראן, וניסיתי להבין אם אפשר לבצע מהפכה נגדית ולשקם את היחסים. ההערכה שלנו, שתופסת עד היום, היא שרק התקוממות פנימית תוכל לחולל את השינוי. לא סתם כל מינוי של ראש ממשלה או נשיא חדש באיראן פותח תקופה מתוחה, ואנחנו עדים למראות של מאות אלפי בני אדם שיוצאים לרחובות וצועקים 'מארכ באר דיקטטור' – מוות לדיקטטור. יום יבוא וזה יבשיל להפיכה".

וישראל צריכה לשבת ולחכות ליום הזה?
"ההערכה האישית שלי היא שעוד לפני שזה יקרה, לא תהיה לישראל ברירה אלא לתקוף את כל מתקני הגרעין באיראן, ובהזדמנות הזאת גם את מרכזי השלטון בטהרן, כדי לאפשר לעם שרוצה שינוי להחליף את השלטון. אני חושב שמדינת ישראל מתכוננת לתרחיש הזה. שאלו אותי כמה פעמים במסגרת הערכות מודיעיניות – אם לאיראן תהיה פצצה גרעינית, האם היא תשתמש בה נגד ישראל? ואני אמרתי בבירור ובאופן נחרץ: אין ספק שהיא תעשה זאת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il