חודש הבא הם היו אמורים להתחתן. ככה הם רצו: חתונה בחודש מאי. אם אפשר, לפני יום ההולדת של אלי, שחל גם הוא במאי – כדי שיוכל לומר שהתחתן עם ג'ן כבר כשהיה בן 25. בפסח הוא התכוון לטוס איתה לארצות הברית. לפגוש לראשונה את סבתא שלה ושאר בני המשפחה. אבל השבוע היא המריאה לאמריקה לבד. חופה כבר לא תהיה, בית לא יוקם.
בבוקר סגרירי של חודש כסלו צעד אלי קיי בסמטאות העיר העתיקה בירושלים אל מקום העבודה שלו כמדריך הסברה בקרן למורשת הכותל. פאדי אבו־שחידם, מורה משועפאט המזוהה עם חמאס, ירה בו למוות ופצע שלושה ישראלים אחרים. מרוב מקרי רצח של יהודים במולדתם כבר צריך לתת בהם סימנים כדי לזכור. אירוע הדמים הזה בליבה של העיר ייזכר ככל הנראה בשל ההקלטה המצמררת שנשמעות בה זעקות "הצילו", מהדהדות בין הסמטאות, אבל גם בזכות תמונותיו של אלי קיי. איש צעיר, גבוה ובהיר שיער, שעלה ארצה לבדו מדרום־אפריקה, ומשפחתו באה בעקבותיו. לוחם ומשורר, כפי שהוגדר למחרת בעיתונים. הוא שירת בצנחנים. הוא עבד בחקלאות בעוטף עזה. הוא היה מלא אהבה לארץ הזו. ולג'ן.
היא משתדלת לא להרהר ברגעיו האחרונים. "הרבה מהרופאים וממי שהגיעו לטפל בו אמרו לנו שהוא לא הרגיש שום דבר. זו הקלה, כמובן, אבל אלי אהב שיש לו זמן לחשוב על דברים. להבין. ברור לי שהוא היה רוצה רגע להבין מה קורה. אולי לשאת תפילה אחרונה. לעולם לא אדע. אני רק יודעת שאלי היה בתקופה טובה בחיים שלו. שהוא היה שמח. הייתה לו תחושת משמעות, הוא אהב את החיים, היו לו שאיפות שרצה למלא. על זה אני חושבת".
ג'ן שיף, 25, זוכרת בדיוק מה לבשה ביום שפגשה לראשונה את אלי שלה. זה היה יום העצמאות, והיא יצאה לחגוג עם חברים, בחולצת פרחים לבנה ובמכנסיים כחולים רחבים – אותם הבגדים שהיא לובשת גם לריאיון. זו הייתה אהבה גדולה, שניצתה ברגע. מהר מאוד הייתה לה ודאות, לשניהם, שזה הדבר האמיתי. שהם נועדו להיות שותפים לחיים.
"הפעם הראשונה שאני מרגישה שהלב והדם שלי הם המדינה הזו היא אחרי שאהבת חיי נתן את הלב והדם שלו למענה. הוא היה מאושר מכך שזכה להיות מפקד בצבא. אהב להיות מלוכלך באדמה כשעבד בשדה. היד שלו אחזה והדריכה אותי איך להתקרב ולהיכנס לתרבות הישראלית"
אל הריאיון הזה, הראשון שהיא אוזרת עוז אליו, היא מביאה איתה ספר עב כרס ומרוט המתאר באנגלית את קורותיהם של ראשי ממשלות ישראל. אלי אהב את הספר הזה מאוד. "אני חושבת שלא אגזים אם אומר שהוא קרא אותו מאות פעמים. חיבב במיוחד את מנחם בגין. ההסכם שלנו היה שאם אקרא את הספר, הוא יצפה איתי בפרק של תוכנית ריאליטי. הספקתי לסיים בערך שליש, והוא מעולם לא צפה איתי בפרק. אז הוא חייב לי", היא מחייכת לרגע.
היא נולדה וגדלה בארה"ב, בקונטיקט. בגיל 13 עברה משפחתה לבריטניה בעקבות עסקיו של האב. לאחר התיכון הגיעה ג'ן לשנה אחת של לימודים בסמינר בארץ, "ופשוט התאהבתי בישראל". מאז נשארה כאן. עוד כילדה היא הייתה דומעת בלי להבין למה, בכל פעם שסיימו ביקור בישראל ועלו על מטוס בחזרה הביתה.
הוריה עלו ארצה כשלוש שנים אחריה. אחיה עלה כשבוע לאחר הרצח של אלי. היא מדברת אנגלית, עדיין מרגישה בה נוח יותר, אבל מדי פעם משתחלת מילה מקומית, למשל "סבבה". או להבדיל – "פיגוע". כמו זה ששינה את חייה. "לקח לאלי את החיים, ולי את העתיד". היא נראית עדינה מאוד. שברירית כמעט. אבל כשהיא מספרת על אלי, הדימויים שלה מלאי כוח.
לאחר שהחליטה להישאר כאן, נרשמה שיף ללימודי פסיכולוגיה במרכז הבינתחומי (אוניברסיטת רייכמן), ואחר כך גם לקורסים באיפור ובעיצוב פנים. לאחרונה החלה ללמוד עיצוב אופנה, תחום בו היא שואפת למצוא עבודה. כיום היא גם עובדת בחנות לבגדי יד שנייה שמעסיקה גם בעלי מוגבלויות ומסייעת להם למצוא עבודה. "זה שילוב של מה שחשוב לי – אופנה והיכולת לסייע לאנשים".
"שבי כאן לידי"
כמה שבועות לאחר אותה פגישה ראשונה ומקרית למחצה ביום העצמאות בשוק מחנה־יהודה, התארס כתריאל ("קאז"), אחיו הגדול של אלי, עם שני, חברתה של שיף מהסמינר. "זה היה בזמן מבצע 'שומר החומות'. אלי גר אז בנירים, בדרום, אבל חלק מהכבישים היו סגורים והוא נתקע בירושלים. היינו כמה חברים שרצו לחגוג עם הזוג שהתארס, ואלי היה בעיר, אז הוא בא איתנו. קנינו שמפניה והלכנו למתחם התחנה. ומאותו רגע, זהו זה. הוא מתבדח – הוא נהג להתבדח", היא מתקנת את עצמה, "שהוא לא מבין איך בכלל נתתי לו הזדמנות. כי לי חשובה האופנה וחשובים הבגדים, והוא לבש מכנסי ג'ינס קצרים שגזר וחולצה שקיבל בעבודה. אבל היה משהו באופן דיבורו, והייתה אווירה חגיגית של האירוסין, ואיכשהו מצאנו את עצמנו מנהלים שיחה עמוקה וזורמת.
"אני זוכרת שבשלב מסוים בשיחה חשבתי לעצמי שהוא האדם הכי חכם שפגשתי בחיי. הוא ידע לבטא את התחושות והחוויות שלו בדרך שפשוט הדהימה אותי. היה לי ברור שקורה פה משהו. גם לו. כל הלילה דיברנו. חזרנו לדירה של קאז וישבנו על מכונת כביסה במרפסת הפצפונת וצחקנו ודיברנו והבנו אחד את השני כל כך. בסופו של דבר כל האחרים הלכו, ונשארתי איתו לבד. בדרך כלל אני לא אוהבת להישאר ב'ייחוד' עם בחור. אבל הוא אמר שהוא נהנה מאוד לדבר איתי, ושישמח אם נמשיך להיפגש. מאז הכול היסטוריה".
היא נבוכה לרגע. אומרת שהיא יכולה לדבר על אלי במשך ימים. שאעצור אותה אם זה לא מתאים. אבל היא מתארת את דמותו במתיקות כזו, שאי אפשר לא להתאהב בו. "אנשים נוטים לומר שכבר לא קיימים ג'נטלמנים בעולם, אבל כשפגשתי את אלי, ראיתי שהוא פשוט יודע איך להתנהג לבני אדם. לכולם. לתת להם להרגיש שהוא רואה אותם. אל השבעה שלו הגיע הירקן שהוא היה קונה ממנו פירות בשוק מחנה־יהודה. כזה היה אלי. תמיד התיידד. והיחס אליי, היה פשוט מדרגה נוספת מעל האנושיות שלו לכל השאר".
הדייט הרשמי הראשון שלהם ארך שמונה או תשע שעות של שיחה בלתי נגמרת. "אני זוכרת שחזרתי לדירה ואמרתי לשותפותשלי – פגשתי מישהו, והפעם זה הדבר האמיתי". למחרת, בשבת, חגגו קאז ושני יחד עם משפחה וחברים. "אני זוכרת את מערבולת הרגשות הזו בבטן למחרת הדייט, איך ומה יהיה ואם הוא יתייחס, והאם יהיה מביך", היא מתארת תחושות רווקיות מוכרות. "אבל כשהגעתי לארוחה, הוא היה הכי טבעי בעולם – 'היי, שבת שלום, בואי שבי כאן לידי'. בתוך רגע הכול היה פשוט. פעם אחר פעם נדהמתי מהאופן שבו הוא היה פתוח וברור. זה כל כך לא מובן מאליו". בסופו של דבר זכו רק בחצי שנה משותפת, אבל היא שבה ומדגישה עד כמה התקופה הזו הייתה עולם ומלואו. עד כמה היה ברור שנרקם כאן חיבור מיוחד במינו.
"חשבתי שקצת מוזר שהוא לא יצר קשר. בדרך כלל היה כותב משהו, אפילו רק 'אני אוהב אותך', או 'איך עובר עלייך היום'. שלחתי לו הודעה וחיכיתי. אמרתי לעצמי שאולי הוא עסוק, או שלהפך, אין הרבה עבודה, אז הוא מנצל את הזמן ללמוד גמרא, או להקשיב לשיעור מוקלט"
אלי אהב את המגורים בנירים ואת העבודה בחקלאות. "הייתה בו שלווה עמוקה שם. הוא חיבב מאוד את החיבור לקרקע. והוא שנא את העיר, זה היה בדיוק הפוך מהמקום שגרם לו להרגיש בנוח". ובכל זאת, באוגוסט הוא עבר לירושלים כדי להיות קרוב אליה, שכר דירה קטנה בשוק, תכנן את העתיד. "היו לו הרבה חלומות. הוא רצה בעיקר לעזור לאנשים בכל דרך. אפילו התקבל ל'מרכז שלם' כדי ללמוד ממשל ופוליטיקה ולהיכנס למערכת הפוליטית. היה לו גם חלום ילדות להיות פסיכולוג. אמרתי לו שאם הוא לא יכול לבחור – שילמד שני מקצועות וייצור לעצמו את הדרך שלו. הוא פנה לכמה מוסדות אקדמיים ובחן את האפשרויות שלו לשנה הזו".
בינתיים עבד אלי בשתי עבודות: הדריך בכותל ולימד אנגלית. ימי העבודה שלו היו ארוכים, כ־12 שעות. "זה היה עמוס, אבל הוא הרגיש שהוא בונה את העתיד המשותף שלנו. אחרי כשישה שבועות של דייטים, שנינו כבר ידענו שמצאנו את כל מה שאנחנו רוצים בבן זוג. לא האמנתי בזה לפני שפגשתי אותו, אבל ידענו שאנחנו סול־מייטס, נשמות תאומות".
הזמן לקנות טבעת
בין תמונותיו של אלי שפורסמו בעיתונים לאחר מותו, יש גם אחת שהוא נראה בה מחייך חיוך רחב ומושיט זר פרחים גדול ממדים. "זה היה יום שישי, עבדתי והייתה משמרת קשה. הייתי עייפה, היה חם והתלוננתי לאלי בטלפון שעובר עליי יום לא משהו. הוא אמר שיעשה קניות וידאג לארוחות שבת, אבל עדיין הייתי עצבנית. כשחזרתי הביתה הוא התקשר ואמר: 'איפה את? אל תזוזי'. אני מחכה לו ליד הדירה, הופכת עצבנית יותר מרגע לרגע, חם לי, ואז הוא יורד בסמטה בנחלאות עם ידיים מאחורי הגב, מוציא זר ענק של פרחים, ואומר – לא הבאתי לך פרחים כבר כמה שבועות, ורק רציתי שהיום הזה יהיה קצת יותר שמח. פתאום זה הפך לאחד הימים הטובים בחיי.
"הזר הזה אומנם מתועד בצילום, אבל דברים כאלו קרו אינספור פעמים. הוא היה מתקשר, אומר 'צאי רגע', ומביא לי את הממתק שאני הכי אוהבת, או פרחים, או מתנות אחרות. אלי פשוט היה האדם הכי מתחשב והכי נעים עלי אדמות. כל מה שאמר ועשה, והאופן שבו עשה זאת, גרם לי להרגיש הכי עטופה ובטוחה שאפשר".
שניהם גדלו במשפחות דתיות, "והיה ברור שאנחנו הולכים לקבל החלטה שמכבדת אותנו ואת המשפחות שלנו. אז לא גרנו יחד, אבל השתדלנו להיות יחד בכל רגע פנוי. בהתחלה רצינו להתארס בספטמבר, אבל שני וקאז התחתנו בנובמבר, ואמרתי לאלי שצריך לחכות ולתת להם את הזמן שלהם באור הזרקורים. לא לערב שמחה בשמחה. בכל מקרה היה ברור לנו שנתחתן במאי, וזה יהיה החודש שלנו".
חתונתו של קאז התקיימה שבועיים לפני הפיגוע. "בשלב מסוים אמרתי לאלי שמוזר לי להמשיך לדבר על קייטרינג ואולמות כשזה עוד לא רשמי. אז הוא אמר: הגיע הזמן לקנות טבעת. עד שפגשתי את אלי חשבתי שטבעות אירוסין זה מנהג מיושן, אפילו מטופש. הייתה לי התנגדות לכך שמישהו קונה לך תכשיט יקר כמעין הכרזת בעלות. אבל אלי היה נרגש כל כך מהטבעת, ולא התנגדתי. בסוף הוא לא הספיק. מכיוון שזה היה חשוב לו, החלטתי בהמשך לקנות לעצמי טבעת", היא מציגה תכשיט עדין עטור פנינה שהיא עונדת על האצבע. "שיהיה משהו פיזי שתמיד יזכיר לי את מה שהיה אמור להיות".
לאחר החתונה של קאז הייתה שבת שבע ברכות, ואז הם נסעו לרעננה, להיות בשבת אצל הוריה. בשבת האחרונה היו שניהם בירושלים, לבדם. "ציפינו כל כך לזמן האיכות הזה. אכלנו את כל הארוחות רק שנינו. במוצאי שבת ירד היורה. עמדנו במרפסת של הדירה שלו, צוחקים ומתלהבים מהגשם כמו שני ילדים. היה כל כך כיף. נשארתי לישון, ובבוקר שמעתי את השעון המעורר שלו מצלצל. שמעתי אותו קם, מכין לעצמו משהו לאכול. ומשהו היה מוזר. אני לא יודעת להסביר. כאילו משהו לא בסדר.
"לכולם צריך להיות פה מקום. אבל המחבל לימד בבית ספר, וכמשלמת מיסים, קשה לי להבין איך אנחנו מממנים בית ספר כזה. אני לא אומרת שצריך לסגור אותו, רק שצריך לבדוק יותר את הרקע של המורים. האיש הזה גדל בעולם שבו מעשה כמו שלו הופך אותו לגיבור"
"אבל הכול היה בסדר איתי, הכול היה בסדר איתו, איתנו. הוא כבר פתח את הדלת החורקת של הדירה, ואז סגר וחזר ונתן לי נשיקה על הלחי. ואז הוא הלך. שוב שמעתי את חריקת הדלת, וקראתי אחריו 'אני אוהבת אותך', אבל הוא כבר לא שמע. וזהו".
כשקמה, החליטה להפתיע את אלי ולנקות את הדירה. בערך ב־12 וחצי שבה לדירה שלה, במרחק כמה דקות הליכה. "ישבתי להכין שיעורי בית, וחשבתי שקצת מוזר שהוא לא יצר קשר. אלי ואני לא היינו שולחים כל הזמן הודעות זה לזה, אבל בכל זאת. הוא בדרך כלל היה כותב משהו. אפילו רק 'אני אוהב אותך', או 'איך עובר עלייך היום'. שלחתי לו הודעה וחיכיתי. אמרתי לעצמי שאולי הוא עסוק, או שלהפך, אין הרבה עבודה, אז הוא מנצל את הזמן ללמוד גמרא, או להקשיב לשיעור מוקלט.
"אבל בשעה אחת ושלושים ושתיים בצהריים, אמא שלו, דבורה, התקשרה אליי. היא לא הייתה מתקשרת אליי הרבה, זה היה יוצא דופן. עניתי – היי, מה שלומך. וקפאתי. עד היום הזה אני קופאת כשאני נזכרת ברגע הזה. היא אמרה שהיה פיגוע הבוקר בעיר העתיקה, ושהם לא מצליחים לתפוס את אלי. שאלה אם הוא הלך לעבודה היום. כי לכאורה, בימים גשומים הוא לא היה מחויב להגיע. אמרתי לה שהוא הלך. שאלה אם אני בטוחה, אמרתי שכן.
"היא ביקשה שאנסה להתקשר אליו. עברתי על כל ההתכתבויות בינינו, חיפשתי אם יש לי טלפון של הבוס שלו. לא מצאתי. חיפשתי באינטרנט. התקשרתי והיה זמן המתנה של כמה דקות, אז החלטתי פשוט לנסוע אל הכותל ולבדוק בעצמי. התקשרתי לאחותו נעמה, וביקשתי שלא תלך לחפש אותו בלעדיי. היא אמרה שלא אדאג.
"הייתי עדיין בבגדי שבת מאתמול. רצתי לרכבת הקלה. הדמיונות שרצו לי בראש היו שאלי מציל איזה פצוע מהפיגוע, מעמיס אותו על הכתף ולוקח לבית חולים. או שאולי הוא נפצע בעצמו ואצטרך לטפל בו במשך כל החיים. שהוא לא יוכל לדבר או ללכת או שיהיה מחובר לצינורות. ואני זוכרת שחשבתי שלא אכפת לי. שהוא אלי שלי, בכל מצב שיהיה".
תמיד יהיה שלי
בעיר העתיקה פגשה ג'ן את נעמה. היא אמרה שההורים שלה באים לאסוף אותן לבית החולים. "עד אז פגשתי את ההורים של אלי רק פעמים ספורות, והחוויה הזו, לנסוע איתם במכונית כשהוא לא שם, כבר היה בה משהו לא בסדר. שלחתי לו הודעה תוך כדי נסיעה, שלא ידאג. כתבתי שאני באה עם המשפחה שלו לבית החולים. שאני כבר מגיעה. שהוא יהיה בסדר. וזו ההודעה האחרונה ששלחתי לו". העיניים הכחולות שלה מתמלאות דמעות.
"הגענו לבית החולים. בהתחלה אמרו שהוא בניתוח. עמדנו בכניסה לחדר המיון ואחיו התרוצץ כדי להשיג לנו חדר. הוא הכניס אליו כמה כיסאות, עובדת סוציאלית הגיעה, ואני ראיתי מספיק טלוויזיה בחיי כדי להבין שכיסאות הם לא סימן טוב. כשרוצים שתשב, לא באים לבשר לך דברים טובים. אבל גם כשאתה לכאורה רואה מה קורה מול עיניך, אתה לא חושב שזה באמת זה. נכנסנו לחדר, וקאז פשוט אמר – 'He's gone'. הוא איננו.
"כשאמרו לנו שהוא בחדר ניתוח, הוא כבר היה כמה שעות בחדר המתים. נתנו לנו אפשרות לראות אותו. בהתחלה אמרתי לא. ואז הבנתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו. שאם לא אלך לשם, לעולם לא אאמין שהוא באמת לא יחזור. תמיד אחשוב שאולי הוא עוד יבוא. ואני לא יכולה לחיות ככה. אני צריכה את הידיעה הזו, שזה סופי", היא אומרת בקול שקט. רועד קצת.
"כשאמרו לנו שהוא בחדר הניתוח הוא כבר היה כמה שעות בחדר המתים. העובדת הסוציאלית הוליכה אותנו למטה, ועברנו דרך דלת ועוד דלת. היה נדמה שיש שם אינספור דלתות. ואז נכנסנו, ועמדתי שם בחדר ובכיתי. הייתי צריכה עוד כמה דקות של 'זמן אלי'"
"ירדתי למטה עם נעמה אחותו ושני. ניסיתי להיות גיבורה בשביל נעמה, שהיא צעירה, בת 19. הרגשתי כאילו היא אחותי הקטנה. העובדת הסוציאלית הוליכה אותנו למטה, ועברנו דרך דלת ועוד דלת. היה נדמה שיש שם אינספור דלתות, ואת כולן היה צריך לפתוח במפתח, ובכל פעם חיכינו שהדלת תיפתח. ולפני הדלת האחרונה היא לא אמרה שזו האחרונה. היא פשוט פתחה אותה ונכנסנו.
"עמדתי שם בחדר ובכיתי. בכיתי את ההלם, את הכאב, את האובדן. העובדת הסוציאלית חיבקה אותי. אני מניחה שזה מה שעושים כשרואים מישהי שנראית כמו שנראיתי אז. אבל אני רק רציתי כמה דקות לבד עם אלי. בזוגיות שלנו, הזמן של שנינו היה חשוב לנו כל כך. אלי היה כותב לי לפעמים שהוא צריך קצת 'ג'ן טיים', והיינו נפגשים. באותו רגע בבית החולים הייתי צריכה כמה דקות של 'זמן אלי', אבל אחרי שלושים שניות העובדת הסוציאלית אמרה שזהו. צריך ללכת".
ואז הגיעו בני משפחה וחברים, וג'ן טלפנה והודיעה למי שעוד לא שמע, וההורים שלה הגיעו, והרופאים ניסו להסביר והיא הרגישה שהכול סוער מסביבה, ורק אלי איננו. במשך כל ימי השבעה היא נשארה בבית של משפחת קיי במודיעין. אבלה, אבל לא באופן רשמי. "לאלי ולי כבר היה ברור שמצאנו את השותף שלנו לחיים. זה מה שהיינו זה לזה. מבחינתי, המסיבה והחותמת הרשמית כבר לא היו חשובים. בחופה של שני וקאז, אלי הצביע עליי ועליו ועל החופה. לחש שאנחנו הבאים בתור. אמר: אולי כבר נעשה חתונה כפולה ונסגור עניין. זה היה סגור וברור. ואלי תמיד יהיה שלי.
"אני הרגשתי שאיבדתי את העתיד שלי. המון אנשים אמרו לי בשבעה 'את עוד צעירה'. פוליטיקאים הגיעו, אבל שבועיים אחר כך השתרר שקט. ובמקרים כאלו צריך המשכיות בהתעניינות. הרגשתי שקופה. וזה הפוך מאיך שאלי גרם לי להרגיש, לידו תמיד הרגשתי כמו האדם הכי חשוב בעולם. אם לא ראה אותי יומיים, הוא היה יכול לתפוס אותי ולצאת בריקוד מרוב שמחה על עצם זה שנפגשנו".
חוסר ההכרה הרשמית בשכול שלה, היא אומרת, מכביד עליה. היא אינה רוצה רחמים, רק הכרה באובדן. "אז נכון, עוד לא הייתה לנו חופה וכתובה, אבל איבדתי אותו, והמערכת לא הציעה לי עזרה. צריך להקים מערכת שתתמוך באנשים שחוו אובדן כזה, גם אם הם עוד לא בני משפחה רשמיים. הייתי בקשר עם ארגון 'משפחה אחת', אבל הם יכולים לעשות מעט מאוד, כי אין הכרה במעמד. זה מתסכל. אם הפיגוע הזה היה מתרחש חצי שנה מאוחר יותר, השבעה כבר הייתה מתקיימת בבית שלי. בבית שלנו.
"השארתי את כל חיי מאחור ובאתי הנה, לחיות כאן, כי חשבתי שזה המקום הכי בטוח. כי הרגשתי קשר עמוק למקום הזה. אלי ואני אהבנו כל כך את הארץ הזו. ואני חושבת שהיופי שיש במדינה צעירה, שמורכבת מעולים, הוא שאנחנו יכולים עוד לשנות. לצערי, יש לי עכשיו הבנה עמוקה מאוד לגבי המשמעות האמיתית של להיות ישראלי. אני עכשיו ישראלית לגמרי. אבל לא בשביל זה באתי הנה. לא בשביל לאבד".
להרגיש מאוד לבד
אני שואלת אם היא חולמת עליו. היא משיבה שכן. "לפעמים זה נחמד. לפעמים אני חולמת שהוא בא ומחבק אותי, ואז אני מתעוררת. וקשה להתעורר מחלום כזה, אבל אני גם חושבת שאולי זה לא היה לגמרי חלום. אולי הנשמות שלנו התחבקו", היא מוחה דמעות.
בכותל הייתה מאז רק פעם אחת, בטקס הדלקת נרות חנוכה לזכר אלי. "אני חושבת שייקח זמן עד שאלך לשם. זה מקום ציבורי כל כך, עם המון אנשים, ויהיה לי קשה להתחבר למה שארגיש שם. אבל יש לי דרכים משלי לתקשר איתו. לדבר אליו. אני יודעת שהוא שומר עליי. ואני חושבת שיש לו הרבה יותר יכולת לשמור עליי כשהוא נמצא קרוב לאלוקים, מאשר כאן למטה. הוא לעולם לא ישאיר אותי לבד. אף שלעיתים אני יכולה להרגיש מאוד לבד".
על הרוצח היא משתדלת לא לחשוב. "אם הוא לא היה נהרג מיד אחרי שזה קרה, הדברים היו שונים. אני בטוחה שקשה לי להבין ואני יודעת שיש הרבה סיבוכים והרבה קרבות, אבל בעיניי לכולם צריך להיות פה מקום. אני בעד חברה מגוונת. ועם זאת, האיש הזה לימד בבית ספר. כמשלמת מיסים, קשה לי להבין איך אנחנו מממנים בית ספר כזה. אני לא אומרת שצריך לסגור אותו, רק שצריך לבדוק יותר את הרקע של המורים. האיש הזה גדל בעולם שבו מעשה כמו שלו הופך אותו לגיבור. אני לא יודעת איך אפשר לשבור את המעגל הזה. הלוואי שהוא לא היה עושה את זה, והלוואי ששמו לא היה מתפרסם, כדי שלא תהיה האדרה והערצה אליו".
לך יש באמת תחושה של חיבור חזק יותר לישראליות, מאז שחווית אובדן כזה?
"יש בזה משהו, אבל זה חורבן. הפעם הראשונה שאני מרגישה שהלב והדם שלי הם המדינה הזו היא אחרי שאהבת חיי נתן את הלב והדם שלו למענה. אלי היה הלא ישראלי הכי ישראלי שהכרתי. הרבה יותר ישראלי מחלק מחבריו שנולדו כאן. הוא תיווך לי את התרבות הישראלית, וזה אחד הדברים שאני מתגעגעת אליהם במיוחד. הוא עזר לי עם העברית, השמיע לי מוזיקה ישראלית משנות השישים. הוא חי ונשם מוזיקה, זה היה אחד מאינספור הכישרונות שלו, וזו אכן דרך טובה להתקרב לתרבות.
"אני מרגישה הרבה יותר מבודדת מהתרבות הישראלית, ללא היד שלו שאוחזת ומדריכה אותי איך להתקרב ולהיכנס פנימה. כמו אומרת – בואי, תראי, טוב פה. לא הבנתי כמה אני מחמיצה עד שראיתי דברים דרך העיניים שלו. קשה לי מאוד עם זה שהעברית שלי לא טובה, כי אני רוצה לשפוך את כל המחשבות והרגשות שלי לאנשים בעברית.
"אלי חי ונשם את המדינה הזו, לגמרי. דם, זיעה ודמעות. הוא היה מאושר מכך שזכה להיות מפקד בצבא. אהב להיות מלוכלך באדמה כשעבד בשדה. ויש מיליון סיפורים עליו. כשהתחלנו לצאת, הוא סיפר לי פעם בדרך אגב שאחד העובדים שלו התכוון לעזוב ולחזור להורים, כי אין לו כסף לשכירות. ואלי – שלא היה אדם עשיר, ועבד קשה בשביל הכסף שלו – פשוט שילם לו את השכירות. הוא תיאר את זה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, לשלם את השכירות עבור מישהו, רק כי הוא צריך עזרה.
"הוא פשוט האיר על כולם. אני יודעת שאומרים את זה הרבה על אנשים שאיבדנו, אבל אלי באמת היה אדם מיוחד. כשזה קרה הייתי בהלם כמובן, אבל במובן עמוק – לא נדהמתי. כי הוא היה הכול. אלי היה הנשמה שלו. כל מה שהוא עשה היה עם כל כך הרבה אהבה ואכפתיות, והוא היה הכי חכם ומצחיק ויפה ונדיב, שהוא כאילו לא היה מהעולם הזה. הוא היה האיש המושלם בשבילי. נתן לי כוחות שאפשרו לי לתת הלאה. לא חשבתי שזה אפשרי בכלל".
יום לאחר הרצח יצרה ג'ן סרטון טיקטוק שמציג את אלי מאושר וצוחק. התכוונה לשלוח רק לחברים, אבל פרסמה ברשת – חצי במקרה, חצי כדי שלא יימחק. "כשהתעוררתי בבוקר למחרת, כבר היו 70 אלף צפיות בסרטון. הייתי בהלם. לא היה לי מושג. האמת, התלבטתי לגבי ההתנהלות ברשתות. האם לספר עליו עוד. האם אני יכולה להמשיך לדבר על דברים אחרים. חששתי מתגובות שליליות. אני יודעת שבתגובה לפוסטים של חברים היו דברים קשים. אנשים פרסמו סרטון של אלי שצולם מיד אחרי שזה קרה. השתמשו בתמונות שלו לפרופילים מזויפים. זה היה נורא".
לפני שנה נפטר במיאמי סבה, הרב סלומון שיף. "הוא היה אדם מוכר בקהילה, ונפטר ממש לפני שהכרתי את אלי. במובן מסוים הרגשתי שהוא עזר להביא את אלי אליי. אלי הצליח להתאבל ולהצטער על לכתו, אף שהכיר אותו רק מהסיפורים שלי. זה היה מדהים בעיניי. אלי היה אמור לנסוע איתי למיאמי, להיות איתי באזכרה הראשונה הזו, במלאת שנה לפטירתו, להיות איתי בגעגועים לסבא שהיה לי. ואני יודעת שהנסיעה בלעדיו, ואז החזרה ממנה אל כל הדברים שהיו אמורים לקרות וכבר לא יקרו, יהיו לא קלות בשבילי. זה די הרבה אובדן בתוך שנה אחת בלבד".
באזכרה במלאת שלושים למותו של אלי, נשאה ג'ן מילים לזכרו. היא אמרה שם שהוא לימד אותה מהו כוח – "איך להחזיק אותו, איך להזין אותו, איך לתת לו לגדול. הוא מעולם לא ברח כשהחיים היו קשים. שום דבר לא היה קשה מדי עבורו. לא לטייל יחף על אדמה סלעית, לא להביע את רגשותיו בפני אדם אחר. דברים קשים בנו אותו, החלומות שלו נתנו לו את הדלק, והכוח שלו הניע אותו קדימה".
בדברים שכתבה לזכרו בפייסבוק הוסיפה: "היית האמיץ מכולם. בכוח הרצון שלך, באהבה ובמסירות למי שאתה אוהב ולמדינה שעבורה השארת הכול מאחור. לעולם לא תדע את ההשפעה העמוקה שהייתה לך על העולם הזה, ועל החיים ששינית". ועוד כתבה: "החתונה והחיים שדמיינו, המשפחה והשבתות, דמעות של שמחה ושל עצב; אני אקח אותם איתי. זה תמיד הרגיש טוב מכדי להיות אמיתי וחששתי ממה שיכול להיות, אבל האמונה הבלתי מעורערת שלי בך ובמה שהיה לנו, לעולם לא תישבר. כל מה שלימדת אותי יישאר, הותרת לי כל כך הרבה שיעורים וזיכרונות יפים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
