מיד כשאני מפעיל את מכשיר ההקלטה, דווקא נדב פרי הוא זה שמתחיל לירות לעברי סדרת שאלות. איפה אני גר, היכן גדלתי, מה אני חושב על מעמדו של נפתלי בנט בציונות הדתית, האם המצב של ימינה קטטוני כמו שמצטייר ברשתות החברתיות או שהמציאות קשוחה פחות. סביב בית הקפה שאנחנו יושבים בו בכיכר הבימה מתקיימים החיים הרגילים, אבל ברשת יש חיים שלמים אחרים; לפעמים המציאות הזו תואמת את האחרת, אך לפעמים יש ביניהן פער.
נדב פרי מכיר את הפער הזה מניסיון אישי. ברשת עדיין ניתן לשמוע את הדי הביקורת על מעברו מעמדת העיתונאי הפוליטי הנשכן היישר אל זרועותיו של יצחק תשובה, ששכר ב־2015 את שירותיו כסמנכ"ל רגולציה וקשרי חוץ בחברת דלק קידוחים. פרי, בן 42, היה אז מנחה ופרשן פוליטי בחדשות 10 – לכאורה כלב שמירה של הדמוקרטיה – ופתאום עבר לצידם של בעלי ההון, ושירת את תשובה בתחום השדולה ויחסי הציבור. שינוי כיוון הקריירה עורר בקרב אנשים מסוימים אמוציות שמוכרות יותר מעולמות הספורט, כששחקן עובר ללבוש את מדי הקבוצה היריבה.
מאז חלפו שנים, פרי ממשיך לעבוד אצל תשובה, אבל מתברר שהחיידק העיתונאי לא עבר לו. בשנה שעברה התחיל לשדר הסכת פוליטיקה וספורט ששמו "הפודקאסט של נדב פרי" (לשעבר "הון שלטון") – וחזר אל עמדת המיקרופון אחרי יותר משבע שנים. באולפנו התייצבו כבר הפרשן בן כספית, יועצו של נתניהו יונתן אוריך, עו"ד אלדד יניב, מאמן הכדורסל פיני גרשון, הפובליציסטים עירית לינור וירון לונדון, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ועוד ועוד. פרי החליק היטב לתפקיד: הוא נשמע כאילו מעולם לא ירד מהמגרש העיתונאי. גם השניות הראשונות של השיחה איתו בכיכר הבימה הזכירו לי: הוא מראיין אינסטינקטיבי כמעט. "אתה לא יכול להיות עיתונאי טוב בלי הרעב, ועד היום האחרון שלי בעיתונות הייתי רעב", אומר פרי. "אני שמח על כל יום שהייתי במקצוע, אבל מיציתי את זה. יש דבר נורא בעיתונאים שעושים את העבודה מתוך אינרציה, בלי תשוקה ובלי הנאה. לא רציתי להיות במקום הזה.
"בפודקאסט אני לא מחיל על עצמי כללים אתיים שהחלתי כעיתונאי. אין לי עניין שמרואיין יצא בתחושה לא טובה. הייתי נחרד פעם מהמילה 'פאן'. הייתי שוחט אנשים – וכמו הרבה עיתונאים, בלי פרספקטיבה. אתה מכיר את הצד של הקנה, לא את הצד שחוטף"
"כשהייתי מגיע למרכז הליכוד, הייתי אומר: כבר עשיתי את זה. בכנסת – עשיתי את זה. באולפן – הייתי וראיתי. חטפתי דיכאון. חברים אמרו לי שהם חשבו שלא אפרוש בחיים, כי הם ידעו שרציתי לחתוך מהמקצוע, אבל ראו אותי מתעצבן על סקופים שהגיעו אל עמית סגל. בעיניי זו הייתה אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי. אבל נדמה לי שחלק מהדי־אן־איי של הדור שלנו הוא מבט לצדדים וניתוח עצמי – אם טוב לנו או לא, והאם שגרה זה רע. אנחנו כבר לא האבות שלנו".
בגדול, החברים צדקו – יש לך הסכת חדש. אתה לא תפרוש מהעיתונות בחיים.
"אני לא חושב שמה שאני עושה עכשיו זאת עיתונות. זאת אינטראקציה עם בני אדם, וזה מה שהיה חסר לי. אם צריך לתת תיאור לפודקאסט, הייתי קורא לו 'דברים שמעניינים אותי'. תסתכל על רשימת האורחים – היא מגוונת יחסית, אבל החוט המקשר הוא אקטואליה, פוליטיקה וקצת ספורט. דברים שיכולתי לסקר כשעבדתי כעיתונאי, גם אם לא היו לי אז שיחות וראיונות עם פיני גרשון או ליאור שליין.
"זה אומר שאני לא מחיל על עצמי כללים אתיים שהחלתי כעיתונאי. אין לי עניין שמרואיין יצא בתחושה לא טובה. הייתי נחרד פעם מהמילה 'פאן'. הייתי שוחט אנשים – וכמו הרבה עיתונאים, בלי פרספקטיבה. אתה מכיר את הצד של הקנה, לא את הצד שחוטף. ניסיתי להימנע מאכזריות, ואני לא יכול להגיד שנהניתי לרמוס אחרים, אבל יכולתי להיות מרושע, ציני.
"כשראיינתי פוליטיקאים בתוכנית 'המטה המרכזי', עבדתי לפי גבולות הפורמט. היה לי מרואיין, היו לי שני פאנליסטים, היו השאלות שלי, היו הכותרות, והיו לי 10־15 דקות לכל הריאיון. זה כמו מכונה, אתה לא עובד ברוגע. זה בדיוק מה שאני לא צריך לעשות עכשיו, ולכן אני נהנה. זה הדבר הנכון לי. יש לי שעה שלמה, שאני יכול לפתח בה שיחה בעלת ערך".
התיבה והתהודה
גם מי שלא ניחן בחושים עיתונאיים מחודדים כמו אלה של נדב פרי, היה יכול לחזות את התגובות להודעה על מעברו מערוץ 10 לחברות "דלק קידוחים" ו"אבנר חיפושי נפט", שבבעלותו של יצחק תשובה. "בימים הקרובים אצטרף לעבודה בשותפויות הגז… בתפקיד מנהל תחום קשרי חוץ ותקשורת. אחרי שנים מרתקות, מהנות ומלאות סיפוק בעיתונות, זוהי השעה לעבור לעולם המעשה", כתב פרי בעמוד הפייסבוק שלו, זמן קצר לאחר בחירות 2015. בדה־מרקר דווח ב־2018 ששכרו השנתי במשרה החדשה עומד על 930 אלף שקלים לערך.
כמעט מיד לאחר הודעתו של פרי נמתחה עליו ביקורת חריפה ברשת ובעיתונות. היו שהעלו חשדות בנוגע לאובייקטיביות של עבודתו בתקופה שקדמה למעבר, אבל הטענה העיקרית הייתה שפרי עומד לנצל את קשריו הפוליטיים לטובת מאמצי השתדלנות של איל ההון. "נדב מעביר עכשיו לתשובה, בתמורה כנראה לשכר שמן מאוד, לא רק את כישוריו, אלא בראש ובראשונה את נכסיו, את קשריו ואת ההיכרות שלו עם שרים ופוליטיקאים", כתבה ח"כ דאז שלי יחימוביץ'. "כשהוא יבוא לכנסת כנציגו של תשובה הוא יסתחבק עם כולם ויתקבל באהדה, כי הוא נחמד. בוועדות הכנסת ייתנו לו לדבר. הוא הרי דמות ידועה, לא סתם יחצ"ן".
פרי אומר כי הביקורת לא הטרידה אותו יותר מדי. "הקורא הסביר עלול לחשוב שאני איזו בובת סמרטוטים חבוטה שעוברת עינויי וודו. זה הרי לא המצב. חשוב למסגר את האמירה שאני 'חוטף הרבה'. אני יושב איתך בבית קפה במרכז תל־אביב, יכול להיות שיש פה אנשים שמכירים אותי, ואתה רואה – הכול רגוע. קרה שהתנפלו עליי במתקפה מילולית ברחוב: בשבע השנים שאני מחוץ לתקשורת זה קרה אולי חמש פעמים. בסופרמרקט, ליד הבית, בעצרת לזכר רבין ועוד פעם־פעמיים. עצם העובדה שאני יכול לתת לך מיקום מדויק – זה אומר הכול".
כלומר, שוב יש פער בין מה שמצטייר ברשתות ובין החיים עצמם.
"אתה לוקה במה שאני לוקה בו – טוויטריזציה. נכון שאני חוטף בטוויטר, אבל מתוך עשרות אלפי גולשים שם, אני מטריף אולי אחוז – וגם בזה אני מגזים. יש מקהלת שונאים בטוויטר, שיתפוצצו עליי גם אם אצייץ על פרפר נחמד. הם כמו הקופסאות האלו שקופצות מהן בובות. אותה רמת אינטלקט. זאת קבוצה קטנה וקולנית שאת עיקר זמנה מעבירה שם".
אתה מתעלם מההשפעה הגדולה של השיח ברשתות על סדר היום. חוץ מזה, אולי הם כועסים עליך בצדק? הפרת את האמון שלהם.
"כן, הדברים נקבעים בטוויטר, ואני לא מתכחש לזה. אתן לך דוגמה ממקום שלא קשור אליי, אז הוא נוח לי יותר: הקמת ממשלת נתניהו־גנץ ב־2020. בני גנץ, מיקי חיימוביץ', אסף זמיר – תראה מה הם חטפו. באפריל 2022 אנחנו יודעים להגיד שטוב שהם נכנסו לממשלה ההיא. העובדה שנתניהו חתך את גנץ ולא קיים את הרוטציה, הביאה לסוף שלטון נתניהו. אבל כמה הח"כים האלה חטפו בטוויטר ממי שלכאורה הם 'בגדו באמונם'.
"אסף זמיר חבר טוב שלי. כמות הרפש, הסחי והגועל… אם מישהו חושב שיש איזה הבדל בין הימין 'המתלהם' ובין השמאל 'המתורבת' – המציאות היא שאין כלום ושום דבר. מה שעשו לגנץ בסיפור הזה היה מסע איום של הסתה ודה־לגיטימציה והשפלה ושיח אלים. אני יודע להגיד לך שזה השפיע על אסף ומיקי. העדר הוא עדר, ביביסטי או לא ביביסטי. מי שמפקיע את המחשבה העצמאית שלו לטובת מחשבה קולקטיביסטית כזאת, הוא כבשה בעדר, ולא משנה כמה יחשוב שהוא לא.
"אני יושב איתך בבית קפה במרכז תל־אביב, ואתה רואה – הכול רגוע. קרה שהתנפלו עליי במתקפה מילולית ברחוב: בשבע שנים זה קרה אולי חמש פעמים. בסופרמרקט, ליד הבית, בעצרת לזכר רבין ועוד פעם־פעמיים. עצם העובדה שאני יכול לתת לך מיקום מדויק – זה אומר הכול"
"אין שאלה, אגב, שהאנשים שתוקפים אותי מגיעים מהשמאל העמוק. אני גר בתל־אביב, בברנז'ה ובביצה, אבל זה לא מגיע משם. אף אחד לא הפסיק לשתות איתי קפה. אתה רואה שאין כל יחס בין התהודה ובין התיבה".
וריאנטים של מחאה
הקשר בין עוצמת הזעם ברשת ובין תגובת הרחוב הוא אומנם קלוש, אבל פרי מודע לכך שבבחירתו לעבוד עם תשובה, הוא צלל לתוך סוגיה שבוערת לא רק במישור יחסי הציבור והתקשורת. אופן ניצולם של מאגרי הגז משפיע ישירות על שוק האנרגיה בישראל, ובעקיפין גם על סוגיות ביטחון בינלאומיות. ב־16 באוגוסט 2015, זמן קצר אחרי שפרי החל לעבוד בשביל תשובה, הודיעה ממשלת ישראל על אסדרת משק הגז הטבעי של מדינת ישראל, המבוסס על מאגרי תמר, לווייתן, תנין וכריש, שרובם היו בשליטת דלק קידוחים. בשנת 2016 נכנס המתווה לתוקף, אחרי דיונים, התנגדויות, הפגנות, התפטרות של שר הכלכלה דאז אריה דרעי ועתירות לבג"ץ.
לפי פרי, המאבק הציבורי בנושא הגז התחולל על רקע עימות פוליטי שאינו קשור כלל למשאבי אנרגיה. "העניין הזה הפך לשבוי במלחמת כן־ביבי־לא־ביבי. נתניהו קידם בכל הכוח את המתווה, והאופוזיציה של שלי יחימוביץ' ודב חנין נלחמה בכוח נגדו והפכה את 'שוד הגז' לדגל – כי אם נתניהו בעד, הם נגד. שם זה השתרש.
"במידה מסוימת, מחאת הגז היא אב־טיפוס של מחאת בלפור. יש סימביוזה בין חלק ניכר מהאנשים בשני המאבקים, ומחאת הגז עצמה היא וריאנט של מחאת רוטשילד. נוצר שיח של דימויים ורפליקות, וזה לא אמור להיות המקום של הדיון הזה. לגיטימי כמובן להחזיק בדעה שהנכס הוא של מדינת ישראל, ולתמוך בהלאמה שלו כדי שיהיה בידי המדינה. אני חושב שזה לא הכיוון. לגיטימי גם להגיד שגז הוא דלק מאובנים, ואסור להשתמש בו מסיבות סביבתיות. אני חושב שזה לא מתכתב עם צורכי האנרגיה הקיימים. דחוף לחסל את השימוש בפחם, ואז להתקדם. אבל זה דיון לגיטימי. הבעיה שלי היא שהדיון הופך להיות אוטומטי: הוא בעד, אז אני נגד. הוא הפועל, אז אני מכבי.
"מחוץ לטוויטר, גם הדיון הזה לא באמת קיים. מפלגת העבודה – מפלגה מפוארת שהקימה את המדינה והביאה הסכמי שלום – ירדה לשפל של שישה מנדטים, כשהדגל שלה היה הגז".
מה הייתה עמדתו של נדב המושחז והציני של חדשות 10 בסוגיית הגז, לפני שעבר לעבוד אצל תשובה?
"מאז 2009 הסתכלתי על מתווה הגז כדבר חיובי. אף אחד לא יאמין לי עכשיו, אבל אני ממש זוכר את עצמי ב־2012 מתבונן בשלי יחימוביץ' מנהלת מלחמת קודש נגד ייצוא הגז, ותמה: מה הבעיה שלה עם הדבר הזה? כבר אז לא הבנתי איך הנושא הפך לעגל הזהב של המחנה הסוציאל־דמוקרטי בישראל. אגב, אני חושב שיחימוביץ' היא מהגורמים העיקריים לכך שהדיון הפך לפוליטי ורגשי כל כך. היא שחקנית יעילה בהתנעת שיח. מעטים הפוליטיקאים שיודעים כמותה להחדיר אג'נדות לדיון התקשורתי. היו כמה וקטורים שהפיצו את העניין הזה: דה־מרקר, קרן נויבך ויחימוביץ'.
"הגז התגלה ב־2009, והמתווה נחתם ב־2015. בשנים הללו הייתי כתב פוליטי, ובתור עיתונאי חשבתי שיש משמעות להתמקצעות. אם אני כתב פוליטי, אני לא הופך גם למומחה למצב החסה בשטחים. למרות זאת כשראיינתי ב'מטה המרכזי' את סילבן שלום, שר האנרגיה והתשתיות דאז, חזרתי על הרפליקות של 'אתם הרעים', רק מתוך אינרציה".
אז בוא נחזור רגע אל נתניהו – גם לגביו אתה רואה היום אחרת את הדברים?
"הוויכוח על ביבי לא נשאר בגבולות הטוויטר. זאת נקודה לא מייצגת: היא מבעירה את הטוויטר, אבל גם את הרחוב. כששאלו אותי בתור כתב ותיק מה אני חושב על פוליטיקה, עניתי שמה שנהגי המוניות אומרים זה הכי נכון: כולם זבל. עכשיו, זה לא שהפכתי בינתיים לימני. את החסרונות שראיתי אז, אני רואה גם היום. אבל אני גם רואה הרבה יותר טוב את החסרונות בצד השני, שבעבר היו בנקודה עיוורת מבחינתי. היכולת לחשיבה מורכבת נעדרת גם בימין וגם בשמאל, ולהוציא הבדלים חברתיים, כלכליים ותרבותיים, שני המחנות דומים הרבה יותר ממה שנדמה להם. כמו שבחו"ל, הערבים ואנחנו נראים אותו הדבר".
זה ניתוח כללי, אבל איפה נמצא היום נדב, איש השמאל־מרכז שלא חסך שבטו מנתניהו?
"אני לא בטוח שזווית הראייה שלי לגבי נתניהו השתנתה, כמו שהשתנתה ההסתכלות שלי על הדיון בעניינו. אני לא מגיע ממחוזות הביביזם, אבל אני כבר לא יכול לשאת את הדיון הפלקטי והשטחי בנוגע אליו. משבוע לשבוע ומחודש לחודש אני מזהה יותר נקודות השקה בין הביביסטים לרק־לא־ביבי. אלו ואלו רואים הכול בשחור־לבן. אין הסתכלות קצת יותר עמוקה ומורכבת.
"אני כבר לא יכול לשאת את הדיון הפלקטי והשטחי בנוגע לנתניהו. אין הרבה פוליטיקאים בישראל עם העומק האינטלקטואלי שלו. אי אפשר לקחת ממנו את ניהול המדינה בהיבט הביטחוני והכלכלי, את הגדר עם מצרים, את הסכמי אברהם, את החיסונים. הכול שלו. אבל גם אי אפשר לקחת ממנו את השנאה ברחובות"
"פרשתי מהמקצוע ומכל אינטראקציה שלי עם נתניהו ב־2015, בזמן המשא והמתן הקואליציוני. כל מה שבא אחר כך, השנים של ההיבריס, החקירות, ההקצנה, ארבע מערכות בחירות וכו' – זו מציאות שאני לא סיקרתי בתור עיתונאי. אבל אני יכול לומר שנתניהו הוא פוליטיקאי מוכשר מאוד, ואין הרבה פוליטיקאים בישראל עם העומק האינטלקטואלי שלו. אי אפשר לקחת ממנו את ניהול המדינה בהיבט הביטחוני והכלכלי, את הגדר עם מצרים, את הסכמי אברהם, את החיסונים. הכול שלו. אבל גם אי אפשר לקחת ממנו את השנאה ברחובות, ההסתה ברשתות החברתיות, שנתיים ויותר של אי יציבות פוליטית. בקיצור, זה מכלול".
במפעל הנקניקיות
הדגשותיו החוזרות ונשנות של פרי שהוא אינו עיתונאי עוד, מעודדות אותי לשאול מה הוא עושה בעבודתו היומיומית. "יש כאן נכס שהוא גם משאב טבע וגם משאב לאומי", מסביר פרי, "ומי שמטפלים בו ומשווקים אותו הם גופים פרטיים – חברת שברון האמריקנית ואנחנו, השותף הישראלי. צריך לנהל את הנכס הזה מול מדינת ישראל – מִנהל הנפט, משרד האוצר. אז אני איש הקשר לצורך הסיפור הזה. אני כמעט לא פוגש עיתונאים שמסקרים את הנושא. 99 אחוזים מהעיתונאים שאני בקשר איתם הם חברים שלי מפעם.
"רוב העבודה שלי נוגעת לכל מיני אישורים ומכתבים והתנהלויות, דברים שיש קשר מקרי בלבד בינם ובין הדימוי. אבל ברור שלא הייתי עושה את זה אם זה לא היה מעניין אותי. אני לא חושב שהייתי שורד בתפקיד כזה בחברת ביטוח, נניח. אגב, גם ברוב ימיי בעיתונות לא הרגשתי זוהר. הרגשתי יותר כמו מהנדס או כמו פועל במפעל נקניקיות".
גם לעובדים אחרים במשרד שלך יש פודקאסט, ופיני גרשון או יונתן אוריך מופיעים אצלם ברשימת אנשי הקשר?
"ברור שאני חריג, אין אצלנו עוד אנשים שהיו פרשנים פוליטיים בערוצים מסחריים. יש שם רקעים מאוד מגוונים. כשעבדתי בערוץ 10, בבית הפניקס בגבעתיים, חלקנו את הבניין עם סוכני ביטוח, ובמעלית הם תמיד נראו לי סחים ומשעממים. כשעזבתי פחדתי שזה המקום שאגיע אליו, אבל זה לא המצב, וחלק מהסיבה לכך היא שאנחנו חברה חשופה מאוד שנמצאת על הגריל. בכל בוקר מעבירים בקבוצה הפנימית כותרות על מקום העבודה שלנו. כשאתה נמצא במקום כזה, נוצרת רוח צוות".
אגב, יש התכתבויות בוואטסאפ עם יצחק תשובה על כדורגל?
"אני נושא משרה בניו־מד אנרג'י, בבעלות קבוצת דלק, ומתוקף הנסיבות יש לי קשר איתו. הוא בענייני מכבי נתניה בכדורגל, וכן, לפעמים אנחנו מדברים גם על דברים כאלו. הוא סיפר לי סיפורים על תקופת הכדורגלן דוד פיזנטי".
לפני שהגיע לטלוויזיה היה פרי קשור בעבותות לתחנת הרדיו שברחוב יהודה הימית 8 ביפו, שם צמח ושם דרך כוכבו לראשונה. כמו גל"צניקים אחרים בדימוס, גם פרי נותר נאמן לתחנה, בעוד היא נקלעת לעימותים פוליטיים שוב ושוב. "לא תשמע ממני קריאה לסגור את התחנה. גל"צ הייתה חשובה מאוד בקריירה שלי, ולעולם לא אתקוף אותה בצורה כזאת, ממש כמו ששבע שנים אחרי שהפסקתי להיות עיתונאי לא אגיד 'אתם העיתונאים' או 'התקשורת'. אני נאמן למקומות שגדלתי בהם. אני כן יכול להגיד שלדעתי התחנה הסתיידה וקפאה על השמרים במשך המון שנים. היא התחילה להתנהל באופן שלא נובע משיקולים ענייניים אלא משיקולים פוליטיים, ומשם נוצר אובדן זוחל של הרלוונטיות שלה. בסוף זה היה הכוח שלה – להישמע במקלטי הרדיו של הרבה מאוד ישראלים. לפני עשרים שנה, חצי מהאוכלוסייה הייתה על גל"צ וגלגלצ במכונית או בבית, והיום כבר לא. העובדה הזאת מדברת בעד עצמה.
"המעבר מהתעסקות בתוכן לפוליטיקה פנימית ערער את המעמד של גל"צ. אם יסגרו אותה היום, זה יעורר אולי אחוז מהרעש שהיה נוצר לפני עשור, ואלפית מהרעש שהיה נוצר לפני שלושים שנה. אחסוך לך את השאלה על יעקב ברדוגו: הבעיה איתו הייתה שהוא שידר במעמד צד אחד. דה־פקטו שמו אותו לבד. אם הייתה רצועה רדיופונית שנותן אותו מצד אחד וקונטרה מהצד השני, זה היה סידור נכון יותר של העניין".
"המעבר מהתעסקות בתוכן לפוליטיקה פנימית ערער את המעמד של גלי צה"ל. אם היום יסגרו את התחנה, זה יעורר אולי אחוז מהרעש שהיה נוצר לפני עשור, ואלפית מהרעש שהיה נוצר לפני שלושים שנה. אני יכול להגיד לך שאני לא מקשיב לגל"צ כבר שנים"
מה שמעת היום בבוקר?
"אני יכול להגיד לך שאני לא מקשיב לגל"צ כבר שנים, לא מתוך עיקרון אלא כי יש תוכניות שמעניינות אותי יותר. אני אוהב את קלמן־ליברמן בתאגיד, ושומע את ינון מגל ובן כספית ב־103, ולפעמים את טל ברמן ואביעד קיסוס ב־99fm. זה הציר שלי, פחות או יותר, וזה אומר הרבה. כשהייתי בגלי צה"ל, המדינה הייתה מכוונת את עצמה בתשע בבוקר לתוכנית של רזי ברקאי. כאמור, זה כבר לא המצב. בעיתונות בכלל – אני אוהב את אבישי גרינצייג. אני חושב שיש לו רמה נדירה של יושר אינטלקטואלי. אני גם אוהב מאוד את יאיר שרקי, שעשה בעיניי עבודה מדהימה בקורונה. אני מעריך את האומץ שלו, כי אני יודע כמה הוא חטף במילייה שלו".
הדרן עליו
פרי נשוי לליאור פרי־שובכר, לוביסטית שהכיר כשעבדה כמפיקה בערוץ הכנסת. הם גרים במרכז תל־אביב, לא רחוק מהים. הוא מגדיר עצמו "אב פעיל" לשלושת ילדיהם, וגם בהיבט הזה, הוא אומר, הבריחה מהעיתונאות רק עשתה לו טוב. "האבהות שלי היא ניסיון לפשל כמה שפחות. אני משתדל לקצר את ההתחשבנות שתהיה בעוד עשרים שנה. כשיביאו אליי רשימת תלונות, יהיו בה כמה שפחות אייטמים. אני במקום הרבה יותר ידידותי לילדים משהייתי אילו נדרשתי לסקר עכשיו שנתיים של בחירות".
הוא דתל"ש שגדל בבית ציוני־דתי בכפר־סבא, היה חניך בני עקיבא ולמד בישיבה תיכונית. לא הרבה אנשים יודעים את פריט הטריוויה הזה. "הורדתי את הכיפה בכיתה י', וזה לא היה אישיו בבית. זה היה המשך טבעי של החינוך שקיבלתי ושל ההתפתחות הפרטנית שלי. אני מגיע ממשפחה כפר־סבאית מימ"דניקית, פלורליסטית מאוד. בגל"צ לא הצגתי את עצמי כדתל"ש, כי הרגשתי שזה מטעה. אני לא אחד שחצה את הקווים והיה לו קשה ויש לו פערים וכולי.
"מבחינת הניסיון לחיים, אם לא מבחינת הנאה בזמן אמת, אני שמח שהייתי בחינוך דתי עד כיתה ט'. העובדה שדיברתי 'דתית', ויש לי גרסא דינקותא, מרחיבה את מערכת הכלים שלי לחיים. חורה לי שלילדים שלי אין כלים בסיסיים שהיו לי. אני לא עושה כלום בעניין, אבל זה לא אומר שזה לא מבאס אותי. ככתב פוליטי צעיר הייתה לי שיחה עם ח"כ אברהם רביץ ז"ל על איזה משבר קואליציוני. הבנתי שהמשבר נפתר, אז אמרתי לו שאפשר להגיד 'הדרן עלך' (כמו בסיום מסכת – י"ה). הרגשתי בטלפון שאורו עיניו. כשאני מתקומם על חוסר היכולת של אנשים חילונים לתפוס את נקודת המבט הדתית, זה מגיע מהמקום הזה. אני יכול לשים את עצמי בנעליים של מי שיתבאס לראות פיתות בפסח".
עד כמה השיח השלילי עליך קשור לכסף שאתה מרוויח עכשיו, לעומת העבודה בעיתונות?
"אני כמובן לא מתלונן, אבל זה לא שאני ערן זהבי שמקבל 50 אלף ליש"ט לכל גול. בוא נאמר שיש בתקשורת לא מעט אנשים שמשתכרים כמוני, ואפילו הרבה יותר ממני. הטענות האלה מפריעות לי כי אני הייתי יוצא מהתקשורת ככה או ככה. ב־2014 אמרתי לאשתי שאם אמצא עבודה ואם לא, ב־31 בדצמבר אני פורש מהעיתונות. בתחילת דצמבר נתניהו פיטר את לבני ולפיד, והביא לפיזור הכנסת. אמרתי: טוב, אמשיך עד אחרי הבחירות. המזל שלי היה שבדיוק אז פנו אליי עם ההצעה מתשובה. מי שאומרים 'קנו אותו' הם כנראה אנשים שלא באמת מכירים אותי, והם לא ימנעו ממני לישון טוב בלילה".
אז בוא נשחק בכאילו. אני רוצה לקנות אותך ומציע לך את המשכורת הנוכחית שלך, אבל בתור עיתונאי. אתה בא?
"לא אפסול שום דבר שיציעו לי, זולת דבר אחד: לא אחזור להיות מה שהייתי. אחורה? לא. אבל מעבר לכך, אני היום בן 42, יש לי עוד 25 שנים עד הפנסיה, אז למה שאשלול? אנחנו בעולם פתוח. אני בעד להסתכל על המגרש מכל יציע ובכמה שיותר זוויות. קשה לשמור על רלוונטיות בעיתונות לאורך שנים, קשה להזדקן בכבוד במקצוע. בגיל 35 הייתי אחרי 17 שנים בתקשורת, ופה ושם יש נחת, אבל בגדול מיציתי. אמרתי לעצמי: ככה אני רוצה להתנהל שלושים שנה קדימה?
"העניין בעיתונות הוא המתח. כשאתה כתב ובתחרות, אתה במתח אינסופי. התחרות עצמה היא חלק מהעניין, וזה מתיש. אני ממש זוכר שביום שעזבתי את חדשות 10, הרגשתי שאני יוצא לחירות. היום אני חלק ממערכת שמותחים עליה ביקורת, והיא חוטפת ויש אתגרים, אבל כשאתה כתב אתה לא חלק מקבוצה אלא שחקן טניס. בודד בחזית. איך שתשחק – ככה תהיה התוצאה. אני שמח בשביל כל עיתונאי שקם בבוקר עם שיר חדש בלב, אבל יש הרבה מאוד אנשים שמשדרים ביטחון ואסרטיביות בטלוויזיה, כשלמעשה בתוכם יש אינספור סימני שאלה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
