שיחה בעברית צחה עם רות ברמן, כלת פרס ישראל לבלשנות

מי שמזדמן לחדר העבודה של פרופ' רות ברמן, נדרש לבלוע לא מעט צפרדעים. על אדן החלון מונחת צפרדע קרמיקה עטורת כתר, לצידה מנגנת צפרדע בסקסופון, שלישית על קפיץ מעדיפה כינור, וכמה צפרדעונים רובצים על עלה יחד עם אמא. צפרדע אחרת היא בכלל מעצור לדלת, ויש גם כמה דו־חיים סוררים עשויי בד. גם בין מדפי הספרים הגדושים משתלשלת לה צפרדע בסרבל, ושלל מקרקרים דוממים אחרים נהנים מאור השמש של מרכז תל־אביב.

לצפרדע אחת שמור כאן מקום של כבוד, גם אם היא שחורה ודו־ממדית. היא מודפסת על דף נייר, ולצידה ילד וכלב – שלושתם גיבוריו של ספרון קטן שקשור באחד ממחקרי המפתח של ברמן, הזוכה הטרייה בפרס ישראל לבלשנות. זו גם הצפרדע שהביאה לכאן את כל האחרות. ממצאי המחקר פורסמו אומנם בראשית שנות התשעים, "אבל עד היום אנשים מביאים לי צפרדעים מכל העולם. עכשיו חברה הביאה לי צפרדע מכסף, וענדתי אותה בצילומים לטקס", מספרת ברמן.

זה היה המחקר הגדול הראשון שלה שעסק ברכישת שפה – וכאן המקום לומר שברמן היא חלוצה בחקר רכישת העברית כשפת אם. יחד עם פרופ' דן סלובין, פסיכו־בלשן מאוניברסיטת ברקלי המכונה בפיה "המנטור שלי", היא בחנה את התהליך בכמה שפות. כלי המחקר שלהם היה הספרון הדק "צפרדע, איפה את?", שצויר בידי מאייר מרסר בסוף שנות השישים. אין בו מלל, רק רצף של תמונות המספרות סיפור: ילד מגדל צפרדע מחמד בצנצנת זכוכית גדולה. באחד הלילות הצפרדע בורחת, והילד וכלבו יוצאים למצוא אותה. בדרך הם נקלעים לשלל הרפתקאות, עד שהילד נתקע בטעות בסבך קרני אייל – למי מאיתנו זה לא קרה – שלבסוף זורק אותו לנהר. כך מוצא הילד את הצפרדע – שהיא מן הסתם לא שלו, אבל לא נחרב – ושב הביתה שמח וטוב לב.

במחקר של ברמן התבקשו ילדים בעלי שפות אם שונות ובגילים שונים לספר סיפור על פי התמונות. "הדבר המעניין הראשון היה שילדים ישראלים, אפילו בגיל שלוש, הפכו את הספר והתחילו לדפדף מימין לשמאל. כלומר, כבר בשלב מוקדם כל כך, יש להם דרגת אוריינות מסוימת", מתפעלת ברמן רטרואקטיבית. במסגרת המחקר היא הופקדה על איסוף הנתונים בארץ, כשהמשתתפים היו ילדים דוברי עברית. חוקרים אחרים עשו מלאכה דומה במדינות דוברות אנגלית, טורקית, ספרדית וגרמנית, ולבסוף ישבו סלובין וברמן לנתח את הנתונים. הממצאים הרבים והמעניינים שהעלה המחקר – הן בשאלה איך מתפתח נראטיב אצל ילדים, והן באופן שבו שפת אם משפיעה עליו ומייחדת את דרך הסיפור – נכרכו לספר עב־כרס שיושב כאן על השולחן. בגדול, התברר, ילדים דוברי שפות־אם שונות מתמודדים עם משימת הסיפור בדרכים דומות מאוד זו לזו. "בכל השפות, ילדים בני שלוש לא ידעו בדיוק לספר את העלילה. הם התייחסו לכל תמונה כאירוע בפני עצמו, ואפילו לא תמיד הבינו שמדובר באותו ילד. ילדים בגיל חמש התחילו לקשר בין התמונות, ורק בגיל תשע־עשר הם היו מסוגלים להכפיף את כל האירועים למבנה גלובלי אחד של חיפוש. בכל השפות הייתה בגיל הזה התפתחות אדירה, גם בלקסיקון וגם במורכבות התחבירית".

"מובן שיש תהליכי גלובליזציה, ואפילו אצל הצרפתים, שהם משמרי מסורת ותרבות אדוקים, ניכרת המגמה. אבל כל זמן שנשמור על ארון הספרים היהודי, לא נצטרך לחשוש. הרבה מאוד צעירים דוברי עברית קוראים תנ"ך, בעוד רק מעטים מדוברי האנגלית יכולים לקרוא טקסטים אנגלוסקסיים קדומים"

רצף של אבחנות בלשניות בקעו מהעבודה ההיא, שהצמיחה ענף מחקר מרכזי חדש בקריירה של ברמן. "אספר לך דבר מעניין. הספרון הזה שימש אחר כך למחקר בשלושים־ארבעים שפות נוספות. קולגות שלי, למשל, ערכו כעבור עשור מעין כרך שני, ובחנו את הנושא בכל מיני שפות אקזוטיות, שפות של יושבי ג'ונגלים, וגם בשפת הסימנים. הם מצאו שבחברות של מלקטים, שעדיין יוצאים לחפש אחר מזון, מה שחשוב עבור המספרים הוא המסלול, הדרך, הנתיב. לעומת זאת בחברות מערביות התעניינו יותר ביעד – מתי הוא יימצא, מתי הילד יצליח להשיג את המטרה".

תחום המחקר החדש מצוין בנימוקי פרס ישראל לשנת תשפ"ב, שניסו לארוז קריירה ענפה חובקת טריטוריות בלשניות בת שבעה עשורים. שם נאמר בין השאר כי ברמן היא "בלשנית בעלת מוניטין בין־לאומיים שהישגיה הבלתי רגילים זכו להכרה גם בארץ וגם מחוצה לה. (…) היא מומחית בחקר התחביר והמורפולוגיה של העברית החדשה, ומחקריה בתחום זה הציגו בפני בלשנים בעולם את העברית החדשה (…) בהמשך דרכה הפנתה את עיקר מרצה וכישרונה לשאלות של התפתחות השפה במהלך חיי האדם, לרכישת שפת אם וללשון הילדים. בשדה מחקר זה קנתה לה פרופ' ברמן שם עולם (…) היא העמידה דור של חוקרים, ומחקריה, תובנותיה ושיטות העבודה שפיתחה משמשים כיום תשתית למחקרי התפתחות שפה בכל העולם".

את הבשורה על הזכייה קיבלה ברמן בת ה־87 כאן בביתה, ימים אחדים לפני פגישתנו. אף שידעה על הגשת מועמדותה, ההתרגשות הייתה גדולה. "הטלפון צלצל, הרמתי את השפופרת, וברגע ששמעתי 'מדברת יפעת שאשא־ביטון', הבנתי. אחר כך היא אמרה 'אני שמחה להודיע לך שזכית בפרס ישראל', ואני הגבתי בשמחה רבה. דבר ראשון התקשרתי ליעקב (בן זוגה יעקב יער – י"א). אני רגשנית מאוד והוא לא כמוני בכלל, אבל במשרד שלו אמרו שהוא נתן צעקה כזאת, שחשבו שמשהו קרה. אחר כך טילפתי לבתי, והיא אמרה לי: את בשבילי פרס ישראל מאז היום שנולדתי".

פרסים באים בזוגות

גם במהלך פגישתנו מקבלת ברמן עוד ועוד ברכות טלפוניות לרגל הזכייה. הפרס הזה מצטרף לשלל כיבודים שצברה לאורך השנים, ובהם "פרס א.מ.ת." לשנת 2012 ותואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה. היא חברה באקדמיה הלאומית למדעים, חברת כבוד באגודה האמריקנית לבלשנות ובאגודה הספרדית לרכישת שפה, ובעבר שימשה נשיאת האגודה הבינלאומית לחקר לשון הילדים. כל זה במקביל לעבודתה באוניברסיטת תל־אביב – לשם הגיעה עוד בשנות השישים, וב־18 השנים האחרונות היא פרופסור אמריטה. חלק מהתארים מוכרים לבן זוגה גם מהרזומה האישי שלו: הוא עצמו זכה שנתיים אחריה בפרס א.מ.ת, ו־15 שנים לפניה בפרס ישראל – שניהם בתחום האדריכלות.

ביום שרבי של אמצע שבוע, כשיעקב יער בן ה־92 כבר נמצא במשרדו ביפו, ברמן מפנה לי בוקר אחרי ניסיונות רבים למצוא חלון זמן בתוך יומן מלא וגדוש. "לא תיארתי לעצמי שההודעה על הפרס תמלא לי כל כך את הלו"ז", היא אומרת. רבים ממחקריה עוסקים כאמור בעברית החדשה, ודי היה לשמוע את המבטא הכבד בשיחת הטלפון הראשונה שלנו, כדי להבין שהדרך שלה לתחום לא הייתה מובנת מאליה. מהר מאד גם הבנתי שאנחנו חולקות שורשים – את הניגון הדרום־אפריקני שאני מכירה מהבית, קשה מאוד להחמיץ. בלי ידע מוקדם, אני שואלת אותה אם היא מקייפטאון או מיוהנסבורג. מתברר שברמן – במקור אהרונסון – נולדה בקייפטאון. לארץ היא עלתה בגיל 19, "והמבטא מרגיז אותי מאוד, כי המקצוע שלי הוא לשון בכלל ולשון עברית בפרט, ואני לא נפטרת ממנו".

אני לא חושבת שאפשר להיפטר ממבטא כשעוזבים מדינה בגיל הזה.
"ועדיין זה מפריע לי מאוד. בכל פעם שאני נכנסת למונית, מתחילים לדבר איתי באנגלית – רצוצה בדרך כלל, אבל זה ניסיון ראוי להערכה להיות ידידותיים. אחר כך שואלים אותי ממתי אני בארץ, כאילו אני עולה חדשה, וזה מרגיז כי אני פה משנת 1954. לא בדקתי את העניין באופן מדעי, אבל אני חושבת שאין לי אוזן מוזיקלית בכלל, וקשה לי מאוד לתפוס את הצליל של שפות. כשהייתי בכנסים בספרד או בצרפת הרגשתי נוח מאוד כשדיברו לידי בשפת המקום, אני יודעת לקרוא הרבה שפות ולנתח אותן, אבל אני לא הוגה היטב את המילים. כנראה זו נטייה, קליטת מוזיקה של שפה".

והנה בכל זאת הגעת לחקור את העברית.
"את החיבור לעברית אני תולה בשלושת היסודות שעיצבו את המחשבה ואת האישיות שלי. גדלתי בבית יהודי אורתודוקסי ציוני. שני הוריי באו משטייטלך בליטא. סבי מצד אמי, הרב משה חיים מירוויש ז"ל שכיהן כאב בית הדין בקייפטאון, התכתב עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק וידע עברית על בורייה. גם אבי ואמי דיברו עברית, והיו פעילים בתנועת המזרחי דאז. בבית ספגנו יהדות – תפילות, בית כנסת, כשרות, חגים. ארבע פעמים בשבוע הלכנו ל'תלמוד תוירה', ושם למדנו עברית מישראלים.

"היסוד השני שלי הוא בית ספר לבנות שלמדתי בו, כחלק מהחינוך הליברלי שקיבלתי. זה היה בית ספר חילוני, דמוי מוסדות החינוך האנגליים הקולוניאליים. למדנו שם את השפה האנגלית, ספרות אנגלית והיסטוריה אנגלית. היסוד השלישי היה התנועה הציונית־סוציאליסטית 'הבונים', שהייתי פעילה בה מאוד כחניכה וכמדריכה. ההורים הרשו לנו ללכת לפגישות שהתקיימו בערב שבת, בתנאי שנצעד ברגל. היינו אוכלים סעודת שבת, מברכים ברכת המזון והולכים לשם. אני חושבת שהתנועה לימדה אותי ערכים חברתיים, לשאוף לתרום ולא רק לקחת. רבים מחבריי שם עלו ארצה והתיישבו בקיבוצים. אגב, הרבה חברים שלא הייתי איתם בקשר כל השנים, יצרו איתי קשר עכשיו, כשהם כבר בני תשעים".

"בכל פעם שאני נכנסת למונית, מתחילים לדבר איתי באנגלית – רצוצה בדרך כלל, אבל זה ניסיון ראוי להערכה להיות ידידותיים. אחר כך שואלים אותי ממתי אני בארץ, כאילו אני עולה חדשה, וזה מרגיז כי אני פה מ־1954. לא בדקתי את העניין באופן מדעי, אבל אני חושבת שאין לי אוזן מוזיקלית בכלל, וקשה לי מאוד לתפוס את הצליל של שפות"

היא מספרת גם על "מכון החורף" שבו השתתפה במשך חודשיים – מסגרת לימודים של תנועות הנוער הסוציאליסטיות, שהתקיימה בירושלים ונועדה להכשיר מדריכים שיעודדו עלייה לישראל. "לימדו אותנו שם על הארץ, הציונות, ההיסטוריה, דברים נהדרים. אחד המדריכים היה מגן ברושי, מי שהקים את היכל הספר. את מבינה איזו רמה? אלה היו אנשים משכמם ומעלה. שלושת הרכיבים האלה עיצבו אותי".

רות הצעירה עלתה לארץ כשהיא כבר חמושה בתואר ראשון בספרות ובשפות, ולמדה בירושלים לתעודת הוראת אנגלית "עם כל גדולי הדור של אז". אחר כך החלה ללמד אנגלית בבאר־שבע, "בבית הספר התיכון היחיד שהיה אז בעיר. הנגב בכלל היה כמו המערב הפרוע – שומם, לא היו מוסדות, לא אוניברסיטה ולא בית חולים, הכול היה בראשיתי. באותם ימים הגיעו ארצה גלי העלייה הגדולים, ולי זו הייתה חוויה חברתית מכוננת".

בעזרת מלגה של "המועצה הבריטית" נסעה ברמן ללמוד באדינבורו, שם התחיל הקשר העמוק שלה עם עולם הבלשנות. "התאהבתי", היא מסכמת. כשחזרה ארצה לימדה בתיכון ליד"ה, ששכן אז בבית־הכרם. אחר כך נסעה ללמד בבית הספר הבינלאומי של האו"ם ששירת ילדי דיפלומטים, ובאוניברסיטת קולומביה עשתה את עבודת המאסטר. בשנת 1965 החליטה על מפנה דרמטי, ועברה לאוניברסיטת תל־אביב. "לפני כן עסקתי באנגלית, בעיקר כשפה שנייה, ואז עברתי לעברית, כיוון שריכזתי את סדרת ספרי הלימוד 'אנגלית לדוברי עברית'. אני חושבת שמכל מה שעשיתי עד היום, זה אולי הדבר שאני הכי גאה בו והכי מזדהה איתו. הסדרה הזו, כשמה כן היא: הרעיון שלה הוא להנגיש את האנגלית לתלמידים מנקודת מבט של דוברי עברית. עסקנו בניתוח מעמת – מדוע בעברית אומרים 'זה ילד', ובאנגלית it's a boy או he is a boy. יש לנו כאן במשפט אחד חמישה הבדלי טיפולוגיה שאופייניים לשתי השפות. אנחנו ניסינו להביא למודעות את ההבדלים האלה, ודרך העיסוק בזה הגעתי לעברית".

גיל 4 המופלא

כיוון שברמן הזכירה מקודם אנגלית רצוצה, אני עוצרת רגע את ציר הזמן הביוגרפי ושואלת אותה איך היא מתרשמת מרמת האנגלית בישראל של ימינו. כהמחשה אני מציגה לה מערכון ישן מתוכנית הטלוויזיה "קצרים": מוני מושונוב מנסה להתקבל למקום עבודה שדורש שליטה באנגלית, ונשאל בריאיון אם קרא משהו מעניין לאחרונה. תחילה הוא עונה "יס", ואז מתחיל להסתבך עם הווה פשוט ועבר מתמשך ושלל ענייני דקדוק שנוכחים מאוד בשיעורי אנגלית בבתי הספר.

"מערכון נהדר", אומרת ברמן. "תראי, מצד אחד אני מתרשמת שאצל צעירים בארץ, גם משכילים מאוד, האנגלית היא לא סיפור הצלחה גדול. הם חשופים אומנם לטלוויזיה ולרשתות החברתיות, וחלק ניכר ממה שהם שומעים זו אנגלית – כלומר, השפה הזו נגישה מאוד מבחינתם – אבל מדובר באנגלית שימושית, ולא אוריינית.

"יש מושג ידוע, גם באדריכלות וגם בבלשנות החדשה, שנקרא יחסי FF, כלומר – form and function, הקשר בין צורה לשימוש. הרעיון הוא שצריך לדעת את המבנה, הצורה היא הבסיס, וממנה יוצאים לשימוש שלה וחוזר חלילה. כלומר, צריך לקיים דו־שיח ודו־כיווניות בין הצורות והמבנים מצד אחד, לבין השימוש שלהם בשפה ובתקשורת. אגב, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שעזבתי את אסכולת חומסקי: שם כל עניין התקשורת והשימוש לא מעניין בכלל, ומתרכזים רק בצורה ובמבנה.

"קחי לדוגמה את המילה הקטנה 'על'. במישור המבני־צורני אנחנו נתייחס לכתיב שלה, להגייה שלה, להטיות שלה – עליי, עליך, עליו וכו' – ונסווג אותה כמילית יחס וכציין דקדוקי שמקשר בין פועל למושא שלו, למשל 'לחשוב על הזולת'. אבל מבחינת השימוש בשפה, יש למילית הזאת פונקציות שונות שמשקפות שלבים שונים בהתפתחות השפה אצל ילדים. בהתחלה משתמשים בה רק במובנה המוחשי כמציין מקום – הספר על השולחן. בהמשך מצרפים אותה לפעלים מופשטים – חשבתי עליך, חלמתי על משהו. אחר כך גם משלבים אותה בביטויי יחס מורכבים יותר, כמו 'על ידי', 'על פי'. בשימוש היום־יומי משתמשים בה בצירופים שלא מקובלים בשפה הנחשבת לתקינה: 'להסתכל על הדרך', 'לנגן על פסנתר'. ההקשרים והתמורות הללו מעידים על הדינמיות הרבה שיש לעברית, כתוצאה מן ההיסטוריה הייחודית שלה.

"אני אומרת שהשפה קיימת לצורך תקשורת, והיא משתנה בהקשרים שונים. צריך לשים לב לצורות, אבל רק בתוך ההקשר, בתוך שיחה. לצאת מהמבנה לפונקציה שלו בשפה ובתקשורת, זאת כל התורה שלי על רגל אחת".

אחת הבעיות בשפה שנייה היא שלא משנה כמה הלקסיקון שלך יהיה עשיר – עדיין לא תכיר היטב את הביטויים ואת הסלנג. אני יכולה להבין כל מילה, אבל לא חיה את השפה מספיק כדי להבין כל מה שאומרים דוברי השפה.
"נגעת כאן בשני תחומים שקשים מאוד לדובר לא ילידי, ומקשים את האנגלית על ישראלים ובכלל. הדבר הראשון הוא השימוש הנכון במשלב, כלומר לדעת לדבר בצורה אחת עם ילד, או בהקשר לא פורמלי, ולדבר בצורה אחרת אם אתה משוחח עם ראש הממשלה או בהקשר עסקי. כשאתה דובר שפת אם, הדבר טבעי לך; בשפה שנייה זה קשה ומאתגר.

"התחום השני קשור ל'אידיומים' – ניבים קבועים שהמשמעות שלהם לא מבוססת על הרכיבים השונים של הביטוי. בספר חדש שכתבתי עם קולגה מאוניברסיטת ברצלונה יש פרק שעוסק בכך. לקחנו לדוגמה את 'אין הנחתום מעיד על עיסתו'. מי שאינו דובר עברית לא יבין את הביטוי הזה, קודם כול בגלל השפה הגבוהה; בעברית של היום לא מרבים להשתמש במילה נחתום. אנחנו אספנו ניבים בעלי משמעות דומה בשמונה שפות. בבורית למשל אומרים 'רק תן משבח את הזנב של עצמו'. נכון שזה נפלא? זו הרוח של השפה, זה הטעם שלה, וכל הביטויים המקסימים האלה הם שהופכים שפה למשהו חי ונושם. בכל מקרה, מצאנו שדוברים לא ילידיים מתקשים מאוד עם ביטויים.  מה שמדהים הוא שילדים לא מתקשים בכלל להבין ניבים בשפת האם ולהשתמש בהם, כל עוד אלה לא מילים גבוהות כמו 'הנחתום'. אם הניבים יומיומיים, הם קולטים אותם במהירות".

עוד דבר מדהים אצל ילדים הן השגיאות החינניות שיש להם רק בגיל צעיר. "אני הולכת לישון, תשמיכי אותי", "אני צוממת ביום כיפור". אלה מילים ששמעתי מילדיי, וכל כך לא רציתי שייעלמו.

"השגיאות־כביכול האלה, שנפוצות בכל השפות, נהדרות כי הן תמיד ברוח השפה. זה שונה מאוד מטעויות של דוברים לא ילידיים: הם 'מתרגמים' לשפה השנייה שימוש שמוכר להם משפת האם שלהם. יש המון מחקר בנושא, כי זה הצד הכי יצירתי של השפה. הילדים האלה מגיעים בהמשך לבית הספר, וכמו בהרבה דברים אחרים, גם כאן הם צריכים, המסכנים, ליישר קו עם הקונבנציות. שפה היא בין היתר קונבנציה חברתית. מצאנו במחקרים שלנו שגיל ארבע הוא הזמן של היצירתיות ב־ה' הידיעה. עד אז אין לילדים אוצר מילים גדול מספיק; ובגיל מבוגר יותר הם מתחילים ליישר קו, ואנחנו מאבדים את הצד היצירתי".

מילים הן לא מספרים

כשברמן הגיעה לאוניברסיטת תל־אביב, המוסד האקדמי היה מבוסס דיו לאפשר לה – אף שהתעטרה עדיין בתואר שני בלבד – לנוע מדי פעם למכון הבלשנות בארה"ב. שם היא העמיקה בבלשנות אמריקנית ונחשפה להרצאות של טובי הבלשנים. לימים השיבה לאוניברסיטת תל־אביב כגמולה, כאשר הקימה בה את החוג לבלשנות. "כשהתחלתי להתלבט במה יעסוק הדוקטורט שלי, התייעצתי דווקא עם נועם חומסקי (בלשן יהודי־אמריקני בולט, שמוכר לציבור הרחב בעיקר בשל דעותיו הרדיקליות והאנטי־ציוניות – י"א). כמי שגדל במשפחה דוברת עברית מפילדלפיה, ואביו אף עסק בלשון העברית, חומסקי כתב את המאסטר שלו על עברית. גם אני החלטתי לעבוד על השפה הזאת. כאמור, לימים נפרדתי מהמודל של חומסקי ומזווית המבט שלו. הוא מתייחס ללשון במודל פורמלי מאוד של עקרונות מתמטיים, וכמו שאמרתי – אני לא קונה היום את הגישה הזאת. בכל מקרה, בבלשנות הכללית ובבלשנות המודרנית על ענפיה כולם עבדו אז באנגלית, ואני החלטתי לחקור עברית. עכשיו כשאני מדברת איתך, אני חושבת שבכל דבר הלכתי תמיד בדרך שלי, לא בדרך שהתוו לי. אני מקווה שזה כך עד היום".

היא שיקעה את עצמה בלימודים ובמחקר עד שפגשה בבחיר ליבה – יצחק ברמן, איש אדמה מבית־חרות. רות הלכה אחריו למושב, ונולדה להם בת אחת, שלי, שכיום מתגוררת בקליפורניה. ליצחק היו ילדים מנישואין קודמים, ורות מספרת שזכתה באיש מקסים ובמשפחה ענפה צמודה ומחבקת. 27 שנה חיו יחד, עד שנפטר בשל מחלה קשה. אחר כך נשארה עוד שנתיים לגור במושב, "אף שאני עירונית בכל רמ"ח אבריי". את יעקב יער, אלמן גם הוא, פגשה מאוחר יותר ביוזמת חברים – "וגם כאן זכיתי במשפחה גדולה ונהדרת. צוחקים עליי שאני סבתא חורגת סדרתית, כי אני בקשר עם הנכדים מכאן ומכאן". היא ויעקב חיים בבית חמים שופע אור וירוק, "וקורעים כל עיר שאנחנו מזדמנים אליה, כולל תל־אביב".

בפן המקצועי, מוקד עיסוקה עבר כאמור לחקר העברית החדשה, ואני מנסה לברר איתה מה פשר המושג. "למונח הזה יש שתי משמעויות", אומרת ברמן. "פירוש אחד הוא השפה שהתהוותה בתקופה ההשכלה במזרח אירופה, כחלק מתנועת האמנציפציה הכללית. באודסה – דווקא שם מכל המקומות – אפשר למצוא את המקורות והיסודות של העברית החדשה הספרותית וגם העיתונאית. הפירוש השני, שבו אני מתמקדת, מתייחס לעברית של ימינו שהיא שפת אם, בייחוד זו של דור שלישי ורביעי לעברית ילידית. זה מה שמעניין אותי. אגב, בספר שערכתי ב־2020 רציתי, בניגוד לגישה החומסקיאנית, שהוא יהיה מעוגן באיך שאנשים משתמשים בשפה, איך אנשים רגילים מדברים וכותבים. התלבטנו מאוד איך לקרוא לספר כשיצא באנגלית – עברית מודרנית? ישראלית? לבסוף בחרנו ב'עברית מודרנית', כיוון שיש גם בגולה אנשים רבים שמדברים עברית.

"בכלל, יש הבדל גדול בין העברית החדשה לבין שפות אחרות, ואפשר להדגים אותו באמצעות האנגלית. הבלשן חיים רבין כתב על כך כבר בשנות החמישים תובנה חכמה מאוד. ניקח את השפה העתיקה שהאנגלוסקסים גיבשו באיים הבריטיים בראשית המילניום הקודם. אחריה הגיעה האנגלית של ימי הביניים, אחר כך אנגלית שייקספיריאנית, והיום ישנה האנגלית החדשה שמתחלקת לכמה סוגים שונים – באנגליה, באמריקה, באוסטרליה וכן הלאה. כל תקופה ניזונה מקודמתה ובאה במקומה, כלומר השפה החדשה עקרה את הקודמת והתבססה בעצמה. לא כן בעברית – עד היום היסודות של העברית המקראית, המשנאית והימי־ביניימית חיים זה בצד זה, שכבה על גבי שכבה בתוככי העברית החדשה. זה נכון בעיקר בשפה הכתובה של מבוגרים ומתבגרים משכילים, והמחקר האחרון שלי ממש מוכיח את זה אמפירית. כלומר, הצורות הקדומות והמקראיות יותר של השפה לא נדחקו. העברית ההיא נושמת".

כלומר, למרות עדר המספידים והמקוננים, את לא חוששת לגורל העברית.
"אני לא חוששת לה. מובן שיש תהליכי גלובליזציה ששולטים בעולם, ואפילו אצל הצרפתים, שהם משמרי מסורת ותרבות אדוקים, ניכרת המגמה. אבל כל זמן שנשמור על ארון הספרים היהודי, לא נצטרך לחשוש. השפה המדוברת היא מטבעה חזקה ודינמית, והיא משתנה במהירות בעוד הטקסטים הכתובים הם מוגבלים וקבועים, אבל כל זמן שאנשים ממשיכים לקרוא ולעיין בטקסטים האלה, השפה תישמר. הרבה מאוד צעירים דוברי עברית קוראים תנ"ך או יכולים לקרוא תנ"ך, בעוד רק מעטים מדוברי האנגלית יכולים לקרוא טקסטים אנגלוסקסיים קדומים. המצב הייחודי של העברית הוא בזכות תחייתה. בעבר הזמינו אותי לקטלוניה ולוויילס ולכל מיני מקומות שרצו להחיות את שפתם, ושאלו אותי מה קרה בעברית, איך זה הצליח. אמרתי להם שבעברית יש לנו טקסטים לאורך כל ההיסטוריה היהודית – החל מהתנ"ך, עבור במשנה ובתלמוד והמשך בספרות התחייה של המאה ה־19. יש לנו על מה להישען, היה לנו 'פור' אדיר. זה מתחבר גם לתנועה החברתית החזקה מאוד של הציונות והשיבה לארץ. אלה כוחות חזקים שפועלים בעברית החדשה, והם לא נחלתן של שפות אחרות".

הזמן עובר ואנחנו מתקרבות לסיום. רגע לפני שניפרד, ברמן אומרת שהיא רוצה לבקש ממני משהו, "דווקא בגלל שיש לך שורשים דרום־אפריקניים".

עד חצי המלכות.
"בטקס אני לא אשא דברים, אבל חשבתי על כך הרבה, והייתי רוצה שהפרס ישמש אות הוקרה לחברים ולחברות שלי שהגיעו ארצה מדרום־אפריקה בשנות הארבעים והחמישים, חברי תנועות הנוער הציוניות שרובן סוציאליסטיות. חלק מאותם עולים, לדאבוני, כבר הלכו לעולמם. התרומה שלהם לארץ הייתה מדהימה. חלקם היו בהתיישבות העובדת – בצרעה ובמעיין־ברוך. אחרים בתחום הרפואה – אחי הצעיר קרדיולוג, בני דודים שלי היו רופאים, ורבים אחרים תרמו המון לרפואה בארץ ולאקדמיה. גם כמה מהטייסים הראשונים במלחמת השחרור היו יוצאי דרום־אפריקה. זו קבוצה שנתנה המון למדינת ישראל בדרכים מגוונות, ונטמעה בה היטב. חשוב לי מאוד שתכתבי שהפרס הזה מוקדש להם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il