גל קור חריג תקף את ניו־יורק לפני שבועות אחדים, בסוף מרץ בואכה תחילת אפריל. התקופה הזאת מבשרת בדרך כלל את בוא האביב, אבל כשהגעתי ל"אוהל" של הרבי מלובביץ' ברובע קווינס, הטמפרטורה עמדה על חמש מעלות צלזיוס מתחת לאפס. מצבותיהם של הרב מנחם מנדל שניאורסון ושל חמיו, הרב יוסף יצחק שניאורסון (הריי"ץ), שוכנות במעין מבנה רבוע נטול גג, כך שדבר לא הפריע לפתיתי שלג אקראיים ליפול באיטיות על סידור התפילה כשעמדתי לקרוא כמה פרקי תהילים. בהחלטה של רגע העליתי פוסט לפייסבוק. לצד תמונת האוהל כתבתי: "פה בחצי השעה הקרובה. מי שרוצה לשלוח שמות לברכה וכו', בשמחה".
לאחר שעה וחצי נאלצתי לנעול את האפשרות להגיב, שכן עד אז הומטרו עליי מאות שמות, בכל דרך תקשורת אפשרית. מה לא היה שם. בקשות לזיווג, לרפואה, לזרע של קיימא, לגיוס קל, ואפילו למכירה מוצלחת של דירה ולמציאת עבודה. הפוסט, שהיה באוויר מעט מאוד זמן, הוכיח לי היטב שגם 28 שנים אחרי פטירתו, האדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד הוא עדיין מושא הערצה שנשואות אליו עיני רבים, חלקם הגדול בכלל לא חסידים.
הרבי – כך מכנים כולם את הרב מנחם מנדל שניאורסון, וכך נכנה אותו גם כאן – נולד לפני 120 שנה, בי"א בניסן תרס"ב, 18 באפריל 1902. הוא גדל בעיירה ניקולייב שבאוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. בבגרותו נדד ברחבי אירופה, ובקיץ 1940 הגיע לברוקלין בעקבות חמיו, האדמו"ר דאז של חסידות חב"ד. ב־1950 נפטר הריי"ץ, וכעבור שנה מונה חתנו לעמוד בראש החסידות. בשנים הבאות הוא יהפוך את חב"ד לזרם חובק עולם, בזכות סדרת החלטות אופרטיביות ששום אדמו"ר חסידי או מנהיג יהודי כלשהו לא קיבל עד אז.
בהשראתו ובהוראתו של הרבי יצאו חסידי חב"ד להשפיע על הפרהסיה היהודית בחלוקת נרות שבת ובאירועים פתוחים לציבור הרחב לרגל החגים והשבתות. המיזם הגדול מכולם היה מפעל "השלוחים", חסידים שיוצאים לכל מקום בעולם שיש בו נוכחות יהודית, ולו הזעירה ביותר. זו אינה משימה של כמה חודשים או שנים, אלא שליחות משפחתית לכל החיים. בהתאם להוראתו של הרבי, כל "בית חב"ד" הוא יחידה כלכלית בפני עצמה, שצריכה להיות מסוגלת לעמוד על רגליה. מטה חב"ד בברוקלין מסייע אומנם למשפחות השלוחים בנושאים רבים ובראשם חינוך הילדים, שמבוסס כיום על מערכת אינטרנטית מורכבת ורבת תוכן; ואחד משיאי השנה בחסידות חב"ד הוא אומנם "כינוס השלוחים", כשהשלוחים מכל רחבי העולם (ומיד לאחר מכן גם השלוחות) מגיעים לברוקלין, לכמה ימי מפגשים, סדנאות והחלפת כוחות – אבל ההתנהלות היומיומית של כל אחד מבתי חב"ד עצמאית לחלוטין. באמצעות השגרירויות הללו הפכה חב"ד למותג מוכר היטב בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, שלא לדבר על מטיילים ותרמילאים שמתייחסים לבתי חב"ד כסניף של מדינת ישראל לעת מצוא.
מענדל גור־אריה: "היה צלם חתונות שעבד במנהטן לפני כמה עשרות שנים, וצילם גם כמה אירועים שהרבי השתתף בהם. לא מזמן נודע לנו שיורשיו עומדים לזרוק את התשלילים שהוא שמר. החומר היה מסודר במאות קופסאות נעליים ששכבו במרתף ביתו. ביקשנו לבדוק אם יש שם תמונות של הרבי, ובמשך שבועות עברנו קופסה אחרי קופסה, תשליל אחרי תשליל"
פטירתו של הרב שחולל את כל זה הייתה אמורה להוביל לאחת משתי תוצאות: הכתרת אדמו"ר חדש, כנהוג בחסידויות, או התפרקות של חב"ד לרסיסים. במציאות, הדברים התגלגלו אחרת: אדמו"ר חדש לא הוכתר, אך חב"ד צמחה, גדלה והתחזקה בכל מדד. כדי להסביר את התעצמות כוחו והשפעתו של הרבי גם אחרי מותו, אפשר לפנות לכיוונים מיסטיים – הפלג המשיחיסטי בחב"ד אכן עושה זאת – אבל יש לכך גם גורמים ארציים ומעשיים. הראשון בחשיבותו הוא מפעל ההנצחה האדיר, ויחד עם זאת הנחבא אל הכלים, שמפעילה חב"ד מהמטה העולמי שלה בברוקלין.
ארגון המדיה של חסידות חב"ד, Jewish Educational Media או JEM, הוקם בתחילת שנות השמונים. ייעודו: לשמר, לארכב ולהפיץ כל מילה מתועדת מפיו ומעטו של הרבי בחייו ובשנות הנהגתו הארוכות. כיום שוכן הארגון במרחק כמה רחובות מביתו של הרבי ומרכז החסידות בשדרת איסטרן פארקוויי 770. דבר בחזיתו של בניין JEM לא מרמז על המתרחש בתוכו. בחלל לא גדול שמחולק לכמה חדרים קטנים ומרחבי עבודה פתוחים מתרחש התהליך שמניע את גלגלי חיותו של הרבי מלובביץ' גם היום. מכאן מנפקים אנשי JEM – יום אחר יום, שנה אחר שנה – תוצרי וידאו, אודיו ודפוס המוקדשים לדמותו ולהגותו של הרבי.
כארבעים עובדי הארגון פועלים בברוקלין וברחבי העולם. מי שעומד בראש המפעל הוא אלקנה שמוטקין, חסיד חב"ד בן 47. "JEM הוקמה בשנת 1981", הוא מספר, "אבל שנים קודם לכן כבר היו מקליטים ומעבירים את שיחות הרבי ואת ההתוועדויות שערך בימי חול. השלב הראשון היה קו מיוחד, מעין 'טלפון אדום', שהותקן בחדר מעל האולם ב־770. בכל פעם שהרבי היה עורך התוועדות, היו מתקשרים מכאן למספר ייעודי בכפר־חב"ד, והשיחה שלו הייתה מושמעת דרך הטלפון. בכפר־חב"ד היה דף קשר שבעזרתו היו מעבירים את הידיעה מאיש לאיש, וכל הכפר היה מגיע לשמוע את השיחה. זה נעשה פופולרי, הדרישה גדלה, וכך הותקנו מאות קווים כאלה, כדי שבקהילות חב"ד בעולם יוכלו אנשים להתקבץ ולשמוע דרך הטלפון את דברי הרבי בשידור חי. רוב מוחלט של השיחות נאמרו ביידיש, שפת האם של הרבי, אבל הוא דיבר גם שפות נוספות.
"מי שהקים את JEM היה דוד קרינסקי, בנו של אחד ממזכירי הרבי. הוא ארגן את צוות הצילום, את אמצעי השידור ואת כל מה שנדרש. גרעין הפעילות הראשוני היה שידור טלוויזיה של דברי הרבי לעולם. היינו בין הראשונים להשתמש בשידורי לוויין, ודאי בעולם היהודי, וזה עלה הון. בשנות התשעים המוקדמות עלינו שלב, וניתנה אפשרות לחסידים ממדינות שונות לדבר זה עם זה בשידור חי. ב־1992, אחרי שהרבי עבר שבץ מוחי, כבר לא היו שידורים למעשה".
ואחרי פטירתו ב־1994, JEM סיימה לכאורה את תפקידה.
"נכון, כי זה מה שהיא עשתה עד אז. היה צימאון גדול לראות, לשמוע ולקבל מהרבי השראה והדרכה. בשנה לאחר מכן, לקראת י' בשבט (מועד פטירתו של הריי"ץ ותחילת כהונתו של האדמו"ר האחרון – א"ש), ביקשתי ממנהלי JEM שייתנו לי גישה לחומרים המוקלטים כדי ליצור סרט. שכרתי סטודיו במנהטן ועבדנו שבועות ארוכים, בעיקר בלילות. למימון דאג הרב קרינסקי האב, שהוא גם יו"ר 'המרכז לענייני חינוך' בחב"ד. העלות הייתה 18 אלף דולר, וזה היה הימור של ממש. בתקופה ההיא לא היה דבר כזה, שחסידים יושבים וצופים בסרט. לא היו מכשירי וידאו או מסכים בבתים של חסידי חב"ד, זה היה חצי שיגעון.
"אספנו דברים שאמר הרבי במשך השנים לגבי י' בשבט, ובסוף יצא סרט תיעודי בן 25 דקות, 'יו"ד שבט עם הרבי'. ההצלחה הייתה מיידית, הסרט נמכר היטב והחזיר במהירות את ההשקעה. החזרתי למרכז לענייני חינוך את הכסף, אבל אל דאגה, זו הייתה הפעם האחרונה שעשיתי טעות כזו", אומר שמוטקין בחיוך.
צילומי דולרים
בעקבות הסרט ההוא הגיעו כמה סרטים אחרים, וכך נכנסה JEM בהדרגה לנעליה הנוכחיות, כארגון המרכזי שמפיץ את תורתו של הרבי. גם אחרי יומיים ארוכים בחללי העבודה בבניין, קשה לתפוס את היקף החומרים המעובדים כאן. כל התכנים מתורגמים לשש עד שמונה שפות – אנגלית, עברית, ספרדית, צרפתית, רוסית, גרמנית, פורטוגזית והונגרית. הארגון מוציא ספרים ומדפיס תמונות של הרבי לפי הזמנה, ולאחרונה יש פרויקט חדש – תיוג אנשים שצולמו בעת קבלת דולר מהרבי, ומתן אפשרות להדפיס את תמונת המעמד בגדלים שונים. ל־JEM יש גם ערוצי יוטיוב בכמה שפות ודפים פעילים שנהנים ממאות אלפי עוקבים בכל הרשתות החברתיות, כולל טיקטוק. ואם תהיתם, רוב המפעל מתקיים בעזרת תרומות; דמי המנוי על החומרים שהוא מפיק לא מכסים אפילו רבע מהעלות.
מענדל גור־אריה (39) הצטרף לשמוטקין לפני כמעט עשרים שנה, בהתחלה כתחקירן ובהמשך כאחד המנהלים. "בשלב די מוקדם עלה הרעיון לייצר קטע וידאו שבועי של כ־15 דקות, אבל תהינו אם יהיה מספיק חומר", הוא מספר לנו. "ערכנו מחקר קטן והחלטנו לעשות את זה במשך שנה, ומשם נראה איך נתקדם. כך נוצר 'תורת חיים' – פרויקט הדגל שלנו שנמשך עד היום, קרוב לעשרים שנה, בלי שום רמז למצוקת חומרים. יש לנו פה אלפי שעות מתועדות של הרבי מדבר. כשלוקחים בחשבון שרוב השיחות וההתוועדויות שלו היו בכלל בשבתות ובחגים, שכמובן אי אפשר לתעד בהם, הכמות שבידינו היא מדהימה".
קהל היעד העיקרי לא השתנה לאורך השנים – חב"דניקים בכל רחבי העולם – אבל הפרויקט עבר כמה שינויים כדי שיתאים לרוח הזמן. "כיום אנחנו מוציאים בכל שבוע עשר דקות שכוללות קטע משיחה בגוון אקטואלי, ריאיון עם מישהו שמספר על מפגש עם הרבי, ולפעמים ניגון וכדומה. גם המדיום השתנה: עד הקורונה היינו שולחים מדי חודש דיסקים לבתי חב"ד שלא היו מחוברים לאינטרנט, ולכל דיסק כזה הועלו הסרטונים של ארבעת או חמשת השבועות הבאים. עכשיו עברנו לאונליין בלבד. הקורונה האיצה תהליכים טכנולוגיים גם בקרב החב"דניקים שבעבר לא התחברו לאינטרנט.
"נוצר נוהג כמעט מקודש בבתי חב"ד בעולם: אחרי צאת השבת מתכנסים כולם בבית הכנסת או בביתו של השליח, ורואים יחד את הסרטון השבועי. כמה דקות של חיבור אקטואלי לרבי, וככה אפשר להתחיל את השבוע".
מעבר לארכיון של JEM, השגתם גם חומרים אחרים?
"בהחלט, זו אחת המשימות המרכזיות שלנו – לשים את היד על כל תיעוד אפשרי של הרבי. גם היום ממשיכים להגיע אלינו חומרים, וזו התרגשות גדולה בכל פעם מחדש, מעין דרישת שלום שתמיד אפשר ללמוד ממנה משהו".
מהיכן הם מגיעים?
"מלבד העבודה המסודרת של JEM בתיעוד הרבי באירועים, היו פרויקטים של גורמים פרטיים. אחד הגדולים שבהם הוא תיעוד המעמד השבועי של חלוקת הדולרים. ב־78', בעקבות אירוע לב, הרבי הפסיק לקבל אנשים לפגישות אישיות. במקומן נערכו פגישות קבוצתיות, ובסופן אנשים עברו לידו לכמה שניות של ברכה, אבל זה היה עניין אקראי ולא מסודר. ב־1989, שלוש שנים בלבד לפני השבץ, הרבי החל לחלק דולרים באופן קבוע בכל יום ראשון. יותר מ־5,000 אנשים היו עומדים בתור בכל מזג אוויר, כדי לזכות להיות במחיצתו שלוש או ארבע שניות ולקבל ממנו שטר של דולר – שאותו או את תמורתו יתרמו לצדקה. חברה פרטית, WLCC, תיעדה את החלוקה הזו, ואנחנו רכשנו את הארכיון שלה ואת זכויות היוצרים על כל החומרים שיצרה".
אלקנה שמוטקין: "רבים חזו שחב"ד תתפרק עם פטירתו של הרבי, אני זוכר את הכתבות האלה בעיתונים. היום מספר השלוחים גדול פי שלושה משהיה עם פטירתו. אנשים לא היו מסכנים את עצמם ונותנים מעצמם אם לא היה כאן חיבור אמיתי לתורתו ולהנהגותיו"
בעצם, לקחתם לעצמכם זכות קניינית על דברי תורה, בסרטונים ובהקלטות שמתעדים שיחות של הרב. זה לא בעייתי?
"אין לנו זכויות יוצרים על הרבי, אלא רק על החומר שהקלטנו או רכשנו. אם יש אנשים פרטיים שהקליטו אותו במקביל, זה כמובן שלהם. אנחנו השקענו לאורך השנים המון כסף בציוד שאפשר את התיעוד הזה ואת פרויקט השימור שלנו. הגיוני שיהיו לנו זכויות על החומרים".
איך הפכתם לגוף שמרכז את תיעוד הרבי?
"זה קרה בשלבים. עבדנו עם גופים אחרים שהחזיקו תיעוד, כמו WLCC. לפני כ־15 שנה הם עמדו בפני החלטה אם להשקיע מיליונים בשימור החומרים או למכור לנו, וכאמור העדיפו למכור. האוסף שלהם והתיעוד הממושך שהיינו אחראים עליו הם שני המקורות העיקריים לצילומי וידאו של הרבי. היו עוד כמה מקורות, למשל ישראלי שצילם קטעים מהתוועדויות כדי להקרין לקבוצות חסידים בארץ. האוסף הזה נמכר לנו כבר בתחילת הדרך, לפני 25 שנה. היה לו גם אוסף תמונות של הרבי, ולימים קנינו אותו מהבן שלו. היום כבר קשה מאוד למצוא קטע וידאו לא מוכר של הרבי. בתקופה ההיא לא כל אחד החזיק ביד מכשיר שיכול לצלם סרטים, אבל ממש לפני כמה ימים הועברו אלינו שאריות של סרטים שערך הישראלי ההוא. בשעתו הם ניתנו כמתנה למישהו שגר כאן, והנכד שלו הרשה לנו להשתמש בקטעים האלה. אנחנו עדיין לא יודעים מה יש שם, אבל זה מרגש.
"לא תמיד היה פשוט לטפל בחומרים. היה למשל צלם חתונות שעבד במנהטן לפני כמה עשרות שנים, וצילם כמה אירועים שהרבי השתתף בהם. לא מזמן נודע לנו שיורשיו עומדים לזרוק את כל התשלילים שהוא שמר בקפדנות. החומר היה מסודר במאות קופסאות נעליים ששכבו במרתף ביתו כאבן שאין לה הופכין. ביקשנו לבדוק אם יש שם תמונות של הרבי, ובמשך שבועות עברנו קופסה אחרי קופסה, תשליל אחרי תשליל, בעבודת נמלים של ממש – ומצאנו.
"היה ידוע לנו שבתקופה קצרה בתחילת כהונתו כאדמו"ר, מ־1951 עד 1957, הרבי היה מסדר קידושין בחתונות. באירועים האלה היה מותר לצלם אותו בשתי תמונות בלבד – אחת בצבע, אחת בשחור־לבן. רוב הצלמים זרקו בחלוף הזמן את התשלילים, כי לא חשבו שיש שם משהו חשוב. התפקיד שלנו הוא למצוא דברים כאלה, כדי שלא ילכו לאיבוד. כך רכשנו אוספים שצצו במשך השנים, והכול כמובן בחוזים ברורים של מכירה ואישור שימוש. בשלב מסוים עברנו מ־770 לכאן, כי היינו צריכים מקום גדול הרבה יותר".
במקביל לאיסוף קטעים תיעודיים ממקורות שונים, החלו ב־JEM לעמול על שימור החומרים הישנים, לפני שיהפכו לבלתי שמישים. "קלטות הטייפ נולדו במקורן לצרכים של רשתות החדשות בארה"ב, ששידרו את המהדורות שלהן בחוף המזרחי ושלוש שעות לאחר מכן בחוף המערבי", מסביר גור־אריה. "לכן החומר היה זול יחסית, כי הוא נועד לשרוד זמן מועט. פילם של קולנוע, לעומת זאת, אמור לשרוד לאורך זמן, ולכן הוא יקר יותר. כל החומרים של הרבי שהוקלטו על טייפ – ואנחנו השתמשנו רק בטייפ, כי אף אחד לא חשב אז לשמר את הדברים לעתיד – התחילו ללכת לאיבוד. האתגר הזה עמד לפתחם של ארכיונים בכל העולם, בתקופה שאמצעי אחסון אחרים היו עדיין יקרים מאוד. פורמטים השתנו במהירות, ואנחנו לא כל כך ידענו איך להתמודד עם המשימה. התחלנו תהליך של שחזור תוך כדי למידה מרשתות טלוויזיה גדולות כמו ESPN, עד שהגענו לפתרון אופטימלי, שגם הוא עלה הון".
רוב העבודה הטכנית של האחסון והשימור כבר מאחוריהם, "אבל כל פורמט חדש דורש צוותים שמבינים בהמרה, וכמובן תקציב לרכישת הציוד. בנינו כאן תוכנה מיוחדת, כי בשום מקום לא מצאנו משהו שמתאים לנו".
ניסים הם לא העיקר
האירוע המכונן בחייו של אלקנה שמוטקין התרחש בסוף שנת 1986 – כלומר תחילת תשמ"ז עבור ילד חב"דניק בן 12, בן לשלוחי חב"ד ממילווקי. לקראת שמיני עצרת נסעה משפחתו לניו־יורק, לחגוג בצל קורתו של האדמו"ר. בשעת לילה מאוחרת מאוד החלה שיחה של הרבי באולם הגדול בקראון־הייטס. "הילדים הניו־יורקים עשו בלגן והיו מפחידים מאוד בעיניי", נזכר שמוטקין. "השתדלתי להתרחק מהם, ואיכשהו הגעתי אל מתחת לשולחן של הרבי. ראיתי אותו מדבר ממרחק של כמה סנטימטרים. אני זוכר שהוא ציטט את רש"י על הפסוק האחרון בתורה: 'לעיני כל ישראל – שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם (…) והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: אשר שיברת – יישר כוחך ששיברת'. הרבי שאל: עם זה רש"י צריך לסגור את התורה, שבירת הלוחות? זה המעשה הכי חשוב של משה רבנו? התשובה שלו הייתה בהירה וחזקה: הרבי הסביר שמשה רבנו שבר את הלוחות כי הם נשאו עליהם את עונש המוות על חטא העגל. כל הדברים שמשה עשה עד אז היו הוראות מהקב"ה; כאן הוא עשה משהו שלא נאמר לו לעשות, ואפשר אפילו לומר שזה נגד רצון השם – אתה שובר משהו שכרגע קיבלת ממנו. וזה, הסביר הרבי, מה שמנהיג אמיתי עושה: מקריב את עצמו ואת עתידו ואפילו את הרוחניות שלו בשביל העם היהודי. משה עשה זאת לעיני כל ישראל, כדי ללמד אותנו אהבת ישראל מהי. תוך כדי הדברים, הרבי התחיל לבכות. כולם שמעו איך שהרבי דיבר מתוך בכי, אבל אני חושב שאני היחיד שהיה יכול לראות את דמעותיו מתגלגלות מזקנו על הקפוטה שלו, טיפה אחר טיפה. זה הדבר הכי עוצמתי שהייתי עד לו בחיי".
גור־אריה: "עד הקורונה היינו שולחים מדי חודש דיסקים לבתי חב"ד, כשלכל דיסק כזה הועלו הסרטונים של השבועות הבאים. עכשיו עברנו לרשת. נוצר נוהג כמעט מקודש בבתי חב"ד בעולם: אחרי צאת שבת מתכנסים כולם בבית הכנסת, ורואים את הסרטון השבועי. כמה דקות של חיבור אקטואלי לרבי, ואפשר להתחיל את השבוע"
והנה הקשר למה ששמוטקין עושה היום ב־JEM: "באופן אבסורדי וניסי, הטכנולוגיה המתקדמת יצרה מציאות שבה קל יותר היום ללמוד ישירות מהרבי, לראות אותו ולחוש את הדמעות שלו – מאשר לפני עשרים שנה. בזכות מה שאנחנו עושים ומייצרים, אתה יכול כיום, מכל מקום בעולם, להיות מחובר לרבי. בחורים חב"דניקים צעירים יודעים מה הרבי אמר ומתי באופן מדויק יותר מאנשים שחיו באותה תקופה".
לכאורה אפשר ללמוד את הדברים גם מכתביו. מדוע יש צורך לראות את פניו ולשמוע את קולו?
"כל רב של חב"ד נותן שיחה אחרת לפי דבריו של הרבי. אבל ללמוד מתורתו, או לשמוע ולראות אותו אומר בעצמו את הדברים – אלה שתי חוויות שונות לגמרי. המורים שמלמדים את הילדים שלי לא ראו מעולם את הרבי. כשאני מספר עליו, המורים מקשיבים לי בפה פעור. מה שאנחנו עושים ב־JEM – ההנגשה של החומרים האלה, הקטלוג וההפצה המדויקת – כל זה משאיר את דבריו חיים כאילו נאמרו היום. ואנחנו באמת רואים שהדברים נאמרו בזמן אמת כהנחיות לימים שעוד יגיעו".
אז בוא נדבר על היסוד המיסטי בחב"ד, אני אומר לשמוטקין. חסידים כותבים שאלות על פתקים, מניחים אותם בספרים המאגדים שיחות של הרבי, ומקבלים ממנו תשובות מדויקות, לטענתם. ממש עכשיו, כשעידית סילמן פרשה מהקואליציה, חב"דניקים פרסמו קטע מאיגרת של הרבי שמספרה "ב'נט" (259), שם נכתב: "תתמעט ממשלתו פוחת והולך ויחוגו את חג המצות".
מה באמת המקום של ניסים, אותות ומופתים בהנצחת דמותו של הרבי, לעומת הנפח שתופסים דברי התורה שלו?
"יש המון ניסים שפשוט נלכדו בווידאו, וגם עשינו שני סרטים מלאים מהניסים של הרבי, אבל מבחינתנו העברת תורתו וסיפור חייו של הרבי היא הפוקוס", הוא משיב. "יש ויכוח בין הרבי לאדמו"ר הקודם לגבי חשיבות הניסים. הרבי טען שיש לשים על זה דגש, והריי"ץ חשב שלא. למעשה, רוב הסיפורים שאנחנו מפרסמים ומפיצים הם הסיפורים הכי פשוטים, על האנושיות של הרבי. זה מה שמניע אנשים בצורה הכי עמוקה. יש דברי תורה וחידושים אינספור, אבל ההשפעה הגדולה ביותר מגיעה מפגישות אחד־על־אחד שהוא היה מקיים. לקח לי זמן להבין את העוצמה של הסיפורים האלה. וחשוב לומר, הפתרונות שלו לבעיות החיים פשוטים מאוד, לא משהו שיפיל אותך מהרגליים, כי התורה היא בסיסית מאוד – אבל גם את המסרים האלה צריך להנגיש בשפה ברורה.
"לפני כמה שנים עשינו 'דינר' בוויסקונסין, והכנתי לקראתו סרט על הרבי ואהבת ישראל. אחרי ההקרנה ניגש אחד מיהודי העיר אל אבא שלי, ואמר לו בהתרגשות – 'עכשיו אני מבין איזה דבר גדול זה אהבת ישראל'. אבא שלי חייך ואמר לו 'אני מסביר את זה כבר עשרים שנה', ואותו יהודי ענה: 'אבל עכשיו אני מבין, הרבי חי את זה!'. כי לסרט יש עוצמה אחרת".
ואין סכנה שהחומרים שאתם מפיצים יצמצמו את היהדות לכדי הערצה לאדם אחד, גדול ככל שיהיה?
"במערכת יחסים לא בריאה אתה נעשה יותר ויותר תלוי בדמות מסוימת. אתה לא חושב בעצמך, לא זז לבד. אצל הרבי – ואני רואה את זה שוב ושוב – קורה בדיוק ההפך. מה הרבי עושה עם הפונים אליו? הוא אומר 'אתה יכול לבד'. הוא שולח אותך לדרכך. עם ברכה, עם חיוך, אבל אתה לבד ויכול לעשות את זה. אפשר לראות בפועל איך כל בית חב"ד מתנהל אחרת, איך כל שלוח ושלוחה מביאים את האישיות שלהם ובונים משהו משלהם, שהוא דומה מאוד לאחרים אבל בה בעת גם שונה מאוד. ככה לא נראית כת, ככה נראית חסידות בריאה.
"עוד בימי הרבי, עיתונאי צרפתי שאל את אחד החסידים על פולחן האישיות כביכול. החסיד אמר לו מה שחסיד יכול לומר – 'בוא נשאל את הרבי'. הם הגיעו אליו, שאלו אותו, והרבי חייך ואמר – 'אני אוהב כל אחד מהחסידים שלי בלי גבול. מה שאתה רואה אצלם, זו תמונת המראה של האהבה הזאת'. הילדים שלי משוגעים על הרבי, שומעים בלי סוף התוועדויות, וברוך השם הם בריאים, בטוחים ומאושרים. יש להם מערכת יחסים בריאה עם דמותו של הרבי, ואני רואה איך הוא מעצים אותם ונותן להם יכולת להאמין בעצמם. זה הסיפור של הרבי".
שמוטקין: "תוך כדי הדברים על משה רבנו, הרבי התחיל לבכות. ישבתי מתחת לשולחן שלו וראיתי את הדמעות מתגלגלות מזקנו. זה הדבר הכי עוצמתי שהייתי עד לו בחיי. באופן אבסורדי וניסי, הטכנולוגיה המתקדמת יצרה מציאות שבה קל יותר היום ללמוד ישירות מהרבי, לראות אותו ולחוש את הדמעות שלו – מאשר לפני עשרים שנה"
כך רואים את העניין כל החב"דניקים?
"רבים חזו שחב"ד תתפרק עם פטירת הרבי, אני זוכר את הכתבות האלה בעיתונים. היום מספר השלוחים גדול פי שלושה משהיה עם פטירתו. בכל חודש יש מיליוני צפיות בקטעי הווידאו של הרבי, והמספר גדל כל הזמן. אנשים לא העריכו מספיק את מידת ההשפעה שלו על החסידים, ואת אופי ההשפעה הזו. אם היה מדובר במערכת יחסים לא בריאה, זה באמת היה מתפרק. אנשים לא היו מסכנים את עצמם ונותנים מעצמם, אם לא היה כאן חיבור אמיתי לתורתו ולהנהגותיו. וזה מקיף את כל החסידות. שתבין, השלוחים והשלוחות הם לא אנשים מיוחדים; אלה אנשים רגילים לגמרי, אבל הם עברו תהליך שבשבילו צריך דמות כמו הרבי".
JEM היא גולת הכותרת של הנצחת הרבי מלובביץ', אבל היא רק חלק ממפעל ההפצה העצום שמתנהל מביתו של הרבי. סיור במקום יכול לגרום סחרחורת: כל דלת שנפתחת מגלה מאחוריה חסידים שעמלים על פרסום תורתו ומשנתו של האדמו"ר במגוון פורמטים ואמצעים. פה תמצאו את המערכת של Chabad.org – כנראה האתר היהודי הגדול בעולם; את משרדי לה"ק ("ועד הנחות בלשון הקודש") – הוצאה לאור של שיחות ודברי תורה שנאמרו מפי אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, בדגש מיוחד על האחרון שבהם; ועוד מיזמים אחרים שכולם עובדים בסנכרון למען מטרה אחת: המשך חיותו של הרבי, גם שנים רבות לאחר מותו.
אחת הסיבות המרכזיות להחלטתו של הרבי להישאר באמריקה ולא לעלות לישראל, הייתה שארה"ב היא מרכז העולם מבחינה תקשורתית. היום, לעומת זאת, אפשר לעשות כל דבר מכל מקום. אני שואל את שמוטקין אם יש עדיין צידוק לשהות של מטה חב"ד ושל JEM בברוקלין, במקום להעביר הכול לארץ הקודש. "קודם כול, משיח תכף מגיע ואז כולנו ממילא נעלה לארץ", הוא משיב בחיוך. "הרבי עצמו השקיע המון אנרגיה בישראל, אבל צריך לזכור שהוא הקים מחדש את חב"ד כתנועה אמריקנית בחלקים גדולים של אופייה. היא לא עברה מהשטעטל באירופה ונשארה אותו דבר, כמו שקרה לרוב החסידויות. להעביר את כל זה לישראל יהיה קשה מאוד, כי מדובר באנשים, בצורת חיים, באופי. עד שיבוא המשיח, כמובן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
