איש לא חזה את ה"בייבי בום". ברוב מדינות המערב המתועשות, שיעורי הילודה לאחר מלחמת העולם השנייה זינקו בצורה חדה: בתוך שנים ספורות גדל מספר הלידות פי שניים כמעט. ב־1944 המומחים חשבו שיקרה דווקא ההפך – שהשאיפה ליהנות מחיים נוחים בתום הצנע של המלחמה תגרום לירידה בשיעור הילודה. אבל ב־1955 כבר נאלצו הדמוגרפים ומדעני החברה לעכל את הנתונים החדשים, ולשנות לחלוטין את הגרפים ששרטטו עשור לפני כן. "רעידות המשנה" של הבייבי בום ההוא ניכרות בכלכלה העולמית עד היום, בדמות משברים פיננסיים סביב פרישתם של בני הדור ההוא לפנסיה, והנטל הכבד על שירותי הבריאות.
איש לא חזה גם את סופו של הבייבי בום ההוא. בשנות השישים ציפו הדמוגרפים לעלייה נוספת בילודה כתוצאה משיפור במצב הכלכלי, אבל בסוף שנות השבעים התברר שהמגמה בשני העשורים הללו הייתה הפוכה: שיעור הילודה החל לרדת. ההסברים שניתנו לכך בדיעבד דמו מאוד להסברים שנתנו הדמוגרפים לתחזיתם לירידה בילודה בשנים שאחרי המלחמה – סיבה טובה לא להשתכנע מהם במיוחד.
בשנתיים האחרונות, מאז פריצתה של מגפת הקורונה, אנחנו נתקלים שוב בתופעה דומה. היו שחזו שהמגפה תגרור בעקבותיה בייבי בום נוסף, קטן אומנם אבל מזוהה. בינתיים, לפחות, לא ברור שדבר כזה קורה. "אי אפשר עדיין לשפוט לאן זה הולך", אומרת האנתרופולוגית והסוציולוגית ד"ר ליאה טרגין־זלר, חברת סגל בבית הספר פדרמן למדיניות ציבורית ובתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. "כרגע נראה שזוגות מעדיפים לחכות קצת עם הלידות. זה מה שעולה מהמחקר עד כה, אבל אנחנו מחכים לראות מה יהיה בהמשך, כי אנחנו עדיין בתוך ההתרחשות.
"הרבה אנשים שאיבדו בתקופת הקורונה את תחושת הקביעות של מקום העבודה, החליטו כנראה לחכות עם הולדת ילדים. זה לא אומר שהם לא יולידו אותם בכלל, אבל אנשים אמרו: 'אנחנו לא יודעים לאיזה מין עולם אנחנו מולידים את הילד שלנו, אז אולי כדאי שנחכה קצת'"
"הקורונה הביאה אנשים למצב שבו הם צריכים להתארגן מחדש. רבים איבדו את מקומות העבודה שלהם, או את תחושת הקביעות של מקום העבודה. ככל הנראה, אחת ההחלטות שהם קיבלו בעקבות חוסר הוודאות התעסוקתית הייתה לחכות לפני שיביאו ילדים לעולם. זה לא אומר שהם לא יולידו אותם בכלל, אבל היה רגע שאנשים אמרו: 'אנחנו לא יודעים לאיזה מין עולם אנחנו מולידים את הילד שלנו, אז אולי כדאי שנחכה קצת'. בפרק הזמן הזה, כשהעניין הכלכלי לא קל, המודלים של ההורים הופכים להיות הרבה יותר נוקשים מבחינת הדרישות המוסריות סביב הולדת ילד, וזוגות באמת מתלבטים בשאלת הלידה".
גם טרגין־זלר רוצה לחכות קצת לפני הולדת מסקנות ותחזיות. "יש נבואות זעם, והחשיבה הדמוגרפית רואה שחורות כבר עשרות שנים", היא אומרת, "אבל אני מתקשה לדבר על העתיד. כאנתרופולוגים, אנחנו מצביעים כל הזמן על מבני החברה המשתנים, על המסגרת הפוליטית־כלכלית המשתנה, על השיח המוסרי שמשתנה. אנחנו חוקרים את מדיניות הממשלה בהקשר של פריון, אבל אנשים כל הזמן מפתיעים אותנו. המבנים החברתיים־תרבותיים פועלים עלינו, בני האדם, אבל אנחנו דוחפים בחזרה. אז נכון שיש גרפים ומשוואות, אבל אנחנו לא יודעים אף פעם מה יקרה. אני לא יודעת לנבא".
בישראל במיוחד, היא אומרת, צריך להיזהר מלקבוע מדיניות על בסיס תחזיות בלתי אמינות. "יש כאן פוליטיזציה של השיח על העתיד. כל הזמן משדרים פחד וחרדה, ויש כל מיני תצפיות דמוגרפיות שעיקרן 'מה נעשה?' ו'מה יהיה?'. אני בעד להתכונן, אבל כשביו־פוליטיקה גורמת לממשלה לפעול בדרכים שפוגעות באוכלוסייה, זה מלחיץ אותי.
"סין היא הדוגמה המובהקת למדיניות פריון שגרמה אסון גדול, בגלל החרדה מהעתיד והמחשבה ש'אם לא נעשה משהו דרסטי, יהיה רע'. כאן אצלנו בתחילת שנות האלפיים היה קיצוץ חד בקצבאות הילדים: בנימין נתניהו, שהיה אז שר האוצר, אמר שאנחנו רוצים להסביר לאנשים שילדים הם לא עבודה. אבל כשלוקחים מדיניות ומשנים אותה מהר מדי ־ זאת מעין אלימות של המדינה. בגלל החשש מהעתיד ומהצמיחה של האוכלוסייה החרדית, נתחיל להרוס לאנשים את החיים? השיח החרדתי על בסיס תחזיות בנוגע לגודל האוכלוסייה החרדית הוא בעייתי. במדיניות פריון אסור לפעול מלחץ, כי בסוף היא פוגעת באנשים שצריכים עזרה. במשפחות הגדולות תמצא אנשים בעלי השכלה נמוכה יותר ורמה חברתית־כלכלית נמוכה יותר, וכשאתה מקשה עליהם, זו פגיעה אנושה".
אשמת הטכנולוגיה
מספר הילדים שאישה יולדת הוא לכאורה תוצר של החלטה אישית לחלוטין, אבל ההחלטה הזו מושפעת בעוצמה רבה מהחברה ומהמציאות הסובייקטיבית – וגם משפיעה עליהן, כשהחלטות אישיות רבות מצטרפות למגמה, לגל איטי ורב־דורי שכוחו לא ישוער. ד"ר טרגין־זלר חוקרת היבטים רבים של שאלות הילודה הללו, מהאישי ועד לציבורי. היא למדה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית מהתואר הראשון ועד תואר הדוקטור, וערכה מחקרי פוסט־דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' ובטכניון בחיפה. מחקריה בוחנים את הפריון בהקשרי מדיניות, דת, מגדר ורפואה בקרב קבוצות מיעוט – מההחלטות האינטימיות ביותר של נשים וגברים על גופם, דרך טכנולוגיות פריון, ועד למדיניות ציבורית בתחום החינוך וקצבאות הילדים. "התחום שלי נקרא 'סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הפריון', ואני מתעניינת בממשק בין דת לקבלת החלטות בענייני ילודה", היא מסבירה. "זה קשור לנושאים רחבים יותר של בריאות ומדיניות ציבורית, ובכך אני עוסקת היום, גם בהקשר של הקורונה".
המגמה המתמשכת של ירידה בילודה במדינות המערב, אומרת טרגין־זלר, נובעת בראש ובראשונה מדחיית גיל הנישואין וגיל ההולדה. "ברוב מדינות אירופה, הלידה הראשונה היא בגיל 29־30 בממוצע. יש גם יותר נשים שבוחרות ללדת רק אחרי גיל 35, כשכבר קשה יותר להיכנס להיריון. יש מחקרים שקושרים בין העובדה הזו ובין העלייה העולמית בבעיות פוריות. אחרים מדברים על שינויים אקולוגיים, שפוגעים בפוריות של שני המינים".
מדוע צעירים דוחים את גיל ההורות?
"אנשים מרגישים שעליהם לתת לילדיהם הרבה יותר משהיו צריכים לתת בעבר. זה קורה גם בישראל, אף שיש לנו מדיניות ציבורית פרו־נטליסטית, שתומכת במשפחות גדולות. היום, יותר מתמיד, זוגות חשים צורך לדאוג לתנאים החומריים לפני שיביאו ילד לעולם. זה קשור לתפיסה שצריך לספק לילדים יותר – מבחינה כלכלית, מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית".
"לא כל אחד חולם על משפחה של אמא ואבא וילדים ביולוגיים. יש היום אנשים שיוצרים קשרים משמעותיים, ממש בגדר משפחה, לאו דווקא עם ילדים – נניח, מערכות יחסים קרובות מאוד עם חיות מחמד. הרבה אנשים מגדלים כלבים או חתולים ומתייחסים אליהם כאל חלק מהמשפחה"
סיבה נוספת לדחיית ההורות היא הידיעה שאפשר ללדת גם בגיל מאוחר יחסית. טרגין־זלר מספרת כי בעת שהותה בקיימברידג', השתתפה ב"קבוצת המחקר לסוציולוגיה של הרבייה" בראשותה של פרופ' שרה פרנקלין, שמכונה בפיה "המֶכָּה של לימודי הפריון בעולם". "אחת החוקרות שם בחנה את העלייה בפופולריות של הקפאת ביציות. מתברר שתופעת דחיית ההורות נובעת גם מכך שנשים חושבות שהטכנולוגיה תציל אותן".
ההשפעות ההדדיות בין החברה והפרט בתחום הילודה וההישענות על טכנולוגיות לצורך פריון נעות בכיוונים מפתיעים לפעמים. "היום יש מצוקה גדולה במציאת בני זוג קבועים", מאבחנת טרגין־זלר. "אפשר להאשים את הטכנולוגיה או את התעסוקה, אבל בכל מקרה זהו עולם שאנשים מתקשים למצוא בו אינטימיות. הסוציולוגית־אנתרופולוגית דפנה בירנבוים־כרמלי וחוקרת הפריון מרסיה אינהורן בדקו את היחס להקפאת ביציות בישראל, ומצאו שהליך כזה נעשה בדרך כלל אחרי פרדה מבן זוג בשנות השלושים המאוחרות. כלומר, הקפאת ביציות אינה תוצאה של השקעה בפיתוח מקצועי, אלא של קושי במציאת זוגיות".
דודים מבחירה
המחקר מציג מגוון אדיר של סיבות לירידה בילודה, אומרת טרגין־זלר, אבל הסיבות הללו לא תמיד חד־משמעיות. "אחד הגורמים המשפיעים ביותר הוא החינוך – חינוך בכלל, וחינוך של נשים בפרט. הגרפים בעניין הזה ברורים – ככל שרמת ההשכלה עולה, כך רמת הילודה יורדת – חוץ מבשני מקרים יפים: הציבור הדתי בארץ, והציבור של המורמונים בארה"ב. גם אצלנו וגם אצלם המתמטיקה הזאת לא עובדת. הנשים באוכלוסיות האלה משכילות מאוד, הן יוצאות לעבוד ויוצאות ללמוד, ועדיין יולדות הרבה ילדים".
גם השיח הסביבתי הפך לנימוק מדוע לא להביא לעולם ילדים כלל, או להסתפק בילד אחד למשפחה. "בארץ אנחנו צוחקים ואומרים: מה, משבר האקלים הוא סיבה לא להביא ילד? אבל מחקר של מרכז PEW הראה ששליש מהאמריקנים מתחת לגיל 45 משתמשים בשיח הזה ובהיגיון הזה. אנשים חושבים שכאשר המשאבים הולכים ונשחקים, ילדים מטילים עול על הטבע".
למה בארץ התירוץ הזה נשמע מוזר, אבל באירופה או בארה"ב הוא מקובל יחסית? טרגין־זלר מסבירה שמחלקת היולדות היא לא בהכרח חלק ממהלך חייה של אישה בוגרת באירופה או בארה"ב, ולכן משבר האקלים יכול להיות שיקול משמעותי בנושא הזה. "אנו תופסים את הרצון להורות כטבעי, אך הוא בעצם תלוי בתרבות. בארץ יש עדיין תסריט ברור מאוד – גם לדתייה, גם למסורתית וגם לחילונית: מסלול של תיכון, שירות לאומי או צבא, לימודים, משפחה. אבל זה לא ככה בכל מקום. משפחה לא תמיד נמצאת ברשימה, זה דבר שאולי יקרה ואולי לא. בארץ כולם כמעט חולמים על הבאת ילדים, ושיח אחר נחשב לזר. אבל ברוב העולם, השיח מלכתחילה מאפשר לוותר על הולדת ילדים, וזה לא נראה מוזר בכלל".
היכולת לקיים משפחות אלטרנטיביות, והחשיפה הגוברת אליהן, תורמות לפופולריות של ההימנעות מילודה. "לא כל אחד חולם על משפחה של אמא ואבא וילדים ביולוגיים", אומרת טרגין־זלר. "יש היום הרבה מודלים של קרבת משפחה שיוצרים מערכות משמעות משפחתיות שלאו דווקא תלויות בהולדת ילד ביולוגי. עמיתות רבות שלי מתעסקות בנושא של קשרים משמעותיים, ממש בגדר משפחה, לאו דווקא עם ילדים – נניח, מערכות יחסים קרובות מאוד עם חיות מחמד. הרבה אנשים מגדלים כלבים או חתולים ומתייחסים אליהם כאל חלק מהמשפחה.
"אימוץ הוא כמובן גם אופציה. אנשים שאינם הטרוסקסואלים, למשל, עשויים לפנות מלכתחילה לאימוץ או לפונדקאות. יש גם עלייה במספר הרווקים מבחירה, וגם בדודים מבחירה: אנשים שאומרים 'הורות היא לא הסיפור שלי בחיים, אני אהיה דוד מעולה'. המשפחות הללו מפרקות את הנחות היסוד של החלום ההטרו־נורמטיבי ושל חשיבות ההולדה הביולוגית. צורת חיים כזו פחות מוכרת בישראל, אבל הדברים שונים ברחבי העולם".
מרווח של 3 אחוזים
טרגין־זלר נולדה בארצות הברית ועלתה לארץ בגיל שמונה: העניין שלה באנתרופולוגיה, היא אומרת, נוצר אז, מתוך הלם התרבות שחוותה. "אני זוכרת את התדהמה: דברים שבחברה מסוימת נחשבים לבסיסיים, נתפסים בצורה שונה לגמרי בחברה אחרת. ראיתי בארץ את פחי הזבל שאין בהם הפרדה, ראיתי שאנשים זורקים זבל על הרצפה, ואמרתי: איך יכול להיות שלא ממחזרים? אז הבנתי שיש כאן מדיניות אחרת, ויש שיח אחר. אני חושבת שהתפיסה והחשיבה התרבותית שלי התחילה בשלב הזה. היינו נוסעים לארה"ב בקיץ, וכל הזמן הייתי משווה בין מה שקורה שם למה שקורה בארץ. להרבה סוציולוגים ואנתרופולוגים יש סיפור הגירה: מגיל צעיר את מבינה שאת לא רק מה שאת, אלא תוצר של סביבה מסוימת".
המחקר הראשון שלה באוניברסיטה העברית התמקד בצניעות בחברה החרדית, והנושא מעסיק אותה עד היום. "מתוך הראיונות שערכתי בנושא הצניעות, למדתי שהציבור החרדי מתחיל לעסוק באמצעי מניעה, והחלטתי לכתוב את הדוקטורט שלי על זה. אנשים צחקו עליי: 'דוקטורט על אמצעי מניעה בחברה החרדית? זה יהיה הדוקטורט הכי קצר בהיסטוריה! אף אחד לא ישתף איתך פעולה'. איש לא האמין שבחברה החרדית משתמשים בכלל באמצעי מניעה. אבל האמת היא שמבחינה דמוגרפית ברור שהם עושים זאת, אחרת היו הרבה יותר ילדים".
איך משפיעים העושר והאושר בחברה החרדית על תכנון המשפחה?
"באופן היסטורי, הקשר בין כסף לילודה הפוך ממה שהיינו מצפים: כלומר, דווקא אנשים שיש להם פחות כסף, מביאים יותר ילדים. לגבי אושר, אני מתקשה לענות על השאלה. החרדים בישראל, אף שהם אחת האוכלוסיות הכי עניות אצלנו, מאושרים הרבה יותר מכולנו לפי הדיווח העצמי שלהם. יש מדד אושר בינלאומי, אבל לאנשים יש תפיסות שונות לגבי אושר, ולכן קשה לערוך השוואות.
"ישבתי פעם עם אישה הרה, שכבר היו לה שבעה ילדים. היא סיפרה לי שהיא יוצאת להליכה עם הבת שלה בכל יום שישי אחר הצהריים, אחרי שהיא מסיימת לבשל לשבת. שאלתי אותה: איך את עושה את זה? אני עם שלושה ילדים ולא מספיקה אף פעם. היה מדהים לראות שיש מי שלוקחות את הסיפור הזה של אמהוּת מרובת ילדים, ו'עפות' על זה ושמחות. אחרות, עם פחות ילדים, לא מצליחות להשתלט על האמהות בכלל.
"אישה הרה שכבר היו לה שבעה ילדים סיפרה לי שהיא יוצאת להליכה עם הבת שלה בכל יום שישי אחר הצהריים, אחרי שהיא מסיימת לבשל לשבת. שאלתי אותה: איך את עושה את זה? אני עם שלושה ילדים ולא מספיקה אף פעם. יש מי שלוקחות את הסיפור של אמהוּת מרובת ילדים, ועפות על זה"
"כשאני כותבת על משפחות שיש בהן שמונה־תשעה ילדים, אני מספרת גם על הצדדים האפלים והקשים של ההורות, כי גם הם צריכים להיות על השולחן. אני לא רק עושה אידיאליזציה. במחקר שלי התעניינתי בקושי, ולא באושר, כי כל הזמן אומרים לנו 'ילדים זה שמחה', והכול יהיה בסדר והכול יהיה טוב, אבל פגשתי הרבה משפחות שהיה להן ממש קשה לעמוד בתקן, ולפעמים היה להן קשה גם להודות בזה".
להפתעתה, לא תמיד היא הצליחה לקבל תשובה לשאלה הפשוטה אם ילד נולד מתוך תכנון או לא. "לזוג אחד שראיינתי היו שישה ילדים. האם אמרה לי: 'ילדתי אותם בזה אחר זה, הבנתי שאני צריכה הפסקה, וחיפשתי פתרון. עם הגלולות לא הסתדרתי, ובסוף מצאתי את הדיאפרגמה – וזה היה מושלם, כי היא נותנת 97 אחוזי הגנה'. שאלתי, 'למה 97 אחוזים זה מושלם?', והתשובה שלה הייתה: 'אני מרגישה שאני צריכה הפסקה, אבל אם יש נשמה שרוצה לרדת לעולם, אז יש סיכוי של 3 אחוזים'.
"שמעתי את זה עוד פעם ועוד פעם, וזה הדהים אותי. ראשית, זו אמירה מורכבת שמראה איך האמביוולנטיות כלפי לידת עוד ילד מתורגמת למעשה שמשלב באופן יצירתי בין סטטיסטיקה ומדע לשיח דתי־רוחני של נשמות. שנית, זה הדהים אותי כי בעולם שלנו מדברים על 'ילד מתוכנן או לא', ובדרך כלל, אם אישה נכנסת להיריון כשיש לה דיאפרגמה, זאת הייתה טעות. אם את משתמשת באמצעי מניעה – כנראה את לא מעוניינת בילד. אבל בנרטיב שלה, האישה הזאת אמרה: אני משאירה 3 אחוזים לא־לוהים. כשהיא משאירה את המרווח הזה היא בעצם מכינה את הקרקע לטעות, היא נותנת לה מקום. זה יוצר שטח אפור, שבו אני לא מאמצת את השיח של ההורות המתוכננת, אלא יוצרת משהו הרבה יותר מורכב".
בואי נדבר על דתות אחרות: מפתיעה אותך הירידה בילודה במדינות מוסלמיות?
"לרבות מהן הייתה מדיניות שנועדה להקטין את הילודה ולהרגיל את הציבור להשתמש באמצעי מניעה דרך חינוך לתכנון משפחה. זה לא חדש, והתהליך קורה כבר משנות השמונים. אנחנו לא יודעים על זה ולא מדברים על זה, כי עדיין יש לנו בראש סטריאוטיפ של משפחות ערביות גדולות. אבל תראי לדוגמה את תימן, שהייתה המדינה עם הכי הרבה ילודה בעולם, והמספרים שם ירדו פלאים. גם איראן היא דוגמה מדהימה לשינוי ילודה טרנספורמטיבי – מממוצע של שבעה ילדים לאישה בשנות השמונים, לממוצע של שני ילדים כיום.
"במדינת ישראל אנחנו רואים היום קשר ישיר בין דתיות לפריון באוכלוסייה היהודית, אבל באוכלוסייה הערבית אין קשר כזה. זה מעניין. יש ספר מקסים של הסוציולוגית הפלסטינית רודה כנאענה, שמסבירה שהמדינות הערביות עושות תהליך של חינוך לתכנון משפחה כי הן רוצות להוכיח את המודרניות שלהן, ושימוש באמצעי מניעה נתפס כמשהו מודרני. יש שינוי של ממש במדינות הערביות, גם הדתיות שבהן. היום יש רק שלוש מדינות ערביות שממוצע הילודה בהן גבוה משיעור התחלופה, 2.1 ילדים לאישה. אנחנו לא שומעים על זה יותר מדי, וממשיכים לדמיין את מה שהיה לפני עשרים שנה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
