זמן קצר לפני חג החירות של שנת 1955, כששמש אביבית זרחה על מעברת הרצליה, נולד בשעה טובה בן זכר לאחד מתושביה. שמחתו של האב לא ידעה גבולות – ולא רק בזכות הצטרפותו של הרך הנולד למניין הילדים. היה זה היילוד העשירי במשפחה, והאב המאושר ציפה לקבל לרגל המאורע 100 לירות ישראליות, סכום נאה לכל הדעות. מדי יום נראו על דפי העיתונים משפחות מחויכות, מצולמות לצד הצ'ק המתקרא "פרס הילודה", שכמו הרחיב עוד את החיוך. על כן החליט ההרצליאני להזמין לברית המילה, לצד כל נכבדי המקום, גם את שר הביטחון דאז – דוד בן־גוריון בכבודו ובעצמו. הרי הוא זה שבעת כהונתו כראש ממשלה יזם את מתן הפרס, וגם אם ייבצר ממנו להשתתף בחגיגה, לפחות ידע עד כמה מוערך פועלו.
היום הגדול הגיע. ראש המועצה והרב המקומי הגיעו, מצוידים בצלם שינציח את המאורע. הקהל התאסף, וייקרא שמו בישראל, סעודת מצווה נאה, תם הטקס. חלף שבוע, חלף עוד שבוע, והתשורה המיוחלת בוששה לבוא. יום אחד הגיעה למעברה, בדואר רשום, מעטפה שמנה הממוענת לאב. האיש שחרר אנחת רווחה ופתח את המעטפה כדי לחזות בהמחאה המיוחלת, אבל במקומה חיכה בפנים מכתב מנומק שהסביר לו מדוע אינו זכאי לפרס: עשרת ילדיו לא יצאו מרחמה של אותה אישה – חלקם נולדו לו מנישואין שניים – ולכן הוא לא עומד בקריטריונים. עצב ירד על מעברת הרצליה. כדי לנחם את האב החליט ראש המועצה לשלוח לו את צילומי האירוע, שמהם ניבטים הוא ופמליתו, הרב ופמליתו ומדי פעם, מרחוק, גם מי מבני המשפחה שנכנס לפריים. "אמנם 'חשוב מאד' שתמונתם של ראש המועצה והרב המקומי יפארו את ביתו של הרך הנולד", נכתב ב"על המשמר" ב־5 באפריל 1955, "אולם משפחה זו שמפרנסה עובד בעבודת דחק היה מעדיף שבמקום התמונות יקבל הענקה כספית לחג הפסח (…) גם אם סיוע זה סוטה כלשהו מחוקת פרסי הילודה".
בדואי אחד, אב לשבעה, ביקש לקבל את הפרס "על החשבון", תוך הבטחה שיביא לעולם עשירייה. כותרת אחרת סיפרה על אב לעשרה שחיכה למענק במשך שנה וארבעה חודשים, וטען לסחבת. עיתון הארץ דיווח על עולה חדש מתימן, תושב ראש־העין, ששמע כי באילת עומד גובה הפרס על אלף לירות, והחליט להעתיק לשם לאלתר את משפחתו
סיפורו של המענק המבוקש מתחיל כמה שנים קודם, ב־11 בספטמבר של שנת 1949. בעיתון "קול העם" הופיעה אז מודעה חשובה מאוד עבור מדינה צעירה הנלחמת על חייה: "משרד ראש הממשלה מודיע בזה שכל אם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים או יותר, רשאית לקבל הענקה חד־פעמית בסך 100 ל"י". על ההורים היה למלא טופס מסודר המוכיח שהם אכן הביאו לעולם מספר דו־ספרתי של ילדים, ואם נמצאו זכאים, נמסר לידיהם הסכום הנ"ל. יחד איתו קיבלו בני הזוג גם מכתב מרגש בחתימתו של ראש הממשלה – תחילה היה זה בן־גוריון, אחר כך משה שרת – ובו נאמר: "ממשלת ישראל שולחת לך בזאת המחאה על סכום של מאה לירות, לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל שילדה וגידלה עשרה ילדים. יהי רצון ותזכי לגדלם לתורה, לעבודה ולמעשים טובים למען המולדת והאומה, ותחזקנה ידייך".
כבר ב־24 באוקטובר 49', שבועות אחדים אחרי פרסום המודעה הדרמטית, דיווח עיתון "חרות" כי פרס הילודה הוענק בעיר הקודש לתשע נשים מקומיות: חמש מהן אמהות לעשרה ילדים, שלוש הן אמהות לאחד־עשר, והאחרונה הביאה לעולם לא פחות משלושה־עשר צאצאים. תמונותיהן של הזוכות לא הופיעו, וגם לא פרטים מזהים; "הנשים ביקשו לא לפרסם את שמותיהן בעיתונות מחשש עין רעה", נכתב שם. סופר העיתון עדכן כי הוגשו עוד 190 בקשות לקבלת הפרס. בינתיים טקס דומה נערך גם במשרד הממונה על מחוז חיפה, וגם הוא סוקר בעיתון: "הנשים הגיעו מקושטות בבגדי חג ואחת מהן אף אמרה בהתרגשות: 'לא על מאה הל"י אנו שמחות, אלא על העידוד שמגישה לנו מדינת ישראל. בנים ילדנו כדי שיהיו לעמנו בני חיל'".
הפרסים חולקו בהמוניהם במשרדי הממונים המקומיים ברחבי הארץ, אחדים מהם אפילו הוענקו מידיו של בן־גוריון, שבילה בבריתות ובסעודות מצווה לא פחות מאשר בדיוניה של כנסת ישראל הטרייה. האומה כמו קיבלה זריקת עידוד להבאת ילדים לעולם, הטפסים נערמו, וד"ר עקיבא יואל, מומחה לענייני פריון, אף הקדיש לראש הממשלה את הספר "חקירות הזרע האנושי" כהוקרה על המפעל. נראה היה שדבר לא יעיב על השמחה, כי מה בסך הכול רצה בן־גוריון, אם לא לטפוח על כתפי האמהות שהתגייסו למאבק באיום הדמוגרפי?
ובכל זאת, "חוקת פרסי הילודה" הולידה בעיות וטענות, לא פחות מילדים חדשים. בדואי אחד, אב לשבעה – דווח באחד העיתונים – ביקש לקבל את הפרס "על החשבון", תוך הבטחה שיביא לעולם עשירייה כמתבקש. כותרת אחרת סיפרה על אב לעשרה שחיכה למענק במשך שנה וארבעה חודשים, וטען לסחבת. עוד דווח כי השר ישראל רוקח מבקש להקל על האמהות המותשות ולאשר מענק על שבעה ילדים – הצעה שנפלה בשל סכסוכים קואליציוניים. עיתון הארץ סיפר על עולה חדש מתימן, תושב ראש־העין, ששמע כי באילת עומד גובה הפרס על אלף לירות, והחליט להעתיק לאלתר את מגורי משפחתו ליישוב הדרומי הקטן. הוא פנה לפקידי הסוכנות כנהוג, עדכן על המעבר הצפוי, ונשלח לביתו לחכות לתשובה. אותו עולה חשש מאוד שאשתו תכרע ללדת קודם למעבר, ובנו העשירי יגרום לו כבר עם היוולדו הפסד גדול של 900 לירות. בצר לו הוא פנה למשטרה וביקש שתתערב למענו, אבל נענה שלא היא אחראית לעניין. או אז "גלגל עיניו כלפי מעלה ואמר: נו, נתפלל לרחמיו שנקבל את התשובה בזמן", נכתב בעוקצנות בשנת 1953.
אותותיה של סערה אחת גדולה סביב הפרס נראו כבר בטקס ההוא בחיפה. אזרחים ערבים שנכחו בו, וככל הנראה הבינו למה התכוון המשורר, תהו אם גם הם יוכלו לזכות במענק הילודה. משהועלתה התהייה בציבור הרחב, נפתח ויכוח שוצף סביב השאלה איזה ערך גובר – האם השוויון חשוב יותר ממטרת־העל של הפרס, שהיא הגברת הריבוי הטבעי באוכלוסייה היהודית? במאמר קצר במדור "בשולי דברים" שהתפרסם בעיתון דבר, כתב ח.ש. ברוח ימי הפסח: "'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', כך ציווה לפנים פרעה מלך מצרים על ישראל, וגם עתה בימינו חולמים פרעה וחבריו לזרוק את כולנו היאורה או הימה. והנה אנו לעומת זאת מתבקשים לתת פרס הילודה לעשרת בני ערבייה פלונית… אנו בהחלט בעד שוויון זכויות לכל אזרחי ישראל, אלא שלא היה לנו רושם כי הפרס נקבע סתם לשם ריבוי אוכלוסין עלי אדמות מתוך חיבת אנוש בעלמא. דומה כי ביסודו של אותו פרס הייתה שאיפה ברורה לעודד את הילודה באומה אשר נתנסתה בשואה איומה ובזוועה של השמדת שליש ממנה. את החלל הזה שואפים אנו למלא".
כותב אחר, שככל הנראה לא התחבר למאמר של קודמו, נטל קולמוס והמשיך בפולמוס: "ח.ש. ידוע כמבין לרוח הומור. הוא גם ידוע כאדם שיכול להשלים את ארוחתו היומית בלי זלילת ערבים. ופתאום נחרד על מה? שמא ייתן ראש הממשלה פרס לערבייה בעלת עשרה ילדים! האמנם חושב הוא וברצינות שפרס זה יגרום למילוי כלשהו של חלל ששת המיליונים?"
"כיליון של היישוב"
אחרי שיג ושיח בחלונות הגבוהים, ומתוך רצון להיות ראש ממשלה של כולם, החליט בן־גוריון כי אמהות ערביות יקבלו גם הן את המענק. ובעוד אלה מתמרמרין ואלה מהללין את הצעד, כבר עלתה התנגדות אחרת לפרס, מכיוון בלתי צפוי. בשיחה שקיים כתב "על המשמר" עם "רופאים ממחוזות שונים בארץ", בין דיון על תמותת תינוקות ובין אזהרות מפני לידות הבית שמסכנות את היילודים, דיברו המרואיינים גם על פרס הילודה, או ליתר דיוק נגדו. הנימוק העיקרי שהעלו היה חוסר היכולת של המשפחות להבטיח לעוללים הטריים תזונה ראויה וחינוך. הרופאים ציינו שרוב זוכי הפרס "או אלה המתקרבים לכך, מהווים בעיה סוציאלית חמורה ורבים מהילדים נפטרים או אינם מתפתחים באופן נורמלי". תמותת התינוקות במשפחות גדולות, צוין שם, הולכת וגדלה.
"והנה אנו מתבקשים לתת פרס הילודה לעשרת בני ערבייה פלונית", נכתב במאמר בעיתון דבר. "אנו בהחלט בעד שוויון זכויות לכל אזרחי ישראל, אלא שלא היה לנו רושם כי הפרס נקבע סתם לשם ריבוי אוכלוסין עלי אדמות. דומה כי ביסודו של אותו פרס הייתה שאיפה ברורה לעודד את הילודה באומה אשר נתנסתה בשואה איומה (…) את החלל הזה שואפים אנו למלא"
בקיץ של אותה שנה, 1953, הובא בעיתון מעריב מכתבו של ד"ר ו' יונס מ"המרכז לרפואה מונעת" של הסתדרות העובדים, שפנה לראש הממשלה וערער על עצם מתן הפרס. גם ד"ר יונס הצביע על הבעיה הכלכלית הכרוכה בהחזקת משפחה גדולה כל כך, ואף הוסיף בלא כל פוליטיקלי־קורקט, ש"אחרי 10 לידות (ולפחות 10 הריונות) נקל לשער מה מראה עקרת הבית ואם המשפחה". לאחר מכן דן יונס במחלת הצפדת הפושה בקרב יילודים בשל תנאי היגיינה לא נאותים וריבוי לידות הבית. הוא קרא להפסיק את מתן הפרס, והציע חלופה: במקום מענק כספי, לאפשר לכל אישה הרה ללדת בבית החולים ללא עלות – בניגוד למה שהיה מקובל עד אז – ולסבסד את אבקת החלב למשפחות ברוכות ילדים. "אין זו בעיה רפואית הניתנת לפתרון בדרך של עצה ותרומה, אלא בעיה ציבורית ומדינית, הדורשת פעולה מהירה להצלת ילדי ישראל מרעב ומניוון", חתם.
לנוכח הביקורת והקריאות לבטל את הפרס, טען בן־גוריון שלא מדובר כלל בצעד לעידוד הילודה, אלא בהבעת הוקרה. אבל אם רוצים להיכנס באמת לראשו של ראש הממשלה הראשון, צריך לשוב לאירועים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל, ולאווירה הכללית ששררה אז בארץ. מה לא היה כאן בימי המנדט? גלי הגירה עצומים ממדינות ומיבשות שונות, אירועים ביטחוניים קשים, משברים כלכליים, הדי מלחמת עולם אחת ואז עוד אחת, שואה שהשמידה מיליונים, ולבסוף מאבק קוממיות עקוב מדם. כל אלה נתנו בבירור את אותותיהם בדמוגרפיה המקומית. "לאורך רוב שנות העשרים, שיעור הלידות ביישוב היהודי בארץ היה גבוה יחסית – פי שניים מהילודה בארצות המערב, ופי שלושה לעומת יהודי ארצות אלה", אומרת פרופ' לילך רוזנברג־פרידמן, ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ע"ש מרטין (זוס) בבר־אילן. "אולם משלהי העשור ההוא, עם התגברות העלייה מאירופה, התחוללה תפנית. אם באמצע שנות העשרים שיעור הילודה ביישוב היה 3.7 ילדים לאישה, בתחילת שנות השלושים הוא כבר ירד ל־2.84 בלבד. זאת הייתה ראשיתה של תופעה שתלך ותחריף, עד לשפל של 2.1 ילדים לאישה בשנים 1938־1941. הנתון הזה היה בין הנמוכים ביותר בעולם.
פרופ' לילך רוזנברג־פרידמן: "סקר שנערך בארץ בשנת 1944 והקיף למעלה מאלפיים נשים העלה שרק כ־15 אחוזים מהן היו אמהות ליותר משני ילדים. לעשרה אחוזים מהנסקרות לא היו ילדים כלל. מספר הילדים בקרב עדות המזרח היה בין ארבעה לחמישה, אבל זה לא הרגיע את הממסד. נראה שהמזרחים פוסעים בצעדי ענק בעקבות האשכנזים, ומספר הילדים אצלם הולך ופוחת"
"סקר שנערך בארץ בשנת 1944 והקיף למעלה מאלפיים נשים, העלה שרק כ־15 אחוזים מהן היו אמהות ליותר משני ילדים. לעשרה אחוזים מהנסקרות לא היו ילדים כלל. ראוי לציין שמספר הילדים הממוצע בקרב עדות המזרח בתקופה ההיא היה בין ארבעה לחמישה, אבל זה לא הרגיע את הממסד. בהינתן שרוב נשות היישוב החדש בגיל הפריון היו ממוצא אירופי, הילודה הגבוהה אצל יוצאי ארצות ערב לא יכלה לספק את השאיפה הציונית לרוב יהודי, מה גם שנראה היה שהמזרחים פוסעים בצעדי ענק בעקבות האשכנזים, ומספר הילדים אצלם הולך ופוחת. יתרה מזו, המזרחים ובני היישוב הישן נתפסו בעיני ההנהגה כזרים לחזון הציוני, ולשיטתה הם אף איימו על אופייה של החברה החדשה והמודרנית שהתהוותה בארץ".
לצד שיעורי הילודה הנמוכים של האוכלוסייה היהודית, בלט הריבוי הטבעי הגבוה בקרב ערביי הארץ. מספר הילדים הממוצע של האישה המוסלמית עמד על למעלה מ־7.5, ועלה משנה לשנה. בן־גוריון התוודע לנתונים ומרט שערות. "בעיר היהודית ובמושבה היהודית ובקבוצה (…) מספר הילדים למשפחה הוא 1.2. פירוש הדבר כיליון של היישוב שלנו", הזהיר בכינוס מפא"י שנערך במרץ 1943. הייתה זו הפעם הראשונה שבן־גוריון העלה בפורום פומבי את חששותיו לנוכח שיעורי הילודה המצטמקים, וקשר בינם לבין עתיד היישוב היהודי. העיתוי לא היה מקרי – הידיעות שהגיעו מאירופה באותם ימים הממו את אנשי היישוב, כשאלה הבינו שהעם היהודי מושמד בשיטתיות.
"עד סוף שנות השלושים היעד של השגת רוב יהודי בארץ התקרב על ידי עליות גדולות. נוצרה תחושה שהנה, אנחנו הולכים ומתעצמים, ואו־טו־טו העניין הדמוגרפי יסתדר", אומרת רוזנברג־פרידמן. "לכן נושא הילודה היה בשוליים, אבל בינתיים ברקע שיעור הפריון היהודי הצטמצם מאוד. הדאגה הגדולה התעוררה בשלהי שנות השלושים, כשהעליות פחתו ובאירופה פרצה מלחמת העולם השנייה. בהמשך, כשנודע על השמדת יהודי אירופה, כל הקלפים נטרפו. היה ברור שהתגובה לכך צריכה להיות ילודה, אחרת אין ריבוי טבעי ואין רוב".
מה גרם לשיעורי הילודה הנמוכים?
"מאז ועד היום, הגורם המרכזי בה"א הידיעה שמשפיע על מספר הילדים במשפחה, הוא הגורם הכלכלי. בתקופת המנדט הייתה כאן חברה שהתארגנה בצורה וולונטרית תחת שלטון בריטי, ללא תנאים סוציאליים מסודרים; האבטלה גבוהה, אין קצבאות ביטוח לאומי, אין דמי לידה ואין חופשת לידה. אנשים היו תלויים למחייתם אך ורק בעבודה השוטפת, ולא תמיד היה להם כסף כדי לספק אוכל לילדים. תוסיפי לזה מצוקת דיור אדירה, מציאות של הגירה שמטבעה לא מעודדת ילודה וחוסר ודאות ביטחונית. התחושה הייתה שעתיד היישוב לוט בערפל, וכשאין יציבות, הילודה פוחתת.
"נקודה מעניינת נוספת קשורה בהפלות המלאכותיות, שמילאו תפקיד משמעותי במיעוט הילודה היהודית בתקופת היישוב. עדויות של רופאים, עיתונאים ודמוגרפים מצביעות על שכיחותן הרבה של ההפלות. למרות האיסור החוקי, הפלה מבחירה הייתה פרקטיקה מקובלת, בארץ ישראל כבעולם המערבי. היא הייתה נפוצה בקרב נערות במצוקה ואצל נשים נשואות, בעיר ובכפר, בשכבות המבוססות והעניות כאחת. הסיבות היו מגוונות; בלט במיוחד הגורם הכלכלי, אבל הפלות נבעו גם משינויים במעמד האישה, מהפנמת תפיסות מודרניות של משפחה, מהגירה ומתהליכי חילון, וגם מדאגות ביטחוניות".
לתפוס את הילדים ולברוח
הילודה ביישוב העברי ובראשית ימי המדינה עומדת במרכז רבים ממחקריה של פרופ' רוזנברג־פרידמן, ובקרוב יראה אור ספרה "ציונות מבטן ומלידה" (הוצאת מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות), שמתמקד גם הוא בנושא הזה. בשיחתנו אנחנו מדברות על נתונים דמוגרפיים, על גודל היישוב היהודי ערב הקמת המדינה (קצת למעלה מ־600 אלף איש) ועל גודל האוכלוסייה הערבית (למעלה מ־1.2 מיליון), "אבל בסופו של דבר המספרים המדויקים פחות חשובים", אומרת רוזנברג־פרידמן. "מה שחשוב הוא שהשאיפה הציונית המובהקת הייתה יצירת רוב יהודי, מתוך הבנה שבלעדיו לא תקום מדינה. רק מתוך רוב יהודי ניתן יהיה להגיע לריבונות".
הפער בין השאיפה הלאומית של ההנהגה לבין המציאות היומיומית שבתוכה חיו יהודי הארץ, הלך והתרחב כאמור בראשית שנות הארבעים. העלאת שיעור הילודה היהודי הפכה לצו השעה, וקיבלה עדיפות לאומית עליונה. יוזמות לעידוד הפריון פרחו ברחבי הארץ: בתל־אביב למשל הוכרז על הקמת "ירבה העם – אגודה להפראה בישראל", ומיזמים נוספים יצאו לפועל באופן פרטי. פרופ' רוברטו בקי – דמוגרף, פעיל ציוני ואב לארבעה – סבר שצריך לנקוט פעולה כוללת ולטפל בסוגיית הריבוי הטבעי לפני שיהיה מאוחר מדי. למטרה זו, קבע הפרופסור, יש צורך בגוף גדול שיקיף את כל הגורמים הרלוונטיים. כך הוקמה "הוועדה לבעיות הילודה", שפעלה במסגרת הוועד הלאומי של היישוב העברי, במטרה לגבש תוכנית אופרטיבית ושיטתית לבלימת הירידה בפריון. כשני שלישים מחברי הוועדה היו נשים, ביניהן ד"ר הלנה כגן, רופאת הילדים הראשונה בישראל, וד"ר טובה ברמן, אחת הדמויות המובילות בתחום תכנון המשפחה ועידוד הילודה. "אויב קשה המסכן את עתידו של העם העברי ואת מפעל תקומתו בארץ הוא כיום מיעוט הילודה בתוכנו", צוטטו נציגי הוועדה בעיתון "דבר", בגיליון מינואר 1944. "לא נוכל לסמוך על עלייה בלבד, כי מיעוט ילודה עלול לבלוע ולחסל את כל הישגינו בעלייה". התוכנית שנרקמה הייתה לעודד את הילודה באמצעות תמריצים כלכליים, אבל הוועדה התקשתה ליישם זאת בשל מיעוט משאבים. לפיכך נאלצה להשליך את כל יהבה על תעמולה למען נחיצות ההולדה – תעמולה שבסופו של דבר לא הניבה תוצאות.
התנהלותם של קברניטי היישוב, אומרת רוזנברג־פרידמן, הייתה רוויית סתירות פנימיות. "מצד אחד הם שאפו לרוב יהודי, מה שחייב ילודה גבוהה, ומצד שני רצו ליצור חברה מודרנית – בעוד משפחה מרובת ילדים נתפסה כפרימיטיבית. השאיפה לא הייתה ל'פריון בלתי מרוסן', אלא ליצירת נורמה של ארבעה ילדים למשפחה. לאור זאת היה צורך במהלך כפול, עידוד ילודה לצד הגבלתה. פרדוקס נוסף הוא שההנהגה ביקשה לעודד ילודה אשכנזית, ולהוביל תכנון משפחה וצמצום ילודה בקרב המזרחים. לפיכך היא דיברה בשני קולות במקביל".
הירידה בשיעור הילודה נמשכה גם בשנות החמישים, אלא שאז הגיעו גלי עלייה גדולים שהכפילו את מספר היהודים בארץ. "המשפחות הרבות שהגיעו לכאן, וחלקן היו מרובות ילדים, 'הסוו' את מיעוט הילודה. מעניין שדווקא בראשית שנות השישים, בדיוק כשהגלולה למניעת היריון נכנסה לשימוש, אנחנו רואים עלייה בילודה במדינת ישראל. היום שיעור הילודה כאן הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי. זה קשור לשיפור בתחושת הביטחון – גם הכלכלי וגם הפיזי. הדבר ניכר במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, אז שיעור הילודה הלך וגדל".
בשורה התחתונה, פרס הילודה ופעולות "הוועדה לבעיות הילודה" השפיעו פחות ממציאות החיים.
"עם כל הכבוד לצו הלאומי ואפילו לצו הדתי, זוגות לא נותנים שייכנסו להם לרחם. לאנשים יש שיקולי הישרדות משלהם. ראיינתי ניצולות שואה, והן סיפרו לי שהן מיהרו אומנם להביא ילדים לעולם עם תום המלחמה, אך נטו ללדת רק ילד אחד או שניים. הנשים האלה הודו בכנות שהמחשבה הבסיסית שלהן הייתה 'קל יותר לברוח עם שניים מאשר עם שמונה'. עבור שורדות שואה, זה היה הלך רוח טבעי. גם כשאין כסף כדי לתת לילד פת לחם – זה יצר הישרדותי".
כדי לבלום את הירידה בפריון הוקמה "הוועדה לבעיות הילודה". התוכנית שנרקמה הייתה לעודד את הילודה באמצעות תמריצים כלכליים, אבל הוועדה התקשתה ליישם זאת בשל מיעוט משאבים. לפיכך נאלצה להשליך את כל יהבה על תעמולה למען נחיצות ההולדה – תעמולה שבסופו של דבר לא הניבה תוצאות
לזקן עצמו וליחסו אל סוגיית הילודה הקדישה רוזנברג־פרידמן מאמר שהתפרסם בכתב־העת Middle Eastern Studies, תחת הכותרת "דוד בן־גוריון ו'האיום הדמוגרפי': גישה דואליסטית לנטליזם". "הילודה הייתה רכיב מרכזי בתפיסתו של בן־גוריון את האישה ואת תפקידה בחברה הלאומית", היא אומרת. "בשונה מגישות פמיניסטיות, הגורסות כי הילודה על היבטיה השונים היא מעניינה של האישה וקשורה בזכות האישה על גופה, בן־גוריון ראה באמהותה את תפקידה החשוב במאבק הלאומי, ודגל בהלאמת האמהוּת. את הילודה ראה כחלק מייעודה הלאומי של האישה. העצמת האמהות ניצבה למול תפיסתו את החברה החדשה כשוויונית מבחינה מגדרית – גישה שהביאה למשל לדרישתו לקבוע חובת גיוס נשים לצה"ל. מהלך כזה עשוי היה להסיט נשים מייעודן הלאומי, למשל בשל דחייתה של הקמת המשפחה".
ב־25 בינואר של שנת 1960 הופיעה בעיתון הצופה ידיעה תחת הכותרת הלקונית "בוטל פרס ילודה". בגוף הידיעה הוסבר שהמענק שייסד בן־גוריון לא יחולק עוד, "בהתחשב עם העובדה שבינתיים הונהג מענק לידה הניתן לכל יולדת, וגמלאות למשפחות מרובות ילדים החל מן הילד הרביעי למשפחה".
הוויכוחים לא תמו, הם רק החליפו נושא – בשלב הבא עלתה על הפרק סוגיית קצבאות הילדים. כשקוראים את שירי ההלל של בן־גוריון לאם היהודייה, אפשר רק לנחש מה הייתה עמדתו בדיון הציבורי של ימינו: "אין יצור חשוב, יקר ונעלה כילוד אנוש. הוא נזר הבריאה, הוא נצח האנושות, הוא עתיד האומה, והטבע גזר שרק האישה יכולה ללדת ילד. זוהי סגולת האם, ברכתה ויקרה. לכל אחד מאיתנו הייתה אם – וכל איש יודע שלא הייתה נפש יקרה, אהובה ונאמנה בחייו כמו האם. עלינו לתת כבוד ויקר לאמהות, ולהעמיד את האישה בתנאים הנוחים והרצויים ביותר כשעליה להיות לאם. עלינו להפחית במידת יכולתנו צער גידול בנים וכאבי־אמהות. לא רק הבן חייב בכבוד האם – אלא המדינה כולה, החברה כולה, חייבת בכבוד האמהות ובזכות האם. היש בחיים דבר נאצל וקדוש כאמהות? אין לעשות שום דבר העלול לפגוע באמהות, ויש לעשות כל המסייע לאמהות ומקל עליה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
