"דור ביפן עומד בפני מוות בודד", הכריזה כותרת כתבה בניו־יורק טיימס ב־2017. הכתב תיאר את חייהם של הקשישים במדינה המבוגרת ביותר בעולם. מתחמי הדיור לזקנים משתרעים על שטחים גדולים של בניינים לבנים זהים, ורוב שוכניהם אינם זוכים לעולם לביקור מן החוץ. פטירתם של רבים מהם מתגלה רק כאשר הריח העולה מהדירה מתחיל להטריד את השכנים. מילה יפנית מיוחדת נטבעה לתיאור המוות הבודד הזה: קוֹדוֹקוּשי. במקרה נודע אחד, השלד של הנפטר נתגלה רק שלוש שנים לאחר פטירתו. שכר הדירה, המיסים והחשבונות הקבועים שולמו בהוראת קבע מחשבון הבנק של הנפטר, והעולם החיצון התעורר לבדוק מה קורה איתו רק כאשר חשבון הבנק התרוקן.
הכפר היפני נגורו התפרסם בשל מאות בובות האדם הגדולות הממלאות את רחובותיו. בכפר גרו בעבר מאות משפחות, אך כיום מתגוררים בו רק 35 קשישים. התושבת הצעירה ביותר בכפר היא צוקימי איאנו, ילידת 1949. היא עברה לכפר כדי לטפל באביה. בזמנה הפנוי היא מכינה בובות ענק כמו־אנושיות, ומפזרת אותם ברחובות הכפר, כדי להפיג את הבדידות.
הילדים הולכים ונעלמים מיפן. נמכרים בה היום יותר חיתולים למבוגרים מאשר חיתולים לתינוקות. זוהי ציביליזציה גוועת: באוניברסיטת טוהוקו שביפן הקימו שעון דיגיטלי, המונה את הזמן שנותר עד למותו של היפני האחרון. ועדה ממשלתית קבעה כבר ב־1989 כי הירידה החריפה בילודה היא סימן לשקיעת הציביליזציה היפנית, ומזכירה את האימפריה הרומית בימיה האחרונים.
חוקרים רבים התנגדו לתיאוריית המפנה הדמוגרפי השני. לטענה הזו הייתה השתמעות שבעיני רבים הייתה מחרידה: אם גישה ערכית חילונית ואנטי־מסורתית מובילה לצניחה בשיעור הילודה אל מתחת לשיעור התחלופה, כל החברות הפרוגרסיביות עתידות בסופו של דבר להיעלם
בכל מדינות המערב, למעט אחת, מתחולל משבר דמוגרפי חריף. ביפן המשבר הזה התחיל לפני כולן, ולכן אפשר ללמוד ממה שקורה בה על עתידו של העולם המערבי. דמוגרפים מדברים על "שיעור התחלופה", כלומר: שיעור הילודה הנחוץ כדי לשמור לאורך זמן על גודל האוכלוסייה. השיעור הזה במדינות המפותחות הוא בערך 2.1 ילדים בממוצע לאישה. אם איש ואישה יולדים שני ילדים, הילדים הללו ממלאים את מקומם בעולם. מכיוון שלדאבון הלב לא כל הילדים מגיעים לבגרות ומולידים ילדים משלהם, הממוצע צריך להיות קצת מעל שני ילדים, כדי שגודל האוכלוסייה יישאר קבוע. מאז שנות השישים, שיעור הפריון ביפן נמוך משיעור התחלופה. בעשורים האחרונים, האישה היפנית מולידה במהלך חייה 1.2־1.5 ילדים בממוצע. במשך זמן מה חיפתה העלייה בתוחלת החיים על הקריסה בילודה, אך מאז 2007 האוכלוסייה ביפן מתכווצת בהתמדה: בכל שנה יש ביפן מאות אלפי אזרחים פחות מאשר בשנה הקודמת.
יפן מבשרת את העתיד הקרוב של המערב כולו, וייתכן מאוד שאת העתיד הלא רחוק של העולם כולו. שיעור הילודה בעולם המערבי היום הוא הנמוך ביותר בהיסטוריה האנושית. באיחוד האירופי, שיעור הפריון הכולל הוא 1.53 ילדים לאישה בממוצע (נכון ל־2019). בשאר מדינות אירופה המצב דומה. בתחילת המאה העשרים, רבע מאוכלוסיית העולם חיה באירופה; היום מדובר על פחות מעשירית. אירופה מנסה לחפות על הירידה בילודה באמצעות קליטת הגירה בקנה מידה גדול, מתוך מחשבה שהמהגרים ימהרו לאמץ את הערכים האירופיים ואת התרבות האירופית. רבים מפקפקים בתחזית הזו, ובכל אופן, כדי לפצות על הצניחה בילודה נחוצה הגירה בהיקף כה עצום, עד ששום מדינה מערבית אינה מעוניינת בו, וספק אם מדינה כלשהי יכולה בכלל לעמוד בו. על כך נוסיף שגם מדינות אחרות בעולם סובלות מירידה דמוגרפית, כך שהמקורות הפוטנציאליים להגירה עתידים גם הם להידלדל.
גם אסיה סובלת מתופעה דומה של ירידה בילודה. בסין נהגה מדיניות נוקשה של הגבלת ילודה, וכאשר ההנהגה הסינית ניסתה לסגת ממנה, היא גילתה שהאוכלוסייה כבר לא כל כך מעוניינת בילדים. בדרום־קוריאה נרשם שיעור הפריון הנמוך בעולם: 0.84 ילדים לאישה בממוצע (נכון לשנת 2020). מבין יבשות העולם, רק באפריקה יש שיעור ילודה גבוה יחסית. ההיסטוריה מלמדת שעם חשיפתה הגוברת של אפריקה לציביליזציה המערבית, יש לשער שגם הילודה בה תרד מאוד. אם אכן כך יקרה, תרד מהפרק האפשרות התיאורטית של הגירה המונית כפתרון למערב המזדקן.
בזבוז של קוצב לב
לפי מחקר שהתפרסם ב־2020 בכתב העת הרפואי היוקרתי הלאנסט, אוכלוסיית העולם תצמח בקצב איטי הרבה יותר ממה שצפו עד כה, וב־2064 היא צפויה להתחיל להתכווץ – לראשונה בהיסטוריה המודרנית. מחברי המחקר גורסים שבשנת 2100 צפויים לחיות בעולם 8.8 מיליארד איש; 2 מיליארדים פחות לעומת תחזיות קודמות של האו"ם. לפי תרחישים אחרים, המספר יהיה נמוך עוד יותר. במדינות כמו סין, יפן, איטליה וספרד האוכלוסייה צפויה להצטמצם במחצית, במהלך שמונים השנים הבאות. בסוף המאה ה־21 יחיו בעולם 2.4 מיליארד אנשים בני 65 ומעלה, ורק 1.7 מיליארד בני עשרים ומטה.
כשפרצה מגפת הקורונה, מומחים חזו זינוק בילודה, "בייבי בום" חדש, כפי שראינו בזמן משברים עולמיים קודמים. למעשה, התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין. הקורונה הביאה לירידה עולמית בילודה, וזו פגעה במיוחד באזורים שבהם ממילא אין הרבה ילדים. שיעור הילודה בספרד ובאיטליה ירד בשנת 2020 ב־20 אחוז. מספר התינוקות שנולדו בצרפת היה הנמוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, אף שהאוכלוסייה גדולה הרבה יותר.
מאז ימי המגפה השחורה לא עבר העולם משבר דמוגרפי, שבו ירד מספרם של בני האדם בעולם לאורך זמן. המגפה ההיא הביאה למאה שנים של קריסה דמוגרפית, החל מאמצע המאה ה־14. כפרים ננטשו, שדות מעובדים נכבשו בידי הטבע הפראי, עשבים עלו ברחובות פריז וזאבים חזרו לשוטט בפרבריה ולתקוף את התושבים המעטים שנותרו.
חוגים פרוגרסיביים מדברים היום על הצורך לצמצם את הילודה, כדי להפחית את הלחץ על משאביו של כדור הארץ. טענות מעין אלו, כי הריבוי הטבעי של בני האדם יביא למחסור חמור במשאבים ולקטסטרופה כוללת – נשמעות מאז ימיו של תומס מלתוס, בסוף המאה ה־18, והופרכו מאז בעקביות. הטכנולוגיה תמיד התקדמה מהר יותר מאשר הילודה, והתמודדה היטב עם הבעיות שהולידה צפיפות האוכלוסין.
ובכל זאת, נשמעת הטענה שאולי בנסיבות המאה ה־21, ירידה דמוגרפית כזו אינה רעיון רע. הרי כדור הארץ שלנו צפוף למדי. מה רע בכך שיהיה קצת פחות צפוף? הבעיה העיקרית היא שירידה בגודל האוכלוסייה בגלל חוסר ילודה משנה את היחס בין צעירים לזקנים באוכלוסייה. בכל חברה אנושית שהכרנו היו המון ילדים, הרבה מבוגרים ומעט זקנים. הפירמידה הדמוגרפית הזו עומדת להתהפך. אנו מתקרבים לחברה שחלוקת הגילים בה חסרת תקדים בתולדות האנושות. ההחלטה ללדת ילד היא עניינם הפרטי של איש ואישה, וכך עליה להישאר. אך כשיותר ויותר צעירים וצעירות מחליטים לא ללדת ילדים, יש להחלטה הזו השפעה גורלית על החברה שאנו חיים בה.
לא בטוח שאפילו המדיניות הנוקשה של הגבלת הילודה בסין הקומוניסטית במאה ה־20 נחלה הצלחה: הילודה ירדה בתלילות – אך לא יותר משירדה הילודה בטאיוואן, שכנתה הקפיטליסטית. שיעור הילודה נובע מרבדים עמוקים יותר של הקיום האנושי
הכלכלן צ'רלס ג'ונס הראה שגידול באוכלוסייה הכרחי לצמיחה כלכלית. בין השאר, הצעירים מובילים את המגזרים החדשניים של הכלכלה. הם רעבים להצלחות ומחפשים פריצות דרך. במדינות מזדקנות, שבהן נבלמה הילודה, יש גם האטה בצמיחה. משקיע ההייטק הישראלי מייקל אייזנברג כתב בכתב העת "השילוח": "בהחלט ייתכן שכבר כיום יש קשר בין שיעור הילודה הגבוה בישראל (הגבוה ביותר מבין מדינות ה־OECD) לבין החדשות על הגידול ביצוא, בזכות ענף ההייטק".
דמוגרפים חוזים שבעוד כשלושים שנה יהיה באירופה פנסיונר אחד כנגד כל שני מבוגרים בגיל העבודה. השיעור הזה כפול משיעור הזקנים באירופה היום, שגם הוא גבוה מאוד. זהו מצב חסר תקדים, והחברה האירופית לא תוכל אז לממן את התמיכה החברתית והרפואית הנחוצה לכל כך הרבה קשישים. מערכות הרווחה הממשלתיות נסמכות על המיסים שמשלמים באופן שוטף העובדים הצעירים, כדי לממן את הטיפול בזקנים, שכבר אינם עובדים. ללא צעירים שיפרנסו את סביהם, שיממנו במיסיהם את עלויות הטיפול הרפואי בהם ושבמידת הצורך יגנו עליהם בשירות צבאי, אירופה עומדת בפני סכנה של קריסה כלכלית, חברתית ומדינית.
לנוכח העובדות הללו, כתב החוקר הנודע ג'ארד דיימונד בספרו "העולם עד אתמול": "יש מקום לתהות אם אנחנו שבים לעולם שבו נצטרך לשוב ולשקול את הברירות בנוגע לסיום החיים שעומדות לפני החברות המסורתיות – כגון עזרה להתאבדות, עידוד להתאבדות והמתת חסד. בכתיבת המילים האלה אני ודאי לא ממליץ על הברירות האלה; תחת זאת, אני רואה את השכיחות הגדלה שבה מחוקקים ובתי משפט דנים בצעדים האלה, מבצעים אותם ומתווכחים עליהם".
האם דיימונד הגזים? העיתונאי שלמה פפירבלט דיווח באתר הארץ ש־40 אחוזים מתושבי בלגיה תומכים בהפסקת המימון הציבורי לטיפולים רפואיים מצילי חיים בקשישים בני 85 ומעלה. בהולנד השכנה כבר הפסיקו להשתיל קוצבי לב אצל בני 75 ומעלה. אחת ממנהיגות מפלגת הירוקים בהולנד הכריזה כי מפלגתה תדרוש לצמצם עוד יותר טיפולים רפואיים במימון המדינה החל מגיל 70.
הטעות של הרומאים
למה זה קורה? לאן נעלמו הילדים? הסבר מקובל מאוד תולה את הקריסה בילודה בגורמים כלכליים: גידול הילדים התייקר, המשכורות ירדו, שעות העבודה התארכו, וממילא קשה יותר לגדל ילדים. כאשר שואלים גברים צעירים ונשים צעירות בעולם המערבי למה אין להם ילדים, זו בדרך כלל התשובה. ההסבר הזה רווח גם בפיהם של אנשי השמאל הכלכלי, שתולים את הקריסה הדמוגרפית בחוליי הקפיטליזם. הירידה החריפה בילודה ביפן הקדימה את יתר העולם המערבי, לפי הגישה הזו, בגלל המשבר הכלכלי החריף ביפן מאז שנות התשעים, שגם הוא הקדים את משברי המערב. לדעתם, המענה הוא קיצור שעות העבודה ומדיניות רווחה נדיבה, בעיקר בקצבאות ילדים ובחינוך ממשלתי לגיל הרך.
הבעיה בהסבר הזה היא שהנתונים פשוט לא מסתדרים. המשבר הכלכלי הממושך ביפן פרץ ב־1989; הקריסה בילודה היפנית החלה כבר בשנות השישים, שנים רבות לפני כן. באופן כללי, אפשר אומנם לראות בעולם המערבי ירידה בילודה, בשנים קשות מבחינה כלכלית. הבעיה היא, שהירידה בילודה נמשכת גם בשנים מצוינות מבחינה כלכלית.
האם מתן קצבאות וסבסוד שירותים הוא הפתרון? שיעור הפריון הכולל בשוודיה ובדנמרק הסוציאל־דמוקרטיות, עם מדיניות הרווחה הנדיבה מאוד שלהן (הרבה יותר נדיבה מאשר בישראל) הוא 1.7 ילדים לאישה בממוצע (נכון לשנת 2019). בארצות הברית הקפיטליסטית השיעור זהה. קשה לראות כאן השפעה כלשהי של המדיניות הממשלתית.
בספרו "המרד נגד הגלובליזציה" המליץ העיתונאי נדב אייל על מדיניות רווחה ממשלתית כמענה מסוים למשבר הילודה, אך הוא עצמו הראה היטב שלממשלות אין השפעה רבה על הילודה במדינותיהן. אחרי מלחמת העולם השנייה, ניסו היפנים להפחית את מספר הילדים, כדי להקל על השיקום מהמלחמה. הניסיון כשל, ויפן התנסתה בבייבי בום אדיר (וקצר). היום מנסה ממשלת יפן להעלות את הילודה בכל דרך, ונכשלת באותה מידה. האימפריה הרומית התמודדה במשך מאות שנים עם שיעור ילודה נמוך, ויש הקושרים זאת לנפילתה: בהעדר חיילים רומאים, האימפריה נאלצה לשלם לשבטים גרמאנים שיילחמו במקומה, ואלו השתלטו בסופו של דבר על האימפריה. הקיסרים ניסו להעלות את הילודה על ידי קצבאות נדיבות להורי ילדים וסנקציות על חשוכי ילדים – ללא כל הצלחה. לא בטוח שאפילו המדיניות הנוקשה של הגבלת הילודה בסין הקומוניסטית במאה ה־20 נחלה הצלחה: הילודה בסין אומנם ירדה בתלילות – אך לא יותר ממה שירדה הילודה בטאיוואן, שכנתה הקפיטליסטית. לצעדים ממשלתיים יש השפעה קטנה בלבד על שיעור הילודה, שכן זו נובעת מרבדים עמוקים יותר של הקיום האנושי.
אין לפקפק בכנותם של הצעירים המצהירים שאינם מולידים ילדים בגלל העלות הכלכלית הכבדה. כל הורה יודע שלגידול ילדים יש מחירים רבים, שאחד מהם – אם כי לא הקשה ביותר – הוא המחיר הכלכלי. אך יש לזכור שסביהם של הצעירים העכשוויים חיו בתנאים כלכליים קשים הרבה יותר, ובכל זאת הולידו וגידלו ילדים רבים. מבחינה סובייקטיבית, צעירים מרגישים שהנטל הכלכלי הוא שגורם להם לוותר על הולדת ילדים. אך ברקע עומד שינוי תרבותי עמוק, המכתיב את סדר העדיפויות. בדורות קודמים, אנשים היו מוכנים להקריב קורבנות עצומים כדי לזכות בילדים. במאה ה־21, ירידה מתונה באיכות החיים נראית קורבן כבד מדי עבור הזכות להוליד ילד ולגדלו. בעולם היפר־אינדיבידואליסטי, הממוקד באופן אובססיבי ברמת החיים של כל יחיד, ילדים הפכו ממשאת נפש לנטל.
לפני כמה שנים טיילנו באירופה עם עוד משפחה מקרובינו. לכל אחד מאיתנו היו ארבעה ילדים. במקומות מסוימים בישראל אנחנו נחשבים כמעט למשפחה חשֹוכת ילדים. שם, באירופה, עצרו אותנו אנשים וביקשו להצטלם איתנו, כי מעולם לא ראו כל כך הרבה ילדים מרוכזים בשתי משפחות
בניסוח שונה מעט, שהציעה הכלכלנית אליסיה אדסרה מאוניברסיטת פרינסטון, אפשר לטעון שמגבלות כלכליות משפיעות בכל דור על הילודה, אך השאלה החשובה היא מה רמת הילודה שנתונה כנקודת מוצא. לפי הניסוח הזה, גורמים חומריים עוזרים לנו להבין למה לאנשים יש פחות ילדים משהיו רוצים, בעוד הסברים תרבותיים וערכיים מסבירים למה מראש הם רוצים מעט מאוד ילדים.
ככל שמדגישים יותר את הממד האינדיבידואלי שבחיי המשפחה, כך מסתבר שיותר נישואין יתפרקו (וזו תופעה ותיקה למדי), וכן שיותר ויותר גברים ונשים יבחרו כלל לא להינשא (וזו תופעה חדשה יחסית). הירידה בשיעור הילודה יכולה להיות קשורה לירידה בשיעור הנישואין, ולעלייה בשיעור הגירושין. קשה לגדל ילדים רבים במשפחה חד־הורית, ולכן אישה שלא התחתנה, או שהתגרשה, תלד בדרך כלל פחות. יש הטוענים שהחשש הזה מנקר במוחה של אם גם בזמן שהיא נשואה; שהרי הנישואין הפכו להיות מאוד לא יציבים. ירידת המשפחה המסורתית מלווה בהכרח בירידה בילודה.
להעצמת האינדיבידואליזם יש גם השלכות ישירות יותר לגבי הילודה, בלי קשר לערעור מוסד הנישואין. ככל שמדגישים יותר את חירות הפרט, את זכויותיו ואת הנאותיו, כערך יחיד ובלעדי, בולטת יותר העובדה שילדים מגבילים מאוד את כל אלו. אם הנתון הבסיסי אינו המשפחה אלא היחיד, הרי יחידים רבים מהססים להגביל את חירותם על ידי כבילתם לילדים.
מחקרים עכשוויים טוענים שאין תמיד קשר מובהק בין הולדת ילדים לבין אושר אישי. נשים הופכות מאושרות יותר עם לידת ילדן הראשון, אך בכל הנוגע לילדים נוספים, ועבור אבותיהם של הילדים הללו, הממצאים אינם כה ברורים. ואכן, גם היום מעטות יחסית הנשים במערב שאינן יולדות כלל; אך זוגות רבים מסתפקים בילד אחד, שכנראה מספק את הצורך הרגשי שלהם באושר אישי. לצד זאת, חברות דתיות ומסורתיות מזכירות לנו שאושר אישי אינו הכול בחיים; ביהדות, "פרו ורבו" אינו רק ברכה, אלא גם מצווה מחייבת. מעבר לכך, יש לזכור שהאושר הזה נמדד במחקרים במסגרת החברה המערבית העכשווית: חברה אינדיבידואליסטית במידה קיצונית, שמלמדת את חבריה לצפות להישגים אישיים, בעיקר בתחום הקריירה והרכוש, ולמדוד את עצמם בעיקר לאור ההישגים הפרטיים הללו. האושר שנשים וגברים מצאו בילדיהם לאורך ההיסטוריה היה קשור במערך מורכב של אמונות וערכים: בשאיפה להמשכיות, בתחושת האחריות למורשת האבות, באמונה דתית, ובידיעה עמוקה שאדם נמדד באהבה שהותיר אחריו, ולא בנכסים שיוזכרו בצוואתו. החברות המערביות של המאה ה־21 אינן שותפות למכלול הערכים הזה. אין זה פלא שבחברות הללו הרבה ילדים אינם מוסיפים הרבה אושר, ואין זה פלא שבחברות הללו אכן אין הרבה ילדים.
צמצום הפערים לא הועיל
ניסוח שיטתי לתופעה הזו נוכל למצוא בתיאוריה של "המפנה הדמוגרפי השני". את המושג "המפנה הדמוגרפי" טבע ב־1929 הדמוגרף האמריקני וורן תומפסון, לתיאור הירידה בפריון במדינות המפותחות. התיאוריה של "המפנה הדמוגרפי" הסבירה ששיעור הפריון הגבוה בחברות טרום־מודרניות היה קשור בשיעור התמותה הגבוה של תינוקות וילדים. נשים הולידו ילדים רבים, בידיעה שרק חלק מהם יזכו להגיע לבגרות. הטכנולוגיה המודרנית מביאה לירידה חדה בתמותת תינוקות, על ידי עלייה חדה באספקת המזון, שיפור התנאים הסניטריים והתקדמות הרפואה. הירידה בתמותת התינוקות, בשילוב עם פריון גבוה, מביאים לזינוק דמוגרפי. אך בשלב הבא החברות המתקדמות חוות גם ירידה בילודה, כך שאותן חברות חוזרות לאיזון דמוגרפי, ושומרות פחות או יותר על גודל אוכלוסייה קבוע. הגורם העיקרי לירידה בפריון אינו טכנולוגיות חדישות למניעת הריון: ירידה משמעותית בילודה הופיעה באירופה החל מסוף המאה ה־19, הרבה לפני שפותחו אמצעים יעילים ונוחים למניעת הריון. הירידה בפריון נובעת בעיקרה משינוי ברצונות ההורים, ולא משינוי באפשרות הטכנית לממש את הרצונות הללו.
תיאוריית "המפנה הדמוגרפי" חזתה שעם תום שלבי ההתפתחות הללו יגיע העולם המפותח למצב יציב ולגודל אוכלוסייה קבוע פחות או יותר, כאשר הן התמותה והן הילודה ייוותרו ברמה נמוכה ויציבה. אך בשנות השבעים והשמונים החלה להתגלות במדינות מפותחות ירידה נוספת בילודה, שתיאוריית "המפנה הדמוגרפי" לא חזתה. הילודה ירדה מתחת לשיעור התחלופה, השומר על גודל אוכלוסייה קבוע. שני חוקרים הולנדים, רון לסטגה ודיק ון דה־קה, הציעו השלמה לתיאוריה הזו, וקבעו שהעולם המערבי החל לעבור "מפנה דמוגרפי שני". המפנה הזה מוביל לירידה מתמשכת בילודה, אל מתחת לשיעור התחלופה.
התיאוריה הזו מייחסת מקום מרכזי לגורמים רעיוניים ואידיאולוגיים. העולם המערבי אימץ תרבות אינדיבידואליסטית מוקצנת, וזו החלה לשנות באופן עמוק את מבנה המשפחה ואת דפוסי הילודה. בחברה דתית, מסורתית ושמרנית אדם רוצה להיות שייך למשפחה גדולה; בחברה פרוגרסיבית המנוכרת לדת, שאיפותיו יהיו לעתים קרובות שונות מאוד. רבים מעדיפים להתמקד במימוש עצמי ובקריירה אישית, ואינם חפצים ביותר מילד אחד, לכל היותר. החוקרים ההולנדים חזו את המשך הירידה בשיעור הנישואין, את צמיחתן של חלופות גמישות למשפחה המסורתית, וירידה נוספת בפריון.
חוקרים רבים התנגדו בתוקף לתיאוריה הזו, ולא רק מסיבות מחקריות צרופות. לטענה הזו הייתה השתמעות רעיונית ברורה, שבעיני רבים הייתה מחרידה: עלה ממנה שהחברה הפרוגרסיבית המודרנית אינה בת קיימא לטווח הרחוק. אם גישה ערכית חילונית ואנטי־מסורתית מובילה לצניחה מתמשכת ועקבית בשיעור הילודה אל הרבה מתחת לשיעור התחלופה, אזי כל החברות הפרוגרסיביות של המערב עתידות בסופו של דבר להיעלם.
בשנים הבאות, הוצעו שלוש חלופות לתיאוריית "המפנה הדמוגרפי השני". שלושתן ניסו להוכיח שהירידה בשיעור הפריון היא תופעה זמנית בלבד, וכי החברה המערבית המתקדמת עתידה להתגבר עליה במהרה. התיאוריה החלופית הראשונה גרסה שהירידה בשיעור הילודה היא מדומה, ומבטאת רק דחייה של הולדת הילדים לשלב מאוחר יותר בחיים. תוחלת החיים הארוכה והרצון לפתח קריירה מקצועית מובילים נשים לדחות את הולדת הילדים בכמה שנים. הנשים הללו ילדו בסופו של דבר אותו מספר ילדים כמו אמותיהן, אלא שזה יקרה מאוחר יותר. ההחלטה הזו מובילה לירידה פתאומית במספר הילדים בחברה כולה, אך זה עתיד להתאזן במהרה, כשבנות הדור הרלוונטי יגיעו לשנות השלושים והארבעים של חייהן. התיאוריה הזו הופרכה, כאשר הוכח שהירידה בילודה נמשכת כבר כמה עשורים, ומבטאת ירידה ברורה במספר הילדים שהאישה הממוצעת יולדת במשך כל חייה.
התיאוריה החלופית השנייה טענה שהילודה הנמוכה מאוד מבטאת רק שלב ביניים בהתפתחות חברת השפע המערבית. עלייה נוספת ברמת השגשוג תאפשר לאנשים ולנשים לשלב גידול ילדים בהגשמת רצונות אישיים אחרים, ותביא לעלייה מחודשת בפריון. התיאוריה החלופית השלישית התמקדה בשוויון המגדרי. לפי התיאוריה הזו, גם לאחר שנשים החלו לצאת לשוק העבודה ולפתח קריירה עצמאית, עדיין חלק ניכר מנטל הטיפול בבית ובמשפחה נופל עליהן. התוצאה היא שנשים יולדות פחות ילדים, כדי שיוכלו לעמוד בנטל "המשמרת השנייה" הזו. לפי התיאוריה הזו, התקדמות בשוויון המגדרי והעצמת השותפות השווה בין נשים לגברים בטיפול בילדים, יביאו לעלייה מחודשת בילודה.
אירופה מנסה לחפות על הירידה בילודה באמצעות קליטת הגירה, ובמחשבה שהמהגרים ימהרו לאמץ את הערכים האירופיים. רבים מפקפקים בתחזית הזו, וכדי לפצות על הצניחה בילודה נחוצה הגירה בהיקף עצום, ששום מדינה מערבית אינה מעוניינת בו, וספק אם מדינה כלשהי יכולה בכלל לעמוד בו
הן התיאוריה החלופית השנייה והן זו השלישית הציעו שהמשך התנועה בכיוון הפרוגרסיבי יפתור את הבעיה. אך גם שתי התיאוריות הללו הופרכו במהלך השנים שעברו מאז ניסוחן. עלייה בשגשוג וברווחה ועלייה בשוויון המגדרי לא הביאו לעלייה בפריון. בעשור השני של המאה ה־20 המשיכה הירידה הכללית בפריון העולמי, כולל במדינות המפותחות והשוויוניות ביותר, כמו בסקנדינביה.
הפירמידה כבר הפוכה
השערות בנוגע לעתיד הרחוק חורגות מתחומה של תיאוריית המפנה השני, אך אין להניח שהשקיעה הדמוגרפית הקיצונית תוביל להכחדת האנושות. גם בתוך המערב העשיר, תת־חברות שמרניות ודתיות מקיימות שיעור פריון גבוה יותר, ואלו כנראה ישרדו ואף ישגשגו בעתיד. "הדתיים יירשו את הארץ", סיכם בצער החוקר הקנדי האתאיסט אריק קאופמן. עם זאת, אין ספק שהירידה הקיצונית בילודה עומדת להביא לעולם כמה עשורים לפחות של טלטלה חברתית וכלכלית, שהיא חסרת תקדים באופייה ואולי גם בעוצמתה.
מה אפשר לעשות? האם יש דרך למנוע את המשבר? עבור כמה מדינות, זה כנראה כבר מאוחר מדי. מדינה כמו יפן שעברה כבר שלושה דורות של ילודה נמוכה מאוד, תתקשה להיחלץ מהמשבר הדמוגרפי, פשוט כי כבר אין בה מספיק צעירים וצעירות בגיל הפריון. אפילו אם כל צעירי יפן יחליטו שהם רוצים ילדים רבים, עדיין בעוד עשרים שנה הפירמידה הדמוגרפית ביפן תהיה הפוכה, ואיש לא יודע איך יתמודדו עם המצב הזה הכלכלה ומערכת הרווחה היפניות.
מדינות אחרות במערב ששקעו למשבר דמוגרפי חריף רק בשנים האחרונות, יכולות עדיין להיחלץ ממנו. אך כיוון ששורש הבעיה הוא ערכי ולא כלכלי, גם הפתרון יהיה חייב לכלול שינוי משמעותי בכיוון הערכי. מאז מלחמת העולם השנייה התמסר העולם המערבי לניסוי אדיר ממדים בחברה פרוגרסיבית, חילונית מאוד והיפר־אינדיבידואלית. בספרי "מכים שורשים" תיארתי את הרעיונות שמאחורי המהלך הזה, וגם חלק מתוצאותיו. תמציתו היא ההנחה שזהות קולקטיבית היא כלא דכאני, שתחושת שייכות למסורת, למשפחה ולקהילה היא הסללה ערמומית, שאדם צריך להיות לגמרי חופשי, גם אם זה אומר להיות לגמרי לבד.
את התוצאה של כל זה אנו רואים היום בעינינו: אנשים ונשים שאינם חשים כל שייכות למשפחה המצומצמת והמורחבת, למסורת אבותיהם ואמותיהם, לקהילתם ולעמם, אינם רואים ערך רב בהמשכיות של כל אלו לדורות הבאים. הם אינם מוצאים הרבה משמעות או אושר רב בגידול ילדים. האם השינוי הזה אכן מביא לאושר נינוח של היחידים? העלייה החריפה בשכיחותן של הפרעות חרדה ודיכאון בשנים האחרונות, מלמדת אחרת. האם כל זה יכול להשתנות? האם נראה בעולם המערבי התעוררות מחודשת בכיוון הדתי, המסורתי והלאומי? נוכל למצוא בהיסטוריה כמה מפנים כאלו, אך זה ידרוש שינוי תרבותי חריף מאוד.
המשפחה הישראלית נמצאת כיום במצב טוב הרבה יותר מזה של המשפחה המערבית הממוצעת. אך ברוב התחומים, המגמה בישראל זהה. גם בישראל אנו רואים ירידה מתמשכת בשיעור הנישואין, ועלייה בשיעור הגירושין ובשיעור הילדים הגדלים במשפחות חד־הוריות. לצד זאת, יש נתון אחד המפתיע לטובה: הילודה בישראל. בזמן שבכל העולם המערבי קורסת הילודה, בישראל היא עולה בעשרים השנים האחרונות, ודווקא אצל היהודים. שיעור הפריון הכולל בישראל הוא כשלושה ילדים בממוצע, מה שמציב את ישראל בבדידות זוהרת בצמרת מדינות ה־OECD בתחום הילודה. ישראל השמרנית, הלאומית והמסורתית הרבה יותר ממדינות המערב האחרות שומרת גם על ילודה גבוהה יותר – ולא רק אצל החרדים או הדתיים.
חוקרים וכותבים ברחבי העולם משתאים לנוכח הייחודיות של ישראל. הם מדברים על מדינת ישראל כדוגמה לחברה שמצליחה לשמר זהות לאומית, זיקה חיובית לדת ולמסורת ותודעת שיתוף ואחריות, גם במאה ה־21. הסופר והעיתונאי רוס דות'ט כתב בהתפעלות על ישראל כעל "המבצר האחרון של לאומיות בנוסח המאה ה־19… צירוף של ילודה גבוהה, דתיות יציבה ומיומנות טכנולוגית". יש כאן התכה של יסודות בריאים ואיתנים במסורתנו היהודית עם ההתנסות הישראלית הייחודית.
לפני כמה שנים טיילנו באירופה עם עוד משפחה מקרובינו. לכל אחד מאיתנו היו ארבעה ילדים. במקומות מסוימים בישראל אנחנו נחשבים כמעט למשפחה חשֹוכת ילדים. שם, באירופה, עצרו אותנו אנשים וביקשו להצטלם איתנו, כי מעולם לא ראו כל כך הרבה ילדים מרוכזים בשתי משפחות.
נחזור ונציין שההחלטה ללדת ילדים היא החלטה משפחתית פרטית ואישית, שתלויה בהרבה גורמים, וגם בברכת שמים. גם אלו שרוצים ילדים לא תמיד זוכים להם, לדאבון הלב. אך כשאנו מתבוננים בחברה כמכלול, אנו יכולים לומר שחברה שאין בה ילדים – אין לה גם עתיד, וחברה שאוהבת ילדים היא חברה המאמינה בעתידהּ. אני שמח להיות שייך לחברה כזאת; אך ישראל איננה אי – לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה מדינית ולא מבחינה תרבותית. הבעיות שהעולם המערבי מתמודד עמן ישפיעו מאוד גם עלינו. כדי להתמודד עם הבעיות הללו, צריך להכיר בהן ולהכיר אותן.
צריך לדעת שאירופה של הדור הבא תהיה שונה מאוד מאירופה שהכרנו. רבים חוזים לאירופה שקיעה כלכלית ומדינית, בהיעדרו של דור צעיר שייכנס לנעליים הגדולות של אבותיו. נראה באירופה בדור הבא גם יותר ויותר מהגרים ובני מהגרים מוסלמים, ואף לזה יהיו כמובן השלכות. לא פחות משמעותי, הוא הלקח התרבותי והערכי: ישראל אינה חסינה מההשפעות התרבותיות שמערערות את העולם המערבי. כשאנו נפגשים בערכים הללו, עלינו להיות מודעים למחיר העצום שהם גובים מעמי המערב. בחדר העבודה שלי תלויה התפילה העתיקה מספר תהילים: "יברכך ה' מציון, וראה בטוב ירושלים, כל ימי חייך. וראה בנים לבניך, שלום על ישראל". יותר מאשר בכל תקופה אחרת, צריך היום להתפלל לא רק על השלום, אלא גם על בני בנים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
