"ישנתי במזווה, על מיטה מתקפלת לקיר. זה מה שהיה לי בית"

היה מסובך, הוא אומר על התקופה המזעזעת ההיא. מסובך. הוא נולד בטרנסילבניה שמונה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שביעי מתשעה אחים – חלקם נולדו באוקראינה, מולדתה של האם צ'רנה רוחל, חלקם ברומניה, בית גידולו של האב, משה מנחם. היום זה רק אני ואחות אחת, נאנח יחזקאל.

על חנות הטקסטיל של אביו באנינוסה הוא רק שמע סיפורים. הוא עצמו זוכר את האב כמלמד בכפר לופין, משם לקחו אותם לגטו. "הרומנים לקחו אותנו, עוד לא הנאצים. הייתי ילד קטן, לא הייתי בתמונה לאן הולכים, משום שגם ההורים לא היו בתמונה". הגטו בנאלץ' היה מעין ארמון ישן שבו שוכנו עשרות משפחות יהודיות גדולות. לכל אדם הוקצה שטח ברוחב ארבעים סנטימטרים לשינה. השירותים היו בחוץ: סככת עץ עם עשרה מקומות ישיבה בסך הכול.

המצב החמיר עוד יותר כשהמשפחות הועברו לטירה אחרת, בכפר איליה. יחזקאל זוכר "שני בניינים וחצר גדולה שבה היינו חופשיים". הוא היה הולך עם ההורים לנהר, קופץ לתוכו אף שלא ידע לשחות. "החיים לא היו שווים כלום", הוא מסביר. הרעב היה הדאגה הגדולה ביותר. עומס, צפיפות – בסדר. אבל איך אפשר לא לאכול? אז הוא וחבריו כרתו ענפים, הרכיבו חכות וירדו לנהר לתפוס דגים. יחזקאל הלך לצד הדרך כדי להתפנות, ובשובו הופתע לראות את חבריו בוהים בכביש בפנים מובסות. התברר שכמה ילדים מהכפר גזלו מידיהם את החכות. אף שהיה צולע מלידה, יחזקאל הזועם החל ללכת אחריהם בנחישות. קריאות האזהרה מצד החברים לא הועילו. "יצאתי מדעתי", הוא אומר. "לא היה אכפת לי כלום. הגעתי לחצר שלהם, צועד כמו משוגע, דוחף את אחד הילדים ונכנס". רק כשעמד במרכז החצר, שאל את עצמו: נו, יחזקאל, מה עכשיו?

יום אחד הודיעו שהם עוברים למחנה אחר, בגרמניה. "ידענו כבר על ההשמדה, היה בכי גדול. בלילה שמענו דפיקות בדלת. אבא הבין שהגיע הרגע, והעיר אותנו שנתלבש". אלא שמהצד השני עמד חבר  מהגטו: "הוא נופל על אבא שלי ומחבק אותו: 'ניצלנו! ניצלנו!'"

אישה שישבה שם וחלבה כבשה, החלה צועקת לעברו. יחזקאל לא עמד במתח ופרץ בבכי. "היא רצה אליי, תפסה אותי בידיים, ואני בבכי מספר לה שהילדים שלה לקחו לנו חכות". להפתעתו, הגברת צעקה על הילדים, הביאה לו משהו לאכול, דאגה שהחכות יוחזרו לו וגם בירכה אותו. בדרכו חזרה למקום כלאם, פגש בחבריו. "כן, כנראה אני משוגע", אמר להם.

ארבע שנים של חרפת רעב, עבדות ודוחק איום עברו עליהם בגטו, עד שיום אחד הודיעו שהם עוברים למחנה אחר, בגרמניה. האחים הבוגרים כבר נלקחו מזה זמן לעבוד, ויחזקאל נותר עם הוריו ושלושה מאחיו. "ידענו כבר על ההשמדה. היה בכי גדול בכל מקום. אבא סידר לכל ילד משהו לאכול, שניקח איתנו. בלילה שמענו דפיקות בדלת. אבא הבין שהגיע הרגע, והעיר אותנו שנתלבש". אלא שמהצד השני נשמע קול מוכר: כשמשה פתח את הדלת, הוא מצא שם חבר מהגטו. "ההוא נופל עליו ומחבק אותו: 'ניצלנו! ניצלנו!'. אבא לא מבין, והחבר מסביר לו שהגרמנים נכנעו לרוסים".

שני מבני המגורים התרוקנו, והחצר התמלאה בשירה וריקודים. משה מיהר להזכיר לחוגגים שמעבר לגדר שוכן עדיין מחנה של הצבא הגרמני הממורמר, וביקש מכולם להיכנס למבנים ולחגוג שם בצנעה. למחרת התחלפה השמחה בחשש. "אף אחד לא ידע מה עושים. אנחנו חופשיים, ואין לאן ללכת, אין מי שידאג לנו. אין מה לאכול, אין מה לשתות. ויש פחד שהגרמנים יבואו להתנקם".

לאט־לאט הסתגלו המשפחות היהודיות למצב החדש, והחלו לעזוב את הכפר. הבתים שבהן התגוררו לפני המלחמה, התברר, הושכרו זה מכבר לאחרים. בעל הבית של משפחת הרשטיק, שהיה ממוצא גרמני, דווקא דאג לאורך התקופה הזו לשמור על רכושה מפני פורצים ופורעים. מדי פעם היה משה כותב לו מהגטו ומבקש שימכור חפצים מהבית וישלח להם את הכסף. כך התרוקן ביתם, חפץ אחר חפץ. בסופו של דבר גם בעל הבית שלהם ויתר, והשכיר את הנכס לאחרים. "מצאנו מקום אחר, בעיר ארד, שם גרה אחות של אמי".

"נולדתי נכה, והטבע של בני אדם הוא להתייחס לאחד כזה כאילו הוא לא שווה כלום. זה רק נתן לי פוש להתקדם יותר. לא קרה פעם אחת שביקשו ממני לעשות משהו, ואמרתי 'אני לא יכול'. כך נהייתי המהנדס הראשי במפעל של 180 עובדים. סמכו עליי"

מתשעת ילדי הרשטיק נותרו אחרי המלחמה רק ארבעה בנים ושתי בנות. אחד מת עוד בילדותו; "האח הגדול נסע לישיבה, העדיף למות עם גמרא ביד. לא היה שם מספיק אוכל, והוא נפטר. אח נוסף, שלמה, קיבל אישור לעלות ארצה, אבל נתן אותו לאח שלנו שהיה במחנה עבודה והיה בסכנה גדולה יותר". דווקא המחווה הזו עלתה לאח האחר בחייו. הוא עלה לאונייה מפקורה, שניסתה להגיע ארצה אך טובעה בידי צוללת גרמנית.

אחרי המלחמה למד יחזקאל מסגרוּת. את זמנו הפנוי בילה בתנועת בני עקיבא, מטעמה גם קיבל אשרת עלייה בהיותו בן 16. ב־1947 יצא יחד עם אחותו הצעירה לקונסטנצה, ומשם בהפלגה ישירה לקפריסין. "ההנהלה הציונית עשתה הסכם עם האנגלים: אנחנו נלך למחנה בקפריסין בלי שיילחמו איתנו. היינו שם איזה חצי שנה, כשכל אחד עולה בתורו לפי מכסה שאישרו לנו".

התור של האחים הרשטיק הגיע ב־48', מעט לפני קום המדינה. הם הגיעו לבית עולים בקריית־שמואל, ומשם התפצלו. "העולים היו צריכים לחפש לעצמם מקום. למזלנו, שני אחים שלנו כבר היו כאן – שלמה בחיפה ושלום בירושלים. אחרי קום המדינה ההורים הגיעו למאה־שערים, ואחותי הצטרפה אליהם. אבא היה חרדי, ולא רצה שהיא תישאר בבית העולים עם כל הבחורים".

יחזקאל נותר תלוש, ונאלץ לנדוד ממקום למקום. להורים עוד לא היה היכן לגור, גם אצל שלמה לא היה מקום, אז יחזקאל שכר "מקום שינה" אצל משפחה בחיפה: "ישנתי במזווה, על מיטה מתקפלת לקיר. זה מה שהיה לי בית. התחלתי לעבוד שם במסגרות". בהמשך עבר לירושלים, גר במרתף בבית הוריו ועבד בבית החרושת פרידמן בגבעת־שאול. אחד המנהלים שם הקים עם שותפים את חברת התנורים ברג, ולקח את יחזקאל לעבוד איתו.

מתשעת ילדי הרשטיק נותרו אחרי המלחמה רק ארבעה בנים ושתי בנות. אחד מת עוד בילדותו; "האח הגדול נסע לישיבה, העדיף למות עם גמרא ביד. לא היה שם מספיק אוכל, והוא נפטר. אח נוסף, שלמה, קיבל אישור לעלות ארצה, אבל נתן אותו לאח שלנו, שהיה במחנה עבודה והיה בסכנה גדולה יותר". דווקא המחווה הזו עלתה לאח האחר בחייו

את הכרזת העצמאות הוא לא ממש זוכר. "עוד היינו בבית העולים. החיים היו מסובכים, מבולבלים, וקשה לזכור". אבל הוא עובד על הזיכרון. על מסך המחשב בבית פתוח סודוקו שהוא נטש לטובתנו. "להפעיל את המוח", הוא אומר. ארישן המטפל מסייע לו להגיע לשולחן, אומר לו לשבת. הרשטיק שובה הלב מחייך אלינו ואומר: "אני רגיל הפוך, שאומרים לי לעמוד על שלי". הוא קורא לארישן "המנהל שלי", והמטפל מצידו קורא לו "אבא" ושואל אותו בחמימות אם ירצה לשתות תה. "אתם יודעים למה הוא מציע לי תה? כי הוא יודע שאני אוהב קפה", יחזקאל צוחק. גם ארישן צוחק, ודואג למלא את הוראות הרופאים ולהימנע ממה שמזיק לאבא.

את קירות הסלון מקשטות יצירותיה של לאה, רעייתו של יחזקאל. הוא היה בן שלושים כשהכיר אותה דרך חברים, היא הייתה צעירה ממנו בכמה שנים. "אני ממשפחה חסידית־חרדית והיא ממשפחה פרסית, תארו לכם איזה חיים היו לנו. את ההורים שלה שמו בנגב, והיא לא רצתה להישאר שם. הייתה מוכנה להתחתן גם עם אחד צולע ובלי בית, רק שיהיה לה מישהו". וגם כי אתה איש מקסים, אנחנו אומרים. "אני לא מוסמך להגיד את זה. היא הייתה האישה הכי נחמדה שהכרתי בעולם", יחזקאל אומר בחיוך מלווה בדמעות. הוא עודד אותה ללמוד ציור, היא אהבה כל רגע, "ואני כל כך נהניתי מההנאה שלה". כבר שנתיים היא איננה, נפטרה מסרטן.

לפני עשרות שנים רכש יחזקאל את הבית הזה ברמות א', אחת מכמה תת־שכונות שמרכיבות את רמות בירושלים. השכונה הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים כחלק מטבעת שכונות עוטפות־ירושלים, וזכתה לשמה באדיבות מקום מושבו של שמואל הרמתי – שמואל הנביא, שציון קברו שוכן לא רחוק ממנה. בהמשך הפכה לרמות־אלון, על שם יגאל אלון, אבל המשיכה להיקרא בפי כול בשמה המקוצר. ברבות השנים נעשתה לשכונה הגדולה בישראל, כשהיא מתהדרת בכמות תושבים של עיר בינונית. היא גם הפכה למגנט למשפחות חרדיות ואופייה השתנה, אבל ליחזקאל – החובש כיפה סרוגה, בשונה משאר בני משפחתו – זה לא באמת משנה. "טוב שלא כולם אותו הדבר", הוא אומר, "אחרת זה בית סוהר".

הוא גאה במדינה ("אין עוד מדינה כזו, איך הקמנו אותה מאפס"), ולמען האמת, גם בעצמו. "אני מרגיש טוב עם מה שעשיתי בחיים. נולדתי נכה, והטבע של בני אדם הוא להתייחס לאחד כזה כאילו הוא לא שווה כלום. ואני, לא קרה פעם אחת שביקשו ממני לעשות משהו, ואמרתי 'אני לא יכול'. ולמה? כדי להוכיח לעצמי שאני שווה לא פחות מאחרים. כך נהייתי המהנדס הראשי במפעל שהתפתח משלושה עובדים ל־180. תארו לכם, אני שלמדתי רק שנה אחת, ניהלתי את המפעל. כי לא היה דבר שאני לא אעשה, או שאגיד שאני לא יודע לעשות. שלחו אותי כל שנה לחו"ל – לתערוכות, למפעלים. למה דווקא אותי? לא היה לי קשר משפחתי להנהלה, לא הייתי באמת מהנדס, אבל סמכו עליי. נולדתי נכה, אבל זה רק נתן לי פוש להתקדם יותר. אני מרגיש שהקב"ה נתן לי יד לכל אורך הדרך".

הכורסה כבר ממתינה בכניסה המרווחת, וארישן מסייע לו להתיישב בה. יחזקאל זורק לעברנו עוד מילה טובה ועוד בדיחה. זיכרונות העבר הרחוק והקרוב מתערבבים אלה באלה, אבל גם כשעיניו דומעות, החיוך שלו ממיס את כובד האירועים כולם. על רקע הנוף הירושלמי הקסום, עם תמונות הנכדים והנינים, המצב נראה מסובך קצת פחות, ואופטימי הרבה יותר.