"הקרב על האכלת האנושות כולה הסתיים", קבע הספר "פצצת האוכלוסייה" ב־1968. "בעשור הקרוב, מאות מיליוני אנשים ימותו ברעב למרות כל תוכניות הבזק שיחלו כעת. בשלב המאוחר הזה, דבר לא יכול למנוע עלייה ניכרת בשיעור התמותה העולמי".
חזונו של "פצצת האוכלוסייה" היה פשוט: כבר נולדו יותר מדי ילדים, ובתוך עשור הם יגדלו, וגם הם יתחילו להוליד ילדים, וכולם ירצו לאכול. אוכלוסיית העולם צומחת מהר מדי, ומדינות העולם לא ייצרו די מזון להאכיל אותה. הפגיעה בסביבה תפחית עוד יותר את היכולת לייצר מזון, העוני ישתולל, ולקהילות שלמות פשוט לא יהיה מה לאכול. פיצוץ האוכלוסין יביא בהכרח לצניחה גדולה במספר בני האדם – או, במילים המתונות של הכותבים פרופ' פול ארליך ואשתו אן ארליך, למותם של מאות מיליונים.
"פצצת האוכלוסייה" סימן שיא של התקף חרדה עולמי ששורשיו עשרים שנה לפני כן. בשלהי שנות הארבעים היו מי שזיהו את הצמיחה בילודה במערב ("הבייבי בום") לצד הגעת הרפואה המודרנית ליותר ויותר מדינות במזרח ובאפריקה, וקבעו שהעולם המצולק ממלחמות החל לחוות צמיחת אוכלוסייה דרמטית.
הספר "עולמנו הנבזז" (1948) מאת פיירפילד אוסבורן, למשל, טען שניצול יתר של האדמה יביא להתמוטטותה ולחורבן החקלאות. "הדרך להישרדות" (גם כן 1948) של ויליאם ווט טען שמכיוון שמדינות העולם אינן יכולות לספק מזון לכל תושביהן, עליהן לשלוט בילודה ולהגביל אותה. ארגוני סביבה כמו "מועדון סיירה" התמקדו בתלונות על הידרדרות הביטחון התזונתי, שלדעתם ייפגע ככל שהאנושות תצמח ותכלה את משאבי העולם.
נבואות זעם רבות הופיעו בספרם של בני הזוג ארליך (רק פול היה חתום עליו, אגב). הכותבים הזהירו שאינם מאמינים שהודו תוכל להזין 200 מיליון אזרחים נוספים הצפויים להצטרף לאוכלוסייתה עד 1980: "עדיין לא פגשתי מישהו שמכיר את המצב וחושב שהודו תהיה בעלת יכולת הזנה עצמאית ב־1971". מעבר לרעב הנרחב, הם חזו שיערות הגשם יושמדו, שהנחושת ומתכות נוספות יאזלו – והכול, הם הבטיחו, כי האוכלוסייה תצמח מעבר ליכולת העולם לקיים אותה.
משום מה דווקא "פצצת האוכלוסייה" זכה לשם, העניק לדיון הדמוגרפי מעמד בינלאומי, והעצים את החרדה הסביבתית. השנים והעשורים שחלפו ללא התגשמות אף אחת מהתחזיות של בני הזוג ארליך לא מיתנו את דעותיהם אלא רק הקצינו אותן. פול ארליך סירב להודות שהתיאוריה שלו שגויה, והאשים את מי שסיפקו לו נתונים בכך שהנבואות לא התגשמו במדויק לפי לוח הזמנים שחזה. הרבה אחרי שהודו הוכיחה שהיא מסוגלת להאכיל יותר ממיליארד תושבים ויערות הגשם הראו שהם ממשיכים לשגשג, הדיון רק הלך והתעצם.
"פצצת האוכלוסייה" ושאר הספרים המתריעים מפני אפוקליפסה דמוגרפית נשענים כולם בסופו של דבר על ספר ותיק הרבה יותר: 170 שנה לפני שארליך הזהיר מפני עולם שקורס על יושביו, כומר אנגליקני מלומד ששמו תומס רוברט מלתוס פרסם בעילום שם את "מסה על עקרון האוכלוסייה", ופתח את הדרך בפני אינספור נביאי אפוקליפסה בדורות הבאים.
מג'פרסון ועד ת'אנוס
התיאוריה של מלתוס הייתה גרסה דתית יותר ומדעית פחות לאפוקליפסה של ארליך. הכומר שחונך באוניברסיטת קיימברידג' העלה את הסברה ההגיונית להפליא שאוכלוסיות גדלות מקדישות יותר ממשאביהן לא לשיפור תנאי המחיה אלא לצמיחה נוספת. בסופו של דבר מספר התושבים עולה על יכולת החברה להאכיל את המצטרפים החדשים, ואז תתרחש בהכרח "הקטסטרופה המלתוסיאנית": מוות המוני באוכלוסייה, בעיקר בשכבות החלשות של החברה.
התיאוריה של מלתוס התבססה על עקרונות הכלכלה בגרסה פופולרית שרווחת עד היום, ונבעה מהתצפית הפשוטה שלפיה אוכלוסיית העולם צומחת בהדרגה יחסית לדורות הקודמים, ומההנחה שהצמיחה מואצת כשתנאי המחיה משתפרים כתוצאה מקדמה טכנולוגית. מעבר לשורשים האקדמיים של התיאוריה, היו לה גם יסודות דתיים ברורים: מלתוס סלד מהשיח האוטופי שרווח אצל חלק מהוגי הנאורות, וטען שה"מלכודת" שהוא תיאר תבלום את הצמיחה של אוכלוסיות אנושיות ותמנע מהחברה האנושית להשיג שלמות.
גם מלתוס לא היה הראשון בדורו שעסק בפיצוץ האוכלוסייה כסכנה קיומית לחברה (ובעצם לעולם כולו), אך הוא כן היה אחראי לתפוצת התיאוריה הקרויה על שמו. האינטלקטואלים במאה ה־19 קראו כמעט כולם את מלתוס והתחבטו ברעיונותיו. שועי עולם כמו תומס ג'פרסון שיבחו את החזון המלתוסיאני וביקשו למצוא פתרונות לבעיות שהציג. החרדה מפני האפוקליפסה יצרה כתיבה אינטלקטואלית וספרות דיסטופית. וכמו במקרה של ארליך, הפופולריות העצומה של הרעיון והתבהלה שהוא עורר לא פגו בעקבות הביקורת החריפה על הרעיונות שהציג – וגם לא אחרי שכמה מהתחזיות המרכזיות התנפצו במפגש עם המציאות. המהפכה התעשייתית, למשל, הפיגה רבים מהחששות שהציג מלתוס: הוא לא השכיל לחזות אותה בספרו.
על אף קיתונות הביקורת שנשפכו על מלתוס מכל כיוון – הוגי דעות מהשמאל המרקסיסטי מחד ותומכי השוק החופשי מאידך ביקשו להפריך את התיאוריה שלו – במאה ה־20 צמחה תנועת ה"נאו־מלתוסיאנים", שמול הגידול העצום באוכלוסייה הבינלאומית (בעיקר הודות לסחר החופשי) השיבו את החרדה הגדולה מפני קריסה, רעב ומוות המוני.
במישור האקטיביסטי המלתוסיאניות השתלבה יפה עם פעילות תנועות הסביבה והאקלים, והתיאוריה של מלתוס זכתה למעמד חשוב בתרבות הפופולרית. בספרו רב המכר "התופת" מציב דן בראון את גידול האוכלוסייה כסכנה הגדולה ביותר לאנושות. בעולם הקומיקס והקולנוע, נבל־העל ת'אנוס בסדרת "הנוקמים" מבקש (ואף מצליח לזמן קצר) להשמיד חצי מהאוכלוסייה כדי לנטרל את הפצצה של מלתוס. שובר הקופות הצליח לייצר סבב חדש של מאמרי דעה ודיונים פומביים על סכנת גידול האוכלוסייה.
באש או בקרח
מול החוששים שהעולם יבוא לקיצו באש אנושית שתכלה את כלל משאביו, יש מי שמציגים תמונה הפוכה: העולם ימות בקרח – בקפיאת הצמיחה האנושית. הידרדרות הילודה בכל מדינה מתקדמת במערב ובמדינות המזרח הרחוק דוגמת יפן ודרום קוריאה אינה רק הפרכה סופית של החרדות מפני אוכלוסייה בינלאומית שלא מפסיקה לצמוח עד כדי אבדון. היא מציגה גם סכנה קיומית אחרת לגמרי. שיעור הפריון הבינלאומי קרס מ־5 ילדים לאישה כשפול ארליך כתב את ספרו ל־2.3 ילדים לאישה יובל לאחר מכן.
רבים עסוקים בשאלת הקריסה בילודה בשנים האחרונות, ואחד המעניינים שבהם הוא המיליארדר האקסצנטרי אילון מאסק. האיש העשיר בעולם שם לעצמו למטרה לפני שנים רבות לפתח את הטכנולוגיה הנדרשת כדי לקיים את האנושות מחוץ לכדור הארץ במקרה של הידלדלות משאבים, אך לאחרונה הוא הבין לפתע שסכנה גדולה הרבה יותר היא שעד שיפותחו הכלים להקים מושבות על הירח או במאדים – לא יישארו די אנשים ליישב אותן.
"אני חושב שאחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה הוא שיעור הילודה הנמוך ושיעור הפריון המידרדר במהירות", אמר לאחרונה בכנס. "כל כך הרבה אנשים, כולל אנשים חכמים מאוד, חושבים שיש יותר מדי אנשים בעולם. חושבים שהאוכלוסייה צומחת ללא שליטה. זה לגמרי הפוך. בבקשה תסתכלו על המספרים – אם אנשים לא יביאו עוד ילדים, החברה הולכת להתפורר, זכרו את מה שאני אומר לכם".
אז האם העולם בדרך לפיצוץ אוכלוסין ולרעב המוני, או שהוא בדרך לדלדול אוכלוסין ולהזדקנות המונית? ניסיון העבר מלמד שהדרך לאבדון עוד ארוכה, ונבואות הזעם יכולות להמשיך להישמע בלי להפריע לעולם לנהוג כמנהגו.
