הבית // בית פרטי עם שתי קומות וחצר. בחוץ יש לא מעט מתקני עץ: "בסגר של החגים קנינו עצים ובנינו מתקני כושר שמשמשים אותנו ואת כל השכונה".
הכנסת אורחים // הדלת תמיד פתוחה. "ילדים באים ומשחקים, ובכל יום ראשון יש פה שיעור תניא לגברים. בחרנו לגור פה כי אנחנו אוהבים את ההטרוגניות של האוכלוסייה ברחובות, גם מבחינה דתית וגם מבחינה חברתית וכלכלית. יש פה מכל המגזרים והעדות ומכל קשת האוכלוסייה. זה מיקרוקוסמוס של החברה בישראל".
הבוקר // בימים שמירי יוצאת לאימון היא קמה ברבע לחמש, מתארגנת ויוצאת. "אני מבקרת קבוצה או שתיים היכנשהו ברחבי הארץ". יונתן קם בימים האלו בשש וחצי, ובשבע מוציא את הקטנים לגן ולמעון ויוצא לעבודה. מיכל עובדת במעון לפני הלימודים: היא מגיעה לשם מוקדם, פותחת את המעון ומקבלת את הילדים, ומשם ממשיכה לבית הספר. כשהיא מסיימת את הלימודים מוקדם, לפעמים היא חוזרת לעבוד במעון גם אחר הצהריים.
כשמירי מסיימת עם קבוצות הריצה, בשעה שמונה וחצי בערך, היא חוזרת הביתה. "אני מנהלת שיחות בוקר עם העובדות שלי, קצת ענייני שיווק, קצת עונה ללקוחות, הרבה הכנות למרוצים ובראשם מרוץ הלייף ראן שיתקיים בקרוב בחסות סופר פארם".
שיפוצים // יונתן הוא קבלן שיפוצים. "אני עובד עם לקוחות פרטיים, בעיקר בשיפוץ בתים. זו עבודה מאתגרת, אבל אני אוהב את המפגש עם האנשים ואת הגשמת החלומות שלהם בשיפוץ הבית. אני עובד לא מעט גם עם אדריכלים. מדהים בכל פעם מחדש לראות איך כל בית שונה מהאחר, וכל אדם מגשים את החלומות שלו אחרת דרך תכנון הבית".
מאפס למאה // מירי היא הבעלים של קבוצות הריצה "בגוף בריא" ברחבי הארץ. "הרשת שלי מונה כ־32 קבוצות ריצה של נשים שהחליטו באמצע החיים להתחיל לרוץ, ממש כמו שאני התחלתי. בקבוצות יש נשים דתיות וחילוניות, והן הפכו לממש קבוצה של אחיות. המפגש, שלוש פעמים בשבוע, יוצר חיבורים מרתקים בין הנשים, כי כולן מתעסקות במה שמאחד בינינו ולא במה שמפריד.
"אני באופן אישי לא אוהבת לרוץ – גם היום, כשאני מובילה עשרות קבוצות בארץ. אבל הריצה היא מה שמאיר אותי וגורם לי לצאת לדרך בכל יום: הידיעה שאני יוצאת מהבית אדם מעוך, וחוזרת מלאת חיים. זה שווה הכול. אני מזכירה לעצמי איזו מירי אהיה בעוד שעה, ואני לוקחת את זה כמו שלוקחים כדור מר ויודעים שאחר כך נרגיש יותר טוב".
באר־שבע // מירי גדלה במשפחת שליחי הרבי מלובביץ' בשכונה ד' בבאר־שבע. היא הרביעית מ־11 אחים ואחיות. "כשאתה פועל לנתינה אתה במקום אחר, ולא יכול 'להידבק' במה שקורה בסביבה. החוץ לא חודר הביתה. גדלתי באזור עם שפע נרקומנים ופשיעה, אבל זה דווקא עשה את הצד ההפוך וחיזק אותי בערכים של אהבת ישראל ונתינה. דווקא בזכות השליחות של הוריי, שהייתי חלק ממנה, גדלתי להיות לא שיפוטית.
"בגיל צעיר הבנים יצאו לישיבות והבנות לתיכונים. אבל הייתי נערה בסיכון, היו לי הרבה מאוד קשיים בבית ובבית הספר. החינוך היה נוקשה והייתי ילדה בעייתית בלימודים. בקושי קיבלתי תעודת בגרות. מערכת היחסים שלי עם הוריי ובמיוחד עם אבי הייתה מורכבת, אבל היום אבא שלי הוא סבא מדהים לילדיי".
קריית־מלאכי // יונתן הוא השני במשפחה של תשעה אחים ואחיות, גם כן חב"דניקים. אמא שלו נפטרה בגיל 58 מסרטן המעי הגס והשאירה אחריה תשעה יתומים. "הסרטן התגלה בשלב מתקדם מאוד והיא נפטרה בתוך ארבעה חודשים מהגילוי. אנחנו עצובים שהיא לא זכתה ליהנות מהנכדים". לעילוי נשמתה, יונתן תרם כליה בתרומה אלטרואיסטית. "היא הגיעה לבחורה בת 19 שסבלה מאי ספיקת כליות, וכך ניצלו חייה".
ההיכרות // מירי פגשה את יונתן בגיל צעיר מאוד, כשהייתה בת 14. "למדתי בקריית־מלאכי, ההורים שלו גרו מול בית הספר שלי, ופשוט התחלתי איתו. לא מקובל בחברה שלנו שאישה וגבר בכלל ידברו, וקשר ממש עד החתונה הוא אסור. ההורים שלי העיפו אותי מהבית כשהם קלטו את הסיפור. היו כמה ימים שגרתי בגן שעשועים, ואז עברתי להתגורר אצל דודה שלי. להורים שלי היה מאוד קשה. יונתן היה הבנאדם היחיד שהאמין בי".
החתונה // הם יצאו במשך שלוש שנים וחצי, והתחתנו כשמירי הייתה בסוף כיתה י"ב, חודש לפני יום הולדת 18 שלה. "לאחר החתונה נולדה לנו יעל ונזרקנו לחיים". הם גרו ברחובות, עברו ל־12 שנים בקריית־מלאכי, ואז חזרו לרחובות.
"בהתחלה היו לנו שנים קשות: יונתן עבד בכמה עבודות וגם התגייס לצבא, אז הייתי הרבה לבד. עבדתי בתור מפעילה בנושאים ייעודיים לפני החגים בבתי ספר של מרכזי יד לילד, משהו מטעם חב"ד, ואחר הצהריים הייתי עובדת במועדוני ילדים ומסייעת להם בשיעורי בית. אז גם למדתי לאמן, ועשיתי חוגי ספורט במהלך השבוע".
ספורט // לאחר הלידה השנייה הרגישה מירי שהיא במשקל יתר. "הגעתי למאה ק"ג. התקשיתי להתהפך במיטה, ומצב הרוח שלי נע בין קטבים: יום אחד הייתי שמחה מאוד, ויום אחד עצובה מאוד. חוויתי מעין מאניה־דיפרסיה. לא אובחנתי באמת, אבל כל הזמן הייתה לי תחושה שאני לא מאוזנת, והייתי מדוכאת ומלאה שנאה עצמית. החלטתי שאני חייבת לעשות עם עצמי משהו, נרשמתי לחדר כושר והתחלתי להתאמן.
"עד אז מעולם לא התאמנתי. הספורט היחיד שעשיתי בחיי היה שיעורי ספורט בתיכון. התחלתי לרוץ על המסילה, וככל שהזמן עבר העליתי מרחקים. נוכחתי לדעת שביום שאני רצה יותר אני שמחה יותר, פעילה יותר ומאושרת יותר, ולוקחת הכול בפרופורציות. בשנת 2010 נרשמתי ללימודי הדרכת חדרי כושר, וקיבלתי ים מחמאות בתור מדריכה. ואז התחלתי להתמקצע בתחום, באמצעות מגוון קורסים".
מרתון // כשנרשמה בפעם הראשונה למרתון ירושלים הופתעה לגלות שמעט מאוד נשים רצו לצידה. "שאלתי את עצמי איך אימון שמצריך רק נעלי ספורט ומועיל כל כך לגוף ולנפש לא סוחף אחריו ים של נשים. ואז החלטתי לפתוח קבוצת ריצה ראשונה לנשים על בסיס הידע והכלים שצברתי לאורך השנים. בניתי תוכנית אימונים מאפס לעשרה ק"מ, וכתבתי בפייסבוק שאני פותחת קבוצה. בתוך שבוע אחד פתחתי קבוצות בחמישה יישובים בארץ, והיום בכל שבוע רצות במסגרת הקבוצות שלי מאות נשים בארץ, הרבה בזכות המאמנות המדהימות שהכשרתי".
נפש // "יש המון קבוצות ריצה בארץ היום. מה מושך נשים אליי דווקא? לדעתי, הרוח של הקבוצה. לא משנה כמה רצת, העיקר שיצאת מהבית ודאגת לנפש שלך".
מרוץ // "השנה נרוץ במרוץ 'לייף ראן' של הנשים בתל־אביב, תחת הכותרת 'אלימות במשפחה, זה לא נורמלי'. זה נושא קרוב לליבי. יגיעו איתי עשרות נשים לחוויה המטורפת הזו – דתיות, לבושות בבגדי ספורט. אני מאושרת מזה ברמות".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
