דווקא סיפור קטן יחסית, בלתי ידוע וכמעט זניח, עולה בדעתו של עו"ד שלמה שחר כשאני שואל אותו על המעשה הכי חשוב שעשה במהלך כהונתו כאפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל. במסגרת תפקידו הוא היה ממונה על תיקי ענק כמו פירוק הבנק למסחר בעקבות מעילת העתק של אתי אלון, פרשת קריסתה של חברת הבנייה חפציבה בשל עבירות מרמה, ושיקום התיאטרון הלאומי הבימה – כולל סכסוך מתוקשר עם שחקנים מפורסמים ומנכ"ל התיאטרון. שמו היה בכותרות במשך עשור כמעט, מ־2002 עד 2011, והוא חרץ את גורלם של סכומים עצומים. אבל שחר בוחר לספר דווקא על צוואתם של שני אנשים פרטיים.
"אחד התפקידים של האפוטרופוס הכללי הוא הטיפול בעיזבונות שאנשים מרחבי העולם מורישים למדינת ישראל. ברוב המקרים הכסף מוקצה למטרה ברורה, אבל לפעמים ניתן לאפוטרופוס הכללי שיקול דעת מוחלט. זה מה שקרה עם העיזבון של פול ורוז פהר, בני זוג שנפטרו ערירים והותירו אחריהם הון רב". שחר החליט שהכספים שהקדישו השניים למדינה, ישמשו לפיתוח ארבעה מיזמים. אחד מהם נקרא "יוצרים מצוינות": "זה מיזם שלוקח ילדים ממה שמכונה אוכלוסיות מוחלשות, ומאפשר להם להשתלב בחוגי תרבות ואמנות, כדי לאתר את המוכשרים שימשיכו ויתקדמו הלאה בתחום. ההצלחה של הפרויקט הזה – כשילדים פתאום מוצאים לעצמם מקום וזוכים להישגים – היא סיפור גדול מבחינתי. אם נבחרתי לתפקיד רק כדי ליזום את 'יוצרים מצוינות', די לי בכך. כל השאר זה בונוס".
היקף הסכומים שתרמו בני הזוג פהר, ההשקעה שדרש התיק ואפילו החשיבות לתושבי מדינת ישראל, הם שוליים לעומת נושאים אחרים ששחר היה מופקד עליהם. אבל אולי זו בעצם מהותו של האיש. גם כשהוא יושב מולי בבית הקפה, קל לשים לב ששחר, המכהן מגיל 40 בתפקידים בכירים במשרד המשפטים, חף מפוזה ומניירות. דמותו מתיישבת גם עם עדותו העצמית בספרו האוטוביוגרפי "נאמן לציבור" (הוצאת ניב) שראה אור לאחרונה: לדבריו הוא לא שייך לברנז'ה כלשהי, ומעולם לא ניסה להיות חלק מאחת. בתור בן לעולים מאיראן הוא התחיל מנקודת האפס, בלי שום תמיכה כלכלית, והחליט לעסוק בתחום שבו יוכל לעזור לאחרים.
"מה שהבנתי בעקבות הניסיון שלי בשוק הפרטי הוא שצריך לדעת לנהל סיכונים. במערכת הציבורית, מי שעובדים בקצה בטוחים לא פעם שתפקידם לשמור ולהגן כמה שיותר כי 'כולם רמאים', אבל מי שנמצא קצת יותר למעלה, ורואה את הדברים בצורה רחבה, מבין שדרוש איזון"
האפוטרופוס וכונס הנכסים, מסביר שחר, הוא תפקיד רחב שכרוך באחריות רבה. "בסוף הספר בחרתי להביא את המשנה ממסכת יומא, שמספרת כיצד בסיומו של יום הכיפורים היה הכוהן הגדול עושה יום טוב, כהודאה על כך שיצא בשלום מקודש הקודשים. כך הרגשתי ביום שסיימתי את התפקיד". במהלך שנותיו בשירות הציבורי הוא מצא מולו שוב ושוב כוחות גדולים שמעטים הפקידים שמוכנים לקרוא עליהם תיגר – אך התעקש להיאבק בהם, למען האזרח הקטן.
בפרשת נפילתה של חברת חפציבה, למשל, עמדו בראש מעייניו רוכשי הדירות, והבנקים הם אלו שנאלצו לשאת בהפסדים. זה גם היה התיק הגדול ביותר שהובא לטיפולו. "אף מקרה אחר לא השתווה לסדרי הגודל של משבר חפציבה. זו הייתה אחת מחברות הבנייה למגורים הגדולות בישראל, והמנכ"ל שלה, בועז יונה, ברח מהארץ. היקף החובות של החברה היה בלתי נתפס, ועמד לפי ההערכות על למעלה ממיליארד שקלים. במיזמי הבנייה שלה היו מעורבים תשעה בנקים, ובעיקר היו שם אלפי משפחות ששילמו ממיטב כספן על דירות שהיו אמורות להיבנות בשבילן. מרגע שבית המשפט קבע שהליך הטיפול בנכסים ובנושים יתנהל תחת מטרייה רחבה של נאמן, הבנתי שמול עיניי צריכה לעמוד התמונה הכוללת, בדגש על מי שנותרו חסרי הגנה משפטית של ממש, שהם רוכשי הדירות והספקים הקטנים".
מכשולים רבים עמדו בפני שחר בדרך להשגת מטרתו. לא פחות מ־60 עמודים בספרו מתארים את דרך החתחתים, שכללה דיונים בבתי המשפט ובוועדות הכנסת בניסיון למצוא פתרונות יצירתיים עבור המשפחות הרבות שנותרו חסרות בית. עיקר המאבק שלו היה מול הבנקים שהעמידו ערבויות לבועז יונה. מתווה הפתרון שרקם שחר יחד עם הנאמן, עו"ד יצחק מולכו, דרש תשלום מסוים מצד הקונים, אך השתתפות גדולה יותר מצד הבנקים שערבו למיזמי הבנייה. הללו נדרשו לשלם 20 אלף עד 40 אלף שקלים על כל דירה, ובחלק מהמקרים סכום נוסף של 70 אחוזים מערכה.
"זה דרש לא מעט זמן ומאבקים", מספר שחר. "אני זוכר שברגעים מסוימים ישבתי עם עו"ד מולכו, ולא היה לנו מושג לאן הדברים ילכו. חשבנו שאנחנו עומדים בפני כישלון אדיר. לשמחתי בית המשפט נתן לנו חבל כדי שנוכל להמשיך לעמוד מול הבנקים, וברגע שהצלחנו לחתום עם הבנק הראשון על הסכם, שינינו את המגמה. משם כבר המשכנו עד לסיום המוצלח יחסית של הפרשה".
לראות את הלקוחות
גם בפרשת הבנק למסחר דאג שחר קודם כול ללקוחות הקטנים, שהיו עלולים להפסיד את כל כספם, ורק אחר כך לנושים הגדולים. במקרה הזה, הוא מספר, עיקר המערכה הייתה דווקא מול השופטת ורדה אלשיך, שניהלה את התיק בבית המשפט. "קריסת הבנק למסחר הייתה האירוע המכונן של השנה הראשונה שלי כאפוטרופוס הכללי. זה קרה חודשיים בלבד אחרי שנכנסתי לתפקיד, והוחלט שהיועמ"ש יבקש למנות אותי לטפל בתיק. אני רציתי למנות בנקאי בכיר לשעבר שישמש כמנהל מיוחד, אלא שכל ניסיונותיי לקבל את אישורה של השופטת אלשיך עלו בתוהו".
אלשיך התעקשה שימנו לתפקיד רואה חשבון ועורך דין במקום בנקאי, וגם כששחר הציע רואה חשבון כמועמד, היא סירבה לאשר אותו. "זו הייתה סאגה משפטית ארוכה שהסעירה בזמנו את העיתונות הכלכלית, וצוירה כעימות אישי כמעט ביני ובין אלשיך. בסופו של דבר קיבלתי את החלטתה של השופטת למנות רואה חשבון אחר, כי הדיון מבחינתי לא היה אישי אלא מקצועי נטו".
כיום עובד שחר כעורך דין פרטי, ומתמחה בתחומים שטיפל בהם בכהונתו הציבורית – חברות במשבר, הליכי חדלות פירעון וכדומה. בפרק הזה בחייו הוא בוחר באילו תיקים לעסוק, והם לא נופלים עליו משמיים ובהוראת בית המשפט.
"חיים רמון נכנס לתפקיד שר המשפטים באופן מרשים מאוד. אני לא זוכר עוד שר שכבר בפגישה הראשונה ידע בדיוק במה אנחנו עוסקים, ומה הוא רוצה לעשות. הטענה שלו שהוא בא למשרד כדי לעשות שינויים משמעותיים בוודאי נכונה, ובטח בתחום שאני הייתי הממונה עליו"
הוא אינו אדם של מילים מפוצצות ותיאורים נרגשים: ספרו מוקדש לתיאור מקצועי טכני של מקרים ופרשיות, לעיתים עד לפרטי־פרטים. אם רוצים להבין מה היו רגשותיו ומחשבותיו, צריך לקרוא בין השורות והמילים. גם בשיחה איתו הוא לא חושף יותר מדי. "אני מצטט בספר גם את הגמרא האומרת שכאשר אדם עולה לשמיים, שואלים אותו 'נשאת ונתת באמונה?'. זה הדבר החשוב – לפעול בצורה נכונה, בלי שיקולים זרים. לכן גם קראתי לספר 'נאמן לציבור', כי מבחינתי החלק המרכזי בתפקידים שמילאתי הוא הנאמנות לציבור. יש כל מיני פיקנטריות ופרטים על אישים שאם הייתי מכניס לספר, הוא בוודאי היה זוכה ליותר רייטינג. אבל לא חשבתי שנכון לעשות זאת, כי זה לא ספר עליהם, אלא על התפקיד ועל מה שעושים בו".
מדיניות ההסתרה של שחר בולטת במיוחד כשהוא מתייחס לכהונתו של חיים רמון כשר המשפטים. על פני פחות מדף אחד בספר מתואר כיצד עם כניסתו של רמון לתפקיד, זומן שחר לפגישת היכרות והתבקש להציג את תחומי פעילותו. הוא ציפה לפגישה שגרתית עם עוד שר חדש, והופתע כשרמון הפגין ידע רב בכל התחומים שתחת אחריותו של האפוטרופוס הכללי, ובעיקר לגבי אלה שנדרש בהם שיפור משמעותי או שינוי עמוק. בסיום הפגישה הכתיב רמון לשחר רשימת נושאים וביקש נתונים נוספים עליהם ותוכניות לשינוי המצב הקיים. הוא הבטיח גיבוי לכל מהלך, וקצב חודשיים בלבד להגשת התשובות.
בהמשך גילה שחר שהפגישה הזאת לא הייתה יוצאת דופן באופייה: רמון הפתיע גם את שאר המנהלים במשרד המשפטים בידע הרב שלו על הבעיות הקיימות ובדרישתו לערוך שינויים. "הוא נכנס לתפקיד באופן מרשים מאוד", אומר שחר. "עברתי כמה שרי משפטים, ואני לא זוכר שמישהו מהם ידע בדיוק כבר בפגישה הראשונה במה אנחנו עוסקים, ומה הוא רוצה לעשות".
כהונתו של רמון במשרד המשפטים לא האריכה ימים, כידוע. שלושה חודשים אחרי השבעתו הוגש נגדו כתב אישום, בעקבות תלונה של קצינה צעירה על שנישק אותה בניגוד לרצונה. רמון התפטר, הועמד לדין והורשע בעבירה של מעשה מגונה ללא הסכמה. בדיעבד נשמעו טענות על קשר הדוק בין שאיפותיו לערוך רפורמות במשרד המשפטים ובין החלטת היועמ"ש דאז מני מזוז להגיש את כתב האישום. שחר מוכן לאמת רק חצי מהדברים: "הטענה של רמון שהוא בא למשרד כדי לעשות שינויים משמעותיים בוודאי נכונה, ובטח בתחום שאני הייתי הממונה עליו".
וזה מה שגרם להעמדתו לדין?
"כאן אני מוכן לומר רק שתי מילים – ישפוט הקורא", חותם שחר במסתורין.
זובור משרדי
שלמה שחר (61), כיום תושב פתח־תקווה, גדל בשכונת אבו־כביר ובחולון. הוריו, שכאמור עלו ארצה מאיראן, היו דלי אמצעים. "כדי להצליח לפרנס אותנו, אבי עבד בבוקר בחלוקת חלב ובצהריים כמסגר. בהמשך הפך לשכיר במפעל של תנובה, וגם אז, לאחר העבודה היה יוצא למכור בגדים מדלת לדלת. לא היינו עשירים, אבל אני חייב לומר שלא הרגשתי מחסור.
"כבר כילד הייתי מצטרף לאבא בעבודות המכירה שלו, והן היו לי בית ספר למשא ומתן. כנער צברתי שלל חוויות בעבודות שונות – בנגרייה, במפעל לשטיפת בקבוקים, בתדלוק אוטובוסים. כסטודנט ובראשית ימי נישואיי התפרנסתי ממכירת כריכים, מגבות ומוצרי קוסמטיקה".
בנעוריו למד בישיבה התיכונית קריית־נוער בשכונת בית וגן הירושלמית, ומשם המשיך לשנת לימודים בישיבת מרכז הרב. אחר כך עבר לישיבת הר עציון, התגייס לשריון במסגרת מסלול ההסדר, יצא לקורס קצינים ושירת בלבנון. לאחר לימודי התואר הראשון והשני במשפטים באוניברסיטת בר־אילן הוא החל לעבוד בעריכת דין ועסק בתחום הרכוש, עד שמודעה באחד העיתונים היומיים הביאה אותו למגזר הציבורי. "ב־1993 ראיתי מודעה על משרד ממשלתי שמחפש מנהל רכוש לנכסיו, וחשבתי שזו יכולה להיות דרך טובה להרחיב את הפעילות שעסקתי בה ממילא. כשהגעתי לריאיון התברר לי שמדובר בניהול של יחידה במשרד האפוטרופוס הכללי המופקדת על מאות דירות ואלפי מגרשים ברחבי הארץ; נכסים השייכים לנעדרים, והמדינה מטפלת בהם עד שהבעלים או יורשיהם יגיעו וידרשו אותם.
"היה לי ברור שאני לא מעוניין בתפקיד, בוודאי לאחר ששמעתי מה השכר המוצע. אלא שכעבור חודש התקשרה אליי המזכירה של שמואל צור, שהיה האפוטרופוס הכללי, ואמרה שהוא רוצה שאגיע לפגישה נוספת. כשנפגשנו הוא ביקש לשמוע תמורת איזה סכום אהיה מוכן לקחת את התפקיד. נקבתי במספר גבוה פי שניים מזה שהוצע מראש, והנחתי שזה יסגור את הסיפור. להפתעתי כעבור זמן מה הוא חזר אליי ואמר שאישרו לו להעניק לי את השכר המבוקש. כך התחלתי לעבוד במשרד האפוטרופוס הכללי".
"יעקב אגמון גייס לצידו את השחקנים ובהמשך את כל התקשורת, ויצא למערכה. כולם עסקו בדבר אחד: כמה חשוב שאגמון יישאר בתפקיד המנכ"ל לשנה נוספת. הרגשתי שאני יושב מול מחזה שהוכן במיוחד עבורי"
במשך שנתיים ניהל שחר את היחידה לגילוי ולניהול רכוש, אך משהרגיש שלא יוכל לצמוח בתפקיד, החליט לחזור לשוק הפרטי. התקופה הקצרה הזאת בשירות הציבורי טמנה את הזרעים שיחזירו אותו לשם כעבור כמה שנים. "הוזמנתי להשתלמות של משרד האפוטרופוס הכללי, ופגשתי שם את צחי הנגבי, שכיהן כממלא מקום שר המשפטים במקום פרופ' יעקב נאמן. נוצרה בינינו היכרות, וכעבור זמן מה זומנתי ללשכתו לפגישה".
הנגבי הציע לו לשוב לשירות הציבורי, אך שחר דחה את ההצעה. כעבור כמה חודשים קיבל פנייה נוספת, והפעם הוצע לו תפקיד יועץ משפטי במשרד המשפטים. "מהיכרותי עם המשרד ידעתי שבהנהלה יסתכלו עליי במבט עקום. לא הייתי מהברנז'ה ולא מהמיליה של הבכירים במשרד. מצד שני רציתי להיות שם, ולהצליח".
ההערכה הראשונית של שחר התבררה כנכונה. "בדיוק ביום הולדתי ה־37 זומנתי לפגישה עם מנכ"לית משרד המשפטים דאז, נילי ארד. היא פתחה את הריאיון בדיבור כללי על כך שיחסי אמון ונאמנות למערכת הם חשובים, וניכר היה שהיא חשדנית כלפיי. למעשה הייתה לה מועמדת אחרת לתפקיד, והיא ניסתה להניא אותי מלקבל אותו. בין השאר היא הודיעה: 'אין לי כרגע בכל הבניין חדר עבורך'. זו הייתה אמירה מעליבה, בהתחשב בכך שבבניין הזה יש ארבע קומות ועשרות חדרים. היא הציעה לי מקום זמני, ליד חדר הנהגים: חדר צר וארוך ששטחו שישה מ"ר, עם דלת פלדה כבדה. עד אז הוא שימש כחדר ביטחון לכספות של המשרד".
למרות הכתף הקרה, שחר החליט להיכנס לתפקיד. בהמשך, הוא מציין, התחממה מערכת היחסים בינו ובין ארד, ונבנה ביניהם אמון. "די מהר הבנתי שהאנשים החזקים במשרד לא היו השר או המנכ"ל, אלא היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. באחד הימים זומנתי לפגישת היכרות עם פורום המשנים ליועמ"ש, ובתמימותי חשבתי שרוצים לצרף אותי אליהם. בפועל יצאתי מהפגישה בתחושה של זובור. הגדילה לעשות יהודית קרפ, שהייתה אז משנה ליועמ"ש: כשארד הציגה אותי ואמרה שהגעתי למשרד כדי לעזור, קרפ העירה בנבזות 'השאלה היא לא למה הוא הגיע, אלא לאן הוא הולך'" (יהודית קרפ מסרה לנו בתגובה: "המקרה לא זכור לי, ונימת הנבזות המדווחת היא בעיניו ובליבו של המרגיש, וצר לי על כך. פגיעה באדם אינה מדרכי, כל שכן במי שזר ואינו מוכר לי, וחבל שזה מה שנוצר בליבו של עו"ד שחר ממרחק השנים. אבל אם נפגע, הדבר היה שלא במכוון ואני מבקשת להתנצל בפניו גם בשלב מאוחר זה. אני מאחלת לו שספרו ימצא חן בעיני אלוהים ואדם").
ב־99', שנתיים אחרי תחילת עבודתו של שחר במשרד המשפטים, נפלה ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו והוקמה ממשלת אהוד ברק. יוסי ביילין מונה לשר המשפטים, תקנים השתנו, ושחר זכה לשדרוג – באמצעות בחירה בוועדת איתור – מתפקיד "יועץ משפטי במשרד המשפטים" ל"יועץ משפטי של משרד המשפטים", שינוי שמשמעותו העיקרית כלכלית.
ממשלת ברק נפלה במהרה, ואת מקומו של ביילין תפס מאיר שטרית. במקביל התפנה תפקיד האפוטרופוס הכללי, ושחר זכה בו. "הייתי רק בן ארבעים כשמוניתי לאפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל, ובדיעבד נראה לי שזה היה גיל צעיר לכך. כאשר ניסיתי לחשוב בהמשך אם יש תפקיד ציבורי אחר שיכול לעניין אותי, לא הצלחתי לראות משהו מאתגר מבחינתי.
"אחד הדברים המיוחדים בתפקיד הזה הוא שבתחומי עשייה רבים, החוק מגדיר אותך כבעל שיקול דעת עצמאי שלא כפוף לשר. קיבלתי הרבה הכרעות חשובות. יכולתי גם להחליט מתי אני נוסע בעצמי לפגישות בחו"ל עם אנשים שהודיעו כי הם מורישים את רכושם למדינת ישראל. עשר שנים בתפקיד כזה בהחלט הותירו בי הרבה סיפוק".
תיאטרון רחוב
כאמור, שחר ניהל לא מעט מאבקים במהלך כהונתו הארוכה. "בטקס הכניסה שלי לתפקיד, השר שטרית אמר 'עכשיו אתה צריך לשים שכפ"ץ, ושיהיה בהצלחה'. אני מודה שבזמנו לא הבנתי למה הוא מתכוון. היה לי ברור שזהו תפקיד חשוב שדורש התמודדות, אבל שמישהו יתקוף אותי? כשהתחלתי לטפל במקרים שמעורבים בהם אינטרסים כלכליים של גופים ואישים רבי עוצמה, והכספים שעברו תחת ידי הגיעו לסכומים גדולים, גיליתי שיש אנשים שלא בוחלים באמצעים כדי להשיג את מבוקשם".
המתקפות האישיות הקשות ביותר כלפיו, אומר שחר, נולדו דווקא סביב הטיפול במשבר הכלכלי של תיאטרון הבימה. "זה היה מאבק רווי יצרים שהסעיר את שוחרי התרבות. הפרשה החלה עוד בתקופה של קודמי, אולם כשנכנסתי לתפקיד גיליתי שתוכנית ההבראה שגובשה, לא באמת מתממשת".
ממצאיו של שחר העלו אותו על מסלול התנגשות עם מנכ"ל התיאטרון דאז יעקב אגמון, ובין השניים נפתחה מערכה רבתי. אגמון ביקש שכהונתו תוארך, אולם שחר לא מיהר להיענות לבקשה, בין השאר עקב סירובו של הראשון להכין רשימת קיצוצים עבור תוכנית ההבראה. "רציתי קצת זמן כדי לבחון את הבקשה, אך לאגמון לא הייתה כל כוונה לחכות. הוא גייס לצידו את השחקנים ובהמשך את כל התקשורת, ויצא למערכה". בשלב מסוים הגיעו ללשכתו של שחר בתל־אביב במאים מהתיאטרון וקבוצת אמנים נכבדה, בהם שחקנים ידועי שם כמו רמי הויברגר ויעקב כהן. "כל אחד מהדוברים פתח בכך שלא התכוון מראש לדבר על אגמון, אך כשהם דיברו כולם עסקו בדבר אחד: כמה חשוב שהמנכ"ל יישאר בתפקיד לשנה נוספת. הרגשתי שאני יושב מול מחזה שנכתב במיוחד עבורי. כמה שחקנים מוכרים, שאת שמותיהם בחרתי לא להזכיר בספר, הטיחו בי דברים קשים מאוד".
שחר לא התרגש יותר מדי. הוא החליט להאריך אומנם את כהונתו של אגמון, אך להקים במקביל ועדת איתור למציאת מנכ"ל חדש. הדבר רק הביא להעצמת המתקפות נגדו. "גורמים בעלי השפעה בתיאטרון ומחוצה לו הפעילו עליי לחצים בלתי נסבלים, החל במכתב בוטה של היוצרים והשחקנים ב'הבימה', עבור בכתבות בתקשורת וכלה בגיוסו של עו"ד אלי זהר, שפעל מולי הן בבתי המשפט והן בזירה התקשורתית".
על אף הלחצים הנלווים, הפן התקשורתי הטריד את שחר פחות מהפן המשפטי. "כבר למדתי שברוב המקרים, התקשורת הולכת עם המנצח. יום אחד אתה יכול להיות המושמץ הגדול, ולמחרת תעשה משהו אחר ופתאום יסמנו אותך כיקיר העיר. לכן מלכתחילה המעטתי בחשיפה תקשורתית, ופשוט פעלתי כפי שנראה לי לנכון. הייתה חלופה אחרת: אחד השחקנים אמר לי במפורש 'אם תלך איתנו, תצא גדול'. אבל לא יכולתי לעשות את זה. התיאטרון הוקם מכספי המדינה, והתפקיד שלי היה לפקח שהוא יתנהל כראוי".
גם בזירה המשפטית נתקל שחר בקשיים. רק לאחר סאגה לא פשוטה, שהתגלגלה עד לפתחו לבית המשפט העליון, הסתיימה כהונתו של אגמון כמנכ"ל. במקומו מונו למנהלים שניים מצוות "הבימה", ובהמשך עלה התיאטרון על דרך המלך והשתחרר ממעורבותו של האפוטרופוס הכללי.
ברמה האישית, נפגעת מהיחס שקיבלת בפרשה הזאת?
"לא אכחיש שהוטחו בי ביטויים קשים, אבל לא נטרתי טינה – לא ליעקב אגמון ולא לאיש מהשחקנים, כולל מי שראה שאני חובש כיפה ואמר לי בפגישה בתיאטרון 'לא תקים לנו פה התנחלויות'. הבנתי שנתפסתי מבחינתם כגורם מאיים, אבל האמנתי במה שאני עושה, ולזכותם של רוב אנשי התיאטרון ייאמר שנפגשנו אחרי זמן, לחצנו ידיים, והבנו שבסופו של דבר כולנו פה ביחד למען מטרה אחת. זו באופן כללי התפיסה שלי בחיים. לפעמים הרוחות מתלהטות, אבל בסוף צריך להתקדם ביחד".
אחריות המלווה
אחד המהלכים ששחר גאה בהם יותר מכול הוא שינוי הגישה כלפי פושטי רגל. "כונס הנכסים הרשמי ממונה על ניהול כל הליכי חדלות הפירעון במדינה. יום אחד הופיע אצלי במשרד אדם ששמו יהושע בן־ציון, וסיפר שהוא נמצא בפשיטת רגל כבר שנים ארוכות. הוא הסביר עד כמה ההליך חסר תוחלת, בוודאי בשבילו אבל גם בשביל הנושים שלו (כל עוד נמשכים ההליכים, מוטלות על פושט הרגל מגבלות רבות, והוא אינו יכול לנסות לשקם עצמו מבחינה כלכלית. מנגד גם בעלי החוב אינם יודעים אם כספם יוחזר להם – ג"ד). בעקבות הפנייה שלו מיניתי ועדה שתבחן את הנושא. לבסוף היא המליצה שהליך של פשיטת רגל לא יארך יותר מארבע שנים. זו הייתה מהפכה בחשיבה. עד אז פשיטת רגל הייתה יכולה להימשך עד בלי סוף".
בן־ציון עצמו נפטר לפני שהספיק ליהנות מפירות השינוי, אך המהלך שיצא לדרך בזכותו נמשך, והוסיף להתקדם גם לאחר תום כהונתו של שחר. "דוד האן, שהחליף אותי בתפקיד, לקח את שינוי היחס לפושטי רגל עוד צעד קדימה, ואיילת שקד בתקופת כהונתה במשרד המשפטים מיסדה את העניין הזה בחוק".
יש מי שאומר שהמהלכים האלה הפכו את ישראל ל"גן עדן לחייבים" – אפשר להיכנס לחובות ולצאת בקלות יחסית.
"כיום אכן הלכו צעד נוסף, והחליטו להטיל יותר אחריות על הנושים ולתת יותר עידוד לחייבים. אבל אני רואה בכך דבר חיובי. למעשה אומרים לחברות האשראי, לבנקים ולכל המַלווים הגדולים: אם תפזרו אשראי בלי הכרה, ותיתנו לאנשים כסף בלי לבדוק, דעו שיש לזה מחיר. כי אם לווה יגיע לפשיטת רגל, הוא יזכה להתחשבות, ויקבל גם צו הֶפְטֵר בהמשך הדרך. התוצאה היא שהבנקים עורכים היום יותר בדיקות, משתמשים בנתוני אשראי ואולי גם מעלים מחירים של הלוואות. בסופו של דבר האחריות עוברת אליהם".
הקלה נוספת שיזם שחר הייתה ביחס לאפוטרופוסים. "האפוטרופוס הראשי אמור לפקח על כל האפוטרופוסים שממונים לטפל בחסרי ישע – הורים מבוגרים שהדירה שלהם רשומה על שם הילד, וכל מיני דברים כאלו. עשרים מפקחים היו אמורים לבדוק בכל שנה כ־30 אלף דו"חות כספיים שהגישו אפוטרופוסים בכל רחבי הארץ, ועוד אלפי פרטים נוספו בכל שנה. לא הייתה לכך כל היתכנות, ופעולות הפיקוח היו אומנם הדוקות, אבל הרבה תיקים לא טופלו כלל.
"הפתרון שלי היה לוותר על דו"חות מפורטים לטובת דו"ח מקוצר. הצעדים הללו עוררו לא מעט התנגדות בקרב דרגי הקצה במערכת, שטענו שזה פתח לרמאות. מה שאני הבנתי בעקבות הניסיון שלי בשוק הפרטי, הוא שיש פה עניין של ניהול סיכונים. במערכת הציבורית, מי שעובדים בקצה בטוחים לא פעם שתפקידם הוא לשמור ולהגן כמה שיותר כי 'כולם רמאים', אבל מי שנמצא קצת יותר למעלה ורואה את הדברים בצורה רחבה, מבין שדרוש פה איזון. בסוף צריך לתת אמון באנשים, ולמקד את הכוחות הציבוריים בסגירת הפרצות הגדולות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
