אחת הבדיחות על קיבוץ סָמָר אומרת ששמו הוא למעשה ראשי תיבות של "סתם מקום רחוק". סמר אכן רחוק ממרכז הארץ – 200 קילומטרים דרומית לבאר־שבע – אבל הוא בהחלט לא סתם מקום, וגם ביחס לקיבוצים האחרים הוא יוצא דופן. "מקום עם עצמאות מוחלטת ואחריות מוחלטת", מגדיר אותו יוסי אבנת, אחד המייסדים. והבמאי פרופ' אמיר הר־גיל, שמשלים בימים אלה סרט דוקומנטרי על סמר, אומר שזהו "המקום שבו אף אחד לא אומר לאף אחד מהערבהה לעשות”.
במבט חיצוני ושטחי, סמר – שנקרא על שם צמח מקומי – דווקא נראה כמו קיבוץ תקני: רפת, מטע תמרים, בתים פשוטים, בריכה, חדר אוכל והרבה צמחייה. הסתכלות מעמיקה יותר תגלה סימנים המעידים על השוני המהותי: הבתים אינם אחידים, מכיוון שכל חבר בוחר כיצד להרחיב את יחידת הדיור הבסיסית שקיבל. חדר האוכל פתוח לכולם 24 שעות ביממה, ומציע ארוחות חמות ללא הגבלה או מכסה כלשהי – מחזה שקשה למצוא היום גם בקיבוצים שטרם הופרטו. אבל כדי לעמוד באמת על ייחודיותו של המקום, יש להכיר את המודל הכלכלי המפתיע שלו. במשך שנים רבות הייתה לקיבוץ סמר קופת הוצאות משותפת, שכל אחד מהחברים היה רשאי לקחת ממנה כסף בלי לתת על כך דין וחשבון לאיש. אבנת, שהיה אז גזבר הקיבוץ, מספר: "הייתי מעביר סכום כסף לקופה, ומי שהיה צריך כסף מזומן – בא ולקח כמה שרצה, בלי לרשום. הייתי יכול לקנות לעצמי כדורגל בשלושים שקלים, והשכן שלי היה יכול לרכוש מערכת מוזיקה בסכום גבוה הרבה יותר – ושנינו היינו מאושרים, בלי קשר לשאלה כמה השקענו".
אבנת (67) משתייך כאמור לחבורה המייסדת, קבוצת צעירים מתנועת השומר הצעיר שב־1976 הגיעו לנקודה הזאת בערבה הדרומית. שלושה מבין 15 חברי הגרעין הראשוני מתגוררים בקיבוץ עד היום, וכך גם ארבעה מהגרעין השני, שהצטרף כעבור ארבעה חודשים. אבנת גדל בקיבוץ מזרע ויש לו זיכרונות טובים משם, אבל כבר בילדותו, כך הוא מספר, ראה גם את החסרונות. "הקיבוץ היה די עני. התקציבים היו נמוכים מאוד, וההורים שלי קיטרו. והיה גם ניכור, שזה הכי נורא. חברי הקיבוץ לא היו מרוצים, והרגישו חוסר קשר עם הנהלת הקיבוץ ועם ערכי התנועה.
יוסי אבנת: "אחד הצעירים במזרע בא לוועדת ההשכלה ואמר שהוא רוצה ללמוד ריקוד. אמרו לו 'מה תעשה עם ריקוד? לך ללמוד הוראת חינוך גופני'. הוא הלך לווינגייט, חזר למזרע והתחיל ללמד. אחרי שנתיים הרגיש שזה לא זה, אבל לא אישרו לו ללמוד ריקוד, אז הוא עזב את הקיבוץ. אמרנו שאצלנו בסמר זה לא יקרה"
"כשהצעירים חזרו ממלחמת יום הכיפורים, אחד מהם בא לוועדת ההשכלה ואמר שהוא רוצה ללמוד ריקוד. אמרו לו 'מה תעשה עם ריקוד? לך ללמוד הוראת חינוך גופני'. הוא הלך לווינגייט לשלוש שנים, חזר למזרע והתחיל ללמד. אחרי שנתיים הוא הרגיש שזה לא זה, פנה לוועדה ושוב ביקש ללמוד ריקוד. אמרו לו, 'כבר יצאת ללימודים, ועכשיו אתה לא הראשון בתור. שנית, מה תעשה עם ריקוד?'. הבחור הזה קם ועזב את הקיבוץ, כמו עשרות צעירים אחרים בימים ההם. אצלנו בסמר אמרנו שזה לא יקרה בשום אופן. כל אחד יכול לצאת ללמוד בכל זמן שירצה ואת מה שירצה".
את הרעיון לקיבוץ שונה, שמאפשר הרבה יותר חירות אישית מהמקובל, הם לקחו מכרם־שלום. בשנת 1971, באחד מגלגוליו הרבים, אוזרח הקיבוץ ההוא בחברי גרעין של השומר הצעיר, שביקש לשחזר את הקיבוץ האידאולוגי של ראשית ההתיישבות. "הבעיה הייתה שכרם־שלום נמצא במרחק של שעת נסיעה מתל־אביב בסך הכול", מנתח אבנת. "הם נסעו הרבה לעיר – להפגנות, ללימודים – ובסוף הקיבוץ התפרק".
הגרעין הראשוני של סמר החל להתהוות זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים. כשהמלחמה פרצה היה אבנת בשנת שירות לפני הגיוס לצה"ל, והוזעק לסייע בהחזקת המשק בקיבוצו. בהמשך יצא להכשרת מדריכים של השומר הצעיר בגבעת־חביבה, "ושם על לוח המודעות ראיתי פתק שהזמין חברים להשתתף בהקמת קיבוץ חדש. זה בדיוק מה שרציתי לעשות אז. התגבשה קבוצה, התחלנו לקיים מפגשים, ובאחד מהם רשמנו את הדברים שחשוב לנו שיהיו בקיבוץ החדש. קבענו שהמרכז של הקיבוץ יהיה עצמאותו של החבר והחיים שלו. כל חבר אמור לקבל חירות מרבית ולקחת אחריות מרבית. בעצם זה ניסוח מעודכן ל'תן כפי יכולתך וקח לפי צרכיך', משפט שהתווה את תחילת דרכה של התנועה הקיבוצית".
כשם שלא היה בסמר מעקב מדוקדק אחר ההוצאות הפרטיות של החברים, כך גם איש לא ניסה לחקור ולברר מה חלקו של כל אחד מהם בהכנסות, כלומר בחלוקת העבודה. על כך מספרת דגנית איתמרי, בת זוגו של אבנת. היא עצמה גדלה בקיבוץ ברעם, הצטרפה לסמר בשנת 1978, ועובדת כבר שנים ארוכות במטעי הדקלים – ענף ההכנסה המרכזי של הקיבוץ. שיטת העבודה, היא מסבירה, מבוססת על שילוב של חירות אישית ומחויבות קולקטיבית. "יש חברים קבועים שעובדים במטע, ולקראת כל עונה בודקים כמה ידיים אנחנו צריכים, ומי בקיבוץ פנוי ויכול להתגייס. אם אין חברים פנויים, מחפשים מתנדבים. אני למשל הייתי אחראית על ניהול הגדיד, וחודשיים לפני כן הושבתי את כולם וחילקתי משימות. אני זוכרת שהיה חבר חדש שהשתתף בישיבה, ובסופה הוא לא הבין איך הכול הסתדר בצורה טבעית כל כך".
ומה קורה בענף אינטנסיבי כמו הרפת? גם שם יש סידור עבודה וחלוקת תפקידים?
"כן. ברפת יש פחות גמישות, כי צריך לחלוב שלוש פעמים ביום ולהאכיל בכל יום את הפרות. מדי פעם שואלים בוואטסאפ מי יכול לחלוב מחר, אבל הכול מנוהל".
לשבור את הגלים
"איננו שווים זה לזה, לכל אחד מאיתנו צרכים שונים ויכולות שונות. משום כך החתירה ליצירת 'שוויון על הנייר' – בתקציבים האישיים, בגודל הבית וכו' – תהיה חסרת תכלית במקרה הטוב. לכל החברים הזדמנות שווה למלא את צורכיהם לפי הבנתם. זהו העיקרון הרעיוני המדריך אותנו בקיבוץ סמר, וגם משום כך כינו אותנו 'קיבוץ אנרכיסטי'" (מתוך אתר האינטרנט של סמר).
אבנת מציין שלושה פילוסופים שמשנתם הרעיונית של החברים מבוססת על הגותם. "הראשון הוא ז'אן־ז'אק רוסו, שאמר שהאדם טוב מיסודו – וזו גם תפיסת העולם של סמר, שסומכת על החברים; השני הוא קרל מרקס, עם התיאוריה הסוציאליסטית שלו; והשלישי הוא מרטין בובר, שב־1945 הגדיר את הקיבוץ כ'ניסיון שלא נכשל'.
"להתיישבות העובדת היו בראשית ימיה שני אידיאלים מרכזיים – ההתיישבות יהודית בארץ ישראל והסוציאליזם. הקמת המדינה הייתה הצלחה אדירה בעיקר בזכות התנועה, שהייתה מגויסת לשני האידיאלים שלה. מראשית שנות הארבעים הסוציאליזם איבד כוח, וכשקמה המדינה כבר לא חשבו כאן שהעולם צריך להיות סוציאליסטי, ובכל זאת עד 1977 היינו אחת המדינות הכי סוציאליסטיות בעולם. ישראל הייתה במקום השני בחלוקת העושר, והיום היא במקום השני מהסוף, וזה עצוב מאוד.
"בתחילת שנות השבעים כבר היה ברור שהקיבוצים יגיעו להפרטה, גם אם לא הכרנו את המילה הזאת ולא ידענו מתי זה יקרה. כשהתחילו הפרטות אמיתיות של קיבוצים, זה כאב לי באופן פיזי. עם הזמן למדתי להתמודד עם הכאב ולהכיל אותו, והיום אני גם מבין. המוטיבציה מבחינתי היא לשמר את הערכים הקיבוציים של פעם".
דגנית איתמרי: "יש חברים קבועים שעובדים במטע, ובכל עונה בודקים מי פנוי ויכול להתגייס. כאחראית הגדיד, הושבתי את כולם וחילקתי משימות. פעם היה חבר חדש שלא הבין איך הכול הסתדר בטבעיות כזו. ברפת יש פחות גמישות, ומדי פעם שואלים בוואטסאפ מי יכול לחלוב מחר"
היו שייחסו לסמר היבטים של אנרכיזם; דגנית איתמרי לא נבהלת מהמילה הזאת. "אנשים נוהגים לחשוב על המושג אנרכיזם בהקשר של אלימות ובלגן. בפועל, אנרכיזם הוא גם ביטוי לסולידריות בין אנשים. זו היכולת שלהם לחיות יחד בלי חוקים שיסדירו את היחסים ביניהם. עם השנים התחלנו קצת ללמוד את הכתבים של האנרכיסטים".
במשך כארבעים שנה המשיך סמר להניף את דגלי האידאולוגיה הייחודית שלו. "כלכלנים אמרו שזה משהו בלתי רגיל. נכון, אחת לכמה שנים ראינו מגמה של עלייה בהוצאות בלי קשר להכנסות, ובעקבות זאת קיימנו פגישת קהילה או שיחת קיבוץ, הסברנו שאין כסף וצריכים לחסוך, ובעקבות זאת ההוצאות ירדו וההכנסות עלו. בארבעים שנה היו כחמישה גלים כאלה, וזה באמת מדהים שהצלחנו להתמודד בדיבורים בלבד".
בשנת 2015 המודל התחיל להתערער. מספר החברים בקיבוץ גדל, ומנגד הכנסותיו הצטמצמו, בעיקר בשל אובדן חלקו במפעל הדגים "ערדג", שהיה אחד העוגנים הכלכליים המרכזיים שלו עד שהועבר מאילת לאשדוד. בשל המצב החליטו החברים שהקופה המשותפת לא תהיה עוד פתוחה לחלוטין; לכל חבר יוקצה סכום להוצאות, עם אפשרות לחריגה של עד חמישים אחוז. "הקמנו ועדה כדי לעזור לחברים לעמוד בתקציב החודשי, והכרזנו שמי שיחרוג במשך שלושה חודשים רצופים – יפקיד את כרטיס האשראי שלו לשלושה חודשים במזכירות, ויוכל רק לקחת כסף מזומן עד לסכום ההוצאות הממוצע", מספר אבנת. "למזלי הטוב, הייתי הראשון שנדרש להפקיד את הכרטיס, ועשיתי את זה בלי בעיות. כחבר בוועדה, הייתי שלם עם הרעיון. לא קרה לי שום דבר, וכשהלכתי בהמשך לדבר עם אנשים אחרים שהיו צריכים להפקיד את הכרטיס, שכנעתי אותם שזה לא נעים אבל לא נורא. בחודש הראשון היו שמונה שחרגו, בחודש השני חמישה, ובשלישי רק אחד. אחר כך לא היינו צריכים כמעט לדבר עם חברים שחרגו".
אבל הקשיים נמשכו. בשנים האחרונות, במקביל לקליטת חברים נוספים, נרשמה ירידה בהכנסות ממטעי הדקלים. 90 אחוזים מיבול התמרים של סמר מיוצאים לחו"ל, ופערים בשערי המטבע פגעו ברווחיות הענף. "בשנה האחרונה הורדנו את סכום ההוצאות המוקצב לכל חבר, והוא עומד עכשיו על 1,200 שקלים לחודש, עם תקרה של 1,600", משתפת איתמרי. "צריך לזכור שהסכום הזה לא כולל אוכל, חשמל, שכר דירה, כביסה ורכב – את כולם מקבלים מהקיבוץ. ההוצאות הפרטיות הן על ביגוד ופנאי מעבר למחיה הבסיסית".
המגורים הרחק מהמרכז, באזור בלי הרבה פיתויים, בטח מסייעים לשמירה על איזון כלכלי.
אבנת: "אני מסכים שבמרכז זה לא היה עובד. בתל־אביב קשה להיות צנוע, וכאן זה מתאפשר. אגב, כשעמדנו לקראת החלטה היכן להתיישב, הקיבוץ הארצי הציע לנו את רמת הגולן, אבל לא רצינו להתמקם מעבר לקו הירוק. היום, לפחות לגבי רמת הגולן אני חושב אחרת. הציעו לנו גם את קיבוץ אדמית בגבול לבנון – מקום נפלא שכבר היה קיים, אבל היינו ילדותיים ואמרנו לא, כי רצינו להקים קיבוץ חדש. כך הגענו לערבה".
איתמרי: "בכל אוגוסט, כשהטמפרטורה עולה ל־43 מעלות, יוסי אומר: 'איך לא הלכנו לאדמית'. ולגבי הפיתויים, צריך לזכור שבשנים האחרונות העולם החיצוני דופק בדלת ונכנס בכל עוצמתו גם לכאן. לי חשוב מאוד ערך הצניעות. כששאלו אותנו איך אנחנו מחליטים מתי לקחת כסף מהקופה המשותפת, עניתי שאני תמיד שואלת את עצמי האם אני באמת צריכה את מה שאני רוצה. לפני שבוע למשל ראיתי ספר שחשקתי בו, ומיד הזמנתי אותו. בתקופה מסוימת היו טיסות זולות מאוד משדה התעופה רמון, שנמצא סמוך אלינו, ואנשים טסו. בסוף זו התחנכות עצמית, ואתה כל הזמן צריך לעמוד מול העולם הצרכני ולהגיד לעצמך שהחיים הטובים הם לא לנסוע לחו"ל כל חודש. יש המון דברים שאפשר לעשות פה בכלום כסף, והם משמעותיים הרבה יותר".
גם הילדים בסמר, היא מספרת, גדלים אחרת מילדים בקיבוצים אחרים. "הקיבוץ שלנו התאפיין תמיד ביחסים מיוחדים בין שכבות גיל, וגם בין ילדים למבוגרים. יש אפילו יום עבודה שבועי שהילדים עובדים בו בקיבוץ יחד עם המבוגרים, וכך נוצרת מערכת יחסים בגובה העיניים ובהסתכלות אחרת".
"בילדותי במזרע פחדתי מהמבוגרים", משתף אבנת. "הרגשתי מאוים. אולי זה נבע גם מחינוך של יראת כבוד, אבל בכל מקרה אני מקווה ומרגיש שהילדים בסמר לא חוששים מהמבוגרים".
וכשהם גדלים, אין להם ביקורת על אורח החיים שבחרתם?
איתמרי: "בגיל 14 היה לבנות שלנו שלב של מרד, שכלל לק, איפור, בגדים ועישון. הן גם אמרו אז ש'אין לנו כלום בבית', ובאותה תקופה באמת לא היה לנו מיקרוגל. אבל זה עבר להן".
ארבעה ילדים יש ליוסי ודגנית. שניים מהם עובדים סוציאליים, אחת מחנכת והרביעית השתחררה לפני שנה וחצי משירות צבאי ועובדת כרגע בירושלים. אף אחד מהארבעה, הם מודים, לא נשאר לגור בסמר. "הייתי שמח אם אחד הילדים היה נשאר כאן, אבל לא היה שום לחץ מצידנו שיעשו את זה", אומר אבנת, ואיתמרי מוסיפה: "אני מצפה מהילדים שלי לחיות חיים משמעותיים, ולהיות מחויבים לא רק לעצמם אלא לחברה שסביבם".
לא צריכים מטפלת
התמורות שמתחוללות בסמר בתקופה האחרונה לא מסתכמות רק בהידוק חגורת ההוצאות האישיות ובהטלת עיצומים על החורגים מהתקציב. ביוזמת כמה חברים החל תהליך של שינוי, שהולדתו הייתה כרוכה במתחים פנימיים ובהחלטות שנויות במחלוקת. יועצים ארגוניים שהוזמנו לקיבוץ הכינו מיפוי ושיקוף של מצבו, ובהתאם לכך הוקם כאן לראשונה מבנה ארגוני שכולל מזכירות, יושב ראש, מנהל קהילה, רכז משאבי אנוש ומרכז משק.
לפני כחודש התקיימה "שיחת חברים" – בסמר אין אספה, יש שיחה – ובה אושר המתווה החדש. אחרי שבמשך שנים האחריות לפרט הייתה מוטלת על כולם באופן שווה, כעת יש בסמר גם רכז פרט. אחרי שנים של חיי תרבות עשירים ללא ועדה, ופעילות שוטפת של חדר האוכל גם ללא אחראי רשמי, יש בסמר ועדת תרבות ויש אחראי חדר אוכל. "תמיד התנגדנו לבעלי תפקידים, כי אמרנו שאנשים מבוגרים לא צריכים מטפלת", אומר אבנת. "עכשיו האוכלוסייה מורכבת יותר. זו כבר לא ההומוגניות שהייתה בשנים הראשונות, ולצערנו יש גם המון בעיות אישיות ואנשים שצריכים עזרה".
כשאני שואל איך הצליחו בסמר לשמור על רמת אמון ותחושת אחריות משותפת לאורך שנים רבות כל כך, צפים ועולים החששות מפני התהפוכות שעובר הקיבוץ בימים אלה. "זו שאלה קשה", אומרת דגנית. "באנו בגיל 18־20 עם חזון, והיינו מוכנים להשקיע, לעבוד קשה וגם להאמין. חיינו את פרק א' של חיינו הבוגרים באופן שרצינו, וזו מתנה מופלאה. נראה שעכשיו אנחנו הולכים לפרק נוסף שגם הוא נפלא, אבל הוא יהיה פרק אחר, וצריכים להבין איך הוא מסתדר עם הקיבוץ ומה זה אומר.
"אני אנסח לעצמי את החזון המעודכן שלי, אבל החבר'ה הצעירים צריכים לנסח את החזון שלהם בעצמם, אי אפשר להלביש עליהם את החזון שלנו. אם הם ירצו שאשתתף בניסוח – אני אשמח, ואם לא ירצו – אכבד את זה מאוד. את התלם הקיים אנחנו חרשנו, אבל אנחנו לא רוצים שהם ילכו בתלם, אלא שיבינו מה הרצונות שלהם".
אבנת: "השקענו הרבה כדי שהמודל ישרוד. חשוב שנפנים את חילופי הדורות, וגם אם לא נאהב את כל השינויים שהצעירים עושים, נדע לקבל אותם ולחיות עם זה. אני מודה שזה קשה מאוד, וגם תפסת אותנו ברגע של משבר. חבר שלנו, אחד מוותיקי הקיבוץ, ביקש בשבוע שעבר להצטרף לצוות מסוים של ניהול וליווי. משום מה, הצוות ביקש שיצביעו אישית על כל מועמד, ואותו לא קיבלו. זו הייתה חוויה איומה עבורו.
"ברור לי שסמר יעבור שינוי. ידעתי שזה יקרה, אבל אני מודה שעכשיו זה נראה הרבה יותר מורכב. הצעתי לפני כמה שנים שנעזוב ונגור במרכז, ליד הנכדים, אבל דגנית טוענת שאין לנו אפשרות כלכלית לעשות את זה".
דגנית: "יש לקיבוץ חסכונות לכל ילד לצורך לימודים גבוהים, ויש פנסיה מסודרת וסבירה, ולפני כמה שנים התחלנו חיסכון כללי לסיעוד. יש גם דמי עזיבה, אבל אני לא חושבת שהסכום הזה מאפשר לנו לגור במרכז הארץ בביטחון כלכלי".
בסמר יש כיום 110 חברים, ועוד כמה תושבים שאינם חברים. למרות המשברים הכלכליים הקיבוץ ממשיך לקלוט, ובשנה האחרונה הצטרפו אליו ארבע משפחות. אחת מהן היא משפחת זיו – יואב (38), סתיו (30) ובנם נרקיס, תינוק בן עשרה חודשים. יואב, שגדל בראש־פינה, מספר שהגיע לכאן בגיל 30, אחרי טיול בהודו. הוא בא כדי להתנדב, והחליט לגור בסמר בעקבות בת דודה שכבר התגוררה בקיבוץ, וגם כי מצא במקום הזה מודל כלכלי כלבבו.
"לפני שיצאתי להודו למדתי תואר בכלכלה ועבדתי קצת בעסקים. בשיעור הראשון אומרים לך שיש מחסור בעולם, ומתחילים להציג את הקפיטליזם כפתרון. פקפקתי בהנחות היסוד מהרגע הראשון, כי לא נראה לי שיש מחסור. אמרתי לעצמי שאולי המודלים שמתבססים עליהם לא נכונים. הלכתי ללמוד עוד תפיסות מלבד התפיסה הקפיטליסטית, וכך הגעתי לגוסטב לנדאואר, הוגה מזרם האנרכיזם הסוציאליסטי – ונדלקתי. הרגשתי שאני בחוויית גילוי משוגעת. התחלתי לחפש מקומות שמתנהלים כך, וגיליתי שבסמר חיים לפי המודל הזה פחות או יותר, גם אם לא יודעים מי זה גוסטב לנדאואר ולא ממש אכפת להם".
בשל המצב הוחלט שלכל חבר יוקצה סכום להוצאות. "הקמנו ועדה כדי לעזור לחברים לעמוד בתקציב, והכרזנו שמי שיחרוג – יפקיד את כרטיס האשראי שלו לכמה חודשים, ויוכל רק לקחת כסף מזומן", מספר יוסי אבנת. "למזלי, הייתי הראשון שנדרש להפקיד כרטיס, ועשיתי את זה בלי בעיות"
סתיו גדלה ביישוב קדימה, והגיעה לקיבוץ הדרומי כמתנדבת בחינוך הילדים. כאן היא הכירה את יואב, וכעבור שנה עזבו השניים את סמר. לפני כחצי שנה חזרו, הפעם כהורים לתינוק. יחד איתם הגיעו עוד שני זוגות חברים. "זה אחלה מקום, יש פה אנשים שאוהבים אותנו ואנחנו אוהבים אותם", אומר יואב. "המודל הכלכלי כאן הוא כולו מנוף חברתי שמחייב מעורבות גבוהה בחיי הקהילה".
כיום מחלק יואב את זמנו בין הוראה בבית הספר האזורי ביטבתה ובין עבודה במטע הדקלים של סמר. השיחה שלנו מתקיימת למעשה בזמן הפסקת ארוחת הבוקר של עובדי המטע. "אני מחליט בעצמי איך לחלק את השבוע שלי, אבל ההחלטה שלי לא מנותקת", אומר יואב. "אני רואה מה קורה מסביב, מתייעץ, שואל ואכפת לי. לא אשב כל היום בבית, כי יהיה לי משעמם ולא נעים".
יש הוצאות שאתם מוותרים עליהן בגלל השותפות הכלכלית?
"גם לפני שבאנו לכאן חיינו בפשטות, לבד ובזוג. רמת החיים כאן גבוהה בעיניי, אבל רמת ההוצאות נמוכה. אני לא קונה בגדים, לא יוצא לחופשות, ולא הייתי מסתובב עם שעון יקר גם אילו יכולתי. זה לא כיף לי, ולא עשיתי את זה גם כשהרווחתי הרבה כסף. הבילוי שלי הוא לצאת להסתובב בטבע – ביער או במדבר".
לדבריו, הוא אינו מוטרד מהשינויים הכלכליים והמבניים שמתרחשים בקיבוץ. "אני חי את העכשיו, והעכשיו הוא סבבה. אני מחפש חיים פשוטים, לא רוצה להתעסק בכסף ובהוצאות כלכליות. בסמר מצאתי פתרונות לסבך הבירוקרטי. אני עובד וחי פה במעגלים קצרים יותר, כי אני לא צריך לקחת כסף, ללכת לסופרמרקט של רשת שיווק ולקנות; הכול מגיע אליי. הרבה דברים קורים פה בתוך הקיבוץ בלי שצריך להכין משהו, וזו כלכלה שמעניינת אותי יותר. משמחת אותי העובדה שהשכן שלי ואני יחידה כלכלית אחת, ופחות אכפת לי מי מוציא כמה".
קופסת העץ של ארנון
"כולם צ'יף, אין אינדיאנים", זהו שמו הזמני של סרט דוקומנטרי חדש שמספר את סיפורו של סמר, ונמצא בימים אלו בשלבי עריכה. יוצר הסרט הוא פרופ' אמיר הר־גיל, מרצה לתקשורת וקולנוע באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית נתניה. יש לו קשר אישי לקיבוץ סמר: "בגיל 17 הייתי חלק מחבורה של עשרה צעירים מתל־אביב שרצו לחיות היכן שלא יגידו להם מה לעשות. התחברנו לרעיונות של החבורה המייסדת שיוסי אבנת היה בתוכה, והצטרפנו לסמר. עבדנו בחקלאות, גידלנו ירקות, וכשהיינו צריכים כסף – ארנון, השותף שלי לדירה, היה מביא כסף מהבנק ומניח בקופסת עץ. כל אחד היה לוקח כמה שהוא רוצה או צריך, בלי לכתוב את השם שלו, אלא רק כמה כסף עוד נשאר בקופה. כל אחד פעל על פי המצפון שלו, אף שהמצפון של כל אחד מאיתנו קצת שונה באופן טבעי. לא חלמנו על שוויון כי היו לנו צרכים שונים, אבל היינו שותפים".
אחרי ארבע שנים בסמר החליט הר־גיל לצאת ללמוד. "לא עלה בדעתי לקחת כסף ללימודים מהקופה המשותפת, כי זו הוצאה גדולה וחיינו על הקשקש. יצאתי לעבוד מחוץ לקיבוץ, במטרה לממן את הלימודים ובסופם לחזור לסמר". בינתיים הכיר הר־גיל את אדווה, בת קיבוץ יקום, שרצתה לגור בתל־אביב. "הקיבוץ היחידי שהיא הייתה מוכנה לחיות בו היה זה שההורים שלה הקימו".
השניים התחתנו והשתקעו ביקום, ומדי פעם עוד הגיע אמיר לבקר את החברים בערבה הדרומית, כשהיה בדרכו לאילת. לפני תשע שנים חזר קיבוץ סמר לחייו, כשבנו החליט לעשות שם שנת התנדבות לפני הגיוס. "הגעתי לבקר את הבן, נשארתי לכמה ימים, קיימתי שיחות עומק עם חברי הקיבוץ – ונדהמתי. גיליתי שהרעיונות הילדותיים ההזויים שלנו מחזיקים שם מעמד למעלה מארבעים שנה".
הר־גיל החליט להקדיש סרט לתופעה ששמה קיבוץ סמר. הוא רתם את המפיק הוותיק איתי קן־תור, קיבל תמיכה מקרן קולנוע, ובמשך שבע שנים תיעד דמויות מהקיבוץ. לפני חודשים אחדים פתח קמפיין מימון המונים כדי להשלים את יצירת הסרט. "בעיניי זה סרט חשוב לאנושות, לעולם הפילוסופיה והתפיסות, כי הוא בוחן איך צריכים להיראות החיים. אני רוצה לגרום לאנשים להרהר לרגע על החיים שלהם, ולנסות לקחת משהו מהתפיסה של סמר.
"יש ויכוח ידוע אם האדם טוב מנעוריו או רע מנעוריו. העולם החליט שהוא רע מנעוריו. אני גדלתי בתל־אביב, ומגיל צעיר חינכו אותי להיזהר מזרים ולא לבטוח בהם. בתל־אביב לא עוזבים את הבית בלי לנעול אותו בשני מנעולים. אם אתה רואה אדם זר, אתה קודם כול חושד בו. החינוך הוא לדאוג לעצמך ואולי לכמה מקורבים סביבך, אבל לא לבטוח באנשים זרים ולא להאמין להם. ופתאום אתה רואה מקום שבמשך ארבעים שנה מתנהל אחרת. כבר לא מדובר בילדים או בקבוצה קטנה של אנשים. כצעירים הם חלמו על תקליט או ג'ינס חדש ועל זה יכלו להתווכח, אבל היום כבר יש להם ילדים ונכדים, הצרכים והוויכוחים שונים, וכל אחד נדרש להרבה יותר סובלנות כלפי אנשים שחושבים אחרת ממנו".
הוא לא מתכחש לשינויים שמתרחשים בסמר בשנים האחרונות. "ברור שלאורך פרק זמן כזה, יש גם אנשים שלא מיישרים קו. סמר מבוסס מצד אחד על חופש ומצד שני על אחריות גדולה לגבי כל מה ששלך ושל אחרים, ופה ושם, באופן טבעי, נכנסו גם אנשים עם אחריות קטנה יותר. למרות זאת, השיטה החזיקה מעמד במשך עשורים. רק לפני ארבע שנים, בגלל משבר כלכלי וקצת עייפות החומר, החליטו על סנקציה של הפקדת אשראי למי שחרג מגבול ההוצאות. ועדיין, אתה רואה זוגות חדשים עם ילדים, אנשים צעירים ומוכשרים שהכול פרוס בפניהם, מצטרפים לקיבוץ ומתלהבים מהרעיונות. רק אתמול שאלתי הרבה אנשים בקיבוץ מה מדד האושר שלהם, והם ענו לי 9־10.
"מדהים שכל כך הרבה אנשים חיים במקום שהבסיס שלו הוא נתינת אמון. הם רואים את הקיבוץ כבית, ורואים בכולם בני משפחה. הקפיטליזם הוא אולי הרע במיעוטו, והוא מתאים ליצר האדם, אבל אני אומר – תבדקו גם את סמר. הם לא בני אדם? איך זה עובד שם? נראה שבאקלים מסוים, יצר לב האדם יכול להיות גם טוב מנעוריו".
גם עם שדרת התפקידים החדשים שנוספו בו, סמר נותר שונה מאוד מכל קיבוץ אחר – אם כי יש אומרים שכעת הוא דומה לקיבוץ טיפוסי מלפני כמה עשרות שנים. "אם בשלב מסוים ילכו עד להפרטה אני כמובן אהיה עצוב, ולו משום שסמר היא קהילה יוצאת דופן בקנה מידה עולמי, וחבל לאבד את זה", אומר אבנת. "ברמה האישית אלמד להסתדר, אבל אנחנו רואים בעצמנו גוף שמחנך ונותן תקווה. אני רוצה שצעירים בעלי תפיסה סוציאליסטית או אמונה באדם ובתיקון עולם יוכלו להסתכל על סמר ולהגיד – הנה, יש פה מקום שבמשך חמישים שנה מתמודד עם האתגרים, ומוכיח שאפשר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
