"היטלר הבטיח לי טיול לאושוויץ ולא קיים", אומר יעקב אשכנזי בחיוך. "הוא אפילו הזמין את מלך בולגריה אליו, אבל העם הבולגרי לא נתן אותנו. הקשר שלהם עם היהודים היה טוב. גם הקרדינל הצהיר בשם הכנסייה שהיהודים לא ייפגעו. ראיתי בעיניים את הרכבות מגיעות לבולגריה ויוצאות ריקות". המלך הוא בוריס השלישי, בן בריתם של הנאצים, וההצלה הגדולה והמפורסמת של יהודי בולגריה התרחשה באביב 1943. הם נרדפו כבר מראשית המלחמה, המונים מהם גורשו למחנות ריכוז בגרמניה ורוב המגורשים גם נספו שם. ובכל זאת, שיעור ההישרדות של יהדות בולגריה היה מהגבוהים באירופה. הקרדיט, מזכיר לנו יעקב, שמור לעם הבולגרי.
הוא נולד שנה אחרי פרוץ המלחמה, ועלה ארצה ארבע שנים אחרי שהסתיימה. שני ההורים היו דוקטורים ("לא פשוט, אבל יצאתי בסדר") – אמא אלזה רופאת שניים, אבא יצחק מהנדס חשמל. באפריל 49' הובלו אחר כבוד למעברה בפרדס־חנה, ומשם נדדו ליפו העתיקה. בזכות הדוד הם קיבלו בדמי מפתח חדר ששימש בעבר ככיתה בבית ספר אליאנס. האב חילק את החדר לארבע, ומאחורי אחת המחיצות ניהלה האם מרפאת שיניים קטנה. "תקופת הצנע", אומר יעקב ומושך כתפיים. חמש שנים אחרי כן זכו בדירת שיכון ביפו.
בבולגריה היה יעקב קומוניסט קטן, בארץ הפך לסוציאליסט גדול, אבל במהלך לימודי הנדסת אלקטרוניקה בז'נבה הבין שהדגם הקיבוצי שהאמין בו הוא לא בדיוק מה שחשב. את מרים לבית גוס הוא הכיר לאחר שובו ארצה, כשהיה כבן 27 ("נחשבתי זקן, אז היו מתחתנים צעירים"). זו הייתה מסיבת סילבסטר בדירה תל־אביבית קטנה, כולם דיברו אנגלית, הוא השתעמם אבל נדרש להישאר במקום בהיותו הנהג של החבר'ה. "ואז, כמו בסרטים, בשעה 23:30 הגיעה למקום צעירה דרום־אפריקנית. באותה שנייה התחלפה המוזיקה למשהו שמתאים לנשיקת חצות". הוא הזמין אותה לרקוד, היא הסכימה, "ומאז אנחנו רוקדים יחד כבר 55 שנים".
הם נישאו ב־67' והתגוררו בבת־ים במשך עשור. עוד לפני הלימודים היה יעקב בגרעין התיישבות שיועד לקיבוץ נחל־עוז, אבל כאמור – עבר לו. בכל זאת, יישוב הארץ בער בעצמותיו, והוא מצא עצמו בגרעין באר־טל שנועד ליישב את הקו הירוק. לא מחוץ, לא בתוך – את הקו הירוק ממש. "הרעיון היה לעבות את הקו", הוא אומר ומוביל אותנו לחצר ביתו. "פה למטה זה נחל מודיעין. כאן עבר הגבול עד 67', זה היה האזור המפורז. עד מלחמת ששת הימים הגבול היה פרוץ לכנופיות פדאיון, המחבלים הוותיקים שהסתננו ארצה ורצחו אזרחים".
מוסדות המדינה לא ידעו איך לאכול אותם: למושב חקלאי יש קריטריונים ברורים, אבל מה עושים עם כפר תעשייתי? בסופו של דבר הם ייסדו אגודה שיתופית, קיבלו שני דונם למשפחה, והקימו מפעלים. "לא פשוט להתחיל כשאין תחבורה למקום ואין חנויות, אבל אמרתי למרים: דעי לך, פה תקום עיר. יהיה לך הכול"
גרעין ההתיישבות התגבש בשיטת חבר מביא חבר, כשהיזמים הראשונים שלו היו קצינים במיל' ("יש לנו פה שני סגני־אלופים, ארבעה־חמישה טייסים, והרבה מהנדסים וטכנאים בכירים"). 25 משפחות התיישבו בלב השומם של הארץ, וקראו למקום שילת – "גם בגלל כפר שילתא הסמוך, וגם ראשי תיבות של 'שיוויתי השם לנגדי תמיד'". התושבים הביאו איתם קונספציה חדשה, ולמעשה חד־פעמית: כפר תעשייתי. שזה כמו מושב עובדים, רק בלי חקלאות (כמעט) ועם טכנולוגיה (הרבה). מוסדות המדינה לא ידעו איך לאכול אותם: למושב חקלאי יש קריטריונים ברורים, אבל מה עושים עם כפר תעשייתי? אז היו דיונים משפטיים, והייתה הרבה תמימות מצד המתיישבים, ששילמו על כך מחיר כספי. בסופו של דבר הם ייסדו אגודה שיתופית, קיבלו שני דונם למשפחה, והקימו מפעלים. לפעמים זה עבד, הרבה פעמים לא. "עברנו תקופה קשה. לא פשוט להתחיל מפעלים כשאין תחבורה למקום ואין חנויות באזור. היינו פה כמו במדבר. הסביבה הייתה עוינת, הסתובבנו עם נשק. במקביל אלינו עלו גם אנשי כפר־רות, ואז באו כל האחרים – לפיד, כפר־האורנים, מכבים, רעות וחשמונאים ממול", הוא אומר ומצביע על היישוב הסמוך. "אנחנו הגענו הנה ב־77', מדירת 20 מ"ר בבת־ים לבתי סוכנות ישנים בגודל 54 מ"ר. שלושה ילדים, ומסביב הכול חול".
כשאביה של מרים ביקר כאן לראשונה, הוא החוויר כולו וניסה להבין מה יש לחתנו המהנדס לחפש במקום הזה. יעקב עמד בביטחון מול הבית, הצביע סביבו וציין: "פה יהיה דשא, פה יהיו פרחים". "למרים אמרתי: 'תדעי לך, פה תקום עיר. יהיו לך חנויות, יהיה הכול'". ואז, במחצית השנייה של שנות התשעים, באו לעולם הערים מודיעין ומודיעין־עלית. מה שהיה כביש גישה צר ליישוב ("דרך קברות המכבים"), גדל להיות עורק תנועה מרכזי המחבר בין תל־אביב לירושלים – כביש 443. השממה ההיא הפכה למרכז הסואן המוכר כצומת שילת.
עוד לפני הפרחים והחנויות, נדרש כאמור מאבק בירוקרטי כדי להקים את המפעלים באזור. בשנתיים הראשונות למגוריו בשילת ניהל כאן יעקב מפעל משלו, וקידם שמונה פרויקטים שונים. "אני יזם", הוא אומר. "המסר שלי הוא: נסו. לא בכל פרויקט הצלחתי, אבל אני יודע שניסיתי. שני רעיונות גדולים היו לי, ומספיק שאחד מהם היה מצליח, וכבר הייתי היום במקום אחר".
הרעיון הראשון נוגע לרכיבים אלקטרוניים, תחום התמחותו של יעקב, שלזכותו רשומות ארבעים שנות ותק כמהנדס בכיר בהיי־טק. בראשית שנות השבעים, הוא מסביר, לכל מפעל הייתה מעבדה משלו שטיפלה בציוד שלו. יעקב חשב לאמץ מודל מארה"ב, ולהקים מעבדה מרכזית שבה ייערכו בדיקות לרכיבים מסוגים שונים, מה שיחסוך למפעלים כסף ומקום. "עבדנו על התוכנית הרבה שנים, אבל לקראת שלב המימוש רמת הרכיבים כבר עלתה כל כך, שלא השתלם לעשות את זה". לא, הוא בהחלט לא מצטער על הזמן שהשקיע במיזם. ניסינו, הוא אומר בגאווה.
רעיון אחר שלו היה לייבא מדרום־אפריקה פרויקטים שהוחרמו באירופה בשל מדיניות האפרטהייד, ולייצא את תוצריהם לעולם בגרסת מייד אין יזראל. יעקב נסע עם רעייתו למדינת הולדתה, והם התקבלו יפה מאוד ("ב־79' לישראל היה שם בעולם"). בשבועיים הספיק לבקר בלא פחות מ־14 מפעלים. רק מה, הרמה שמצא שם לא הייתה מספקת, ויעקב ויתר על המיזם. ושוב, חרטות? לא אצלו. "נסענו, ביקרנו את המשפחה של אשתי אחרי 11 שנות נישואין. גם טוב". הוא לא מפרט, אבל היו פרויקטים קטנים יותר שכן הצליחו – בתחומי השמע, התקשורת והאלקטרוניקה. היום הוא פנסיונר של תדיראן תקשורת, והיה לו גם חלק בכיפת ברזל.
מתיישבי שילת לא ויתרו לגמרי על הרעיון החקלאי. בכניסה ליישוב ניתן עדיין למצוא חממות נטושות – זכר לניסיונות בוסריים של ראשוני המקום. את החיבור לקרקע אפשר לראות גם סביב הבתים. עצים אדירים ומרשימים ניצבים בחצר בית אשכנזי, ובעונה זו היא שופעת תורמוסים. מרים שותפה גם היא לאהבת הטבע ולעבודה בחצר. מאז שיצאה לפנסיה – אחרי שנים רבות כמזכירה במשרדי עורכי דין, ושני עשורים בתעשייה האווירית – היא מנהלת "מסעדה זולה מאוד" במטבח הבית שלהם. הלקוחות: שתי משמרות של נכדים שמגיעים מדי יום לארוחת צהריים, בהפרש של שעתיים. ככה זה כששתי בנות גרות עם ההורים באותו יישוב, והבן גר במודיעין הסמוכה. יש סיפוק גדול מזה למיישבים?
יעקב – שביום הולדתו השמונים זכה לתואר יקיר שילת – נעשה בינתיים לסופר. הוא כבר הוציא שלושה ספרים פרי מקלדתו, וכעת הוא עובד על הרביעי. "הלכתי ללמוד כתיבה יוצרת", הוא מספר על מה שהפך לעיסוקו המרכזי ב־15 השנים האחרונות. ההתחלה לא הייתה פשוטה – בכל זאת מדובר בפרויקטור שרגיל להציב מטרה ולצאת מנקודה א' לנקודה ב' – אבל המורה לכתיבה לימדה אותו להשתחרר מהטכניקה ולהיפתח לספרות. הוא כותב סיפורים ושירים, "הכול עם בסיס אמיתי, ובכולם יש תובנות שלי. הילדים שלנו אולי חכמים יותר, אבל לנו יש יתרון של ניסיון חיים. כל אירוע מלמד, לטוב או לרע. החשוב הוא לעשות בסוף חשבון נפש. לא לבוא בטענות".
