אני יושבת תחת ענפיו של אלון עתיק על גבעה מוכת רוחות ברמות הגבוהות של ירדן בשבוע הראשון של האביב, מוקפת במבחר מסנוור של פרחי בר. כלניות סגולות, פרגים אדומים, רקפות ורודות, חינניות צהובות וכתומות. פרח אלגנטי אחד בולט במגוון הצבעוני, כי הוא שחור לחלוטין.
אני מתקרבת מהופנטת אל עלי הכותרת הכהים והמבריקים, וצונחת אל ברכיי כדי להתפעל מהם. מעולם לא ראיתי פרח שחור בשלב הפריחה. זורחים בשמש, שלושה עלי כותרת שחורים משחור מתעקלים כלפי מטה, דומים לקטיפה. הם יפים להדהים.
"האירוס השחור הוא הפרח הלאומי של ירדן", אומרת סווסאן אורן, מרצה לבוטניקה באוניברסיטת ירדן. "זה מין אנדמי, וזה פרח מיוחד במינו".
שמה, סווסאן, פירושו "אירוס" בערבית. היא הייתה נשואה במשך ארבעים שנה למומחה המוביל של ירדן לצמחייה המקומית, דאוד אל־עיסאווי, שמת מקורונה ב־2020. "הוא היה מאוהב באירוסים", אומרת אורן, קולה נגוע בעצב. הפרחים, היא מספרת לי, הסתגלו לסביבה קשה ואפשר למצוא אותם על גבעות מוצלות, הרים סוערים וצוקים סלעיים, או בקצה המדבר. בעלה זיהה כמה מיני אירוסים בעלי עלי כותרת כהים, מהגבעות הפוריות בצפון ועד לאדמות היבשות ולהרים הסלעיים בדרום.
אף שרוב האנשים מתייחסים אל כולם כאירוסים שחומים, רק מין אחד, איריס ניגריקנס (Iris nigricans), הוא הפרח הלאומי של המדינה. מאז שאומץ בתור הפרח הלאומי ב־1999 הופיעו שמו ותמונתו של האירוס השחור במסעדות, בבתי קפה ובבתי מלון בכל רחבי הממלכה. הפרח הוא סמל נהדר לאלגנטיות, יופי ועדינות בסביבה קשה ומאתגרת. בעיני המקומיים הוא לוכד את מהותה של המדינה, ומדגים שדברים מדהימים יכולים לפרוח אפילו במקומות הקשים ביותר.
אך הפרח פורח רק במשך כמה שבועות באביב. בעונה הקצרה קשה למצוא את הדבר האמיתי. תהליכי עיור, חריש, רעיית יתר ומדבור הפכו את הפרח לפגיע יותר, וקשה יותר ויותר לאתר אותו בטבע. ב־2014 הוכרז שהוא נתון בסכנת הכחדה.
מוקסמת מהאירוס השחום, הצטרפתי לצלם מוחמד אספור במסע למצוא אותו. מוחמד בילה שנים בחקר חיות הבר והיופי הטבעי של ירדן, כולל יערות האלונים והאורנים בצפון והנופים הצחיחים של ואדי רום ופטרה בדרום. כשהאביב החל, יצאנו לדרך בחיפוש אחר שחור פורח.
אירוס הגלעד
ראשית פנינו צפונה. כ־75 אחוזים משטח ירדן הם מדבר, אך בגבעות הצפוניות הפוריות חוגגים פרחי הבר באביב. התחנה הראשונה שלנו הייתה שמורת יער הירמוך בצפון־מערב ירדן, סמוך לגבול עם סוריה וישראל. צוות החברה המלכותית לשימור הטבע, המנהלת את שמורות הטבע של המדינה, סיפר לנו היכן נוכל למצוא אירוסים שחומים הגדלים לצד עצי אלון נשירים בירמוך. קטיף הפרחים אסור בתכלית, כמובן: קני השורש של האירוס קרובים לפני השטח, כך שאפשר לעקור אותם בקלות בעת קטיפת הפרחים עצמם.
בשמורה מצאנו אירוסים על גבעה עם נוף מהמם המשקיף מעבר לגבולות ירדן, לכנרת ולרמת הגולן. רבים מהפרחים לא היו שחורים לגמרי. בצפון האירוסים הנפוצים ביותר הם אירוס הגלעד (Iris atrofusca), המכונה גם איריס שחום, ואירוס סגול־כהה (Iris atropurpurea), שצבעיהם נעים בין שחור לסגול כהה.
ליד השמורה מצויות חורבות עיר הדקאפוליס גדר, אחת מעשר ערים יווניות עתיקות בלבנט, לצד הכפר הנטוש אום־קאיס מהתקופה העות'מאנית. את האירוס השחום מצאנו לאורך הכבישים מדרום לשם. ראינו אותם גם הלאה, ביערות האלון, האורן, החרוב והפיסטוק סביב שמורות הטבע עג'לון ודיבין.
בעג'לון, 36 ק"מ מגדר, מצודה מימי הביניים שנבנתה תחת שלטונו של צלאח א־דין משקיפה על הנופים המרשימים של בקעת הירדן. מצאנו אירוסים כהים בקרבת מקום, בקצהו של צוק מוקף גבעות עצי זית ואלונים המשקיפים על סכר קופרניה הסמוך.
אירוס ניגיריקנס
אירוס ניגיריקנס הוא הפרח הלאומי של ירדן, הוא האירוס השחור ה"אמיתי" וגדל בעיקר מדרום לעמאן, בין הערים העתיקות כרכ ומידבא. ליד כרכ, בראשו של רכס, מתנשאת מצודה צלבנית מן המאה ה־12, ולידה חיפשנו את הפרחים השחורים באדמה הלא מעובדת ועל צלעי ההרים. רועה צאן סיפר לנו שראה אירוסים באזור, אך לא השנה. הוא מאשים את הבצורת שפקדה את דרום הארץ וייבשה את הסכר הקרוב ביותר.
"האירוס השחור נתון תחת איום רציני", אומר חאתם טייפור, הבוטנאי הראשי של הגן הבוטני המלכותי של ירדן. מלבד תהליכי המדבור, מסביר טייפור, פלישה אנושית הורסת את בית הגידול של הפרח. "הפרח הזה ייחודי לחלוטין. אפשר למצוא אותו רק כאן, וצריך להגן עליו". אירוס הגלעד גדל גם במדינות השכנות, אך האירוס השחור נמצא אך ורק בירדן.
בנסיעה מכרכ לנחל ארנון (ואדי מוג'יב) צפינו מרותקים בעמקים המתפתלים, בצוקים הגבוהים ובקניונים של ים המלח, אך מצאנו רק אירוס שחור אחד, בראשית פריחתו סמוך לצוק סלעי. צפונה יותר, בדרך לאום א־ראסאס, אתר מורשת בינלאומי של חורבות רומיות ופסיפסים ביזנטיים, ראינו לפתע עלי כותרת שחורים מבריקים מגיחים מאחו של פרחי בר צהובים; עצרנו את המכונית ומיהרנו החוצה: עשרות אירוסים שחורים רעדו ברוח לצד הדרך. בניגוד לרוב האירוסים שמצאנו בצפון, אירוס ניגריקניס הוא שחור לחלוטין. בהשוואה לאחו של פרחי בר צהובים, החושך שלו בולט עוד יותר.
אירוס פטרה
לאחר שמצאנו את האירוס השחור ה"אמיתי", פנינו דרומה כדי לחפש סוג אחר של אירוס כהה שזוהה כאנדמי לירדן: אירוס פטרה. עלי הכותרת שלו חומים, סגולים ושחורים, והוא נמצא מדרום לכרכ, סביב פטרה, טאפילה, שובכ ודנה, בהרים הצחיחים. נסענו לדנה, שמורת הטבע הגדולה ביותר בירדן, שאירוס הפטרה פורח בה במורדות ההרים ומעל מצוקי אבן חול. אך הגענו כמה ימים מוקדם מדי, ורוב האירוסים עדיין היו סגורים.
כשעינינו ממוקדות בקרקע, כמעט החמצנו סיס הרים דואה מעל ראשינו. קוקייה קראה מבין ענפי עץ ערער, ושתי טריסטרמיות צווחו בקול רם, וביקשו אוכל. חיות הבר משגשגות בשמורת הטבע דנה. לאחר יותר משעה של חיפוש אחר אירוס פטרה במורדות ההרים תלולים, נתקלתי בפרח סגול כהה עם כתמים שחורים הפורח בין סלעים געשיים. "מצאתי אותו!", צעקתי בהתרגשות וקראתי למוחמד, שצילם את הנוף המרהיב, ולעמאד חסנת, שהסיע אותנו יותר מ־750 קילומטרים בחיפושנו אחר האירוסים.
על ראש גבעה סלעית חיכה לנו עמאד מוואדי מוסא, העיירה הקרובה לאתר הארכיאולוגי פטרה. הוא ירד בזהירות כדי להביט בפרח. "אירוס הפטרה!", הוא קרא ושלף את הטלפון מכיסו כדי לצלם תמונה. הוא בהה בו בשקט לרגע, ואז חייך בגאווה: "זהו הפרח היפה ביותר".
