אות באלפבית היווני, ערך מתמטי או מאפה עגול: אלה התשובות האפשריות של הישראלי הממוצע אם יישאל מהו פאי. מעטים, מן הסתם המבוגרים יותר, יזכרו שבעבר הייתה גם תנועה פוליטית ששמה פא"י, עם נציגות בכנסת ובממשלות ישראל. אבל האמת היא שתנועת פועלי אגודת ישראל קיימת, במידה מסוימת, גם היום. מהמפה הפוליטית היא אמנם נעלמה לפני כעשרים שנה, אבל במפה הגיאוגרפית היא הותירה את חותמה: היישובים שהקימה כתנועה מיישבת ממשיכים לשגשג, גם אם לרובם כבר אין כל זיקה אידיאולוגית אליה. חפץ־חיים ושעלבים, יד־בנימין ומבוא־חורון, יסודות ובני־ראם, גת־רימון ובית־חלקיה. לצד אלה הקימה פא"י גם שיכונים ובתי כנסת בערים ברחבי הארץ. בשנות פעילותה היא הוציאה ביטאון פוליטי בשם "שערים", יומון שהפך לשבועון, והייתה מזוהה עם תנועת הנוער "עזרא".
בעידן של תמורות בחברה החרדית, ניתנת משמעות חדשה לסיפורם של אנשי פא"י – חרדים בהגדרתם שחרתו על דגלם גם הגשמה חלוצית והתיישבות בארץ ישראל. בספר "חרדים ואנשי מעשה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת יד בן־צבי, ד"ר עדה גבל שופכת אור על תנועת הפועלים הקטנה, שיש שיאמרו כי אולי הקדימה את זמנה. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של גבל, שחקרה את תולדות פא"י בשנותיה הראשונות – מהקמתה בארץ ישראל ב־1933 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939.
רבים מבני הדור המבוגר של הציונות הדתית דהיום השתייכו לפא"י בצעירותם. לגבל, דתייה־לאומית החברה בגרעין תורני בתל־אביב, דווקא אין קשר משפחתי לתנועה. היא נחשפה אליה במהלך לימודיה לתואר שני, כשכתבה תזה על ניצולי השואה שהגיעו לקיבוץ חפץ־חיים. "התעניינתי מאוד בסיפור ההתיישבות האידיאולוגית של פועלים שהם לא הקלאסיקה של פועלי שמאל אדומים שחוגגים באחד במאי. בחפץ־חיים פגשתי אנשים בני תשעים שחיים ונושמים את הישראליות כבר שבעים שנה, אבל עדיין לא מסוגלים לומר שהם ישראלים. ילדיהם שירתו בצבא, ובכל זאת הם לא מסוגלים לקרוא לעצמם ציונים. הרגשתי שיש פה משהו אחר, וצריך לזהות אותו".
לא באים אל הרב
הסיפור ההיסטורי של פא"י התחיל בשנת 1922 בלודז' שבפולין. המניע המרכזי לייסודה של התנועה לא היה קשור לארץ ישראל, אלא לבעיה שהעסיקה את הפועלים החרדים בפולין: המפעלים במדינה חויבו להשבית את פסי הייצור בימי ראשון, וניסו לכפות על העובדים היהודים להתייצב בשבתות. "פא"י קמה כחלק מהמאבק של ה'אגודאים' על זכות היהודים החרדים לעבוד", מספרת גבל. "בחסותה של אגודת ישראל, שהוקמה כבר ב־1912, ייסדו את תנועת הפועלים הזאת. האנשים שעמדו מאחוריה היו אידיאולוגים. אגב, זה סיפור שמנוגד לסיפור ייסודה של הפועל המזרחי, שקמה בארץ ישראל כתנועת־בת של המזרחי. שנה לאחר מכן, הפועל המזרחי כבר קמה על יוצרתה: בבחירות הראשונות לקונגרס הציוני העולמי היא גברה על תנועת המזרחי".
המטרות הראשונות של פא"י היו סוציאליות, אבל המוקד השתנה בהמשך. "ברגע שהתחיל להיות רע ליהודים באירופה, אנשי פא"י ראו את עצמם מועמדים ראשונים לעלות לארץ ישראל: כי הם פועלים, הם מוכשרים לעבודה, וזה מה שנדרש כאן. הנשיא של פא"י, שדחף אותם מעשית ואידיאולוגית, היה הרב ד"ר יצחק ברויאר מגרמניה. בתוך אגודת ישראל, הוא היה זה שתמך מאוד במעורבות של התנועה בכל מה שנעשה בארץ ישראל – אבל לא מתוך ציונות. הוא התנגד לציונות, והיו שכינו אותו 'הציוני האנטי־ציוני'. הרב ברויאר רצה לראות בארץ ישראל תיאוקרטיה, והניח שעלייה מסיבית של פועלים חרדים תאפשר את הקמתה".
בשנת 1933 הוקמה פא"י בארץ ישראל, בהנהגתם של יעקב לנדוי שעלה מגרמניה ובנימין מינץ שעלה מפולין (על שמו נקרא היישוב יד־בנימין). השניים נשלחו על ידי אגודת ישראל העולמית כדי לסייע בקליטתם של הפועלים החרדים הרבים שהגיעו אז לארץ, בעיקר מגרמניה. "העולים באו מאירופה עם האידיאולוגיה של תנועת עזרא ושל אגודת ישראל, ולא מצאו כאן את עצמם. מצד אחד הם רצו להיות אנשי אדמת ארץ ישראל, ומצד שני הם לא רצו את האתוס הציוני של אנשי העלייה השנייה, שבעטו בבית הוריהם.
"הם גם לא יכלו להצטרף לאגודת ישראל שהייתה אז בארץ, כי ביישוב העברי החדש היא נתפסה כמוקצית מחמת מיאוס. היא הייתה האויב מבפנים, האופוזיציה הכי משמעותית לתנועה הציונית. כבר היו אז בארץ כמה חבורות של פועלים חרדים, למשל בפתח־תקווה, שלא הסכימו לשאת את שמה של אגודת ישראל. מינץ ולנדוי החליטו לעקוף את אגודת ישראל בארץ – שבאותה תקופה הייתה תנועה כמעט פלורליסטית, ואפשרה אוטונומיה לקבוצות שפעלו בתוכה – וכך הם הקימו את פועלי אגודת ישראל".
וכאן נשאלת השאלה: אם אלה פועלים דתיים, אנשי תורה ועבודה, מה בעצם ההבדל בינם ובין הציונות הדתית?
"אשתמש בדוגמה של השמיטה. אנשי פא"י החליטו בשמיטה של 1937 (תרצ"ח) לקבל את הפסק של החזון איש, ולשמוט לחלוטין את קרקעותיהם. זה בא לידי ביטוי כשקבוצות של פועלים בכל הסניפים של פא"י, ובעיקר בחפץ־חיים, חתמו על הצהרה כי ישבתו מכל עבודה במהלך השנה. אגודת ישראל העולמית הקימה 'קרן שמיטה' שתממן את חייהם של הפועלים שנמנעים מלצאת לשדות. זו בעצם אמירה שאי אפשר לקיים יישוב יהודי עצמאי בארץ ישראל – דבר שנוגד את כל האתוס הציוני. אבל לא הייתה להם בעיה לומר דבר כזה, ולהסתמך על הגולה.
"ברמה המעשית, אין קיום למדינה יהודית אם כולם ינהגו כך. ברמה האידיאולוגית, להסתמך על הגלות זה לא לקיים 'חדר דתי בתוך התנועה הציונית', כמו שאנשי המזרחי הגדירו את עצמם, אלא להתנגד לכל הבית. אתה אומר שאין לך שום בעיה שהגולה תממן את ההרפתקה שלך בארץ. קיבוץ חפץ־חיים כמעט פשט את הרגל בשמיטה הזאת. הם ישבו אז על קרקעות של נדבן תל־אביבי, ליד מקומו של הקיבוץ היום. בסוף השנה הוחלט באספת חברים שמשפחות עם ילדים יקומו ויעזבו בגלל הקושי הכלכלי. חמש משפחות שייסדו את הקיבוץ אכן עזבו אותו".
מה לגבי הכפיפות לרבנים? מצד אחד הייתה להם אספת חברים כמו לקיבוצים אחרים, ומצד שני הם היו חרדים.
"בתקנון של קיבוצי פא"י, הרב נמצא מעל הסמכות של אספת החברים. גם בתקנון התנועה, פא"י ראתה את עצמה כפופה למועצת גדולי התורה באירופה. בפועל, השאלה היא מה שואלים את הרבנים ומה לא שואלים. מתברר שלא תמיד רצים אל הרב. אחת הדוגמאות היא המאבק על העבודה העברית בכפר־סבא בשנות השלושים. הפועלים של פא"י עזבו אז באופן ספונטני את מקום העבודה והצטרפו לשובתים מהתנועות האחרות, למרות שזה נגד את האתוס האגודאי שאמר שלא שובתים, ובטח לא עם הציונים.
"החל פולמוס גדול בין ירושלים לפתח־תקווה, ופנו לרב חיים עוזר גרודזנסקי. הוא שלח אותם לחזון איש, שלא נתן תשובות ברורות. זה מקרה שבו הכוח של המציאות חזק מהכוח של האידיאולוגיה. ועדיין צריך לזכור שבניגוד לפא"י, הפועל המזרחי מעולם לא הצהירו שהם מחויבים לאיזו סמכות רבנית".
הציונות החרדית
כמו כל יהדות העולם, גם פא"י נאלצה להתמודד עם תוצאותיה הטרגיות של מלחמת העולם השנייה.השואה, ולאחר מכן הקמת מדינת ישראל, גרמו לשינוי משמעותי בפא"י. "מנהיגי התנועה הבינו שהשתנתה המציאות, ושהגלות חוסלה. מתוך אחריות לאומית הם הפנימו שהאפשרות היחידה להציל ולשקם את העם היהודי היא השקעה מסיבית בארץ ישראל. טיפין־טיפין, בתהליך שהחל בשנת 1943, הם בנו שיתוף פעולה עם התנועה הציונית.
"זה התחיל בכך שקיבוץ חפץ־חיים עלה על אדמות קק"ל, צעד שנוגד את כל האתוס המכונן שלהם מלפני המלחמה. זה המשיך בשליחים של פא"י שיצאו לחו"ל עם שליחי הסוכנות היהודית, ובהתגייסות לארגון 'ההגנה' בזמן המאבק על הקמת המדינה. התפנית הגיעה לשיאה לאחר הקמת המדינה, במאבק של פא"י מול אגודת ישראל על הצורך להיות חלק מממשלת ישראל. כשבנימין מינץ החליט ב־1960 להתמנות לשר בניגוד לעמדת מועצת גדולי התורה, הוא בעצם הראה שאפילו תקנון פא"י – שקבע שהם כפופים לדעת גדולי התורה – כבר לא מעניין אותו, כי הכול השתנה. מועצת גדולי התורה הכריזה עליו חרם".
בספר שלך כל זה לא מתואר, כי עצרת את המחקר שלך ב־1939. למה בעצם?
"במהלך התואר השני הבנתי עד כמה מלחמת העולם השנייה וקליטת הניצולים גרמו למפנה תפיסתי. הבנתי שאם אני רוצה לשרטט את האידיאולוגיה הבסיסית והמקורית של פא"י באופן נקי, אני צריכה לראות איך היא התחילה. השואה כבר הייתה טוויסט בעלילה של כל הסיפור היהודי המודרני, וגם בסיפור של פא"י".
גם אחרי השינויים, מתעקשת גבל, פא"י עדיין לא הפכה לתנועה ציונית. "יש לי ויכוח על זה עם המנחים שלי בדוקטורט. אם 'ציוני' זה לעלות לארץ ישראל ולהקים התיישבות, אז הם היו ציונים. אבל אני טוענת שלהיות ציוני זה להחזיק בתפיסה אוונגרדית שבאה לייצר מציאות חדשה. בפא"י לא חיו את הסיפור הזה. הם היו נטולי כל הכרה ציונית. בחפץ־חיים קיימו אספות חברים בגרמנית, השמיטה נשמרה לחומרא, ובשבת היו מביאים גויים בשביל החליבה. אנשי תנועת הקיבוץ הדתי לא היו יכולים להעסיק גויים שיחלבו, כי המשמעות היא שאי אפשר לקיים התיישבות יהודית בארץ ישראל.
"מייסדי חפץ־חיים ושעלבים שפגשתי אמרו לי בפירוש: אנחנו לא ציונים, כי לא נשתף פעולה עם תנועה שבהגדרתה אינה שומרת תורה ומצוות. אנחנו כן שותפים לגאולת ישראל".
אז מה גרם להם להצטרף לממשלה ולהתיישב על אדמות קק"ל?
"התשובה היא פרגמטיזם, מה שמאפיין מאוד את פא"י. בסוף צריך לשרוד ולהצליח לבנות יישוב, ובהמשך גם מדינה. בשביל זה נדרשת פרגמטיות".
הפרגמטיות התבטאה גם בנציגותה הפוליטית של פא"י בכנסת. בראשית שנות השמונים כרתה התנועה ברית פוליטית עם יוצאי המפד"ל הרב חיים דרוקמן ויוסק'ה שפירא: הרב אברהם ורדיגר, נציג פא"י, השתתף איתם בהקמת מפלגת "מורשה". בהמשך עבר הרב ורדיגר לשותפות עם אגודת ישראל וכיהן בכנסת מטעמה. הוא היה אחד משני ח"כים שנעדרו מהמליאה בעת ההצבעה על הקמת ממשלת פרס באפריל 1990, ובכך הביאו לכישלונו של "התרגיל המסריח". גם בכנסת הבאה כיהן ורדיגר מטעם אגודת ישראל, הפעם במסגרת המשותפת של יהדות התורה. בבחירות 1996 הוצב ברשימה בנו, חנוך ורדיגר, אך לא נכנס לכנסת.
הרב אברהם ורדיגר נפטר ב־2013. היום עומד ורדיגר הבן בראש פא"י, אך מה שנשאר מהתנועה הוא בעיקר נדל"ן. "הדעיכה של פא"י הורגשה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים", אומרת גבל. "במדינת ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים היה הרבה יותר קשה להיות גם וגם. או שאתה ציוני או שלא, או שאתה ימני או שאתה שמאלני, תומך בהתיישבות ביו"ש או מתנגד. בפא"י היה משהו של גם וגם, וזה לא הצליח לשרוד".
את מכירה היום אנשים צעירים שמתאימים למודל הפא"יניקי?
"תשאל את ידידיה מאיר, שכתב על התנועה בגעגועים בטור שלו. אני חושבת שהוא ואשתו סיון דוברים את השפה הזאת. אני לא מכירה אותם, אבל זה נראה לי מאוד דומה: הבחירה לעמוד מהצד בהקשר מסוים, ולהיות חלק מהחברה בהקשר אחר".
לכאורה דווקא היום, כשחלקים מהציבור החרדי הולכים ונפתחים לחברה הישראלית, יש יותר מקום לתנועה כמו פועלי אגודת ישראל.
"פא"י כתנועה אידיאולוגית לא תחזור, כי הפתיחות של החברה החרדית היום היא לא שינוי אידיאולוגי, אלא צורך. אנשים בציבור הזה פשוט אומרים שנמאס להם לחיות בעוני ולהסתגר בשטייטל. אצל פא"י העבודה וההתיישבות היו ערכים מכוננים. אנשים לא בחרו בדרך החיים הזו מתוך תפיסה ש'מי שלא לומד תורה ילך לעבוד', אלא באמת האמינו שצריך לעבוד. כדאי גם לזכור שלפני קום המדינה עוד לא היה המושג של 'חברת הלומדים'. היום, גם חרדי שיוצא לעבוד עושה את זה בדיעבד, ומתוך תפיסה שחברת הלומדים היא הדרך המובחרת. עד שזה ישתנה, לתנועה כמו פא"י לא תהיה זכות קיום.
"כחברה ישראלית אנחנו יכולים לתרום לתהליכים שמתרחשים בציבור החרדי דווקא אם לא נחפש את היסוד האידיאולוגי, אלא פשוט ניתן לזה לקרות, ואחרי המעשים יימשכו הלבבות. לרצות שהם ישר ילכו לצבא ולהכשרה מעורבת בהיי־טק, כי אלה הסטנדרטים במדינה, זה לא להבין את התהליכים. אנחנו חוזרים היום למקום שבו אולי אפשר לפתוח שוב את הדלת של פא"י, ולתת למציאות לעשות את שלה".
אתגרי תל־אביב
לעדה גבל (36) אין כאמור רקע פא"יניקי. היא גדלה כבת הקטנה של משפחת קמפניינו, משפחה דתית־לאומית ירושלמית עם שורשים איטלקיים. לאחר נישואיה עברה ליישוב תל־קטיפא בגוש קטיף. בעלה אליעזר למד בישיבת "תורת החיים", ועדה החלה ללמוד היסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע. בשנת 4002, כשסיימה את התואר הראשון שלה, הכריז אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות, וגבל הקפיאה את שאיפותיה האקדמיות והתגייסה למאמצים להצלת ההתיישבות בחבל עזה. במשך שנה היא שימשה כמזכירת מטה המאבק שהקימו תושבי גוש קטיף כדי למנוע את עקירתם.
לאחר הפינוי שוכנו תושבי תל־קטיפא בפנימייה של אולפנת אבן־שמואל. ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון הגיע לשם לבקר את גבל, ובישר לה שבמחלקה ממתינה לה מילגה, אם תרצה לחזור ללימודים. גבל שבה לאקדמיה, ובמקביל הצטרפה המשפחה לגרעין תורני במרכז תל־אביב, ואליעזר החל ללמוד בישיבת מעלה אליהו בעיר.
לפני כשש שנים ראיינתי את גבל לספר שכתבתי על הגרעינים התורניים. על המגורים בתל־אביב היא אמרה לי אז: "אם אנחנו קהל שיש לו בשורה ויש לו ייעוד שלדעתנו הוא ייעודו של כל עם ישראל, אנחנו לא יכולים לממש אותו רק בצד אחד של הקו הירוק. העובדה שבמשך עשרים שנה הציבור התורני לא נשאר לגור בתל־אביב טפחה על פנינו בתקופת ההתנתקות. גילינו שבמקום משולש שווה צלעות של עם־תורה־ארץ, יצרנו משולש שווה שוקיים של תורה וארץ בלבד".
היום, אחרי 13 שנה בעיר הגדולה, גבל עצמה מדברת פחות על אידיאולוגיה ויותר בראייה יומיומית: "עצם זה שאנחנו גרים כאן, גם בלי הצהרות גדולות, זה תהליך חשוב בעיניי. פשוט לחיות יחד". כשמונים משפחות משתייכות לקהילת מעלה אליהו. חלקן מתגוררות סביב הישיבה ברחוב הנרייטה סולד, וחלקן, כמו משפחת גבל, בשכונת נחלת־יצחק.
תל־אביב צריכה אתכם?
"אני חושבת שכן. החברה הישראלית צריכה להיות פחות קטגורית. היא זקוקה לנורמליות של דתיים וחילונים שחיים יחד. אני גרה בבניין של 16 משפחות מגוונות, ובוועד הבניין אני פועלת עם כל הדיירים מול תמ"א 38 אימתני ודורסני. אני עושה את זה לא כי אני דתייה, אלא כי זו אני, בשם הנורמליות".
לפני שש שנים דיברת בעיקר על השכנה שמחפשת יהדות. עכשיו את מדברת על תמ"א 38.
"יש גם עשייה בתחום היהדות. יש הרבה יותר נערים בני מצווה שנעזרים בישיבה, וגם היקף ההדרכות לנישואין גדל. אבל אם אתה שואל למה המקום הזה צריך אותי, אז זה בגלל הצורך בחברה נורמלית, שכל המרכיבים שבה מסוגלים להכיר ולכבד זה את זה. אני חושבת שזה נשאר לי מגוש קטיף. אחד הדברים המשמעותיים שדיברנו עליהם במטה המאבק היה שהחטא הקדמון הוא ההסתגרות, ושהחברה הישראלית צריכה להכיר אותנו. אמנם באנו לתל־אביב בגלל הישיבה, אבל ההבנה של הצורך לחיות ביחד התבססה בגוש קטיף, והיא עדיין קיימת".
אליעזר גבל הוא היום רב בישיבה, ועדה מרצה במכללה האקדמית למורים "שאנן" בחיפה ומשמשת עמיתת הוראה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון. היא גם שותפה לכתיבת ספר לימוד בהיסטוריה לתלמידי תיכון. "אני שמחה להכשיר מורים בנקודת זמן מורכבת, שבה שואלים לאן פניה של מערכת החינוך הישראלית ואיך מלמדים במאה ה־21. בהקשר הזה, יש יתרון בעיניי להוראה במכללה למורים על פני הוראה באוניברסיטאות".
בפעם שעברה ששוחחנו היו למשפחת גבל שלושה ילדים קטנים, והסוגיה המרכזית שהטרידה את אמם הייתה סוגיית הדיור ומחירי השכירות הגבוהים בלב תל־אביב. היום, עם שישה ילדים, גבל עסוקה יותר באתגר החינוך. "הגענו לכאן כשהילד הגדול היה בן שלוש, ונכנסנו למערכות החינוך של הישיבה. היום הבן הגדול לומד בישיבת נווה שבחולות חלוצה. הבת שלי, אחרי שנה וחצי באולפנית תל־אביב, עברה לאולפנת 'למרחב' בפתח־תקווה כדי ללמוד עם בנות שדומות לה יותר. האינטגרציה היא אתגר לילדים, ואני מודעת לכך שהבחירה ב'למרחב' היא במידה מסוימת להרים ידיים וללכת לחממה הדוסית הנעימה והפחות אינטגרטיבית".
לצד האתגרים, גבל מציינת גם את ההתרחבות של הציבור התורני בתל־אביב. "פעם הכרתי כל דוס בעיר, היום אפילו בקהילה שלנו אני לא מכירה את כולם, שלא לדבר על קהילות נוספות בתל־אביב. לכן, גם כשאני מדברת על אתגר החינוך, זה אתגר ששותפה לו אוכלוסייה גדולה. היום מגיעים לכאן גם סתם צעירים שרוצים לגור בתל־אביב, ומחפשים בית כנסת וחברה לילדים. זה ממש בגדר חידוש. גם מספר המסעדות הכשרות, ואפילו כשרות למהדרין, צמח. יש לנו מבחר ממש ראוי ומכובד. אלו מהפכות משמעותיות שהתחוללו מאז שהרב חיים גנץ הגיע להקים את הישיבה בתל־אביב של אחרי רצח רבין".
איפה מתבטאת התל־אביביות שלך?
"כששאלו אותי בשנתיים הראשונות, אמרתי שאני מתרגלת לעיר. היום אני כבר מרגישה תל־אביבית. אני לא מסתובבת בהצגות, אבל זו השייכות שלי וזה המקום שלי. אולי זה מתבטא גם בעובדה שחצי מהספר נכתב בבתי קפה או על חוף הים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
