למעלה ממאה לוחות בדיל מאיימים לשנות את כל מה שידענו על אחד מפרקי תולדות עם ישראל. פיסות המתכת הללו, שנחשפו באזור מכוור שבירדן, נושאות על גבן את הארכיון המלכותי של שלומציון, מלכת יהודה המפורסמת מימי בית שני. הממצאים העולים מהן מדהימים, אלא שעולם האקדמיה מתייחס בבוז ובזלזול לתגלית וגם למי שאוחזת בה, ארכיאולוגית אוונגרדית שאינה מצייתת לחוקי המשחק המקובלים. קבוצה קטנה אך עקשנית ולהוטה של מומחים עצמאים מאמינה שהממצא אותנטי, ומציתה שורה של מאבקי כוח ויוקרה, בחיפושיה אחר אמת היסטורית חמקמקה.
כשיושבים בסלון ביתו של פרופ' אריה אלדד בכפר־אדומים, מול נופו הפראי של מדבר יהודה, לא קשה לנחש מהיכן שאב בעל הבית את ההשראה לעלילה הבדיונית של ספרו החדש "שלומציון" (הוצאה עצמית). אלדד אינו רק המחבר, אלא גם דמות בסיפור. קו עלילה מקביל מתאר את השתתפותו בדיוניה של אותה קבוצת מומחים, בעודו מחפש אמת היסטורית אחרת שקשורה דווקא לאביו – ד"ר ישראל אלדד (שייב), איש רוח וממנהיגי לח"י. לא מפתיע לשמוע שהחלק הזה בעלילה מבוסס על המציאות; ההפתעה האמיתית מגיעה כשמתברר שגם ההתרחשות הארכיאולוגית הפנטסטית לא צמחה כלל במחוזות הפנטזיה. זהו סיפור אמיתי לגמרי, שאלדד אכן קשור אליו. במהלך הכתיבה הוא שינה את הפרטים מטעמי דיסקרטיות, אך היום, הוא אומר, כבר מותר לו לספר במה מדובר.
"לפני שלוש שנים, לרגל ל"ג בעומר, כתבתי מאמר על מרד בר כוכבא וכמה מעט אנחנו יודעים עליו, כי לא נשאר כמעט שום מקור היסטורי אותנטי. סיימתי את המאמר בהבעת תקווה שהמדינה תפקיע שטח מעל נחל שורק, באזור הכפר בתיר, תערוך שם חפירה מסודרת, ואולי נמצא את הארכיון של בר כוכבא.
"לקחתי את הפריטים לפרופ' נעמה יהלום, שבדקה גם את הקמע שהתגלה לא מכבר בהר עיבל. היא מצאה בהם שרידי אלומיניום וטיטניום, מתכות שלא היו בתקופה ההיא. האם זה אומר שכל הארכיון מזויף? לא, אבל כך סבורים רוב הארכיאולוגים. הקבוצה של יצחק אשל בטוחה עדיין שהיא צודקת, ושהעולם סביבה עוין"
"למחרת הפרסום אני מקבל מייל מיהודי ששמו יצחק אשל, תושב מיתר, שכותב לי: 'אין לך מה לחפש את הארכיון של בר כוכבא, הוא נמצא אצלי בבית'. נשמע לא מבוסס בלשון המעטה, אבל מתברר שיש לו סיפור. אביו היה ממקימי 11 הנקודות בנגב ב־1946, ובאחד הימים בדואי מהאזור הציל את חייו, כשנחיל צרעות רדף אחריו. ב־1948 אותו הבדואי ברח ומצא מקלט במערה במורדות הר חברון. הוא גילה שם פתח של מחילת מסתור, וכנראה גם מטמון זהב, כי מאדם חסר כול הוא הפך לבעל אדמות. יש שאומרים שזה חלק מהמטמון הרמוז ב'מגילת הנחושת' שנמצאה במדבר יהודה. מלבד זאת הוא מצא שם גם ערמה גדולה של לוחות מתכת לא רגילים בגדלים שונים. הוא הבחין בציורי מנורה, והבין שזה משהו יהודי.
"ב־1968, אחרי מלחמת ששת הימים, אשל האב כבר לא היה בחיים, ובנו יצחק שירת כקצין בממשל הצבאי ביהודה ושומרון. הבדואי הגיע אליו, הגיש לו 4,000 לוחות ברונזה, ואמר – בבקשה, זה שלך. אשל למד ארכיאולוגיה, ורק ב־2003 התפנה להתעמק במה שקיבל לפני 35 שנה. הוא ניקה את הלוחות וזיהה חריטות בכתב עברי של ימי בית ראשון, כתב דעץ. מהר מאוד התברר לו שזו חליפת מכתבים בין נשיא ישראל שמעון כוסיבא לסגנו הלל בן גריס, שמקום מושבו בדרום הר חברון.
"אחרי שנים של פענוח בכוחות עצמו, אשל התקשר לרשות העתיקות ואמר שיש בידיו אוצר. ראש הרשות ישראל חסון הגיע לביתו, התלהב מאוד, ולקח כמה פריטים לבדיקה. אחרי כמה חודשים הוא חזר אליו ואמר: 'תעשה עם זה מה שאתה רוצה, הכול מזויף'. מומחי מתכות קבעו שמדובר בגזירים מסירי בישול עות'מאניים, ומומחי כתב יד אמרו שהכתב הוא תערובת לא אפשרית בין ישן לחדש.
"אשל טוען שרשות העתיקות שונאת אותו משום שסייע למשפחה של הבדואי כשהתחמק מהעמדה לדין בשל שוד עתיקות. זייפן היה מזייף לוח אחד או שניים, הוא אומר, אבל כמות כזו? למי יש אינטרס? לא זו אף זו, התוכן שמופיע בלוחות האלה מכיל ידע אדיר הקשור למצוות ומנהגים עתיקים. כדי לחבר דבר כזה בימינו יש צורך בעשרה מומחים עצומים ממגוון תחומים היסטוריים".
סביב אשל, מספר אלדד, התאספה קבוצת מומחים שמשוכנעים שהממצא אמיתי. הם ממשיכים לחקור את הלוחות גם היום. "הצטרפתי למפגשים, שמתקיימים בשנתיים האחרונות פעם בשבועיים, באמצעות זום. כל מי שבקבוצה התחייב לא לגלות כלום, ולכן הרחקתי עדותי בספר".
אבל עכשיו זה יופיע בעיתון.
"נכון. כי ב־2021 אשל הלך לאורי מילשטיין, והתראיין לערוץ היוטיוב שלו בסדרת שיחות שבהן חשף הכול. היום כל אחד יכול להאזין לחומרים האלה, ולכן אני מרגיש חופשי לגלות".
למה הוא הלך לערוץ יוטיוב של היסטוריון, ולא לעיתון גדול או למערכת חדשות? מה ההיגיון?
"לא קיבלתי תשובה טובה לשאלה הזאת, ואני מסכים שזה נשמע לא הגיוני. מכל מקום, אשל העביר לי כמה פריטים מהארכיון, והם היו אצלי בבית במשך שנה. רוב המומחים שראו אותם אמרו לי שאם זה מגיע מאשל, הם לא רוצים להתעסק בזה. אפשר להבין אותם, כי אשל לא פרסם את הלוחות עצמם. היה מתבקש לפרסם תעודה אחת לפחות, כמו שעשו הארכיאולוגים שחקרו את מגילות ים המלח.
"לקחתי את הפריטים לפרופ' נעמה יהלום, המומחית שבדקה גם את הקמע שהתגלה לא מכבר בהר עיבל. היא מצאה בהם שרידים של אלומיניום וטיטניום, מתכות שלא היו בתקופה ההיא. כלומר, ברור שזה לא משהו עתיק. האם זה אומר שכל הארכיון מזויף? לא, אבל כך סבורים רוב הארכיאולוגים. הקבוצה של אשל בטוחה עדיין שהיא צודקת, ושהעולם סביבה עוין. אותי מרתקת הדינמיקה שנוצרה בתוך הקבוצה הזאת. מדי פעם אני אומר להם 'אבל הכול מזויף', וכשהם שואלים 'אז למה אתה עדיין כאן?', אני עונה: 'כי אני כותב עליכם ספר'. הם כנראה חשבו שאני צוחק, אבל עובדה".
"התיק שמצאתי הועבר לארכיון המדינה מלשכת נשיא בית המשפט העליון, וזה מוזר: ב־51' אבי עתר לבג"ץ נגד בן־גוריון, אחרי שראש הממשלה הורה לפטר אותו ממשרת ההוראה שלו. הוא זכה בעתירה ההיא, אבל ב־57' אין שום הליך משפטי שקשור אליו, אז מה עושה שם תיק מהשנה הזאת?"
ומה אתה חושב באמת?
"אני מאמין שהאמת מורכבת. כלומר, ייתכן שיש שם גרעין של ממצא אמיתי, ומישהו החליט על בסיסו לכתוב את ההיסטוריה מחדש. המוטיבציה היחידה שאני יכול להעלות על דעתי היא שאדם שנדחה בידי הקהילה האקדמית ניסה כך להתנקם בה".
למה הרחקת עדותך לשלומציון? היא לא דמות דרמטית כל כך, וגם אם תולדות תקופתה ייכתבו מחדש, הדבר לא באמת ישנה את ההיסטוריה היהודית.
"שלומציון היא רק התירוץ; הסיבה האמיתית לספר היא לכתוב על עצמי. לנסות להבין למה אבי עשה לי 'החתמה' בגיל שמונה, כשלקח אותי לכנסים של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. הייתי יושב שם ושומע את יגאל ידין מרצה על מצדה, שומע את בנימין מזר וכל הגדולים, ולא מבין כלום – אבל שם הוטמעה בי האהבה לארכיאולוגיה. רק בטעות לא למדתי את המקצוע הזה, הוא התאים לי הרבה יותר מרפואה.
"לשאלתך, אם הייתי כותב על דוד המלך, למשל, הייתי מעצבן הרבה אנשים. שלומציון גם הסתדרה עם קטע שאני משלב בספר, מאמר שכביכול כתבתי על מפלגתו של אריאל שרון שנקראה בשם הזה. אבל שלומציון היא בכל מקרה רק הפיגום. הספר עוסק בחבורת אנשים שהעולם כולו עוין כלפיהם, והם מחזיקים בידיהם אמת שיום אחד תצא לאור. כזאת בדיוק הייתה גם הקבוצה שאבי השתייך אליה כל ימיו".
האמת נמצאת אי שם
יש קווי השקה נוספים בין המטמון הלאומי העתיק ובין הסיפור המשפחתי הפרטי של אלדד: "בספר אני מנסה לגלות את האמת על תיק מארכיון המדינה שקשור באבי, ובו עשרות עמודים מושחרים. זה תיק מ־57', אחרי הקמת המדינה, אבל גם אז טענו שאבי מקים מחתרות. כתוב עליו 'סולם – קטעי עיתונות'". "סולם" היה ביטאון יוצאי הלח"י, וישראל אלדד היה עורכו בין 1949 ל־1963. "בן־גוריון נהג לקרוא את 'סולם' בעיון – הדבר מופיע בפרוטוקול של ישיבת ממשלה – וכעס שנותנים לו להמשיך לצאת לאור, כי לטענתו העיתון הטיף נגד הממשלה וצה"ל. התיק הזה הועבר לארכיון המדינה מלשכת נשיא בית המשפט העליון, וזה מוזר: ב־51' אבי עתר לבג"ץ נגד בן־גוריון, אחרי שראש הממשלה הורה לפטר אותו ממשרת ההוראה שלו. הוא זכה בעתירה ההיא, אבל ב־57' אין שום הליך משפטי שקשור אליו, אז מה עושה שם תיק כזה?
"ההערכה שלי היא שזה קשור לרצח קסטנר. זאב אקשטיין, אחד הנאשמים ברצח, תויג בידי השב"כ כפעיל לח"י, אף שהיה בכלל מודיע של השב"כ עצמו. כך המדינה הפילה על אנשי לח"י את הרצח. עם זאת, בית המשפט קבע שלא הייתה מחתרת מאחורי המעשה. אם אין מחתרת, אי אפשר להאשים את שייב שעמד בראשה. אז מה עושה התיק הזה בלשכת נשיא בית משפט העליון? אני חושב שאולי היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, העביר אליו את התיק כדי שיבדוק אם יש בשר להעמדת אבי לדין – וזה מהלך פסול מבחינה משפטית.
"אלה שני החיפושים שרצים בספר במקביל, ואני בעיקר מנסה להבין למה הם חשובים. למה חשוב לי אם אבי היה מעורב או לא בכל מיני אירועים שקרו לפני כל כך הרבה שנים; למה חשוב לקבוצה ההיא לחקור בעצמה פריטים שהם אולי ארכיון בר כוכבא וכנראה לא".
ההשוואה בין הסיפור של לח"י ובין סיפור הארכיון העתיק, אני אומר לאלדד, יכולה להתפרש כהודאה מסוימת באפשרות שהכול זיוף; גם הלוחות הסנסציוניים מימי ממלכת יהודה הקדומה, וגם הגרסה של אביו לאירועים שהובילו להקמת המדינה היהודית החדשה. אלדד לא מסכים עם ההנחה הזו: "אני בטוח שאלמלא פעולותיהם של לוחמי לח"י ואצ"ל, הבריטים לא היו עוזבים ב־48'. הם אולי היו עוזבים ב־62'. רוב ההיסטוריונים חושבים שאני מטומטם, ושאין שום הוכחה לכך שבגלל מאבק המחתרות הבריטים יצאו מכאן.
"אני מביא נאומים מהפרלמנט הבריטי וכדומה, אבל אין אקדח מעשן כי מדובר בתהליכים היסטוריים. למה אריק שרון יצא ל'חומת מגן' דווקא אחרי הפיגוע במלון פארק, ולא אחרי הפיגוע בדולפינריום? אי אפשר לדעת בדיוק".
אתה מרגיש שסגרת מעגל עם האמת בעקבות כתיבת הספר?
"ודאי שלא. הדרך היא המסר. אני לא חושב שאגיע לתיקים הסודיים של השב"כ שמהם אפשר להבין במה חשדו באבי, ואילו מהחשדות הוכחו. אולי התיקים כבר לא קיימים. אני יודע שלא אסיים את החיפוש, ובכל זאת לא אפסיק אותו. האמת קיימת. האם נוכל להגיע אליה? נראה שלא".
קברניטים ללא יעד
בגיל 72, אחרי קריירה פוליטית סוערת וקריירה רפואית ארוכה ומפוארת, אלדד יושב לבטח בביתו הצנוע בכפר־אדומים. כאן הוא כותב בשנים האחרונות את טוריו וספריו, ומכאן הוא גם משדר תוכנית יומית ברדיו 103fm. את קריירת הרדיו שלו החל למעשה כבר בשנות השבעים, כשהיה ממגישי תוכנית הנוער "חתול בשק".
בנעוריו למד אלדד בגימנסיה העברית ברחביה, ולאחר מכן למד רפואה באוניברסיטת תל־אביב במסגרת העתודה האקדמית. הוא התקדם בחיל הרפואה מתפקיד לתפקיד, עד שב־1997 מונה לקצין רפואה ראשי וקיבל דרגות תת־אלוף. לאחר פרישתו מצה"ל הוא מונה לעמוד בראש המחלקה לכירורגיה בהדסה עין־כרם, ונודע כמומחה בעל שם עולמי בתחום הכירורגיה הפלסטית והטיפול בכוויות.
"קיום הממשלה במתכונת הזאת הוא פשע נגד הציונות. חברי מרצ והעבודה לא מדאיגים אותי; הם סמרטוטים שוויתרו על האידיאולוגיה, בדיוק כמו בני דמותם בימין. אני מדבר על השתתפות רע"ם בקואליציה. האם זה רע הכרחי? האם אין ברירה אלא לפשוע נגד הציונות כדי שתהיה כאן ממשלה? לדעתי לא"
את הקריירה הפוליטית, שבמידה רבה ממשיכה את דרכו של אביו בימין האידיאולוגי, החל אלדד בשנת 2003 כשהצטרף לתנועת מולדת בראשות בני אלון. הוא שובץ במקום השביעי ברשימה שכללה גם את ישראל ביתנו ותקומה. חמש שנים אחר כך, לקראת סוף הקדנציה השנייה שלו בכנסת, הודיע על הקמת מפלגה משלו – "התקווה". בבחירות 2009 שב והצטרף לאיחוד של מפלגות הימין הקטנות, ובבחירות הבאות, ב־2013, הקים אלדד עם מיכאל בן־ארי את "עוצמה לישראל", שלא צלחה את אחוז החסימה.
לפני שבועות אחדים, מספר אלדד, הוא הגיע לכנסת כדי להתראיין לערוץ הממלכתי הפועל מתוך המשכן. במחסום הכניסה הוא הציג בפני השומר תעודת ח"כ לשעבר, וכשנשאל לסיבת הגעתו ענה בהומור: "אני בודק אם כדאי לי לחזור". השומר הביט בו רגע ואמר: "אז תעשה פרסה, פרופסור אלדד".
"אני לא חושב שהייתה לי השפעה ציבורית גדולה גם כשהייתי בכנסת, ודאי לא בתחומים הלאומיים, ולכן ירידתי מהבמה הזו היא לא אובדן גדול", הוא אומר בלי שמץ נוסטלגיה. "אני כן שמח בחוקים שהעברתי כדי לשפר את חיי האזרחים, כמו החוק המחייב התקנת דפיברילטור בכל מקום ציבורי שיש בו יותר מ־500 איש, חוק שמעניק לתורמי איברים פטור מתשלום ביטוח בריאות, וחוקים נוספים בנושאי רווחה, בריאות ותעבורה. אבל אני לא מרגיש שקולי חסר, ולכן גם הפסקתי לנסוע לתוכניות בוקר בטלוויזיה. דעתי אומנם חשובה להן מאוד, אבל זה רק כי מישהו חשוב ממני הבריז".
יש לו הומור דק ומושחז, והוא מפנה אותו לא מעט לעבר עצמו. מילותיו מדודות, נדיר מאוד לשמוע אותו מעלה את הטונים, אבל הוא לא מהסס להשמיע אמירות חדות. למשל, על ממשלת ישראל הנוכחית: "קיומה של הממשלה במתכונת הזאת הוא פשע נגד הציונות. חברי מרצ והעבודה לא מדאיגים אותי; הם סמרטוטים שוויתרו על האידיאולוגיה שלהם, בדיוק כמו בני דמותם בימין. אני מדבר על השתתפותה של רע"ם בקואליציה. האם זהו רע הכרחי? האם בשלב מסוים אין ברירה אלא לפשוע נגד הציונות כדי שתהיה כאן ממשלה? לדעתי לא".
אתה לא מאמין שמנסור עבאס מייצג ערבי־ישראלי חדש, שמנסה להשתלב בחברה הישראלית?
"אני לא קונה את זה".
ועם כל זה, לא תשמעו אותו מתרפק על זכר ימי נתניהו. "הבעיה הגדולה שלי עם נתניהו היא שהאיש חלול. הוא לא מנהיג הימין בישראל, ודאי לא מנהיג אידיאולוגי. ב־2016 כתבתי ספר על חמשת מנהיגי הימין שהגיעו לשלטון – בגין, שמיר, נתניהו, שרון ואולמרט. 'דברים שרואים מכאן', כך נקרא הספר. הסיבה לכתיבתו הייתה סדרת ויכוחים שניהלתי עם יוסי ביילין בבתי ספר – וברוב המקרים ניצחתי. הטיעון המרכזי של ביילין היה שהתיאוריות של הימין עובדות רק במאמרים, בסיסמאות ובמערכות בחירות; ברגע שהם בשלטון, מנהיגי הימין מממשים מדיניות שמאל. הלכתי לחקור את הטענה הזאת: האומנם כשאתה עולה לשלטון אתה פתאום רואה דברים מזווית אחרת, והאם זה מעיד שהתיאוריות של הימין לא מחזיקות מים? בדקתי והתברר לי שבגין לא שינה את דעתו כשהגיע לשלטון, אלא ויתר על האידיאולוגיה שלו כדי להגיע לשלטון. כבר בשנות השישים, במגעים שלו עם הליברלים (לקראת איחוד המפלגה הליברלית עם חרות – א"ש), הוא אמר להם: אל דאגה, האידיאולוגיה שלנו חלה רק עלינו. והוא אכן הגיע לשלטון באמצעות הבריתות הללו.
"שמיר היה היחיד שלא ויתר על מילימטר של אידיאולוגיה. הוא היוצא מהכלל שהוכיח שאפשר להגיע לשלטון, לוותר רק טקטית, ולשרוד. אחריו קיבלנו דור של מנהיגים פרגמטיים. נתניהו הוא מנהיג פרגמטי חשוב מאוד. כישוריו הפוליטיים אדירים. הוא ראה את תפקידו כקברניט ספינה שצריכה לא להתרסק אל הסלע ולא להתנגש בקרחונים, ותמרן את ישראל בין ברק אובמה וצרות אחרות. אבל אין לו אופק, אין לו יעד. אין לו תמונת נמל, או תמונת ארץ ישראל עתידית. לשבחו ייאמר שהאידיאולוגיה היא לפחות משקולות לרגליו. בגלל אבא שלו, בגלל הבייס. הוא לא יכול להקים מדינה פלסטינית, אבל לא האידיאולוגיה מניעה אותו".
היעדר אידיאולוגיה הוא רק הסעיף הראשון בכתב האישום הפרטי של אלדד נגד ראש הממשלה לשעבר. "מה שמטריף אותי בנתניהו הוא שהאיש שקרן. הוא אומר שוב ושוב, ולדעתי כבר שכנע את עצמו, שתמיד התנגד להתנתקות. אבל מה לעשות, אני הייתי שם וראיתי אותו מצביע בכנסת שוב ושוב בעד. הוא אומר שהתנגד בממשלה, אבל אני יודע שזה היה בבחינת 'אני את נפשי הצלתי', ורק כשהוא ידע שאין רוב להפלת הממשלה".
לאור הביקורת שלך על בגין ונתניהו, מעניין מה יש לך לומר על בנט.
"ב־2013, לקראת מערכת הבחירות האחרונה שהתמודדתי בה, נפגשתי עם קבוצה מחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. בנט בדיוק השתלט אז על מפלגת הבית היהודי, והם שאלו אותי מה אני חושב עליו. אמרתי שאני לא מכיר אותו, אבל הוא נראה לי דומה מדי לנתניהו. ממרחק הזמן, אני חושב שצדקתי. בנט באמת דומה מאוד לנתניהו, בכך שהוא פרגמטיסט ולא אידיאולוג. אולי כבר בהיותו במועצת יש"ע, האידיאולוגיה הייתה בשבילו רק פלטפורמה כדי להיכנס למגרש הארצי".
עד כמה הופתעת מהמהלך שלו בהקמת הממשלה?
"לפני הבחירות אמרתי – אצביע לסמוטריץ', אבל אני מעריך שגם מי שיצביע לבנט לא יעשה טעות חמורה. ובכן, טעיתי. לא הערכתי נכון. היו לי הרבה ציפיות מאיילת שקד, ואני עדיין מקווה שברגע הנכון היא תעשה את המהלך הנכון. יש לה צחוק של ילדה, ואני מאמין בילדים. מאמין שיש בה עדיין גרעין אמת שלא הושחר".
יכול להופיע מנהיג ימין שידבק בדרכו ובעקרונותיו, או שיצחק שמיר היה מופע בודד?
"שמיר היה אולי מופע בודד, אבל הוא עדיין מודל ייחוס שמוכיח שהדבר אפשרי – להיות ראש ממשלת ישראל ולא לזוז מהאידיאולוגיה שלך, לא לוותר על ארץ ישראל. מנהיג כזה אני רוצה. סמוטריץ' עמד יפה מאוד במבחן כשהטיל וטו על הממשלה שנתניהו רצה להרכיב".
אבל סמוטריץ' מגיע ממפלגה קטנה ונישתית. הוא לא יהיה ראש ממשלה.
"כפי שכולנו רואים היום במו עינינו, עצם היותו של פוליטיקאי ראש מפלגה קטנה לא אומר כלום לגבי האפשרות שלו להיות ראש ממשלה. העובדה היא שאנשים במפלגת 'הציונות הדתית' כמו בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק עוד לא אכזבו אותי.
"הלכתי לכנסת כי ידעתי שאני יכול לסמוך על עצמי שבשעת מבחן לא אבגוד, אבל כשהגיע מבחן ההתנתקות, האצבע שלי לא הספיקה. במצב כמו זה של היום, אדם אחד יכול למנוע אסון. לכן אני לא נגד ניסיונות להשפיע על המערכת מבפנים, ואנשים צעירים וראויים כדאי שילכו לפוליטיקה".
צרחות מביאות רייטינג
בהתמודדות האחרונה שלך לכנסת חברת לאנשים הממוקמים בקצה הימין – מאחורי בן־ארי עמדו איתמר בן־גביר וברוך מרזל. השותפות איתם הייתה טבעית עבורך?
"בנושא ארץ ישראל אין בינינו הבדלים אידיאולוגיים. נכון שביחס לערביי הארץ יש הבדל. אני מעריך שחצי מהמטופלים שלי ביחידת הכוויות בהדסה עין־כרם היו ערבים, וטיפלתי גם במחבלים. ידעתי להפריד בין עבודתי כרופא ובין היותי איש ארץ ישראל השלמה. בן־ארי ובן־גביר מבדילים, לפחות ברטוריקה, בין ערבי שהוא אויב לערבי שאינו אויב. הם רק סבורים שחלק גדול מהערבים, גם אם אינם עוסקים בטרור, לא היו בוכים אם היינו נעלמים מכאן. בזה אני יכול להסכים איתם: חלק גדול מערביי הארץ הזו לא אוהבים אותנו".
אז מה בכל זאת ההבדל בינך ובין האנשים שהזכרנו?
"לבן־ארי, בן־גביר ומרזל יש התבטאויות גזעניות, ואני חושב שאני לא גזען. אחרת לא הייתי מטפל במחבלים או בילדים ערבים. ההבדלים הם בעיקר בסגנון".
הם אומרים את כל מה שהם חושבים, ואתה לא?
"לא, אני פשוט משתדל לא להכליל. אני לא חושב שכל הערבים אויבים. אותם תופסים לא פעם בהתבטאויות כאלה; האם זה משקף את דעתם? לא יודע. ממני לא ישמעו התבטאות כזו, וגם איני חושב כך. בעיניי יש פה מלחמה לאומית ודתית בין שני עמים, מלחמה עתיקה שלדעתי לא תסתיים אי פעם. אני לא חושב שיהיה שלום עם הערבים – ועדיין זה לא גורם לי להכליל ולומר שכל הערבים רוצחים, או כל הערבים אויבים.
"במערכת הבחירות של 2013 הודעתי לשותפיי שאם פעם אחת, במקום שאני נמצא בו, מישהו יצעק 'מוות לערבים' – אני מפוצץ את העסק ומפרק את החבילה. אצלנו לא יהיו צעקות כאלה. ובאמת הם השתדלו מאוד. אני לא יודע אם בכל הפגנה של 'עוצמה לישראל' לא נאמר משפט כזה, אבל לא כשאני הייתי. כשאתה פונה לקהל שהמכנה המשותף שלו הוא לאומי מאוד, אתה מגיע גם לאזורים של לה פמיליה. אמרתי שאנחנו לא רוצים לגרד את תחתית החבית. יש קולות גזעניים שאולי הם חשובים בקלפי, אבל לא נקרב אותם ולא נתחבק איתם".
"הודעתי לשותפיי שאם במקום שאני נמצא בו מישהו יצעק 'מוות לערבים' – אני מפרק את החבילה. ובאמת הם השתדלו מאוד. אני לא יודע אם בכל הפגנה לא נאמר משפט כזה, אבל לא כשאני הייתי. אמרתי שאנחנו לא רוצים לגרד את תחתית החבית. יש קולות גזעניים שאולי הם חשובים בקלפי, אבל אנחנו לא נתחבק איתם""חצי מהמטופלים שלי ביחידת הכוויות בהדסה עין־כרם היו ערבים, וטיפלתי גם במחבלים".
ובנושא הזה השותפים שלך חשבו אחרת.
"הם עדיין חושבים אחרת, אבל זה לא אומר שתמצא מי מהם עומד על חבית וצועק 'מוות לערבים'".
כאיש ימין חילוני, היית יכול להשתלב היום במפלגת הציונות הדתית?
"אני חילוני בלאי. אני מאמין באלוהי ישראל, ומאמין שמי שלא מאמין במה שכתוב בתנ"ך מעיד על עצמו שהוא גזלן בארץ ישראל. אני לא נוסע בשבת, לא מעשן בשבת, הבית כשר. בקיצור, החילוניות היא לא העניין. אבל לא אנסה לחזור, כי מיציתי את מה שיכולתי לעשות בפוליטיקה. אני לא יכול להיות שר בממשלה, כי אתפטר באותו יום. הרי בעתיד הנראה לעין לא תהיה ממשלה אוטופית מבחינתי. תהיה קואליציה, ובקואליציה צריך לעשות פשרות שאני לא מסוגל לעשות".
מהצד השני של המפה, אנשי העבודה ומרצ יודעים יפה מאוד לעשות פשרות כדי לשלוט.
"כנראה הם בנויים לפוליטיקה הרבה יותר ממני, וזה לא נאמר לגנותי".
את עמדותיו בסוגיות הפוליטיות והחברתיות על הממשלה מבטא אלדד בתוכנית הרדיו היומית שהוא מגיש עם בן כספית (למעט בימי בחמישי, אז בן שיחו הוא רוני בר־און). קשה לא להשוות בין התוכנית הזו לזוגיות רדיופונית אחרת שמנהל כספית באותה תחנה בשעות הבוקר, אז שותפו להגשה הוא ינון מגל. אני תוהה באוזני אלדד איך קורה שבתוכנית המוקדמת יותר יש רעמים וברקים בלתי פוסקים, ואילו בזו שלו הכול זורם על מי מנוחות.
"יש מאזינים שכותבים לי: 'אתה צריך להיות תקיף יותר עם בן כספית'", מספר אלדד. "זה עניין של סגנון. אני לא סובל את הפאנלים הצעקניים, ומשתדל להתרחק מהדברים האלה. נכון שזה מה שמביא רייטינג והופך אותך לכוכב, אבל אני לא אוהב צרחות וצעקות. אני רוצה שכל אחד יגיד את שלו. בדרך כלל בן ישתדל לומר את המילה האחרונה, ואני לא מספיק ילד כדי להתעקש שהמילה האחרונה תהיה שלי.
"לפעמים אנחנו כן מגיעים לעימות. אני מעצבן אותו באמירות בסגנון 'שוב קפץ לך השמאלני', כשאני יודע שהוא לא. המאפיינים של השמאל הישראלי חסרים אצלו; הוא נגד מסתננים, למשל. אבל מרוב שנאה לנתניהו, הוא יברך על כל מה שהממשלה הנוכחית תעשה, העיקר שנתניהו לא יחזור".
ובכל זאת, קורה לפעמים שאתה רוצה להיות קצת יותר ינון מגל?
"לעיתים רחוקות אני מקנא בינון מגל. כשהתכתשתי בכנסת עם אחמד טיבי, עזמי בשארה או חנין זועבי, הייתי אומר להם: 'אתם תומכי טרור ושונאי ישראל מובהקים, אין לי יכולת להתווכח איתכם כי אין לי שום דבר משותף איתכם' – ועדיין, הניסוח היה בלי צרחות. גם עם השמאל הקיצוני שחשב שאני פשיסט וגזען, לא הייתה לי בעיה בתקשורת האישית. זה לא היה טקטי, ככה אני. נכון שרוב הציבור אוהב דם וקרקס, ולכן התוכנית של כספית ומגל מושכת יותר קהל. אבל יש מאזינים שלא סובלים צעקות, וגם להם מגיע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
