בחצות ליל 14 במאי 1948 פגש טוביה גולדמן את הקשר שלו, צבי טל – לימים שופט בית המשפט העליון. בפיו של הקשר היו שתי בשורות, אחת רעה ואחת טובה: גוש עציון נפל, ולפני כמה שעות הוכרז על הקמת מדינה. טוביה בדיוק שב עם חייליו מהשטח, אחרי שאבטחו את אנשי עטרות כשאלה התפנו לנווה־יעקב. הוא הבין היטב את המשמעות של הבשורה הרעה. אחרי גוש עציון, נווה־יעקב תהיה המטרה הבאה. בעוד יום או יומיים יעלה עליה הלגיון הירדני עם שאר פורעים ערבים, וכעת, בשעותיה הראשונות של מדינת ישראל, הוא וחבריו נדרשים להמשיך ולהתבצר.
חמישה חודשים קודם לכן טוביה עוד היה סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית. באחד הימים עמד בפקולטה בהר הצופים וראה כיצד המרכז המסחרי הירושלמי – היום קניון ממילא – עולה באש. כעבור חמש דקות נקרא לרדת מיד אל המטה של מפלגת פועלי ארץ ישראל ברחוב הנביאים. "כך התגייסתי לצה"ל למעשה", הוא אומר. ב־1 בדצמבר 1947 כבר היה חבר רשמי בהגנה. "חשבנו שמדובר בפרעות כמו אלה שהתרגלנו אליהן בשנים 36'־39', לא דיברו על מלחמה ממושכת". בפועל יעברו שנתיים תמימות לפני שישוב לפקולטה למשפטים, ואז כבר יעמיס על עצמו תואר נוסף במדעי הרוח.
"מאיר פיינשטיין ומשה ברזני ישבו עם אבא שעות, למדו ושרו. הם אמרו לו שלא יבוא להוצאה להורג, והוא לא הבין מדוע". השניים התכוונו לפוצץ את עצמם עם השוטרים שיבואו לקחתם לגרדום, אך שינו את התוכנית כשהבינו שגם הרב גולדמן יהיה שם
הוא נולד לפני 94 שנים בתל־אביב, העיר שממנה הוקסם סבו ("בגלל העברית"), וגדל בירושלים, העיר שממנה הוקסם אביו ("בגלל הקדושה"); בן לחנה, דור רביעי בארץ, ולרב יעקב גולדמן – מזכירו האישי ויד ימינו של הרב יצחק הרצוג. בהמשך מונה גולדמן האב לרב בצבא הבריטי, ובמסגרת זו נסע בין השאר לבקר את אסירי המחתרות הגולים בקניה.
טוביה עוד זוכר את הדפיקה שנשמעה בדלת בשעת לילה: "נוכחותך נחוצה בכלא ירושלים", הודיע קצין בריטי לאביו. ימים אחדים קודם לכן, ב־16 באפריל 1947, הועברו בחשאי לכלא עכו ארבעה מאסירי המחתרות – דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני – והוצאו שם להורג בלי שנפגשו לפני כן עם איש דת, כמקובל. העיתונות העולמית הקדישה כתבות ענק לפרשה, הרב גולדמן איים להתפטר, ולבסוף הובטח לו שמקרה כזה לא יישנה.
וכך, ב־21 בחודש הוא נקרא לשיחה אחרונה עם הנידונים למוות מאיר פיינשטיין ומשה ברזני. "הם ישבו עם אבא שלוש שעות, דיברו על עניינים ברומו של עולם, למדו יחד ושרו את אדון עולם", מספר טוביה. "אבא נפרד מהם ב־11 בלילה, ואמר שיחזור בארבע לפנות בוקר, שעת ההוצאה להורג. הם אמרו לו שלא יבוא, והוא לא הבין מדוע". הרב התעקש שיגיע שוב לכלא ויהיה לצידם כשילכו אל עמוד התלייה. "כשיצא משם, הזקיף הבריטי ניגש אליו ונתן לו בידיים רועדות ספר תנ"ך שקיבל מהבחורים רגע לפני כן. הוא שאל: 'איך יכול להיות שאסירים שעומדים לעלות לגרדום בעוד כמה שעות, נפרדים ממך בשירה?'. אבא ענה: 'כך הולכים למוות אנשים שמצפונם נקי'. חמש דקות אחרי כן נשמע פיצוץ". פיינשטיין וברזני נמצאו מתים בתאם, לאחר שהצמידו רימון לליבם ופוצצו אותו. הם התכוונו לפוצץ עצמם מאוחר יותר, יחד עם השוטרים שיבואו להוציאם להורג, אך נאלצו לשנות את תוכניתם כשהבינו שגם הרב גולדמן יהיה נוכח במקום. האירוע הזה הפך למכונן בחיי הרב, כמו גם בחיי בנו.
טוביה למד בבית הספר התורני "מעלה" בירושלים ("רמה גבוהה מאוד, המורים היו דוקטורים מאירופה. בית הספר היחיד בעולם שיצאו ממנו שני זוכי פרס נובל"). המורה להתעמלות עודד את התלמידים להצטרף לגדנ"ע, וכבר בגיל 16 עבר טוביה קורס מ"כים בשייח' אבריק. הוא וחבריו למדו להפעיל נשק והתאמנו בספורט שימושי, כמו טיפוס על בתים. שימושי לשנות הארבעים, כמובן. טוביה היה בין מקימי "הצופים הדתיים" בירושלים, ובהמשך התגייס למשטרת היישובים העבריים: "נוסעים בטנדר, בודקים שאין התארגנות ערבית עוינת; פוקחים עין מודיעינית, ומשרטטים תרשימים ידניים של כפרים ערביים. המפות האלה שימשו את הלוחמים במלחמת השחרור".
בסוף 46' הוא נשלח לשבעה חודשי קורס השלמה למפקדי כיתות. האימונים באש חיה התקיימו באזור ים המלח, אחרי צעידה רגלית בת שלוש שעות ("לשם הבריטים לא הגיעו"). באחד המסעות הללו נקלעו המ"כים הצעירים לקרב פנים אל פנים מול פורעים ערבים. בספטמבר 47' שוחרר טוביה ממשטרת היישובים; בדצמבר, כאמור, כבר נקרא לדגל.
כאיש ההגנה הוא לחם בתלפיות בראש כיתה של עשרה אנשים שלא הכיר. יחד עם כוחות נוספים הם יצאו לפוצץ טחנת קמח, תחת ירי בלתי פוסק מבית־צפאפא. "למחרת נדרשתי להודיע לשני לוחמים מפלוגת ההר שיתייצבו למשימה אחרת. לא ידעתי שזו עומדת להיות 'שיירת הל"ה', שכל חבריה יירצחו בדרך לגוש עציון".
מתלפיות נסע טוביה במשוריין לשכונת מקור־חיים. כשהיו במקום שבו שוכן כיום צומת אורנים, הומטרו עליהם פגזים. "בנס הנהג הצליח לזוז עוד כמה מטרים. קפצנו מתוך המשוריין ונכנסנו ברגל למקור־חיים. בשעות האור השכונה הייתה נתונה לירי תמידי".
ענני האבק מירי התותחים בנווה־יעקב היו סמיכים עד כדי כך שלוחמי ההגנה לא יכלו לראות זה את זה. טוביה הורה לחייליו לקפוץ מהמגדל, כשסביבם מתנהלים קרבות בבתים הסמוכים. למחרת, כשהגיעו למקום נציגי התקשורת הזרה, שאל אחד מהם את טוביה: "אתה מופתע לראות אותנו כאן, או מאוכזב?"
האוניברסיטה בהר הצופים, הוא מספר, לא נסגרה בתקופת המלחמה, אלא הועתקה לגימנסיה העברית בירושלים. טוביה עצמו הצליח להגיע לשיעורי לטינית פה ושם גם בימי הקרב. "למזלה של ירושלים, 800 חברי הגנה היו סטודנטים באוניברסיטה, וכך מיד בראשית המאורעות הם יכלו להתגייס ולשמור על שכונות הספר".
בעוד המלחמה נמשכת, נשלח טוביה לאמן מתגייסים חדשים ואז יצא עמם לנווה־יעקב. שתי מחלקות התייצבו בשכונה המרוחקת, מחלקה שלישית נשלחה לעטרות. אחרי שמצאו בנווה־יעקב עמדות לא יעילות מהקרבות של 36', הם ביצרו מחדש את המקום ומיקשו את האזור כולו. המחלקה של טוביה שמרה על כביש ירושלים־רמאללה, המחלקה השנייה השגיחה על כפרים קרובים, דוגמת חיזמא. חמישה ימים לפני חג הפסח הופתעו מהתקפה מאורגנת, שבה השתתפו מלבד הירדנים והכנופיות המקומיות גם חיילים בריטים שנסעו במשוריין. "החזרנו אש מקרוב, פגענו גם בנהג, ופתאום שמענו קריאות בשפה האנגלית: 'לא לירות, אנחנו בריטים'. בחמש הם נעלמו, ובמקומם הגיעו מיד שני משוריינים של הלגיון הירדני ומאות פורעים שהסתערו עלינו בקריאות אימים".
הוא רץ לקומה השלישית במגדל הלוחמים, שהזדעזע כולו מירי תותחים. ענני האבק היו כה סמיכים, עד שלוחמי ההגנה לא יכלו לראות זה את זה אפילו ממרחק נגיעה. טוביה הורה לחייליו לקפוץ מהמגדל, כשסביבם מתנהלים קרבות בבתים הסמוכים. הוא נפצע בידו מאש שנורתה מאחד המשוריינים, "אבל המשכתי להחזיק נשק". למחרת הגיעו למקום נציגי התקשורת הזרה, משוכנעים שהשכונה נכבשה כבר על ידי ערבים. טוביה שאל את אחד העיתונאים: "אתה מופתע לראות אותנו כאן, או מאוכזב?"
פחות מ־48 שעות לאחר קום המדינה נפתחה מתקפה נוספת על נווה־יעקב. "עמדנו עם שני מקלעים מול המקומיים, שהתקרבו כשבידיהם רימונים", משחזר טוביה. המתקפה נמשכה מתשע בבוקר ועד שבע בערב, אז נפלה דממה על האזור כולו, "כי הם לא רצו להילחם בחושך". ללוחמי ההגנה לא נותרה כמעט תחמושת. "הייתה לנו מרגמה בלי פגזים; לכל אחד היו ארבעים־וכמה כדורים, שנגמרו בתוך שעה. הבאנו כדורים מבית הפלוגה תחת אש – בשקיות, בלי מחסנית".
עד לרגע האחרון הם היו משוכנעים שתגיע תגבורת מירושלים, "אבל הפיקוד העליון אמר לסגת. בלי תחמושת לא היה טעם להישאר. זה היה הסוף של נווה־יעקב", אומר טוביה, וקולו היציב מסגיר בכל זאת תוגה. הוא משוכנע שאירועי גוש עציון השפיעו על החלטת הפיקוד. "הייתה תחושה קשה מאוד, בעיקר מצד תושבי השכונה ופליטי עטרות, שלא הבינו למה לא נשלחו ישירות לירושלים". הקרב על נווה־יעקב גבה חמישה הרוגים ו־16 פצועים קשה, ואלה פונו באלונקות להר הצופים, בדרך מופגזת וממוקשת.
אחרי נפילתה של השכונה הצפונית – ששוחררה רק ב־67' – צורף טוביה לגדוד הרביעי בחטיבת הראל של הפלמ"ח. 150 מאנשי הגדוד נפלו בקרבות, ולוחמים מחטיבת ירושלים נשלחו למלא את מקומם. כך עבר טוביה מקרבות הגנה למשימות התקפה. "אלה היו 13 החודשים הכי טובים בחיים שלי. ידעתי שיש רעות בפלמ"ח, אבל לא ידעתי עד כמה". הם אבטחו את באב אל־ואד, שער הגיא של ימינו, ופרצו בשלבים את דרך בורמה – בהתחלה רגלית, בהמשך על כלי רכב ("זה היה אחד ההישגים של הגדוד שלנו"). יומיים אחרי שהצטרף לחטיבה, כבר השתתף עם חייליו החדשים בקרבות הסיזיפיים על גבעת הרדאר, תחת פיקודו של דוד אלעזר (דדו). הוא זוכר שבגבעה המתינה להם "אש שלא ראינו כמותה", וגדר כפולה שמנעה גישה.
בימים הם לחמו על ציר ירושלים־תל־אביב, בלילות קברו את המתים בקריית־ענבים. אחרי שינה של פחות משעתיים נקראו להילחם מחדש על רכס זה או אחר, מחשבים את קיצם לאחור. הכפרים רבים, הפורעים מגיעים בהמוניהם, הירדנים גם. את שירת "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון־לציון" המירו במילים "בהרי באב אל־ואד".
בדרך לאחד הכיבושים, במסגרת מה שיכונה בהמשך "מבצע יורם", נחת לידו פגז ירדני. טוביה נפצע ברגלו מרסיסים, החובש שעמד לצידו נהרג. רגע אחרי ההפוגה הועבר בדרך־לא־דרך למחנה ביל"ו, ומשם לתל־השומר. לאחר הוצאת הרסיסים והחלמה מזורזת חזר ללחימה בכפרים ערביים נוספים שחצצו בין ערי המרכז לירושלים. קרב קשה במיוחד חיכה לו ב־18 ביולי, במסגרת מבצע דני, בחירבת אבו־לאחם הסמוכה למעלה־החמישה. לפנות בוקר הוזעקו טוביה וחבריו להציל כוח שכותר שם על ידי הצבא הירדני. בהר התלול והקשה הזה נהרג מפקד המחלקה, וטוביה הצטווה על ידי דדו למלא את מקומו, כשהלגיונרים נמצאים במרחק 120 מטר ממנו. "ראינו את הפרצופים שלהם, הם ישבו שם בצל עם שני מקלעים ומכונת ירייה. כל מי שהרים ראש, חטף כדור". דדו בשלב זה פקד על המחלקה לסייע בכיבוש יעד מרוחק יותר, בית־נובא על כביש רמאללה־לטרון – "שנשאר בתוך תחומי הקו הירוק עד היום בזכות הקרבות ההם", אומר טוביה בגאווה.
בימים הם לחמו בציר ירושלים־תל־אביב, בלילות קברו את המתים בקריית־ענבים. אחרי שינה של פחות משעתיים נקראו להילחם מחדש על רכס זה או אחר, מחשבים את קיצם לאחור. הכפרים רבים, הפורעים מגיעים בהמוניהם, הירדנים גם. את שירת "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון־לציון" המירו במילים "בהרי באב אל־ואד"
המחלקה שלו השתתפה גם בכיבוש דיר אל־האווא – כיום נס־הרים – ובקרב על "המשלט המשותף", רכס שבסופו של קרב נשלט בחלקו בידי כוח מצרי ובחלקו בידי ישראל. משם נשלחו הלוחמים דרומה, לא לפני שעברו סדרת אימונים בגבעת־ברנר. בימים האחרונים של שנת 1948, כשהמצרים כבר איבדו את אחיזתם בבאר־שבע, הגיעו לנגב היחידות האחרונות שעדיין פעלו במסגרת הפלמ"ח, "ושם אנחנו פוגשים את הכוח הצה"לי הגדול ביותר שראיתי עד אז", מספר טוביה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהגדוד כולו יצא לקרב בצורה מסודרת. הם פעלו בעוג'ה אל־חפיר, ומשם התקדמו למשלטים של רפיח. משלט אחר משלט הצליחו הגדודים לכבוש מידי הצבא המצרי שהלך ונסוג. טוביה הוביל את הקרב על המשלט הראשון בצומת רפיח. אלה היו שתי גבעות שנראו כגבעה אחת, הוא מסביר, אך הסייר המוכשר של הגדוד הבהיר שמדובר בשני משלטים שונים. שלוש מחלקות השתתפו בכיבוש הגבעות הללו, אולם הסייר עצמו נהרג בקרב. טיהור האזור לא היה קל, מבהיר טוביה. באחד הקרבות עמדו מול אלפיים פגזים שניתכו עליהם מכיוון רפיח בתוך ארבע שעות. ובכל זאת, הניצחון הושג.
הגדוד שב למרכז הארץ כשבאמתחתו שבויים מצרים ("הם יצאו אלינו בשמחה, היו רעבים וצמאים"). החיילים החלו באימוני יום ולילה לקראת כיבוש כפר־קאסם, "ואז דדו קיבל טלפון שהפעולה בוטלה: הכפר עבר לידינו ללא קרב". הם חזרו למחנה ישראל, ובתחילת יוני 49' עברו לחטיבת גולני, לגדוד זחל"מים חדש שפעל במחנה ג'וליס. אז גם הגיעה ההודעה על החלטתו של בן־גוריון לפרק את הפלמ"ח. "עשינו מסיבת פרדה גדולה בקריית־ענבים, על רקע נאומים נגד בן־גוריון ושירה על הכושי שעשה את שלו, ועכשיו יכול ללכת'".
את אהובה לבית פרבדה פגש באחת החופשות שלו בימי גולני. חבר משותף הכיר לו את הצעירה התל־אביבית שעדיין למדה בגימנסיה הרצליה. "המורה שלה לתלמוד היה יוסף בורג, ואני עזרתי לה בלימודים", מספר טוביה. בדצמבר 49' השתחרר מהצבא, באפריל 50' התחתנו. יחד בנו ביתם בירושלים, והיו מראשוני המתיישבים היהודים בשכונת טלביה, לימים קוממיות.
כבר שנה הוא כאן בלעדיה. דיבורו עדיין מרשים ואיתן, תנועותיו מהירות גם כשהוא נשען על הליכון. הוא זוכר את הירי מהצד הירדני טרום מלחמת ששת הימים ("קראנו לזה 'המשוגע התורן', כי הם ירו לפה לפי החשק"), ואת ההתגנבויות לכותל גם לפני שחרורו. אז עוד ראו מכאן את חומת העיר העתיקה, היום מסתירים אותה עצים ובתים לרוב.
עד לאחרונה עבד טוביה כעורך דין לעניינים אזרחיים. היום הוא יושב בביתו המטופח, מוקף בתמונות, בזיכרונות ובגעגוע לרעות הפלמ"חניקית שכבר איננה. הוא מודה לא־לוהים על עוז הרוח שעמד ללוחמים בקרבות ההם של תש"ח, ועל האספקה השוטפת שהצליחו להגניב בלילות לנצורי ירושלים. למרות האבדות הרבות, למרות הקושי. "יש עשרה כפרים בין ירושלים לחולדה, והערבים עשו הכול כדי לחסום את הכביש בכל מקום, כשירושלים רעבה וצמאה. קצין התרבות שלנו אמר: 'זו מלחמה על ארבעה מטר של כביש' – משער הגיא ועד לקסטל, לא יותר. איבדנו הרבה לוחמים, אבל ניצחנו". הוא גאה במה שעשו, גאה מאוד במדינה שהקימו בדם וביזע. עכשיו? עכשיו נשאר רק לשמור עליה.
