הקורונה הייתה הזדמנות מופלאה בשביל פרופ' יובל פלדמן. לא שהמגפה שימחה אותו חלילה, אבל כמי שעוסק בתפר בין משפטים לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית, וחוקר בין השאר את נושא הציות לחוק, הוא ראה כיצד התקופה הזו הופכת תיאוריות למציאות נוקבת. הקורונה הרי הציבה בפני מדינות העולם אתגר אדיר: לשנות בבת אחת את אופן התנהגותם של האזרחים. לפתע נחתו על הציבור הנחיות וחוקים שלא הכיר: לשמור על ריחוק חברתי, להסתגר בבית במשך שבועות, להיכנס לבידוד, להצמיד לפנים פיסת בד־נייר תכלכלה ולא להסיר אותה לרגע. מערכת היחסים בינינו ובין הרשויות עמדה למבחן מסוג חדש.
"אנשים קיבלו הוראות שקשה לאכוף בדרכים מסורתיות", מאבחן פרופ' פלדמן, מרצה בפקולטה למשפטים בבר־אילן. "קח למשל את עטיית המסכות: כבר בשלב מוקדם הבינו שהיא נדרשת יותר מכול בחללים סגורים, ובכל זאת היא נאכפה בעיקר במרחב הציבורי, מכיוון ששם קל יותר לאכוף. התוצאה הייתה שאנשים רבים הקפידו על מסכות בחוץ, ובפנים דווקא הקפידו פחות. זו דוגמה מובהקת למצב שבו תפיסות האכיפה הקלאסיות אינן מתאימות, וצריך לחשוב על דרכים יצירתיות כדי לבנות התנהגות מסוימת".
פלדמן גם הצטרף בימי הקורונה לצוותי חשיבה שעסקו בנושאים הללו וביקשו לסייע למקבלי ההחלטות, אך הוא ועמיתיו הרגישו שאין להם השפעה של ממש, בין השאר בגלל מחסור בחומרי מחקר. "נמשיך עם המסכות", הוא מדגים. "אחרי שהבינו שחשוב לעטות אותן בעיקר בחללים סגורים, עלתה השאלה כיצד לעודד אנשים לעשות זאת. מצד אחד, אם נחייב לעטות מסכות גם בחוץ, הציבור לא יזלזל בהן בפנים; מצד שני, אולי כדאי לחייב את השימוש בהן רק בפנים, כדי לא להתיש את האנשים וכדי לייצר תחושה של אמון ציבורי בהנחיות, כי הנה – לא מכריחים אותנו לעשות משהו בלי סיבה.
"אפשר לומר שקצת משחקים לך בראש. המדינה שוכרת פסיכולוגים ומוצאת כל מיני טריקים שיגרמו לך לעשות מה שטוב לה, אף שטכנית שיקול הדעת הוא שלך. זה תחום שנוי במחלוקת, כי יש מי שטוענים שהטלת עונשים כבדים על עבירות היא אולי ברברית יותר, אבל בסוף היא מכבדת אותי יותר בתור אדם"
"לכל אחת מהגישות הייתה תמיכה תיאורטית, אבל לא היה שום מחקר שיכול להוכיח מה יעיל יותר. בנוסף, לכל החלטה כזו יש השלכות. למשל, ממש בתחילת הקורונה הסבירו לציבור שמסכות לא מספקות הגנה, ושהן אפילו מגבירות את הסיכון. בדיעבד התברר שמאחורי האמירות האלה עמד חשש שלא יישארו מסכות לרופאים, ולכן הפחידו את הציבור. ואז, בשלב מאוחר יותר, אמרו שהמסכות בעצם כן יעילות, וחובה לעטות אותן. אני לא שופט את מי שקיבל את ההחלטה, כי הכול היה ראשוני ואפוף אי ודאות, אבל ברור שאי אפשר להתייחס לאנשים כמו למתג שאתה מכבה ומדליק – כן מסכות, לא מסכות, כן מועיל, לא מועיל. המדינה איבדה קרדיט בציבור, כי לא הייתה חשיבה התנהגותית מספקת על ההשלכות של כל חוק ותקנה".
ומה לגבי מחקרים שנערכו ברחבי העולם? לא יכולתם למצוא כאלה ולהסיק מהם מסקנות?
"אני זוכר שניסיתי לשכנע מישהו שעדיף להמליץ על עטיית מסכה, ולא לחייב. הבאתי לו כדוגמה מחקר שנערך בדנמרק, והוא מיד ענה לי: 'אתה רוצה ללמוד מדנמרק לישראל?'. הבנתי שיש פה משהו מעניין. בכל העולם נעשים מחקרים בניסיון להבין איך גורמים לציבור לציית להנחיות, אבל כשמקבלי ההחלטות בישראל עומדים בפני דילמה כזאת, אין להם דרך לדעת כיצד להשתמש במחקר ממדינה אחרת. לעשות בכל פעם מחקר מקומי בכל תחום – זה לא באמת ריאלי".
עם המחשבות האלה החליט פלדמן לערוך מחקר בנושא "היבטים התנהגותיים ורגולטוריים ביכולתן של ממשלות דמוקרטיות לבטוח בשיתוף הפעולה, בציות ובאתיקה של אזרחיהן". הצעת המחקר הוגשה ל"מועצת המחקר האירופית" (ERC) בקטגוריה של החוקרים הבכירים, וזכתה במענק בסך 2.5 מיליון אירו. בעזרת הסכום הזה אמור פרופ' פלדמן לבחון כעת כיצד אפשר לפתח שיתוף פעולה של אזרחי המדינות הדמוקרטיות עם החוקים והתקנות, בלי להסתמך רק על אכיפה ורגולציה כופה.
מאחורי התפיסה שמקדם פלדמן עומדת ראייה כוללת של עולם החוק והמשפט. "יש גישה שאומרת שכאשר אנחנו באים לחוקק ולתקן תקנות, יש להניח שאנשים הם רעים, או לכל הפחות מונָעים מכוחו של הרצון לקדם את האינטרס העצמי שלהם. בספר שפרסמתי בהוצאת קיימברידג' העליתי טענה אחרת: רוב האנשים חווים את עצמם כשומרי חוק, והאתגר הגדול של המדינה הוא להתמודד דווקא עם האנשים האלה. לבני אדם יש מנגנונים שמאפשרים להם לתפוס את עצמם כטובים ונורמטיביים; כשהם לא מצייתים לחוק, הם מסבירים לעצמם שהם לא הבינו או לא שמו לב, או שכולם עושים את זה, או שהם נותנים לחוק פרשנות שנוחה להם. אנשים מחפשים איזון בין הרצון להרגיש שהם שומרי חוק ובין כל מיני מגבלות חוקיות שמפריעות להם בחייהם. שם נמצא האתגר העיקרי של המדינות.
"מכך עולה הטענה של זרם תיאורטי שמשלב בין משפטים למדעי החברה: כדי להבין את העולם המשפטי אנחנו לא צריכים לקרוא פסקי דין, אלא להסתכל במה שקורה בחיים. צריך לבדוק מהם המנגנונים שדרכם אנשים מתרגמים לעצמם מה נכון ומה לא נכון לעשות, ואלה מנגנונים שרק מעטים מהם קשורים לפסיקה המשפטית. את הברנז'ה המשפטית מעניינות המילים המדויקות של כל חוק ופסיקה, אבל הציבור הרחב מושפע ממערכת רחבה בהרבה של גורמים שמתווכים את משמעות המשפט לחיי היומיום. בעיניי, חשוב להבין את זה לא פחות מאשר את החוקים והפסיקות".
הגונב מעצמו פטור
פרופ' יובל פלדמן, בן 50 ואב לחמישה, מתגורר בגבעת־שמואל ונשוי לפרופ' מיכל פלדמן, חוקרת בבית הספר למדעי המחשב באוניברסיטת תל־אביב. הוא נולד בתל־אביב, למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים, ומשם המשיך לישיבת הר עציון ולשירות בצנחנים. השילוב בין עולם המשפט ובין הפסיכולוגיה של האדם הפשוט העסיק אותו כבר בראשית דרכו האקדמית, כשלמד באוניברסיטת בר־אילן לתארים ראשונים במשפטים ובפסיכולוגיה. לאחר התמחות בבית המשפט העליון הוא ביקש לכתוב דוקטורט המחבר בין שני התחומים, אך גילה שאין בישראל מי שיכול להנחות אותו במשימה כזאת. פלדמן נסע לפיכך לאוניברסיטת ברקלי, לעשות שם דוקטורט בניתוח התנהגותי של המשפט. המחקר שלו בחן כיצד מהנדסים בעמק הסיליקון מצדיקים גנבת ידע כשהם עוברים בין חברות.
"יש חוקים די ברורים לסודות מסחריים, יש הגדרות משפטיות שאומרות איזה ידע מותר להעביר ואיזה אסור, אבל בסופו של דבר עובדים שעוברים לחברה חדשה רוצים להצליח", מסביר פלדמן. "כדי לעשות את זה ועדיין להרגיש טוב עם עצמם, יש להם כל מיני מנגנונים חברתיים וקוגניטיביים שמאפשרים להם לא לחשוב באותו רגע מה אומר החוק, אלא איך הם מתקדמים. המחקר שלי ניסה לפענח מהם המנגנונים האלה. מתברר למשל שאנשים לא מבינים את הרעיון של 'אסור לך להעביר סוד מסחרי', כי מבחינתם הם לא לוקחים משהו מוחשי: ברגע שהם למדו משהו והוא נמצא בראש שלהם, הוא שייך להם ללא כל קשר לחברה שמעסיקה אותם. זה בולט במיוחד כאשר העובד מרגיש שהוא היה מעורב ביצירת הסוד המסחרי. במקרה כזה לא יהיה לו קושי מוסרי לקחת את הידע, אף שלפי החוק אין שום משמעות לשאלה מי יצר את הסוד במקום העבודה".
"לפעמים דווקא הכרת החוק עלולה ליצור התנהגות בעייתית. אם אדם יודע שבתחום מסוים לא יענישו אותו על העבירה הראשונה, הוא תמיד ירגיש שיש לו אפשרות לעבור על החוק הזה. נניח, בדיני עבודה – לא בטוח שאתה רוצה שאנשים ידעו איך להעסיק אדם בלי שהוא ייחשב עובד שלהם לעניין יחסי עובד־מעביד"
מנקודת מבטה של מערכת החוק והמשפט, מה אכפת לי מה הם חושבים? מי שגונב, ייענש.
"זה חשוב כי אפשר לנהל אינספור דיונים ופולמוסים בשאלות מהו קניין רוחני ומהו סוד מסחרי, אבל אם בסוף המטרה היא שהקניין הרוחני והסודות המסחריים יישמרו, צריך לקחת בחשבון שלאנשים יש תפיסה סובייקטיבית הן של החוק והן של המציאות. זו יכולה להיות תפיסה מוטה מאוד, אבל לפיה הם יפעלו. כל עוד לא נצא מנקודת ההנחה הזו, נמשיך לראות פער גדול מאוד בין מה שהחוק קובע למה שקורה בפועל".
מברקלי חזר פלדמן לבר־אילן, ובמשך שבע שנים ערך שם מחקרים בשיתוף פעולה עם חוקרים שונים. "התפיסה במחקר המשפטי דומה בדרך כלל לזו של מדעי הרוח – החוקר יושב לבד ומנסח את הגיגיו. אני לעומת זאת מעדיף שיתופי פעולה, כמו שנהוג יותר במדעי החברה", הוא מעיר. בין השאר עבד עם פרופ' שחר ליפשיץ, במחקר על "מצבים שבהם עדיף שאנשים לא ידעו מה בדיוק אומר החוק".
עדיף שלא ידעו?
"כן. זה מנוגד קצת לאינטואיציה, אבל לפעמים דווקא הכרת החוק עלולה ליצור התנהגות בעייתית. לדוגמה, אם אדם יודע שבתחום מסוים לא יענישו אותו על העבירה הראשונה, הוא תמיד ירגיש שיש לו אפשרות לעבור על החוק. קח למשל את דיני העבודה – לא בטוח שאתה רוצה שאנשים ידעו איך להעסיק אדם בלי שהוא ייחשב עובד שלהם לעניין יחסי עובד־מעביד. גם בתחום פשיטות הרגל והקריסות הכלכליות, אם אנשים ידעו בדיוק מתי המדינה תחלץ אותם, זה עלול להוביל אותם ללקיחת סיכונים גדולים מדי".
שוחד מחוץ למעטפה
ב־2011 שוב עזב פלדמן את האקדמיה בישראל ונסע לשנתיים לאוניברסיטת הרווארד, שם הצטרף ל"מעבדת השחיתות". "החוקר לארי לסיג קיבל מענק גדול מאוד למחקר בינתחומי בנושא השחיתות", הוא מספר. "הביאו אנשים מכמה תחומי חקר כדי לחשוב באופן רחב על הסוגיה הזו, ואני עסקתי שם במחקר על ניגודי עניינים".
גם בנושא הזה הגיע פלדמן למסקנות שעומדות לכאורה בסתירה לאינטואיציה הפשוטה. "גילינו שכאשר ניגוד העניינים עדין או חלש יותר, זה עלול להיות מסוכן יותר. גם כאן הבסיס הוא שאנשים רוצים לראות את עצמם באור חיובי, ויחד עם זאת הם מנסים להיטיב עם עצמם או עם מי שהם חפצים ביקרו. ניקח לדוגמה מכון מחקר: התפיסה הקלאסית אומרת שאם יש תורם אחד גדול למכון, קיים חשש ממשי שתוצאות המחקרים יהיו נגועות בניגוד עניינים. לעומת זאת כשיש עשרה תורמים שונים, זה פחות בעייתי. אנחנו גילינו שבפועל, מבחינה התנהגותית, זה עובד אחרת. רוב האנשים לא יעזו להטות את המחקר שלהם לטובת תורם בודד, כי זה בוטה וצורם גם לחוקר בתפיסתו העצמית. כשיש כמה תורמים, קל לו יותר להצדיק את ההטיה. הוא יסביר לעצמו שתורם קטן לא יכול להיות הסיבה האמיתית לכך שהוא מגיע למסקנות מסוימות. וכך, הפעולה שנראית בעייתית יותר מבחינה משפטית היא דווקא זו שקלה יותר להתמודדות מבחינה התנהגותית.
"במחקר שערכתי יחד עם ד"ר עדי לייבזון ופרופ' גדעון פורחמובסקי, הראינו איך התובנה הזו יכולה לשנות לחלוטין את דיני התאגידים. כיום הם נוטים להתמקד בניגודי עניינים בוטים של דירקטורים, בלי להבין שדווקא ניגודי העניינים העדינים מסוכנים בהרבה. גם כשמדברים על יחסי קח ותן, התפיסה הקלאסית אומרת שהמצב הכי בעייתי הוא כשמישהו נותן לך כסף, ואילו אני טוען שזה לא נכון. כשמישהו משלם לך, אתה הרבה יותר מודע לכך שקיבלת משהו, ולכן אתה נזהר מהטיות. הסכנה הגדולה מתעוררת כשהתמורה עדינה יותר".
עוד לפני שאני מספיק להעלות את השאלה המתבקשת, פלדמן ממהר להבהיר: "כבר היו מי שעשו מהדברים שלי כותרות בנושא של תיקי נתניהו, אז אני אומר באופן ברור שאני לא נכנס להקשר הזה, וכל מסקנה היא באחריות המסיק".
על איזה מקרה מהמציאות הישראלית אתה כן יכול להשליך מהמחקר שלך?
"ניקח לדוגמה את נושא ועדות החקירה. כשהקימו את ועדת וינוגרד כדי לחקור את אירועי מלחמת לבנון השנייה, היו כמה אלופים שנפסלו מלכהן בה, מכיוון שעבדו אז בתעשייה הצבאית. נקבע שיש אצלם חשש לניגוד עניינים, ובמקומם לקחו אנשי צבא אחרים. ואני אומר: להניח שאדם שהיה 35 שנים בצה"ל, שכל הזהות שלו עוצבה שם וכל החיים שלו זה צה"ל, יהיה אובייקטיבי יותר מאחרים לגבי הצבא רק כי במקרה הוא לא עובד כרגע בתעשייה הצבאית – זו פשוט תפיסה לא ריאליסטית. אז ברור שבסופו של דבר יצטרכו למנות קצינים בכירים לוועדה כזו, אבל אי אפשר לטעון שניגוד עניינים כלכלי הוא המדד היחיד, ורק לפיו מייצרים מדיניות ציבורית".
אם כל ניגוד עניינים קל הוא בעייתי, אתה בעצם יוצר קריטריון לא מציאותי.
"אני לא בעד גישות טהרניות, כי גם להן יש מחירים גבוהים. אני אומר שהמחשבה שרק זיקה חזקה צריכה להדאיג אותנו היא שגויה ואפילו מסוכנת, כי זיקות חלשות יכולות ליצור הרבה נזק. מחקרים מראים שגם גורמים מזעריים עשויים לשנות את אובייקטיביות השיפוט שלנו".
יש לזה פתרון?
"יש מנגנונים התנהגותיים שמציעים פתרונות, כמו למשל תיעוד וחובת הנמקה בכתב. כשאנשים צריכים להתנהל בשקיפות ולנסח את הנימוקים שלהם, זה מקטין את האפשרות להטיה לא מודעת".
למשל, לפרסם גילוי נאות בנוגע לאינטרסים ולקשרים האישיים?
"לא ממש, ובעצם בדיוק להפך. מחקרים מראים שגילוי נאות גורם נזק. יש פרדיגמה שנקראת 'רישיון מוסרי': דווקא כשאני בא וחושף את הקונפליקט שלי, אעשה דברים שלפני כן לא העזתי לעשות. בעבר הנחנו שאנשים הם אינטרסנטים וגם רציונליים: הם קודם כול ינסו לרמות, אבל ברגע שהקלפים שלהם ייחשפו, הם ייאלצו לנהוג ביושר. היום מבינים יותר ויותר שאנשים הם לא רציונליים, ושאדם שפתח את הקלפים יכול להרגיש משוחרר יותר מהתפיסות המוסריות שלו. גם כאן, גישה התנהגותית חושפת יותר במדויק איך אנחנו מקבלים החלטות.
"באחד המחקרים העמידו צנצנת מלאה סוכריות, ואנשים התבקשו לנחש כמה סוכריות יש בה. המנחשים נכונה יזכו בפרס. לצד הצנצנת עמד אדם שיעץ למשתתפים איזה מספר להגיד. הם לא ידעו שיש לו מטרה סודית: לגרום להם לומר מספר גבוה ככל היותר, כי כשהם טועים הוא מתוגמל. בשלב הבא של הניסוי חייבו אותו לגלות למנחשים את המטרה שלו. התברר שדווקא אחרי הגילוי הנאות, היועץ נתן עצות הרבה יותר גרועות. ההסבר לכך הוא שרוב האנשים ירגישו לא נעים בסיטואציה הראשונה, כשמצד אחד הם רוצים להרוויח ומצד שני לא רוצים לפגוע באדם האחר, ולכן הם מוצאים איזון כלשהו. מרגע שהם יכולים לומר מפורשות שיש להם ניגוד עניינים, זה מסיר חלק מהתחושה הרעה, כי הנה, הם שמו את הקלפים על השולחן. אגב, אותו הניסוי הראה שהמנחשים שידעו שמנסים להטעות אותם לקחו את זה בחשבון אבל לא מספיק. בפועל, הביצועים של הקבוצה שקיבלה את הגילוי הנאות היו גרועים יותר".
אז אתה מציע לבטל את מוסד "הגילוי הנאות"?
"הנקודה שלי היא שצריך להיזהר מתפיסה חד־ממדית של ההתנהגות האנושית, כי היא תוביל אותנו לייצר מדיניות משפטית שגויה".
אפליות לא שוות
במקביל לעבודתו בבר־אילן פלדמן הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. "שם אני עוסק בסוגיות ישראליות יותר, כמו למשל בעבודה שעשיתי על אפליה לא מודעת", הוא מספר. "כידוע, לפי חוק אסור להפלות חרדים, ערבים, נשים, בעלי מוגבלויות ועוד. מבחינה משפטית מתייחסים לכל אפליה כזו באותה צורה, אבל ברור שיש מנגנונים פסיכולוגיים שונים שפועלים אצל מי שמפלה נשים, חרדים או ערבים.
"במחקר שערכתי יחד עם ד"ר תמי קריכלי־כץ ועו"ד חגי פורת, הראינו למשל שאנשים חושבים שאפליית נשים היא הנפוצה ביותר, אבל בפועל זה לא נכון. האפליה כלפי ערבים נוכחת יותר, ואחריה אפליית חרדים. גם הסיבות לאפליה שונות. המחקר העלה שלחרדים לא מייחסים חוסר ידע, ולערבים כן. כמובן, מצאנו ביחס לערבים חוסר חיבה שנובע מהמתח בין יהודים לערבים בישראל. אצל נשים, לעומת זאת, אין בעיות בהיבט של החיבה".
"שיעור לא מבוטל מהאוכלוסייה רוצה מאוד לשתף פעולה – אבל בתנאי שכולם יעשו זאת. לכן אם אני קובע תקנות שמשתלם לא לציית להן, נוצרת בעיה. זה מה שקרה עם הבדיקות הביתיות במערכת החינוך: אנשים ראו שלא קורה כלום למי ששולח את הילד לבית הספר בלי לבדוק. בשלב מסוים כל אחד הרגיש שהוא הפראייר היחיד, ואז שיעור הבדיקות צנח"
אבל בסוף אפליה היא אפליה, ושוב חוזרת השאלה – מדוע הסיבה צריכה לעניין את המחוקק?
"אם המטרה שלך היא לשנות את המצב, אתה לא יכול להסתפק בהעברת חקיקה שאומרת 'אל תפלו אף אחד', אלא צריך להציע פתרונות לכל אחת מהאוכלוסיות שסובלות מאפליה. התפיסה שלנו אומרת שאפליה היא סיפור מורכב, וככל שנבין טוב יותר מה גורם לה, כך נוכל לייצר חוק ומשפט יעילים יותר, שגם ייתפסו כצודקים יותר".
גם כשהוא מנתח את המדיניות בתקופת הקורונה נהנה פלדמן לנפץ מיתוסים. "מחקר שעשיתי עם פסיכולוגים מבר־אילן ומאוניברסיטת רייכמן גילה שמעבר לשאלה אם אנשים מצייתים או לא מצייתים לתקנות, צריך לדעת שיש גם מחירים לציות יתר, למשל כשהוא נובע מפחד".
גם לציית לחוק יותר מדי זה לא טוב?
"בדקנו את השפעת תקנות הקורונה על היבטים כמו חרדה. הרי אם המטרה שלנו כחברה וכמדינה היא שלאנשים יהיה טוב, אני לא יכול למדוד את זה אך ורק בשאלה אם הם עטו מסכה ונשארו בבית כמו שאמרנו להם; עליי לבדוק גם מהן ההשלכות ארוכות הטווח של הציות. צריך להבין שאם למשל הפעלתי אנשים באמצעות פחד מהמחלה, ולא באמצעות עידוד סולידריות לחלשים, יצרתי אצלם בעיות שילוו אותם הלאה. זה נכון בוודאי לגבי בני נוער, וכיום מצטברים נתונים לגבי בעיות נפשיות שהתעוררו אצלם בעקבות הקורונה, אבל זה נכון גם לגבי מבוגרים. לפחד יש מחיר נפשי. לחשוב שהשאלה היחידה היא אם הציבור יציית או לא יציית, זו תפיסה צרה. המדינה צריכה לחשוב באופן רחב וארוך טווח".
המחקר שעבורו קיבל פרופ' פלדמן את המענק של ERC אמור לבחון בין השאר כיצד בונים מודלים שיאפשרו למדינות לסמוך על אזרחיהן בתחומים כמו מיסוי, איכות הסביבה, אתיקה מסחרית וכמובן בריאות הציבור, בהשראת לקחי הקורונה. "תמיד שואלים אם האזרחים מאמינים בבית המשפט העליון של ארצם, בצבא, במשטרה וכן הלאה. אני רוצה לבחון את השאלה ההפוכה – באיזו מידה המדינה יכולה לתת אמון באזרחיה, על כמה אחוזים מהם היא יכולה לסמוך, ובאילו תחומים או התנהגויות. נחקור גם עד כמה אפשר לשנות תרבות, והאם יהיה לנו עולם טוב יותר אם מדינות יגבירו את האמון שלהן באזרחים".
כאן בארץ, מאבחן פלדמן, הרשויות נותנות אמון מועט מאוד בישראלי מן השורה. "ידוע למשל שרשות המס של ארה"ב, ה־IRS, סומכת על משלמי המיסים האמריקנים יותר מכפי שמס הכנסה סומך על האזרחים בישראל. בארץ כדי לקבל זיכוי על תרומות צריך להביא קבלות, ובארה"ב לא צריך. או דוגמה ידועה מתחום אחר: בארה"ב אפשר לפנות ימינה גם כשהרמזור אדום, כי סומכים על שיקול הדעת של הנהג".
למה ההבדל הזה קיים?
"אני לא חושב שמישהו ישב והחליט שאי אפשר לסמוך על ישראלים, אבל השדר בישראל הוא 'לא סומכים עליכם', והתוצאה היא שבכל פעם שמשחררים את החבל, אנחנו מנצלים את זה".
אתה לא חושב שיש פער מובנה בין הישראלים לאירופים או לאמריקנים? החוצפה הישראלית הידועה בוודאי משחקת פה תפקיד.
"כשחברים שלי שמעו שאני עומד לקבל 2.5 מיליון אירו כדי לבדוק אם אפשר להגיע לכך שמדינת ישראל תוכל לסמוך על אזרחיה, הם צחקו עליי ואמרו: 'כל כך הרבה כסף כדי להגיד בסוף לא'. יש לנו תפיסה בעייתית לגבי המוסריות והצייתנות שלנו. במחקר שעשינו במכון הישראלי לדמוקרטיה בדקנו מה הדירוג של ישראל בעולם ובקרב מדינות ה־OECD בנושאים כמו שחיתות, אמון בין־אישי וכבוד לחוק – ואיזה דירוג אנשים חושבים שהיא קיבלה. גם כאן גילינו שלישראלים יש תפיסה עצמית נמוכה מאוד. יש פער עצום בין רמת השחיתות שאנחנו מייחסים לישראלים ובין כמה הם מושחתים באמת. קיימת כאן מעין שנאה עצמית. למעשה גם את זה אנחנו מתכוונים לחקור – האם הישראלים נוטים לשפוט את עצמם בחומרה רבה יותר לעומת אזרחי מדינות אחרות".
לא לצפות למאה אחוז
פלדמן עצמו נע בין אופטימיות לפסימיות באשר לאפשרות לשנות את היחסים בין הישראלים למדינת ישראל. מצד אחד, ניסויים שערך יחד עם עמיתו פרופ' איל פאר מהאוניברסיטה העברית הראו שאפשר לגרום לאנשים להיות ישרים יותר גם בלי כפייה; מצד שני הוא מצביע על צעדים ברוח זו, שננקטו בימי הקורונה ולא הוכיחו את עצמם. "התקופה הזאת בהחלט הפכה אותנו לפסימיים מעט. כולם זוכרים עד כמה אמינות היו ההצהרות של 'מדדתי חום לילד'. גם מודל הבדיקות הביתיות, שההורים התבקשו לעשות בעצמם בימי ראשון ורביעי, הראה תוצאות עגומות. שיעור הנבדקים הלך ופחת עד שרק אחוזים בודדים שיתפו פעולה".
על רקע הדוגמאות האלה, פלדמן מדגיש שלהשגת ציות מרצון יש דרכים וכללים. "המחקר מראה ששיעור לא מבוטל מהאוכלוסייה רוצה מאוד לשתף פעולה – אבל בתנאי שכולם יעשו זאת. לכן אם אני קובע תקנות שמשתלם לא לציית להן, נוצרת בעיה. זה מה שקרה עם הבדיקות הביתיות במערכת החינוך: אנשים ראו שלא קורה כלום למי ששולח את הילד לבית הספר בלי לבדוק. בשלב מסוים כל אחד הרגיש שהוא הפראייר היחיד, ואז שיעור הבדיקות צנח.
"האתגר הוא לייצר נורמה חברתית של שיתוף פעולה, שלא תקרוס מהר כל כך. אחת השיטות היא רגולציה תגובתית והדרגתית. בהתחלה יש אכיפה רכה, ולאט־לאט היא הולכת ומחמירה. כך אני מייצר תודעה ציבורית שאומרת: המדינה רוצה 'ללכת בטוב' עם אנשים, אבל שיהיה ברור שהיא לא פראיירית. המשפט הידוע של תיאודור רוזוולט, 'דבר בקול רך והחזק מקל גדול', מקבל הרבה תמיכה מהמחקרים שלנו על רגולציה ואכיפה".
אז בעצם גם אתה מדבר בעיקר על אכיפה, פשוט בטכניקה שונה.
"לא רק. אפשר להגיע לציות מרצון גם בטכניקות התנהגות אחרות. ריצ'רד ת'יילר משיקגו קיבל פרס נובל לכלכלה על כך שהראה שלמדינה יש יכולת להשפיע עליך במגוון דרכים, למשל להציף לתודעה שלך שיקול מסוים ברגע קריטי, וכך לגרום לך לבצע את הפעולה הנכונה מבחינתה. בשיטה הזו הצליחו לשנות התנהגות של אזרחים, ועדיין להשאיר בידיהם את שיקול הדעת. אפשר לעשות זאת למשל דרך שינוי ברירת המחדל. דוגמה מפורסמת, אם כי שנויה במחלוקת, היא תרומת איברים. במדינות מסוימות, איבריו של כל נפטר נתרמים – אלא אם המשפחה שלו מתנגדת. במדינות האלה שיעורי התרומה הרבה יותר גבוהים. לאנשים עדיין יש שיקול דעת, והם יכולים להתנגד בלי שום בעיה, אבל הצעד הקטן של שינוי ברירת המחדל יוצר הבדל עצום.
"אפשר לומר שקצת משחקים לך בראש. המדינה שוכרת פסיכולוגים ומוצאת כל מיני טריקים שיגרמו לך לעשות מה שטוב לה, אף שטכנית שיקול הדעת הוא שלך. זה תחום שנוי במחלוקת, כי יש מי שטוענים שהטלת עונשים כבדים על עבירות היא אולי ברברית יותר, אבל בסוף זה יותר מכבד אותי כאדם".
פרמטר חשוב נוסף, אומר פלדמן, הוא שיעור הציות שיש להגיע אליו. "בשיטות של ציות מרצון ברור שלא נגיע אף פעם למאה אחוז, אבל לא בכל הנושאים יש צורך בציות של כל האוכלוסייה. כשמדובר בסוד מסחרי, למשל, אני צריך מאה אחוזי ציות, כי מספיק שעובד אחד של חברת קוקה־קולה יחשוף את המתכון הסודי שלה, והסוד הופך לחסר ערך. לעומת זאת, כדי שהחיסון לקורונה יעבוד, מספיק ששיעור מסוים של האוכלוסייה יהיה מחוסן. למעשה, אם אנסה להגיע למאה אחוז התחסנות באמצעות אכיפה אגרסיבית, אייצר התנגדות מטורפת שרק תפגע במטרה שלי.
"האתגר הוא לעבור על כל תחומי המשפט ולמפות מהו שיעור הציות הדרוש לנו, באיזה סוג אוכלוסייה, איזו התנהגות צריכה להשתנות, ובהתאם לכך – איך לבנות את שיתוף הפעולה הנכון. צריך גם להבין שמטרות שונות דורשות אמצעים שונים. לדוגמה, יש הבדל גדול בין עידוד עטיית מסכות ובין עידוד התחסנות. בעיני המדינה שני דברים האלה דומים מאוד, אבל בפועל יש שוני עצום.
"כשאני רוצה לעודד מישהו להתחסן, כל מה שאני צריך ממנו הוא לבוא, להפשיל שרוול, לקבל זריקה וללכת. מבחינתי שיבוא עצוב לגמרי, שלא יאמין בחיסון, שיעשה את זה רק כי הוא רוצה להיכנס לבית קפה – העיקר שיבוא. ביחס למסכה, לעומת זאת, כולנו יודעים שיש הרבה דרכים לעטות אותה, וחלקן לא שוות כלום. זו דוגמה טובה למקרה שבו השימוש באכיפה ובתמריצים בלבד לא יעבוד. אם אני מציית רק כדי שלא יתפסו אותי, ככה זה גם ייראה. במקרים כאלה אני חייב לרתום את האזרח להבנה של חשיבות העניין".
איך היית רוצה שישראל תיראה לאחר יישום המסקנות שלך?
"חמש שנות הפרויקט הזה לא יהפכו את ישראל לדנמרק, שבה נבנו בשנים האחרונות יחסי אמון עמוקים בין האזרח לרשויות. אבל ננסה. יש מדינות שבעשרות שנים הצליחו לחולל שינוי, ואני מקווה שנצליח להציע מודל כזה גם לגבי ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
