הוא נולד לפני 71 שנה במאה שערים למשפחה מחסידות קרלין, דור עשירי בעיר הקודש. אביו, הרב יעקב גֵליס, חיבר ספרים על ירושלים וניהל את האגף לתרבות תורנית בעיריית ירושלים במשך ארבעים שנה. אמו, חנה שפרה, הייתה בתו של זקן חסידי ברסלב הרב יעקב קלמנוביץ ז״ל, איש ירושלים, שהיה שליח ציבור של חסידי ברסלב במירון במשך 45 שנה. וגם הוא, כמו אבותיו, איש ירושלים. אחרי שנים של קריירה עיתונאית רבת ענפים, עשייתו של הרב ישראל גליס ממוקדת היום בעיקר בעיר הקודש ובאנשיה. כך בהרצאותיו וכך בתוכנית הרדיו השבועית שלו, "גליס מירושלים" ברדיו קול חי, שמביאה למאזינים "סיפורי הווי ירושלמיים" ועוסקת בבירת ישראל ובתולדותיה.
ביום ירושלים, בעוד כשבועיים, יזכה הרב גליס לקבל לצד 11 אישים מכובדים נוספים את אות יקיר ירושלים, על "פעילותו להעלאת שמה של העיר בארץ ובעולם באמצעות סיפורים, הרצאות, פרלמנטים, מפגשים עם חיילים ועוד; על היותו גשר בין הציבור החרדי לחילוני; על העלאת קרנו של הקולנוע החרדי; ועל התנדבותו בארגונים ירושלמיים", כנכתב בנימוקי העירייה למתן האות.
בתור בן לציבור החרדי, לא מפתיע לשמוע מהו המקום האהוב על גליס בעיר: "הכותל", הוא עונה ללא היסוס. "לפני הכול, הכותל הוא מקום תפילה. מעבר לזה, בכותל יש כל הזמן טיפוסים חדשים והתפתחויות חדשות. יש הרבה מיסטיקה בכותל.
"אפילו הצמחייה כאילו מדברת. יש על הכותל שיחי צלף שלא מניבים פרי, אחד בעזרת הגברים ואחד בעזרת הנשים. בספרו 'שערי ירושלים' כותב רבי משה ריישר שכשיגדלו פירות על אבני החורבן, תתחיל הגאולה. בעזרת הנשים כבר התחילו לצאת פירות, בזכות נשים צדקניות.
"יש על הכותל שיחי צלף שלא מניבים פרי, אחד בעזרת הגברים ואחד בעזרת הנשים. בספרו 'שערי ירושלים' כותב רבי משה ריישר שכשיגדלו פירות על אבני החורבן תתחיל הגאולה. בעזרת הנשים כבר התחילו לצאת פירות, בזכות נשים צדקניות"
"מאז מלחמת ששת הימים אני מגיע לתפילת ותיקין בכותל בכל בוקר. יש שם מאות מתפללים, במניינים אשכנזיים וספרדיים. כשכל המניינים מגיעים יחד פחות או יותר לתפילת העמידה, בשקט, עוברות יונים מעליהם, ובחזרת הש"ץ הן עומדות בשורה על הכותל".
עיר מתהפכת
מאז ילדותו רואה הרב גליס את העיר מתפתחת לנגד עיניו, ושמח בה. "זכיתי לחיות בירושלים תחת כמה ראשי ערים", הוא מספר. "מרדכי איש־שלום, טדי קולק, אהוד אולמרט, אורי לופוליאנסקי, ניר ברקת. אני חושב שראש העיר היום, משה ליאון, הוא מצוין. היה ראש עיר חרדי בירושלים, וזה לא נגמר טוב.
"ראש העיר צריך לדאוג לתושבים בלי קשר לדת. זה לא משנה מה יש לו על הראש. ליאון מצליח לנהל עיר שגרים בה מוסלמים, נוצרים, יהודים חרדים, דתיים. בין כולם יש מחלוקות, אבל בסך הכול יש שקט. ובעיניים של חרדי אני יכול לומר שלכל תושב חרדי כאן יש כל מה שהוא רוצה וצריך – תלמודי תורה, גני ילדים, ישיבות".
העיר, הוא אומר בלי לחשוש, הולכת ומתחרדת. "רמות כבר 80 אחוז חרדית. אנחנו רואים עוד שכונות שעוברות תהליך כזה – רמת שלמה, גילה. החרדים פה, והם באים וימשיכו לבוא. ישיבת מיר, עם 5,000 בחורים, מושכת אליה תלמידים מכל מקום, ואחר כך הם קובעים לידה את ביתם".
החרדים והערבים הם הציבורים העניים ביותר בישראל. לאן זה יוביל את ירושלים אם אלו המגזרים שישלטו בה?
"מה יהיה – רק הנביא יחזקאל יודע. אבל העובדה היא שחלקים גדולים בציבור החרדי כבר יוצאים לעבודה. יש הרבה שהתחילו לעבוד אחרי שלא עבדו בעבר. הם יצטרכו להתפרנס זה מזה. יש כל מיני מקצועות שחרדים יכולים להשתלב בהם וכבר משתלבים בהם. העיר לא תישאר ענייה, לדעתי. בכל בתי המסחר מתחילת רחוב מלכי ישראל ועד מאה שערים, בחנויות ובמסעדות, עובדים אנשים משלנו. אני רואה בחורים שהיו תלמידי ישיבות ואברכים, ועכשיו הם עובדים כמוכרים. פעם הייתה בושה לצאת לעבוד, אבל היא פחתה. למכור בחנות או להיות נהג אוטובוס בירושלים, זו לא בושה. יש נשים חרדיות ואברכים שנוהגים במוניות, יש מלצרים ומלצריות חרדים. אפשר למצוא זוגות שהולכים למלצר יחד, הוא אצל הגברים והיא אצל הנשים".
בכל המקצועות שמנית מרוויחים שכר מינימום.
"אני גר בשכונת עזרת תורה, מול מרכז ההיי־טק בהר חוצבים. בכל בוקר מגיעות לשם חרדיות ממודיעין־עילית וביתר־עילית וכמובן מירושלים. בהר חוצבים יש שמונה בתי כנסת ושש מסעדות כשרות למהדרין. זה אומר שיש ביקוש. אנשים עובדים ומתפללים ואוכלים שם.
"הציבור החרדי בירושלים עובר שינוי. שיעור המתגייסים החרדים הגבוה ביותר הוא בירושלים. הבן שלי למשל שירת במסלול ייעודי לציבור החרדי, שח"ר כחול, ועכשיו הוא עושה שם מילואים. כשאני שירתּי בצבא, הייתי מחליף את המדים בחליפה בתחנה המרכזית. לא העזתי להגיע הביתה במדים. היום הבן שלי וחבריו מגיעים אליי הביתה במדים. קורה כאן משהו".
לא רק במובן הזה הוא מרגיש שאנחנו בימים של שינוי, של ערעור, של מהפכה קרבה לבוא. "זו תקופה משונה. קורים דברים לא טבעיים מבחינת הממשלה וההנהגה. הציבור החרדי לא נלקח בחשבון, וגם בקרב המנהיגות שלו אין חוכמת חיים. יקרה פה משהו גדול. נולדתי לתוך השמחה הגדולה על הקמת המדינה, לאחר שסבלנו התקפות של האומות הערביות מצפון ומדרום וממערב וממזרח. למרות האכזבה מכך שהגולם קם על יוצרו והשלטון גרוע, היום יש תורה בארץ ישראל ברמה שלא הייתה אלפי שנים".
המשיח בדרך?
"הוא כבר נמצא. יש הרבה סימנים לזה. יש פה ישיבות שלומדים בהן אלפי בחורים. זה חייב לגרום להתגלות א־לוקית".
קמים אחרי הנפילה
הוא נולד אחרי הקמת המדינה, בליבו של שינוי מהותי ביחסה של החברה החרדית לישראל הצעירה. "אבא שלי ערך את עיתון המודיע", הוא מספר. "המדינה קמה ביום שישי, וביום ראשון כותרת הגיליון הייתה 'שהחיינו'. שנה אחר כך הופיעו הנחיות להכנת דגל ישראל בעמוד הראשון של המבשר, שגם אותו אבא ערך. בתש"ח הציבור החרדי רקד, ורק פה ושם נטורי קרתא התנגדו להקמת המדינה. אבל אחרי כמה שנים החלה אכזבה גדולה מהמדינה, והיו הפגנות ברחוב יפו ובכיכר הדווידקה על ניתוחי מתים, על הפלות".
עד תרפ"ט התגוררה משפחתו ברובע המוסלמי בירושלים, אך בעקבות הפרעות עברו הגליסים לרובע היהודי. לאחר נפילת הרובע בתש"ח גלתה המשפחה לקטמון, לבית שייח' נטוש ורחב ידיים. אביו סבר שהבית גדול מדי, והעדיף לעבור לדירת חדר וחצי במאה שערים. "אם היינו נשארים בקטמון, הייתי היום מיליונר", אומר הרב גליס.
בילדותו הוא למד בתלמוד תורה עץ חיים, בימים שהרב אריה לוין היה המשגיח שם. באחד הימים, הוא מספר, החליטו המורים לשבות כדי לקבל העלאה בשכר. "ומה אשמים התלמידים? אמר רבי אריה, והציע: מי שמלמד חומש עם רש"י ילמד רק חומש, מי שמלמד משנה עם ברטנורא ילמד רק משנה. כולם צחקו והלימודים חזרו לסדרם".
בניסן תשכ"ז, שבועות ספורים לפני מלחמת ששת הימים, התחיל גליס ללמוד בישיבת חברון היוקרתית בשכונת גאולה. כשפרצה המלחמה סייע לאביו להביא למנוחות בהר הרצל את נופלי המלחמה. "זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי למתים", הוא נזכר. "הירדנים הפציצו את ההר. היינו שומעים יציאת פגז, קופצים לקבר פתוח, וקמים אחרי הנפילה".
"שיעור המתגייסים החרדים הגבוה ביותר הוא בירושלים. הבן שלי שירת במסלול ייעודי לציבור החרדי, ועכשיו עושה שם מילואים. כששירתּי בצבא הייתי מחליף את המדים בחליפה בתחנה המרכזית. לא העזתי להגיע הביתה במדים. היום הבן שלי וחבריו מגיעים אליי הביתה במדים"
הוא נישא לרחל ממשפחת שְבַדְרוֹן הירושלמית, והחל לעבוד עם בעלי תשובה בישיבת "אור שמח". כשהבין שכדי לקבל משכורת מסודרת ולא לעבוד "בשחור" עליו לשרת בצה"ל, בחר להתגייס. "שירתּי במודיעין, ובמילואים הועברתי להג"א, שהיה לימים לפיקוד העורף".
לעיתונות הגיע בהמלצתו של איש הפרסום בני גל, שהציע לו לעבוד בעיתון חדש: יתד נאמן. השנה הייתה 1985, והרב גליס היה בן 34. "סבא שלך היה עיתונאי ואבא שלך היה עיתונאי", אמר לו גל, "אולי גם אתה תרצה להיות עיתונאי?". בהמשך עבר גליס לשבועון משפחה, וערך את העיתון ערב שבת – "הנייעס של הציבור החרדי, צהובון". הוא שידר במגוון תחנות רדיו ובהן ערוץ 7, ובמשך 16 שנה הגיש את התוכנית "מלווה מלכה" ברשת ב', עד הולדת התאגיד.
בשנת 2008 הוזמן הרב גליס להיות חבר במועצה הישראלית לקולנוע, כנציג מטעם הציבור החרדי, אך בשנת 2012 החליטה שרת התרבות והספורט לימור לבנת לא להאריך את כהונתו. "אמרתי שצריך לנקות את המזבלה של קרנות הקולנוע", הוא מסביר. "ראיתי שם דברים, ענייני תקציב, שלא אהבתי. היוצרים נפגעו מכך שכיניתי אותם 'מזבלה', והתעוררה סערה".
ובכל זאת, הוא הספיק לעשות הרבה בארבע שנות חברותו במועצה. בין השאר הוא הקים איגוד לנשים חרדיות יוצרות, וייסד בבית הספר לקולנוע "מעלה" שלוחה חרדית לנשים. "בכל שנה בחנוכה מקרינים בסינמטק את התוצרים שלהן, ואנחנו מדליקים שם נרות. הקולנוע החרדי הוא ברובו נשי. יוצרות חרדיות עושות סרטים מיוחדים בלי לנגוע בדברים שלא צריך לנגוע בהם. הציבור הלא דתי רוצה לראות את הצהוב על החרדים, אבל לא צריך לספק לו את זה. אני עשיתי סרטים בעיקר על ירושלים, על היסטוריה – לא דרמה ולא עלילה".
מה חשבת על הסדרה החדשה של רמה בורשטיין, "ריקוד האש"?
"לא צפיתי בה עדיין. צפיתי בסרטים הקודמים של רמה, היינו בקשרי עבודה, ואני מעריך את היצירה שלה".
כיום הוא משדר ברדיו קול חי תוכנית אירוח לילית העוסקת במגוון נושאים, ולא מתגעגע לאקטואליה. "אני מחפש בעיתונות החרדית פובליציסטיקה איכותית, ועדיין לא מצאתי", מלין גליס. "אני קורא לעיתים את המאמרים, והם לא מחדשים. אתה רוצה לקבל ידע, לשמוע דעה יוצאת דופן או מרתקת, אבל בסופו של דבר לכל אחד במגזר החרדי יש דעה משלו, והעיתונות לא תורמת לו בשום דבר. אין הסבר הגיוני לכך שהציבור החרדי צריך ארבעה עיתוני בוקר, כמה שבועונים ומאות עלונים. יש שפע גדול שיוצא לאור, אבל הרמה לא גבוהה.
"אני לא פעיל ברשתות החברתיות ובכלל לא באינטרנט, למעט באתר כיכר השבת. בגלל ריבוי האתרים החרדיים, לצד טוויטר ופייסבוק, כל צעיר חרדי עם מקלדת חושב שהוא כתב בכיר. מי החליט את זה? יש לך תעודת עיתונאי? יש לך ניסיון? אתה רכלן בכיר, זה כן".
שאלות שלא שואלים
זו הייתה שנה מורכבת בציבור החרדי, מאסון מירון, דרך פרשות התקיפות המיניות ועד אובדן המנהיגות הרוחנית בפטירתו של הרב חיים קניבסקי וגלות האופוזיציה הפוליטית, שמורגשת היטב בציבור החרדי. "איך הממשלה הזאת קיימת כל כך הרבה חודשים ואף אחד לא פועל לפרק אותה? זה משונה", אומר גליס בכעס. "מגיע לחברי הכנסת החרדים שישבו קצת בחוץ, אולי ילמדו ויבינו שצריך להחליף את הסוסים. אולי הגיע הזמן.
"פעם ביקשו מהרב שך להוציא את ח"כ שלמה לורינץ מהכנסת, אז הוא אמר: 'הוא כבר קרע קריעה כמה פעמים על כל משברי הדת, יש לו מספיק חליפות שהוא קרע. לא צריך מישהו חדש שיקרע'. אבל אנחנו נמצאים בדור אחר. אנשים כבר התייבשו שם. אריה דרעי התחיל להבין שיש עוד אנשים מוכשרים והזרים דם חדש בש"ס. הוא הכניס את ח"כ משה אבוטבול ואת ח"כ אוריאל בוסו כדי לרענן את המערכת. צריך לעשות את זה גם ביהדות התורה".
הוא לא נרתע מלדבר על שתי הפרשיות שטלטלו את החברה החרדית בשנה החולפת – ההאשמות שהתפרסמו כלפי יהודה משי־זהב וחיים ולדר. "הסיפור של ולדר קרע אותי", הוא אומר. "כתבנו בעבר ספר יחד, 'צ'אלמר'. ראיינתי אותו לכתבה גדולה. לא מסתדרת לי הדמות שהכרתי עם האפשרות שזה באמת קרה והוא פגע בנשים ובילדים".
גם כששמעת את העדויות הקשות נגדו?
"זה עדיין לא מסתדר לי. אני מכיר את הבנאדם. הוא אומנם היה גאוותן ושחצן, אבל מפה ועד לשם… אולי הראש שלי סתום. אני מרגיש שצריך נפש רכלנית כדי לשמוע את כל הסיפור הזה, וכעת כשהוא לא פה, אני לא יודע עד כמה זה הכרחי".
אבל על פרשת יהודה משי־זהב הוא לא התפלא. "הכרתי אותו מילדות. כבר אז הוא היה פרחח, גם בצעירותו הוא עשה כל מיני דברים משונים ונוראים. דברים שלא מקובלים לא רק על יהודי חרדי, אלא על יהודי נורמלי. על זק"א הוא השתלט אחרי שמישהו אחר הקים את הארגון. היה בו צד פראי, וזה לא חדש לי. במסגרת כל הדברים הלא נורמליים שהוא עשה, הוא עשה גם את זה. הסיפורים האלו לא נשמעו לי משונים".
"אני מחפש בעיתונות החרדית פובליציסטיקה איכותית, ועדיין לא מצאתי. אני קורא לעיתים את המאמרים, והם לא מחדשים. אין הסבר הגיוני לכך שהציבור החרדי צריך ארבעה עיתוני בוקר, כמה שבועונים ומאות עלונים. יש שפע גדול שיוצא לאור, אבל הרמה לא גבוהה"
ובכל זאת, הדיבור על הנושאים הללו לא נוח לו – לא בגלל האנשים המעורבים בהם, אלא מעצם טיבן של הפרשיות. "מנחם פרוש הופיע פעם בטלוויזיה בקשר לפרשת רצח המשפטן והעיתונאי יעקב ישראל דה־האן, מזכירו של הרב זוננפלד", הוא נזכר. "טענו אז שדה־האן היה הומוסקסואל, וכששאלו את פרוש על כך הוא השיב: על מה שמתחת לחגורה אני לא מדבר. זו גם התשובה שלי כששואלים אותי שאלות צהובות ולא מתאימות. זה כמו שתשאלי אותי עכשיו על הנדסת מכונות. אין לי בזה דעה".
לאן עולים ולאן לא
אנחנו נפגשים בבוקר שאחרי מסע הרצח בעיר הדתית־חרדית אלעד, שם מחבלים פלסטינים הרגו שלושה ישראלים בגרזנים. גם על האירוע הקשה הזה יש לגליס סיפור מסיפורי ירושלים. "סבא רבא שלי גר ברובע המוסלמי בעיר העתיקה", הוא נזכר. "בוקר אחד הוא יצא לכיוון שער שכם, לחלפן דולרים שהיום הנכד שלו יושב באותו מקום. הייתה לו חבילה של דולרים שקיבל להמיר. בדרך כלל החלפן היה פותח בשבע בבוקר, אבל באותו הבוקר הדוכן שלו היה סגור. יחד עם סבא רבא שלי חיכה גם מנחם אוסישקין, נשיא הוועד הפועל הציוני, שגם הוא רצה לפרוט כסף.
"בשבע וחצי, כשהגיע החלפן, אוסישקין חייך אליו ואמר לו בערבית: 'בוקר טוב, מה שלומך?'. סבא שלי שמע את זה והתעצבן. הוא אמר לאוסישקין: 'אתה אומר לו בוקר טוב אחרי שהוא מאחר? פליק תיתן לו. בעוד דור או שניים אנחנו נסבול מהם'. והנה, סבא שלי צדק. אנחנו מתייחסים אליהם בכבוד, מתנהגים במנטליות אירופית, שהשם ירחם עלינו. עם ערבי צריך לדבר בשפה שלו".
לעלייה להר הבית הוא מתנגד. "אני מכיר את כל הרבנים והדעות, ולהר הבית לא עולים. לצערי ההר גם מלא בצעירים ערבים חמומי מוח. אני רואה את הסרטונים שמגיעים משם. הרב יהודה קרויזר, ראש ישיבת הרעיון היהודי, הוא בן דודי, והוא עולה להר הבית. אני אומר לו: תראה, סבא רבא שלך גר למטה, הוא לא עלה להר הבית".
אבל הוא כן מתכוון לעלות בשבוע הבא למירון, להילולת רשב"י, שנה אחרי האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה, שגבה את חייהם של 45 גברים וילדים, רובם חרדים. "אני נוסע 68 שנים למירון, וגם השנה אסע כחוק. אני מקווה שהכול יעבור בשלום. צר לי שיש פרויקטור שבחר להחרים קהילה גדולה מאנשי העדה החרדית, שכבר הודיעו שלא יקנו כרטיסים. חלוקת הכרטיסים לא שוויונית".
איך היית מונע אסון? מה היה צריך לעשות בצורה אחרת?
"הייתי מביא שוטרים מנומסים, שמבינים שאנשים מגיעים אחרי נסיעה ארוכה, לפעמים עם ילדים קטנים, והם יסבירו ויכוונו את הציבור ברוגע. הייתי פועל בתחום ההסברה, ומפרסם הוראות ברורות יותר בעיתונות החרדית".
הוא אב לשמונה, וגם על זה יש לו סיפור. בבחרותו היה בקשרי ידידות עם הרב משה דבראשווילי, ממנהיגיה הרוחניים של יהדות גאורגיה. כשנישא הזמין את הרב דבראשווילי לברך את אחת משבע הברכות בחתונתו. הרב בירך, ואף הוסיף ברכה משלו: "שיהיו לך שש בנות ובן". "אחרי הבת הרביעית ביקשתי ממנו: אולי אפשר לשנות את הברכה? הוא ענה, 'מה שבירכתי זה מה שיהיה, והקב"ה יעזור לך. יהיה לך בן שיהיה גם תלמיד חכם וגם ישרת את עם ישראל'".
כשנולד לו בן, אחרי שש בנות, עלה גליס לביתו של הרב דבראשווילי לבקש ממנו שיהיה הסנדק – אך כשהגיע לשם נאמר לו שהרב נפטר חצי שעה קודם לכן. "בברית היו הרבה רבנים, ובהם הרב שלום שבדרון, שבירך אותי בברכת כוהן שיהיה לי עוד בן. וכך היה". משמונת ילדיו, רק שתי בנות נשארו לגור בירושלים. "זה היה בתקופה שעוד אפשר היה לקנות נכס בירושלים, ונכנסנו לחובות שאנחנו משלמים עד היום. אני דור עשירי בעיר, צריך להשאיר פה שורשים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
