יפה לא רצתה לעלות לאונייה. בשום פנים ואופן לא. מה יש לה לעשות בארצות הברית? מה רע לה בבלגיה? אבל בג'וינט או בסוכנות או מי שזה לא היה, לא ויתרו לה. והדוד בארה"ב הרי המתין. היא הגיעה לביתו בסוף 1947, עונדת שרשרת צלב שבקושי רב הצליחו להוריד ממנה. רק שם, בהיותה בת שבע, גילתה שהיא יהודייה. רק שם התחילה להבין מה זה אומר לגביה ולגבי גורלם של הוריה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו צבי־הירש ואיטה ברוודמן מפולין דרך גרמניה והגיעו לבלגיה, שם נולדה בתם יפה. כשהייתה בת שנתיים חלתה ואושפזה בבית חולים בבריסל. "אף אחד לא בא לקחת אותי, אז בית היתומים היהודי אסף אותי אליו". כשהמלחמה הגיעה לאזור, פוזרו הילדים היהודים בין משפחות גויות ואימצו זהות בדויה. מה היא זוכרת משם? את הכפר, והמון ילדים, ואת נציגי הג'וינט שנתנו לה מצות. "לא ידעתי מה זה, אז פוררתי ונתתי לכלב". אחר כך היא זוכרת את ההפלגה הקשה לאמריקה בים סוער.
דָוִד ג'ייקובס, אחי אמה, פתח את ביתו בפניה, אבל היא לא הצליחה לפתוח את ליבה אליו ואל משפחתו. "הייתי ילדה קשה. הדודים היו כבר בני שישים והייתה להם מאפייה. אני דיברתי צרפתית ופלמית, הם יידיש ואנגלית. באתי עם המון כינים וטינופת. כל לילה הייתי אוספת את כל הסבונים מהבית וכמה תפוזים – כי לא היו לי כאלה בבלגיה – ומודיעה שאני נוסעת חזרה". באחד הלילות ביקשה הדודה להבין לאן נעלמו כל הסבונים, ומצאה אותם תחת מיטתה של האחיינית. שם הייתה גם מזוודה ארוזה, מוכנה למסע.
"הגעתי אל הדודים עם המון כינים וטינופת. בכל לילה הייתי אוספת את כל הסבונים מהבית וכמה תפוזים – כי לא היו לי כאלה בבלגיה – ומודיעה שאני נוסעת בחזרה". באחד הלילות ביקשה הדודה להבין לאן נעלמו כל הסבונים, ומצאה אותם תחת מיטתה של האחיינית. שם הייתה גם מזוודה ארוזה, מוכנה למסע
על אושוויץ כמעט לא דיברו. כשיפה שאלה על הוריה, הדוד התחיל לבכות. "הוא אמר לי להגיד עליהם 'יזכור'". באין תאריך פטירה ידוע, הוא קבע את יום הכיפורים כיארצייט שלהם. את יפה הוא גידל לצד שלושת ילדיו, והיא אימצה את אורח חייו הדתי אבל לא את שם משפחתו. לבקשתו היא המשיכה להיקרא יפה ג'ן ברוודמן, כדי לזכור את משפחתה המקורית. הזיכרון הזה הביא אותה לפני שש שנים להשלים פיסות חסרות בסיפור חייה וחיי משפחתה.
העצרת הממלכתית של יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2016 נפתחה כמקובל בהדלקת אבוקה על ידי יו"ר יד ושם. אחרי נאומי הנשיא וראש הממשלה והדלקת שש משואות, עלתה לבמה נציגת ניצולי השואה. "אני, זהבה רוט לבית ברוודמן, הניצולה והשורדת היחידה ממשפחתי", אמרה הגברת בטקס ששודר בטלוויזיה. "הדברים שאומר בפניכם היום, מייצגים ודאי רבבות ילדים כמוני שנעקרו מסביבתם המשפחתית המגינה והאוהבת, הושלכו לסביבה עוינת והפכו לילדים של אף אחד".
בתה של יפה צפתה בטקס, ולמחרת בבוקר החלה במסע חיפוש קרובים. "התברר שזהבה מבוגרת ממני בחמש שנים", מספרת יפה. "המשפחה שלה נשארה בפולין, והוריה נספו בשואה. היא זכרה שלאביה היו שתי אחיות ואח אחד, מיכאל, ושלסבא וסבתא שלה קראו אבנר ולאה". את אביה של יפה, צבי, זהבה לא זכרה. בעזרתה של סוזן אדל, חוקרת מיד ושם, גילו שתי הנשים כי צבי אכן היה הבכור לבית ברוודמן. "פתאום, 75 שנה אחרי שהמשפחה התפצלה, הייתה לי בת דודה ראשונה".
זו הייתה רק ההתחלה. בכנס בינלאומי שעסק בחקר השואה, שיתפה סוזן את סיפור המפגש המרגש. בקהל ישבה דורין, בחורה צעירה לא־יהודייה מבלגיה. כעבור חודש קיבלה סוזן מאותה דורין חבילה מלאה במסמכים על משפחת ברוודמן. יפה הנדהמת יצרה קשר עם דורין ונסעה למלכאן שבבלגיה, שם הן נפגשו במה שהיא מתארת כ"יד ושם קטן" – מוזיאון שואה שנפתח על חורבות מחנה המעבר הגרמני דוסן דה סן־ז'ורז'. נראה שמכאן נלקחו הוריה של יפה ב־44' לאושוויץ, יחד עם רבים אחרים מיהודי בלגיה. יפה מציגה בפנינו מסמך המפרט את שמות היהודים שהועלו לטרנספורט מספר 23. "אבא היה מספר 173, אמא 174. לא הספיקו לקעקע להם את המספרים בידיים, זה נשאר רק ברשימות".
בתוך חבילת המסמכים נמצאו גם תעודות הלידה של הוריה, הכתובה שלהם ואף תמונות משפחתיות. "מתברר שהיהודים הובאו למחנה הזה, השאירו את כל הפקלאות ונלקחו לאושוויץ. כשהגרמנים התחילו לברוח הם לקחו את כל המסמכים, אבל המשאית שבה היו המסמכים של ההורים שלי התקלקלה ונשארה מאחור".
הגילויים היו מרגשים, אבל יפה נותרה עם שאלה אחת גדולה – "מה קרה איתי?". דורין שלפה תעודת אשפוז של יפה הקטנה. ככל הנראה, הוריה הבינו מה עומד לעלות בגורלם, והותירו אותה מאחור כדי להגן עליה. "זכרתי שהיו הפצצות בזמן שהייתי במרתף עם ילדים אחרים, אבל כולם אמרו לי שזה לא ייתכן, כי בתקופה ההיא אמריקה כבר כבשה את האזור. ואז באה דורין ואמרה שאני צודקת. אנחנו ישבנו על הגבול כשעוד היו שם קרבות. פיזרו אותנו בין משפחות הגויים כי חששו שבית היתומים יופצץ".
לפני שלושה חודשים תיווכה סוזן אדל פעם נוספת בין יפה ובין עברה: היא התקשרה אליה כדי לספר שאדם ששמו הנרי וולף היה איתה על האונייה לארה"ב, והוא מחפש אותה כבר שנים. יש לו אפילו תמונה משותפת שלהם על הסיפון. בתמונה נראית ילדה יפה וחייכנית, אבל בשיחת טלפון בין־יבשתית סיפר הנרי שהיא בכתה כל הזמן, ושהייתה חולה מאוד וסבלה מדלקת אוזניים. יפה לא מכחישה, היא הרי זוכרת.
באפריל 67' נקרא מרדכי לחזית רמת הגולן, וב־6 ביוני נהרג. יפה נותרה עם שתי ילדות ובהיריון מתקדם מאוד. במהלך השבעה כבר פונתה ללדת את בנם, שנקרא מרדכי. מה בדיוק קרה בקרב, היא לא יודעת. אמרו לה שעדיף לא לשמוע, אז היא לא מתעסקת בזה. "אף פעם לא נתתי לילדים להרגיש מסכנים. הם תמיד היו לבושים הכי יפה, הכי נקיים"
בארה"ב היא סיימה תיכון, התחילה אוניברסיטה ואז עזבה. החברות דיברו על ארץ ישראל, ויפה נדלקה. ב־1960 עלתה ארצה, והן נותרו באמריקה. "אף אחד לא חיכה לי פה, נסעתי ישר לאולפן בבארות־יצחק". האנגלית שלה השתפרה שם מאוד, העברית דווקא לא. "היו חבר'ה מדנמרק ומארה"ב, וכולנו דיברנו אנגלית", היא צוחקת במבטא אמריקני כבד. "היו גם עולים מצרפת, ממרוקו, משווייץ, מרוסיה ומאלג'יריה. גרנו בצריפים עם מקלחות רחוקות. היינו קבוצה מגובשת, ולראשונה היה לי עוגן חברתי".
מבארות־יצחק עברה יפה עם שתיים מחברותיה ל"בית צעירות מזרחי" ברמת־גן, ומצאה עבודה במשרד ביטוח. באחד הימים החליטו השלוש לטייל בצפון והתגלגלו בטרמפים למירון, שם עשו את השבת. "אמרו לי: יש בחור נחמד שרוצים להכיר לך, בואי שוב. באתי, הכירו לי את הבחור, נדלקתי עליו וכנראה גם הוא עליי, וזהו". לבחור קראו מרדכי קופולוביץ, יליד רומניה שהגיע ארצה עם משפחתו ב־51'. הוריו התיישבו בכפר־שמאי וכעבור שנה קבעו את ביתם במירון ועסקו בחקלאות – מטעי פרי ועופות. כשמרדכי ויפה נישאו, הם המשיכו במסורת גידול העופות. הלולים מאותם ימים הפכו בינתיים למחסנים ("היום העופות המשפחתיים גדלים על הארץ, לא בכלובים").
באפריל 67' נקרא מרדכי לחזית רמת הגולן, וב־6 ביוני, היום השני למלחמה, נהרג בהפגזה. יפה נותרה עם שתי ילדות ובהיריון מתקדם מאוד. במהלך השבעה כבר פונתה ללדת את בנם, שנקרא מרדכי. מה בדיוק קרה בקרב, היא לא יודעת. מישהו דיבר פעם על חילוץ שהתעכב. אמרו לה שעדיף לא לשמוע, אז היא לא מתעסקת בזה. "אף פעם לא נתתי לילדים להרגיש מסכנים. הם תמיד היו לבושים הכי יפה, הכי נקיים. המשפחה של מרדכי תמכה בי מאוד".
היום היא גרה ברחוב הבנים, שמנציח את בעלה ושני נופלים נוספים מהמושב. אחת מבנותיה מתגוררת בכוכב־השחר, האחרת בשהם. מרדכי גר לצידה במירון, ממשיך את המשק המשפחתי. יפה עצמה מתנדבת בבית אבות בצפת, נוסעת בין הילדים ומטפלת במסירות בגינה הביתית "כשזו לא שנת שמיטה".
הבית שלה יושב למרגלות הרכס המרהיב. מירון של שנות השישים הייתה שונה מאוד מזו שאנחנו מבקרים בה, היא אומרת. "תחושה של התחרדות, ומעט מאוד חקלאות. חלק עזבו וחלק מכרו משקים. עכשיו יש פה הרבה ברסלב, ורדיפה אחרי צימרים. פעם הייתה אווירה אחרת". גם קבר רשב"י היה יותר פשוט וצנוע, היא מציינת. "בל"ג בעומר הייתה הדלקה אחת, היום כל חסידות מדליקה מדורה משלה, ופתאום צצו חסידויות. אפשר היה להגיע גם בל"ג בעומר עד לקבר, אבל השתלטו על זה כל מיני מאכערים. בגללם היו סוגרים את הכביש, קראנו לזה כביש בורמה". ואם בעבר נשים וגברים עלו יחד עד לציון, היום אפילו הדרך מופרדת לפי מגדרים.
בליל האסון הנורא בשנה שעברה היא ישבה בבית. שמעה אמבולנסים ומשטרה, אבל הייתה משוכנעת שהטקס התקיים כרגיל. רק למחרת נודעו לה הבשורות הקשות. היא מקווה שמאז הופקו הלקחים. 62 שנים אחרי הגיעה ארצה, היא עדיין מתארת את עצמה כציונית נלהבת. אחת שאוהבת מאוד את המדינה גם אם – מה לעשות – היא קצת מאוכזבת ממנה ומראשיה.
