בנמל התעופה לוד, לימים נתב"ג, נחתה ב־30 במאי 1972 טיסת אייר פראנס מרומא. מן המטוס ירדו שלושה צעירים יפנים שנשאו תיקי כינור. כשהגיעו לבית הנתיבות הם שלפו כלי נשק אוטומטיים ורימוני יד מהכבודה שבידיהם, והחלו לירות לכל עבר. המחבלים הצליחו להרוג 24 אנשים – 16 צליינים מפוארטו־ריקו ושמונה ישראלים, ובהם פרופ' אהרן קציר, מדען ישראלי בכיר ואחיו של נשיא המדינה לעתיד אפרים קציר. עשרות בני אדם נפצעו. מסע ההרג נעצר כששניים מהמחבלים חוסלו, והשלישי נתפס. הזעזוע הוביל לעריכת משפט צבאי מזורז לרוצח שנלכד: קוזו אוקמוטו, בן 25, מחבל שהתאמן במחנות בלבנון במסגרת החזית העממית לשחרור פלסטין.
המשפט החל ב־10 ביולי, והסתיים בתוך שבוע. יום לפני הכרעת הדין התכנסה ממשלת ישראל כדי לדון: האם על התביעה לבקש מבית המשפט, באופן חריג, להטיל עונש מוות על המחבל? שר התחבורה שמעון פרס טען שהפיגוע היה ניסיון ל"ג'נוסייד בטווח פעולתו של איש אחד", ולכן מוצדק יהיה להוציאו להורג, אך אחרים התנגדו לרעיון. שר הדתות זרח ורהפטיג אמר שאינו חושב שעלינו "לשנות את התדמית שיש לנו, של ארץ ליברלית". ישראל גלילי, שר בלי תיק, טען שעונש מוות לא ירתיע טרוריסטים, ושר הסעד מיכאל חזני איים: "יהיה אצלם יצר של נקמה מטורפת, וינסו לעשות בפעם השנייה מה שעשו בלוד".
שמעון פרס: הישארותו בחיים תהיה מקור בלתי פוסק ל"כוכבי יום ולילה" כאלה
בסופו של דבר אכן ויתרה הממשלה על תביעת עונש המוות. קוזו אוקמוטו נידון למאסר עולם. כיום הוא חופשי, וחי בביירות שבלבנון: ב־21 במאי 1985, לאחר כ־13 שנים בכלא, הוא שוחרר במסגרת עסקת ג'יבריל יחד עם 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים, תמורת שלושה חיילים ישראלים – חזי שי, ניסים סאלם ויוסף גרוף. ביפן הוא עדיין מבוקש בגין פשעיו.
781. משפט היפני קוזו אוקמוטו
הממשלה בשבתה כוועדת שרים לענייני ביטחון
פרוטוקול ישיבה נה/שלב
ה' באב תשל"ב – 16.7.1972
הנוכחים: ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החוץ אבא אבן, שר החינוך והתרבות יגאל אלון, שר העבודה יוסף אלמוגי, שר הפנים יוסף בורג, שר המסחר והתעשייה חיים בר־לב, שר הפיתוח חיים גבתי, השר ללא תיק ישראל גלילי, שר הביטחון משה דיין, שר המשטרה שלמה הלל, שר הדתות זרח ורהפטיג, שר הסעד מיכאל חזני, שר האוצר פנחס ספיר, השר לקליטת עלייה נתן פלד, שר התחבורה שמעון פרס, שר השיכון זאב שרף, היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר
רה"מ הגב' ג. מאיר: אנחנו עוברים לבעיה חמורה מאוד, והיא בקשר למשפט של היפני. אבקש את היועץ המשפטי לממשלה להסביר לנו את הפרובלמטיקה שבבעיה הזאת, מדוע בעיה זו מוכרחה לעמוד היום על סדר היום.
השר ז. שרף: זה סעיף בישיבת הממשלה כוועדת שרים לענייני ביטחון?
רה"מ הגב' ג. מאיר: בהחלט.
היוה"מ לממשלה מ. שמגר: ב־29.10.67 ניתנה בממשלה החלטה בעניין התנהגותה או עמדתה של התביעה הכללית לגבי עונש המוות. ההחלטה נוסחה כדלהלן: "מחליטים, עד לקבלת החלטה חדשה, להורות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי, כי הפרקליטים והתובעים הצבאיים המופיעים בבתי משפט ובבתי דין צבאיים יודיעו בקשר לגזרי הדין שאינם דורשים הטלת עונש מוות על הנידונים".
אבא אבן: לפי המוסר של הדור… אינה מותרת הוצאה להורג חגיגית
פירושו של דבר, שבהתאם להחלטה הקיימת מאז ועד עתה, חייב תובע אזרחי או צבאי המופיע במשפט, שבו צפוי לנאשם עונש מוות, להודיע לבית המשפט, לפני שהוא נותן את גזר הדין, שהוא אינו דורש הטלת עונש המוות.
מחר יסתיים בבית המשפט הצבאי בלוד משפטו של קוזו אוקמוטו, זאת אומרת בית המשפט ייתן מחר את הכרעת הדין. בית המשפט יקבע אם הוא חייב או זכאי. כולנו מניחים שהחלטת בית המשפט תהיה החלטה חיובית על פי הראיות שהובאו, ומיד לאחר הכרעת הדין ייגש בית המשפט הצבאי לדיון על מידת העונש. ויש להניח שהדיון על מידת העונש יתחיל מחר, אם לא תהיינה עדויות מצד הסנגוריה על סיבות מקלות, ואז התובע יתבקש לקום ולנאום את נאומו ולדבר בו על מידת העונש שהוא תובע. אם התובע לא יקבל הוראות אחרות, הוא קשור לאותה ההחלטה כפי שניתנה בשעתה. כך נוהגים התובעים הצבאיים במשך כל השנים. הם בדרך כלל מודיעים באופן מפורש, ברוח ההחלטה ההיא, שאין הם דורשים עונש מוות.
אני רוצה להזכיר כאן במאמר מוסגר, כי היו שניים־שלושה מקרים שלמרות דבריו אלה של התובע, החליט בית המשפט, ביוזמתו ובסמכותו, להטיל עונש מוות. בית המשפט אינו צמוד לדברי התובע, יש לו שיקול דעת עצמי. אבל בדרך כלל נוהג בית המשפט לא להיות חמור יותר מאשר נציג התביעה הכללית. גם אם בית המשפט מחליט לחרוג מן הגבול שהותווה לו על ידי התביעה ולהיות מחמיר מן התביעה, הרי אם המשפט הוא בישראל, ישנו ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים ואחרי כן לרמטכ"ל, ואם זה בשטחים – אין ערעור, אבל יש מקום למפקדי האזורים לשנות. במקרה שבית המשפט החמיר והטיל על הנאשם עונש מוות, הרי או בערעור או באישור גזר הדין עלול הרמטכ"ל או שר הביטחון או מפקד האזור להקל על העונש. אם לא תהיה הוראה אחרת, ינהג התובע כמו שהוא נוהג ביתר המשפטים.
השאלה היא: האם יש מקום לדון בנושא הזה?
מיכאל חזני: כאשר יוצא להורג… יהיה אצלם יצר של נקמה מטורפת
השר מ. חזני: האם יש אפשרות שנחליט רק במקרה זה מבלי שזה יחול על מקרים אחרים?
היוה"מ לממשלה מ. שמגר: צריך להחליט על כל מקרה ומקרה.
השר י. בורג: מה הסייגים בנוגע לעונש המוות ביפן? מעניין אותי הרקע הפסיכולוגי.
היוה"מ לממשלה מ. שמגר: איני יודע מה הנוהג ביפן. אולם במידה שהצלחתי לברר את הנוסח הכתוב, יש עונש מוות על רצח, גם על רצח יפנים מחוץ ליפן.
השר ש. פרס: אני בעד זה שנטיל על התובע לתבוע עונש מוות במקרה הספציפי הזה. וזה בגלל שני נימוקים. הנימוק האחד הוא: זה מתקרב ממש למקרה של ג'נוסייד בטווח פעולתו של איש אחד. אומנם איש אחד אינו יכול להשמיד עם שלם. אבל כשנכנס אדם כזה לאולם עם תת־מקלע ויורה ללא הבחנה בגברים, נשים וילדים, מבלי להביע שום חרטה, הרי הישארותו אחרי כן בחיים תהיה מקור בלתי פוסק ל"כוכבי יום ולילה" כאלה. מבלי להחליט מיד אם צריך לתת חנינה, לדעתי מחובתנו לתבוע את העונש הכבד ביותר שאפשר להטיל על פי החוק.
השר ז. ורהפטיג: אני מציע שלא לשנות את ההחלטה הקודמת ולא לדרוש עונש מוות. איני חושב שיש תועלת רבה בסטייה מהפרינציפ. הייתה שאלה עקרונית. איני רואה תועלת אם אותו היחיד ייהרג או יישאר כל ימי חייו במאסר. הייתה זאת קבוצה. מאותה הקבוצה נהרגו שני שליש, אם לא היה רביעי איתם, הם באו על עונשם על המקום.
השר ש. הלל: מדוע שתהיה אפליה?
השר ז. ורהפטיג: יהיה אחד במאסר שהוא נציגם של הארגונים השמאלניים בעולם כולו. יש לנו תדמית טובה שיש אצלנו משפט צדק. לא טוב להוסיף עונשים אד־הוק. אם לגבי כל המשפטים ישנה הוראה לא לדרוש הטלת עונש מוות, לא טוב יהיה אד־הוק לדרוש פה הטלת עונש מוות. זה יהיה שינוי לגבי אדם ולא בעמדה. אני חושב שנפסיד בתדמית שלנו. ודאי נהיה מוכרחים להילחם עם אותם הארגונים השמאלניים. יחד עם זה אמרתי פעם שעלינו לחפש דרך להגיע לידי שיחות עם אותם הארגונים השמאלניים המתערבים בריב לא להם.
איני חושב שעלינו לשנות את התדמית שיש לנו, של ארץ ליברלית, שהנה במקרה מסוים אנחנו משנים את ההחלטה. אם אי פעם יהיה מקום לשינוי החוק, צריך להיות שינוי שאינו קשור לאיזה עניין מסוים. אני נגד שינוי בכלל. אני מציע, גם בעניין זה לא לסטות מההחלטה הקודמת.
השר י. גלילי: אני תומך בהצעה להשאיר את ההחלטה הקודמת ולא לשנותה. וזה מהנימוקים הבאים. נכון שאם יש נושא הראוי לפסק דין מוות הרי זה הנושא הזה, הריני מניח שאין בינינו חילוקי דעות לגבי הערכת חומרת הפשע. גם אם בית הדין ימצא אותו חייב באשמה – והוא ודאי יימצא חייב באשמה, לפי מה שמעריך גם היועץ המשפטי לאחר מִשמע הראיות – איני דורש שינוי ההחלטה הקודמת. איני רוצה שבין מדינת ישראל לבין הארגון התמהוני והמטורף הזה יהיה הרוג מלכות ועולה לגרדום. איני סבור שיש בעונש מוות כדי להרתיע את הסוג הזה של פושעים נגדנו, וודאי לא את סוג הטרוריסטים המתאבדים. יותר ויותר גוברת בעולם הרתיעה מפני פסקי דין של מוות. לאחרונה גברה הרתיעה הזאת גם בארצות הברית. הימנעות מפסקי דין מוות היא מסימני ההכר של דיוקנה הליברלי והמתקדם של מדינת ישראל. לא הייתי רוצה שסימן הכר זה יטושטש על ידי זה שנפנה אל פסק דין של מוות. אין אני מעלה על דעתי שיכול להיות פסק דין של מוות, שאנחנו אחרי כן נמתיק אותו. איני מעלה על הדעת שהרמטכ"ל והגורמים שהוא חייב להתייעץ איתם בנידון ימליצו להמתיק את פסק הדין של מוות.
מכל הנימוקים הנוספים האלה אני מציע שלא לשנות מן ההחלטה הקודמת.
השר א. אבן: אני רואה בוויתור על עונש מוות אחד מסימני ההכר של קדמה חברתית ותרבותית. ויש לי הרושם שבציבור המשפטים של הדור הזה הולך ומשתרש ההיגיון הזה. כפי שציין השר גלילי, יש מהלכים בכל העולם הנאור נגד קיומו של גזר דין מוות כאפשרות משפטית, וזה דווקא במדינה כארצות הברית, שהיא קורבן לאלימות נוראה, לרבות מקרי טבח סיטוניים. הנה שם בא המוסד המשפטי הגבוה ביותר ושלל את עצם האפשרות של הטלת עונש זה על פי הנימוק, כי לפי המוסר של הדור העונש הזה איננו מותר, אינה מותרת הוצאה להורג חגיגית. ישראל הייתה בין המתקדמות באומות העולם מבחינה זו. והעובדה שייחדנו את עונש המוות הלכה למעשה למקרה יחיד ומיוחד, העניקה לדעתי משקל מיוחד למעמד שלנו. על כן אני סבור שאילו היינו סוטים כאן מהמהלך הכללי ומהמסורת שלנו, היינו מגיעים לנסיגה מהדמות המשפטית שלנו.
לא לנו להתערב במהלך המשפט ושיקול הדעת של המשתתפים במשפט, אבל הרושם שלי על חוסר שפיות דעתו של הנאשם הוא חזק ביותר. אומנם הכול תלוי בהגדרה מה זה טירוף ומה זה שיגעון. אבל בלי להתייחס למקרה הנידון אני חושב שהואיל ויש לנו עמדה ומסורת בעניין זה, וגם העמדה הזאת אינה שוללת מבית המשפט, אם הוא מעריך את העניין כפי שהוא רשאי להעריך – להטיל את העונש הזה, הואיל וגם ההחלטה הקיימת אינה שוללת מבית המשפט את הזכות להחמיר, אני מציע שלא נשנה את ההחלטה ההיא. יש הבדל בין זה שבית המשפט לפי שיקולו מטיל את העונש הזה, ובין זה שהממשלה תבטל את המסורת שהיא קבעה.
השר מ. חזני: אף אני בדעה שאין לשנות את ההוראה הקיימת, וזה בכלל כל הנימוקים שנאמרו על ידי קודמיי, ואני אוסיף עליהם שניים; מצד אחד אפשר אומנם לומר, שכאשר האיש הזה יישאר בחיים, חבריו כאן ובמקומות אחרים בעולם ינסו לא פעם לחטוף ולתפוס, על מנת ללחוץ לשחרורו, אבל כנגד זה אפשר לומר, כי כאשר יוצא להורג על ידי המדינה ולא בשעת קרב כמו שנהרגו חבריו, יהיה אצלם יצר של נקמה מטורפת וינסו לעשות בפעם השנייה מה שעשו בלוד.
הרי היו כמה מקרים שיכלו להיגמר במרחץ דמים כמו בלוד, למשל במחנה יהודה, בקפטריה באוניברסיטה, אפילו בתחנת האוטובוסים בנתניה בשבוע שעבר יכלו להיהרג אנשים רבים. אבל לא עלתה המחשבה לשנות בגלל זה את ההוראה. יתרה מזו, שוד הבנקים בשבוע שעבר יכול היה להיגמר במרחץ דמים, בהריגתם של עשרות ובפציעתם של רבים, כאשר אדם עומד עם עוזי בסיבוב של 180 מעלות וירה בתוך הקהל ובמכוניות. רק בדרך של נס שאין לתפוס איך זה קרה, הדבר לא נגמר ככה, ואין בגלל זה הצעה ומחשבה לשנות את ההוראה. גם בנושא הנידון אני בעד זה שלא לשנות את ההוראה.
רה"מ הגב' ג. מאיר: מה שעומד להצבעה הוא האם עלינו לשנות את ההוראה שניתנה לתובעים המופיעים בבית דין צבאי בקשר לתביעת הטלת עונש מוות. אני מבינה שאין מישהו המציע לשנות את ההחלטה של הממשלה כפי שנתקבלה בזמנה.
מחליטים (פה אחד) לא לשנות את החלטת הממשלה מס. 22 מיום כ"ה בתשרי תשכ"ח, 29.10.67.
סיכום התביעה לגזר הדין במשפט אוקמוטו
דברי סגן־אלוף דוד ישראלי לקראת קביעת עונשו של קוזו אוקמוטו, 17.7.1972
כבוד בית המשפט, אבקש את סליחתכם אם אתקשה למצוא מילים לבטא, הן בפניכם והן בפני העולם הנאור כולו, את השפל התת־אנושי של האירוע שאליו יתייחס גזר דינכם. נראה לי שהזוועה שנגולה כאן בפניכם, במהלך פרשת הראיות, היא בראש ובראשונה זו המתגלית מאחורי המסכה היומרנית של אותו ארגון המתקרא "החזית העממית לשחרור פלסטין". הטבח בלוד מגלה את פשיטת הרגל המוסרית, את האפסות האידיאולוגית וגם את אפיסת הכוחות של החזית הזאת.
אני חושב שאחרי הזוועה של הטבח בלוד ישאל את עצמו כל אדם חושב, איך יכולה החזית הזאת להתקרא "עממית" כאשר איננה כלל אנושית? איך היא יכולה להיקרא "חזית לשחרור" כאשר היא למעשה חזית לכיבוש היצר הטוב והתחושה ההומנית הבסיסית שבכל אדם? דומני שנתגלה קבל פני כל העולם כי זוהי חזית לשחרור החיה שבאדם.
כבודכם, במצב זה של פשיטת רגל ואפיסת כוחות נזדקקה החזית המזויפת הזאת להרחיק ולהגיע עד ליפן, ושם בקרב העם הענק הזה – עתיק היומין ועתיר התרבות – עלה בידה למצוא במקרה שלוש נמושות; שלושה בני אדם שיש לראותם כחריגים שאינם אופייניים לשום אוכלוסייה, ובוודאי לא לאוכלוסייה הנאורה של יפן. את שלוש הנמושות האלה מביאה החזית אל הזירה שלנו, זירה רחוקה מהם וזרה להם, אשר בעיוורונם ובבורותם אינם יודעים עליה דבר.
בלבנון מכניסים אותם לבית ספר לרוצחים, ושם תוך תרגולת חוזרת ונשנית, במשך שבועות, מאלפים אותם כאלף את החיה; במקרה זה כדי להפוך חיית בית לחיית טרף. ולבסוף, כשהם משוסים ומסונוורים, משלחים אותם למשימה של טירוף וטרף לנמל התעופה לוד.
כתוצאה מכל אלה מתרחש הטבח הנורא אשר בו מצאו מותם אנשים רבים, ביניהם קבוצה של אורחים שבאו אלינו גם הם מעבר לים, כאשר גם הם, כמו רוצחיהם, רחוקים מן הסכסוך המקומי וזרים לו. הם באו לכאן כעולים לרגל מתוך אמונה כי בביקורם בארץ זו – הקדושה בעיניהם ובעיני רבים אחרים – ימצאו השראה וחיזוק להמשיך בחיים של אמונה ומוסר. במקום זאת מצאו כאן את מותם. יחד עמם נתקפחו חייהם המועילים של אזרחים שוחרי שלום ממדינתנו שלנו וביניהם ענק רוח שתרם ויכול היה להמשיך לתרום הרבה לקדמה האנושית. נוכח כל אלה השאלה של העונש כרוכה במבחר מצומצם מאוד של אפשרויות ובברירה קשה ומורכבת של האפשרות הנכונה.
האפשרויות הפתוחות הן – עונש מוות או מאסר עולם.
שופטיי המכובדים, הדברים שאני עומד להגיד עתה נאמרים אחרי התלבטות ארוכה וקשה. נראה לי שמול הננסיות המוסרית של הנאשם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מתוך תחושה מלאה של עוצמתנו המוסרית ומתוך ביטחון בכוחנו, גם הפעם הזאת להתאפק ולא להשתמש במלוא הכוח העונשי שהחוק מסר לידיכם.
אני יודע שבזאת אני מבקש מכם ריסון והתאפקות עד קצה גבול היכולת האנושית. אולי זוהי התאפקות שלא תוכל לחזור על עצמה פעם נוספת. אולם אין אנחנו משוללי תקווה שהתאפקותנו לא תועמד במבחן בפעם נוספת.
