הפצוע הקשה ביותר מאסון מירון עדיין לא אמר מילה

דב ברגר זוכר כל רגע מהלילה ההוא, הלילה הקשה בחייו. אבל אם יש משהו שזכור לו במיוחד, זו התפילה שבקעה ממנו בשעות הגורליות, כשלא ידע אם בנו אלעזר חי או מת. דקות אחדות לפני כן הם עלו יחד, יד ביד בשביל שעמד לקבל את הכינוי "מסדרון המוות". "הכניסה הייתה צפופה אבל עדיין יכולנו לעלות", מספר דב על מה שאירע בל"ג בעומר אשתקד. "הגענו למרחק כמה מטרים מנקודת ההדלקה, והמקום נראה דחוס בצורה בלתי רגילה. אלעזר אמר, 'זה נראה לי מסוכן, בוא נסתובב ונלך'. אז ירדנו את כל המשעול. היה דחוס, אבל עדיין נראה לי סביר. הגענו עד למטה, למקום שהשביל מתחבר בו לשביל רחב יותר, ופתאום הגיע מאחורינו צונאמי של בני אדם".

בתוך הדוחק והחנק שהפכו את הילולת רשב"י לאסון כבד נתלש הנער מידיו ונבלע בהמון הנאנק והנחנק. "במשך שעות לא היה לי מושג אם הוא נמצא בבית חולים, פצוע בשטח או שוכב בשורה של גופות. כל מה שנשאר לי זה להתפלל, והתמכרתי לגמרי לתפילה. בתוך הבלגן והכאוס, היה לי ברור שזה מה שאני צריך לעשות עכשיו. זו הייתה חוויה חזקה מאוד, שקשה להגיע אליה ביומיום. אתה מבין שברגע זה הכול מתנקז לתפילה. היא מה שיקבע את עתידו של הילד, וכלום לא קיים מלבדה.

"כשהגעתי לבסוף לבית החולים וראיתי את אלעזר במצב נוראי, פצוע אנוש, מבחינתי זו הייתה הקלה. אמרתי – ברוך השם, הוא חי, הוא איתי. התקשרתי לראומה אשתי ואמרתי: אני פה לידו, הוא חי".

"ביקשתי מדב לוודא שזה הוא", משחזרת ראומה את שיחת הטלפון. "כששמעתי שאלעזר בחיים, הוקל לי. לא ידעתי שאנחנו יוצאים למסע".

רגע לאחר שהגיעו לקצה השביל של "מסדרון המוות", נחשול אנושי הכה בגבם. "היה שם הר של בני אדם, אחד בתוך השני. חלק מהאנשים היו עם הראש קדימה והגוף אחורה, אצל אחרים הרגליים היו למעלה והראש למטה, בלי יכולת להיחלץ. ניסיתי למצוא את אלעזר ולא ראיתי אותו"

האסון במירון גבה את חייהם של 45 בני אדם. יותר ממאה פצועים נמנו באירוע, מהם עשרות במצב קשה. שנה אחר כך, אלעזר ברגר בן ה־13 וחצי נושא עמו את הפגיעה החמורה ביותר מכולם. הוא מרותק לכיסא גלגלים ומסוגל לתקשר רק בקושי עם הסובבים אותו. המסע הארוך שלו החל בבית החולים זיו, ונמשך בטיסה תוך סכנת חיים לבית החולים רמב"ם. אחר כך הגיע שיקום ממושך בבית החולים אלי"ן בירושלים, שם אני נפגשת עם הוריו, רגע לפני שיעברו לתחנה הבאה. "אנשים לא רגילים לעמוד בפינה הזאת של חוסר האונים, שמצאנו את עצמנו בה לאחר הפציעה שלו", אומרת ראומה. "אני הרי ההורה, אני רוצה ומוכן להשקיע הכול – ופתאום אין לי מה לעשות. אבל תמיד היה ברור לנו שאנחנו מאמינים שהוא יכול להבריא, גם אם זה בניגוד לכל מה שאומרים לנו ולכל מה שאנחנו רואים".

דב: "גם היום אנחנו מאמינים שהוא יכול להחלים. זו אופטימיות שדורשת לפעמים הדחקה של המידע שמולנו. זה קשה מאוד, הסיכוי נמוך, אבל צריך לומר: עד כמה שזה נשמע הזוי, אני ממשיך ללכת קדימה".

נעליים על האלונקה

זו לא הפעם הראשונה שבני הזוג ברגר עומדים יחד מול אתגרים של חיים ומוות. בעבר התמודד דב עם סרטן מסוג קטלני, וניצח את כל תחזיותיהם של הרופאים, כשאלה העריכו את סיכויי ההישרדות שלו באחוזים בודדים. כעת הוא וראומה מגייסים את כל כוחותיהם למלחמה על איכות חייו של אלעזר, ונראה שהמשבר רק מחזק את אמונתם.

דב ברגר הוא דוקטור ורב: הוא למד ביולוגיה, והדוקטורט שלו עסק ביחסו של הראי"ה קוק לתורת האבולוציה. בעבר למד גם בישיבת מרכז הרב, והקשר החזק שלו אליה הביא אותו ואת משפחתו לקבוע את ביתם בשכונת קריית־משה בירושלים. ראומה היא מורה להוראה מתקנת. מלבד אלעזר יש להם עוד שני ילדים – איילה בת ה־19, סטודנטית במכללה להוראה, ואלקנה בן ה־15, תלמיד בישיבת מורשה.

את אלעזר שלפני האסון מתארת ראומה כ"ילד יצירתי, חייכן, נמרץ, מלא כוחות, מלא שמחה. ילד שכל אמא מאחלת לעצמה". הוא למד בתלמוד תורה מורשה, ואחרי שנה של קורונה וסגרים ולימודים בזום שלא היטיבו איתו, ביקש מאביו לקחת אותו בל"ג בעומר לקבר רשב"י. דב מספר שבמשך השנים ביקר במירון כמה פעמים בל"ג בעומר, אך לא בזמן ההדלקה. לפני שנתיים נסע לשם עם אלקנה, ולא נתקל בדוחק יוצא דופן. אלעזר רצה להגיע דווקא להדלקה של חסידות תולדות אהרן, ולהשתתף בשמחה המרכזית בליל ההילולה. ההורים התלבטו מעט אך לבסוף נעתרו, ולאחר שאלעזר סיים לבלות סביב המדורה בשכונה עם חבריו, יצא איתו דב למירון. "נסענו באוטובוס", הוא מספר. "אני עדיין שומר את הכרטיסים".

מדוע ילד דתי־לאומי רוצה פתאום להשתתף דווקא באירוע הזה, המזוהה עם המגזר החרדי?
"אני לא יודע. הוא רצה מאוד להגיע להדלקה של תולדות אהרן, ולי לא היו לי שום נורות אדומות שמזהירות מפני המקום הזה".

ראומה ברגר: "אנשים לא רגילים לעמוד בפינה הזאת של חוסר האונים. פתאום אין לי מה לעשות. אבל תמיד היה ברור לנו שאנחנו מאמינים שהוא יכול להבריא, גם אם זה בניגוד לכל מה שאומרים לנו ולכל מה שאנחנו רואים"

מן הסתם ניתחת מאז את הלילה ההוא שוב ושוב. בדיעבד, היה משהו שהיית עושה אחרת כדי לא להיקלע לאזור האסון?
"לא. הלכתי עם הבן שלי למקום שהמדינה אחראית עליו, אתר של משרד הדתות. חשבתי שמן הסתם זה בסדר. לא התריעו שאסור להגיע. אחר כך נאמרו כל מיני דברים בדיעבד, בדיונים של המשטרה או במקומות אחרים. האדם הפשוט, שלא היה שם קודם, לא היה אמור לחשוב שזה מקום מסוכן. אולי אם הייתי נוכח באירוע בשנים קודמות הייתי שם לב שהמעברים דחוסים מדי. אבל ההדלקה הזאת לא נראתה לי יוצאת דופן, ולא היו שום פעמוני אזהרה".

הם עשו את דרכם הלוך וחזור במסדרון המוות, ורגע לאחר מכן נחשול אנושי הכה בהם מאחור, בלי שום התרעה. בתוך הדוחק והדחיפות נשמטה ידו של אלעזר מיד אביו. דב נהדף קדימה, וכשהסתובב לאחור נדהם למראה עיניו: "היה שם הר של בני אדם, אחד בתוך השני. חלק מהאנשים היו עם הראש קדימה והגוף אחורה, אצל אחרים הרגליים היו למעלה והראש למטה, וכולם היו כרוכים זה בזה בלי יכולת להיחלץ. ניסיתי למצוא את אלעזר ולא ראיתי אותו. אחר כך הגיעו שוטרים והתחילו לשלוף משם אנשים".

איך בעצם ניצלת מהמפולת האדירה?
"אני גבוה מאלעזר, ולכן המכה פגעה לי בגב ואני פשוט עפתי קדימה. במשך חודש לא הצלחתי להכניס לריאות נשימה מלאה".

לאחר דקות שנדמו כנצח הוא ראה מרחוק נער מוטל על אלונקה. לפי הנעליים זיהה שזהו אלעזר. מישהו ערך לנער החייאה תוך כדי שפינו אותו אל האמבולנסים. דב ניסה להגיע אליו, ולא הצליח. "רצתי למטה, שאלתי אם מישהו ראה לאן פינו ילד, אבל לא היה מי שיענה. וככה אני יורד מההר, כשמולי עשרות אמבולנסים עומדים בפקק ומנסים להגיע למעלה, לסייע בפינוי".

ברבע לשלוש בלילה הוא התקשר הביתה, דיבר עם אלקנה ועדכן אותו במתרחש. אלקנה העיר את אמו וסיפר לה על האסון. "התחלתי להתקשר לבתי החולים ולבדוק אם מישהו יכול לעזור לי", מספרת ראומה. "ביקשו שאשאיר פרטים ויחזרו אליי, אבל אף אחד לא חזר".

מה מרגישים בשעות כאלה?
"משתגעים, מנסים לעשות מה שאפשר, ובעיקר מתפללים. אבל בינתיים הרגשתי שאני יוצאת מדעתי".

בסופו של דבר הצליח דב להגיע לבית החולים זיו בצפת. "היה שם מעין חפ"ק שנועד לעזור למי שמחפש את קרובי משפחתו. הצוות שם קצת מילא את פיו מים. ביקשו ממני להירגע". לאחר בירורים שיערו אנשי הצוות שאלעזר אכן הגיע לזיו, אך הוטס משם לרמב"ם בחיפה – הן בשל חומרת מצבו והן משום שבצפת אין מחלקת טיפול נמרץ לילדים. "לקח בערך שעה וחצי עד שהביאו אליי תמונות של ילדים שהגיעו לרמב"ם. הפצוע השלישי שראיתי היה אלעזר. היה קשה לזהות אותו: הוא היה נפוח כולו, עם צינור חמצן מקדימה. לא יכולתי לומר בוודאות שזה הוא. מתנדב של עזר מציון לקח אותי מצפת לרמב"ם, ושם זיהיתי אותו. הוא היה מורדם ומונשם, אבל חי".

להתעורר במוצאי שבת

בשבע בבוקר התקשר דב לראומה כדי לספר לה שבנם בחיים. היא נשארה על הקו כשבעלה ישב מול הרופא ושמע ממנו הסבר על פציעתו של אלעזר. "הרופא היה סקפטי", נזכרת ראומה. "הוא אמר שאם אלעזר שרד עד עכשיו הוא יצליח לחיות, אבל נראה שיש לו פגיעת מוח רצינית. אחר כך הוא הוסיף: 'נהיה איתכם שקופים לגמרי, אבל אני לא יכול להגיד שום דבר לכאן או לכאן בשאלה מה יהיה מצבו'. ארגנתי לי מיד תיק, הבנתי שזה לא ליום ולא ליומיים. המחנך של אלקנה בא להיות איתו, סידרתי את הילדים לשבת, ויצאתי".

למחרת בערב ניסו הרופאים להעיר את אלעזר, מספר דב. "הוא כנראה התעורר, אבל העיניים שלו נשארו עצומות. הוא לא שידר שום דבר. זה היה כבר במוצאי שבת. התחלתי לשיר לו ניגונים של סעודה שלישית ושל מוצאי שבת, והוא פקח את העיניים. הרופאים ביקשו ממנו: 'אם אתה שומע אותנו, תעצום את העיניים'. הוא עצם. זה נראה מבטיח מאוד, כי הוא הגיב מיד. אבל אחרי ההתחלה המוצלחת הזאת הרופאים זיהו שהוא סובל מכאבים עזים, ושוב הרדימו אותו".

כמה ימים אחר כך, כשהרופאים ניסו לנתק את אלעזר ממכונת ההנשמה ולתת לו לנשום בכוחות עצמו, הנער השתולל ובעט. "ראו את הסבל על הפנים שלו. הוא לא עמד בזה, והחזירו אותו להנשמה. זה היה מחריד. אתה אומר לעצמך, כמה נמוך אפשר לרדת? באתי למירון עם ילד שמח ומבריק, כולו פעילות, כולו חברתיות, ועכשיו הוא שוכב במיטה, לא מתקשר, לא זז. הבנתי את הרופאים שהרדימו אותו, ידעתי שזו הפרוצדורה, אבל לראות את זה קורה לילד שלך – זה כבר סיפור אחר".

"אין בנו כעס, ואנחנו לא מבקשים נקמה. יש ועדה, והיא צריכה לבדוק מה קרה. אנחנו כן מבקשים פיצוי, כי אנחנו מוציאים הון על הטיפולים, בנוסף להיעדרות מהעבודה. המדינה עוזרת רק למשפחות ההרוגים ולא למשפחות הפצועים, וזו בעיה"

ראומה: "אחרי שהחזירו אותו להנשמה מצאנו מתנדב שישמור עליו, וירדנו לחוף הים בחיפה. היינו שבורים ורצוצים ומפורקים לגמרי. בכינו, התפללנו, וחזרנו אל הבן שלנו".

אלעזר עבר בדיקת MRI, והרופא שנפגש עם ההורים לאחר מכן לא הפיח בהם תקוות. "הרופא אמר שיש סיכוי די קטן שהילד יחלים ויחזור לעצמו", אומר דב. "הוא היה פסימי מאוד לגבי זה. עד אז חשבנו שמכיוון שהמוח של ילד בן 12 עדיין אלסטי, יש מה לעשות. אחרי הפגישה עם הרופא היינו שבורים לגמרי. מבחינתנו ניפצו לנו את כל התקוות והשאירו אותנו בלי שום כוחות". העובדת הסוציאלית של המחלקה הבינה את מצבם, וביקשה להפגיש אותם גם עם רופאים אחרים. "מנהל המחלקה, ד"ר יוסי בן־ארי, אמר לנו אומנם את אותם הנתונים, אבל במלודיה אחרת לגמרי. הוא השאיר לנו תקווה, השאיר מקום גם לנו לעשות משהו. זה היה חשוב מאוד, כי האופטימיות והשמחה והאנרגיות של ההורה, שנמצא ליד המיטה 24/7, עוברות אל הילד".

39 ימים שהו ההורים לצד בנם בבית החולים רמב"ם. הם חילקו ביניהם את המשמרות – ראומה בשעות היום, דב בלילות – אבל גם הקפידו להיות יחד כמה שעות בכל פעם. דב: "זה החזיר את התחושה של משפחה, של זוגיות, וגם התרשמנו שכאשר אנחנו יחד, משהו אצל אלעזר רגוע יותר. כאילו הוא מרגיש את השהות המשותפת הזאת".

הם השמיעו לאלעזר מוזיקה, דיברו איתו, נישקו וחיבקו, בתקווה שיתעורר. לאט־לאט הוא החל לחזור לחיים. כשהסתיים הטיפול הראשוני ומצבו התייצב, החלו לדבר איתם על השלב הבא – שיקום. נציגים מכמה בתי חולים שיקומיים הגיעו לבחון את מצבו, ולראות אם הוא מתאים למוסד שלהם. דב: "לפי מה ששמעו מהרופאים, הם קבעו שאלעזר מתאים יותר למקום סיעודי. כמו זקן בן 99. שוב הכול התמוטט לנו על הראש, שוב נפלנו, ושוב התפללנו".

לבסוף הומלץ להם לעבור לבית החולים השיקומי אלי"ן בירושלים, שמתמחה בטיפול בילדים הסובלים מפגיעות קשות. בפעם הראשונה לאחר יותר מחודש חזרו בני הזוג ברגר לעיר מגוריהם. הדרך לשם באמבולנס הייתה קשה לאלעזר, וכשהגיע לבית החולים מצבו הידרדר.

"הילד קיבל מהצוות של אלי"ן חום ואהבה וטיפול מקצועי. עשו שם מעל ומעבר. הם סרקו את כל הספרות הרפואית כדי למצוא לו את הטיפול המיטבי, עבדו איתו במסירות, אבל עובדתית המצב היה קשה מאוד. במשך שלושה־ארבעה חודשים ראינו ילד שלא מדבר כלל, מסוגל רק להזיז קצת את הראש ואת הצוואר, לא אוכל בעצמו, זקוק לחיתול. ואז לאט־לאט הוא התחיל קצת להזיז את העיניים, להגיב באמצעותן, לתקשר".

השכונה השלימה את המשימה

היום אלעזר מבין את הנאמר לו, אך מתקשה ליישם. הוא לא מזיז את גופו, ומתקשר באמצעות עיניו ותנועות יד קלות בלבד. הוריו העדיפו לא לחשוף אותו לתקשורת, אבל אפשרו לי לראות אותו בתרגול באלי"ן. מפתח החדר אני רואה את המורה מציבה מולו שתי כרטיסיות, על אחת מופיע שמו ועל השנייה שם אחיו. היא מבקשת ממנו לבחור את השם שלו, ומחכה בסבלנות אין קץ שיצליח למקד את מבטו על הכרטיסייה הנכונה.

חלק מההתקדמות של אלעזר זוקפים הוריו לזכות יחיאל חוברה – מטפל שהצליח להיטיב את מצבם של פגועי ראש רבים, ובהם הנערה שחר גרינשפן שנפצעה בתאונת דרכים ויהודה ישראלי שנפצע במבצע צוק איתן. דב: "מכרים אמרו לנו שהוא הצליח יפה מאוד עם כמה נפגעים מהסוג הזה. פנינו אליו, הוא עשה שיחת זום עם אלעזר, וכבר שם משהו בקול שלו, באופטימיות שלו, בשמחה שלו, גרם לאלעזר להגיב בצורה טובה יותר ולעשות הרבה יותר פעולות. יחיאל בא לכאן, התחיל לטפל בו, ובהחלט הצליח יותר מאחרים".

דב ברגר (למעלה): "הרופא היה פסימי לגבי הסיכוי שהילד יחזור לעצמו. היינו שבורים, ניפצו לנו את כל התקוות". העובדת הסוציאלית הפגישה אותם עם מנהל המחלקה, "והוא השאיר לנו תקווה ומקום לעשות משהו. זה היה חשוב, כי האופטימיות והשמחה והאנרגיות של ההורה, שנמצא ליד המיטה 24/7, עוברות אל הילד"

חוברה לימד את אלעזר להשיב "כן" ו"לא" בתנועת יד – למשוך אותה כלפי מעלה כדי לסמן תשובה חיובית, וכלפי מטה כשהתשובה שלילית. זה היה למעשה ערוץ התקשורת הראשון שנפתח. המטפל שאל אותו שאלות בסיסיות כמו האם שתיים ועוד שתיים הן ארבע, והאם שמו הוא יעקב או אלעזר, והנער הגיב בהתאם. "זו הייתה הפעם הראשונה שראינו שאלעזר מבין יותר מאשר אבא־אמא או כואב ולא כואב", מספרת ראומה.

את ליל הסדר עשה אלעזר בבית. בערב החג חוברה שאל אותו "מצה בליל הסדר זה מדאורייתא?", ואלעזר סימן כלפי מעלה. לשאלה אם שתיית ארבע כוסות היא מדאורייתא, הגיב בתנועה ההפוכה. דב: "הבנו שהילד זוכר את מה שלמד שנה קודם. לצוות הרפואי לקח זמן לעכל את הטיפול של יחיאל, אבל הם קיבלו אותו, וזה יפה מאוד. הסגל הרפואי משוכנע בדרך כלל שהוא מביט על הכול מלמעלה – הוא יושב על המאמרים הכי עדכניים, הוא יודע הכי טוב. כשבא גורם מבחוץ ומציג שיטה אחרת, זה לא פשוט. אבל הם קיבלו את זה, והיום חצי מהסגל עובד באותה השיטה". באלי"ן אגב מטופל היום נער נוסף שנפצע באסון מירון – יוסי רייט בן ה־16 מבית־שמש, שסובל מפגיעות דומות בעל אופי דומה לאלה של אלעזר.

בעוד ימים אחדים תעבור משפחת ברגר לקריית־אונו, לדירה ששכרו סמוך לביתו של יחיאל חוברה, כדי שימשיך את הטיפול באלעזר. גם פיזיותרפיסטית ומטפלים בתחומים אחרים צפויים להצטרף אליו. "יחיאל מעביר לאלעזר מסר של 'אתה יכול', וזה עובד. הוא משדר לו אמון ותקווה. גם לנו חשוב להעביר את המסר שאפילו במצבים שנראים חסרי סיכוי, אפשר לשקם ולהתקדם".

למרות הפציעה הקשה של בנם והתפנית המכאיבה בחייהם, אי אפשר להוציא מבני הזוג מילה של כאב או טרוניה. "אין בנו כעס, ואנחנו לא מבקשים נקמה", אומר דב. "יש ועדה, והיא צריכה לבדוק מה קרה. אני יודע שמשפחות ההרוגים מלוות את התהליך, ואני סומך עליהן ולא מתעניין בזה כמעט. אנחנו כן מבקשים פיצוי, כי אנחנו מוציאים הון עתק על הטיפולים, בנוסף להיעדרות מהעבודה. בשנה הבאה ראומה לא תעבוד, ואני אעבוד מעט מאוד. המדינה כרגע עוזרת רק למשפחות ההרוגים, ולא נותנת שום סיוע למשפחות הפצועים, וזו בעיה. דיברנו עם מנכ"ל הביטוח הלאומי מאיר שפיגלר, והוא הבין אותנו וייצג אותנו בפני חברי הכנסת. הוא אמר להם: יש פה אנשים שנעקרו מהחיים לגמרי, וזה עולה המון כסף. התשובה שהוא קיבל הייתה 'אם נתחיל לאשר פיצויים לפצועים, אין לזה גבול'. אז בינתיים זה תקוע".

ההליכים המשפטיים לקבלת פיצוי אחרי אסון כזה עשויים להתמשך על פני שנים ואפילו עשורים. לפני ימים אחדים אישרה ועדת הכספים של הכנסת להעביר מעין מקדמה למשפחות הנספים באסון מירון – חצי מיליון שקלים לכל הרוג. לפצועים לא נפסק עד כה פיצוי מיידי, ובימים אלה מוגשת הצעת חוק שמבקשת לתת מענה גם להם. "אנחנו לא נמצאים באזור של הכעס והמלחמות מול הרשויות", אומרת ראומה. "אנחנו באזור של התקווה, ונלחמים על החיים של הילד".

הפציעה תפסה את בנם בשנה חשובה בחייו – שנת הבר מצווה שלו. כבר בגיל עשר הוא החל ללמוד את ששת סדרי המשנה, מתוך כוונה לחגוג "סיום" יחד עם הבר מצווה. בתקופת הקורונה עוד הספיקה המשפחה לערוך אירוע מצומצם לכבוד סיום חצי הש"ס, אך המשימה הגדולה כמובן לא הושלמה.

לאחר הפציעה שאל דב את אלעזר אם הוא רוצה שילמדו משהו יחד לקראת יום הולדתו ה־13 – אולי הלכות תפילין, או את הפרשה שהיה אמור לקרוא בתורה. אלעזר לא הגיב. "אמרתי לו: תכננת לסיים ש"ס משניות. אתה רוצה שנלמד משניות יחד? ואז הוא עצם את העיניים חזק וחייך – כאילו הוא אומר 'סוף־סוף הבנתם, בואו נתחיל ללמוד'. פתחנו מסכת קידושין, ועכשיו גם סיימנו אותה, בזמן שהוא פה במצב הזה".

איך נראה לימוד עם ילד במצבו?
"אני קורא ומראה לו את המשנה. בכל פעם אני שואל אותו אם הוא הבין ואפשר להמשיך, ואם הוא עונה בחיוב, אני קורא הלאה".

כשחברי המשפחה שמעו על כך, החל להתגלגל בשכונה מיזם לימוד לזכותו של אלעזר. אחת השכנות, אביטל סלומון, ריכזה את הפרויקט ובתוך שבוע ארגנה לימוד של ש"ס המשניות שלוש פעמים. לרגל תאריך הבר מצווה של אלעזר, הקהילה בקריית־משה ערכה אירוע שכלל גם "סיום". "זאת הייתה הפקה מדהימה של קהילה מדהימה", אומר דב. "השמחה הייתה עצומה, ואחר כך אלעזר ראה את הסרט פה בחדר שלו, על מסך ענק".

בעצם הגעתם לחגיגת בר מצווה בלי הבן.
"זו מסיבה של לימוד תורה, והיא נערכה לכבוד הבר מצווה, אבל היא לא בר מצווה. את זה נעשה בעיתו ובזמנו, כשאלעזר יוכל לעמוד ולדבר בעצמו. כשהוא צפה בסרט ודיברו שם על בר מצווה, הוא היה די עצוב. כי מה, בר מצווה שלי ואני פה? זה לא שייך. גם לי היה קשה עם זה. לא הייתי יכול להוציא מהפה את המושג בר מצווה. אבל כשדיברו על סיום, והיו ריקודים וזמרים, אלעזר היה בעננים".

בשביל גאולה צריך לעבוד

זו לא ההתמודדות הקשה הראשונה שבני הזוג ברגר ניצבים בפניה. לפני עשרים שנה לקה דב בסרטן אלים בבסיס הלשון, והרופאים אמרו שאין לו כמעט סיכוי להחלים. "הם העריכו שיש סיכוי של ארבעה אחוזים שאצליח לשרוד שנתיים. עברתי ניתוח שנמשך 14 שעות, והנה אני כאן. ככה הקב"ה רצה. אני מצידי עשיתי כל מה שצריך לעשות: ניתוח, אשפוז, הקרנות. הנה פה" – הוא מחווה לעבר לחייו – "לא גדל לי זקן, כי הכול נשרף בטיפולים. וגם אז הייתה לנו אמונה חזקה. הייתה לי אז גישה לרב מרדכי אליהו זצ"ל, בזכות עוזרו הרב שמואל זעפרני, שהכניס אותי אליו".

השיח עם התקשורת אינו טבעי לו ולראומה, ובכל זאת הם בחרו להתראיין כדי להעביר הלאה את מה שלמדו במסע שלהם. "בשלבים הכי קשים, כשנראה שאין שום סיכוי, צריך להתפלל בידיעה שהכול מא־לוקים", אומר דב. "הוא מנהל את הכול – לא הרופאים, לא אף אחד אחר. אין אפילו סיבה להילחץ כשמשהו לא מצליח. אתה צריך לדעת שעשית מה שאתה יכול מבחינה רפואית. אנחנו משקיעים באלעזר, דואגים לו להמון טיפולים מעבר למה שהוא מקבל באלי"ן, יש רפואה משלימה, יש אנשי מקצוע שבאים לסייע לו באישור בית החולים. אנחנו לא חוסכים שום דבר, עושים כל מה שאפשר, אבל מתוך ידיעה בהירה שזה לא מה שקובע. בשורה התחתונה הכול נקבע מלמעלה. אם הקב"ה ירצה הוא ירפא את אלעזר, ואם הוא ירצה אחרת, כלום לא יעזור. אנחנו אוחזים בזה, זה הכוח שלנו. אתה נכנס לצומת, צופרים לך מאחורה ומקדימה, הכול פקוק – בשלב הזה אתה יכול לומר לעצמך 'איזה טיפש אני שנכנסתי לפה', ואתה יכול להגיד 'השם שומר עליי, והוא סידר כאן את הפקק עם כל הצפירות האלו'. פשוט דבר עם השם. אם אתה נכנס למתח, לייאוש, לעצבים, אתה מתפקד במישור הלא נכון. הניסיון הזה הגיע מלמעלה, והוא גם ייפתר מלמעלה. זו תודעת חיים מרגיעה".

ראומה: "אנחנו מאמינים שיהיה טוב, ושבשביל גאולה צריך לעבוד. אנחנו כל הזמן במקום של תודה. כמה ימים אחרי הפציעה, כשעוד היינו ברמב"ם, קניתי מחברת והתחלתי לכתוב בה תודות. תודה על כל צעד שאלעזר עשה. כשמסתכלים בעין כזאת, יש הרבה על מה לומר תודה. אני גם אומרת מזמור לתודה".

דב: "מה שלכולם נראה כמו המצב הכי מחריד, אנחנו אומרים על זה – ברוך השם, יש ילד, הוא חי. זה מבחינתנו ההישג הכי גדול. צריך לדעת להודות להשם על מה שיש, ולא להיעצר רק במה שרע. כמה ימים אחרי האסון עשינו סעודת הודיה על כך שאלעזר נשאר בחיים. הרי לא כל החייאה מצליחה".

"מצד שני", אומרת האם, "אני מעדכנת את המשפחה והסובבים במצב, ומבקשת מהם להתפלל ולצעוק לרפואת אלעזר בן ראומה. אני מזכירה להם מה הוא היה ואיך הוא עכשיו שבר כלי. אבל אנחנו מאמינים שבכל רגע המצב יכול להשתנות לטובה".

עברתם שנה קשה, נפשית ופיזית. הטלטלות ממקום למקום, התא המשפחתי שמתפזר, הדאגה התמידית – איך שורדים את זה?
"אמונה. זה קשה מאוד, אבל אנחנו מחזקים זה את זו כל הזמן, וגם את הילדים. אסור להרפות לרגע. בכל פעם שמישהו נחלש, האחר מחזק אותו. ואנחנו מסתכלים אחורה, זוכרים איך ראינו את אלעזר לראשונה, איזו דרך ארוכה הוא עשה מאז. יש לו עוד דרך, אבל הוא לא אחד שמוותר".

דב: "אנחנו מוקפים במעגלים אינסופיים של חסד ותמיכה מדהימה. לא הייתי מאמין שיש דבר כזה עלי אדמות. המשפחה הקרובה, חברים ושכנים, ארגוני חסד, רבנים ואנשים שאפילו לא מכירים אותנו. כשהיינו ברמב"ם אלה היו אנשי בית חב"ד בבית החולים והגרעין התורני בחיפה. 'קהילת גת' בקריית־משה תומכת בנו בצורה יוצאת דופן, וגם תלמוד תורה מורשה. הבניין שאנחנו גרים בו מתפקד כמו ארגון חסד שאי אפשר לתאר".

ראומה: "עם ישראל פשוט מדהים, גם היום, שנה אחרי האסון, הדלת פתאום נפתחת ואנשים שלא מכירים אותנו מביאים לנו עוגות ומתעניינים בשלומנו".

למה את מתגעגעת בחיים הקודמים שלכם?
"אני מתגעגעת לאלעזר. זה מישהו שנמצא איתנו, ובו זמנית אנחנו מתגעגעים אליו בטירוף. קשה להסביר את זה. אני מתגעגעת להערות שלו, למבטים שלו, לדינמיקה עם האחים האחרים. השובבות שלו. הבית קצת ריק בלי כל זה".

איפה שני הילדים האחרים בסיפור הזה?
"איילה נמצאת במכללה ואלקנה בישיבה, ואנחנו בקשר כל הזמן. כשהיינו ברמב"ם הם הצטרפו אלינו בכל השבתות. אנחנו מחזקים אותם, משוחחים איתם בטלפון כל יום, כל אחד מאיתנו בנפרד".

בחיים הקודמים שלו ניצל דב כל רגע ללימוד תורה ולהעברת שיעורים. הוא משתמש בטלפון מדגם ישן, בלי ואטסאפ, כי בעיניו האפליקציה הזאת שורפת זמן. אבל בשנה האחרונה, הוא מודה, למד גם שלפעמים צריך להרפות, ולתת לזמן לעבור בתקווה שהדברים ישתפרו. "לפעמים אדם לא מצליח ללכת לעבודה או לקיים שגרת חיים, והוא מרגיש שהוא נעקר מדברים חשובים וטובים שהיה אמור לעשות. אבל צריך לדעת שאם הקב"ה מזיז אותך מעמדה לעמדה, הוא מתכוון שתהיה עכשיו בתפקיד אחר. זה התפקיד שלי, ואני פה כי השם רוצה אותי פה. יום אחד נגלה שההתמודדות שנראתה כאילו היא מוציאה אותנו מכל החיים הייתה למעשה הרגע הכי עמוק בחיים".

איפה אתה רואה את אלעזר בעוד שנה מהיום?
"אנחנו מתפללים שהוא ישוב לאיתנו. להגיד לך מתי זה יקרה – בעוד שנה, בעוד שנתיים – לא יודע. עד עכשיו המלחמה הייתה איטית מאוד. אני יודע שהקב"ה יכול לרפא אותו בן רגע. מבחינתי זה ברור לגמרי שעכשיו ניכנס לחדר והוא יגיד: 'טוב, סתם צחקתי עליכם, אני בסדר'. הכול יכול להיות. אנחנו אופטימיים לחלוטין, אבל אנחנו לא עומדים עם שעון".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il