סיפור יציאת רוסיה של סימא סודקביץ עד הגעתה לכפר חב"ד

בית משפחת לוין בכפר הרוסי נאבל היה עשוי עץ, מעשה ידיו של האב רֶבּ שרגא – "משיב" בישיבת לובביץ' המקומית. באחד הימים מצאה סימא, הרביעית מחמשת ילדיו, תמונה של "שני יהודים יפהפיים" שהסתתרה בין קורות החדר. "באתי לבּוֹבֶּע ואמרתי לה 'תראי מה מצאתי'. היא התחילה לרעוד", מספרת סימא. הסבתא המודאגת הבהירה לילדה שאסור לספר על התמונה הזאת לאיש. "היא אמרה 'זה לא שלנו, זה כלום'. הפחידה אותי כל כך, שלא שאלתי יותר דבר". כעבור שנים, אחרי שעזבו את הכפר ועברו לטשקנט, ראתה סימא את שתי הדמויות בתמונות גדולות וגלויות. אז התברר לה שמדובר באדמו"ר של חב"ד, הרב יוסף יצחק שניאורסון, ובחתנו מנחם מנדל שניאורסון, יורשו לימים בהנהגת החסידות.

את בית הספר העממי צלחה סימא הודות לאישורים רפואיים פיקטיביים, ששחררו אותה מכתיבה בשבת ומהשתתפות בשיעורי הספורט שהצריכו לבישת מכנסיים ("אבא השיג מכתב מרופא לב שאוסר עליי להתעמל"). אבל מהחובה להשתתף בפעילות תנועת הנוער הקומוניסטית "הפיונירים", אי אפשר היה לחמוק. "הייתה לנו שם תלבושת אחידה יפה מאוד מסאטן כחול, עם עניבה אדומה שנסגרה בסיכה מכסף. על הסיכה היה כתוב 'מוכן תמיד'". אביה הבהיר לה שאת הסמל הזה הוא לא מוכן לראות בביתו, ולבסוף סוכם שסימא תוריד את הסיכה כשהיא נכנסת לחצר. גם את השפה הרוסית דרש האב להשאיר מחוץ לבית. "עברית לא ידענו, אז דיברנו יידיש בלבד".

באחד הימים חזר האח בִּנְיוּמִין מבית הספר והשליך את ספרי הלימוד על השולחן עד שמנורת הנפט קפצה מהמקום. סימא זוכרת אותו צורח: "שישרפו אותי, שיתלו אותי – אני לא הולך יותר לבית הספר". "כדי למשוך את התלמידים היהודים, הלימודים היו ביידיש", היא מסבירה, "אבל המורה היה קומוניסט. באותו יום הוא העמיד את בניומין ליד הלוח וקרא לתלמידים שימשכו לו בציצית ובכיפה".

בהמלצת הרבי מלובביץ' היא הפכה לאם בית בסמינר, ובהשראתו גם שינתה את האיות של שמה. "הייתי כותבת לו במכתבים 'סימה', והרבי ענה 'סימא'. אז שיניתי. גם ראיתי שרש"י כותב שסימא זה ברכה"

ב־1937 שמירת השבת הפכה לבלתי אפשרית עבור יהודי נאבל, שכן הם נדרשו לצאת לעבוד גם ביום הזה. משפחת לוין עזבה את הכפר ונסעה לייגורביסט הסמוכה למוסקבה, ומשם לטשקנט, בירת אוזבקיסטן. גם בחבל ארץ זה אי אפשר היה לשמור שבת, אבל אפשר היה לתחמן. "היו שם בתי חרושת לייצור חומר גלם לגרביים ולברטים. אם עובדים, יש תלושים של אוכל. אז היו עובדים בבית בימי שישי ושולחים את התוצרת פעם בשבוע למוסקבה, והיה נראה שעבדנו גם בשבת".

המסע המטלטל ורצוף הסכנות מנאבל התיש את חיה לאה, אמה של סימא. היא הועברה מהרכבת היישר לבית החולים, וכעבור זמן קצר הלכה לעולמה. "כשאמא נפטרה, אבא אמר: 'זה לא ייקח לי הרבה זמן'. גם הוא נחלש מאוד מהדרך". רב שרגא נפטר כשמלחמת העולם השנייה כבר השתוללה בשטח רוסיה. הרופא המטפל לקח את סימא הצידה והבהיר לה: "אנחנו במלחמה, ובמלחמה לא בוכים". היום גם אין איפה לבכות על הוריה: "מבית הקברות בטשקנט לא נשאר שום דבר, עשו שם כביש".

סימא הייתה בת 18 כשנישאה לאפרים זלמן סודקביץ – "יהודי מיוחד, חכם גדול". הם הכירו ב"ערב לביבות" שקיים אחיה במהלך המלחמה. "אוי המלחמה", היא נאנחת. "נו נו, מה שהיה. רעב וצרות. היינו בטשקנט עד 45', ואז חב"ד ארגנו את 'יציאת רוסיה': הרבה פליטים פולנים ששהו ברוסיה נפטרו, אז סידרו לנו ניירות מזויפים על שמם, לצורך נסיעה לפולין. חזרתי עם בעלי לבית שלו במוסקבה, ומשם יצאו כל היהודים. היו שם ניסים גדולים מאוד". כשיצאו מטשקנט כבר היו הורים לילד אחד, ובעת שהותם במוסקבה נולד בנם השני.

כדי להיעזר בניירות של הפליטים, נדרשה התאמה פיזית לנתונים המופיעים בתעודות המזהות: גובה, צבע עיניים וכדומה. אפרים זלמן ואחותו התחזו לפיכך לבני זוג, וסימא קיבלה את תפקיד אשתו של הגיס. "יצאנו מרוסיה ובאנו לגבול פולניה", היא אומרת בדיבורה הכבד. "שוטרת ניגשה לבעלי ואמרה לו: 'אתה לא ברשימות', שזה כמו לומר: עצור, אני יורה בך". סימא עוד רואה את המחזה המבהיל הזה לנגד עיניה: את השוטרת "שעומדת ליד השולחן עם הניירות ועם כלב גדול", ואת אפרים זלמן שנושא בידיו את בנם ויוצא החוצה מהקרון. "בצד אחד הייתה רכבת אחת, עוד רכבת מצד שני, ובאמצע עמדת השיטור. ברכבת השנייה היה תקוע פרח, והבן שלי רצה אותו. מהקרון אני רואה איך בעלי מתחיל לצעוד לשם, עם הילד על הידיים. ואני פוחדת. הוא צועד וצועד, והשוטרים כאילו הוכו בסנוורים. וכך הוא עובר לצד של אלה שקיבלו אישור, ואף אחד לא עוצר אותו".

מתנועת הנוער "הפיונירים" אי אפשר היה לחמוק. "הייתה לנו תלבושת יפה מסאטן כחול, עם עניבה אדומה וסיכה מכסף. על הסיכה היה כתוב 'מוכן תמיד'". אביה הבהיר לה שהסמל הזה לא ייראה בביתו, ולבסוף סוכם שסימא תוריד אותה כשהיא נכנסת לחצר

סימא מספרת גם על זוג צעיר ונטול מסמכים שהתגנב לקרון. הגבר הוחבא תחת המזוודות, ומעליהן התיישבו שלושה יהודים מבוגרים. האישה הסתתרה בין יושבי הרכבת, והשוטרים דרשו שתצא מיד. אחד מהם אמר שיזהה בקלות את "האישה היפה שהתגנבה הנה", וסימא הפכה לחשודה המידית, אולם ידעה לדקלם היטב את פרטיה המזויפים וכך נחלצה. השוטרים המתוסכלים עברו לצעקות רמות יותר. "הם איימו שאם האישה לא תצא, כל הקרון הולך לסיביר. צעקו: 'אנחנו יודעים שאתם לא פולנים, אלא רוסים עם זיוף'. הקרון עמד ככה כמעט כל הלילה. ופתאום הרכבת זזה ועברנו את הגבול".

כעבור חמישים שנה תשמע סימא את סיפור יציאת רוסיה בגרסתו הרוחנית. "הרֶבֶּה הקודם היה מקבל בבוקר ובלילה זריקות. באותו לילה האחות יצאה מהחדר שלו בבהלה, אמרה שמשהו קורה איתו. החתן, הרב מנחם מנדל, נכנס לחדרו. הוא יצא ואמר: 'הרבה בסדר, הוא אמר שירת הים'. אתם מבינים? הוא העביר אותנו את הגבול. כמה ניסי".

מפולין הם המשיכו לפריז, שם נולדו שתי בנותיהם, וב־1949 עלו ארצה. "חב"ד הגיעו באותם ימים לכל העולם, אז חילקו: חלק מהקבוצה שלנו הרבה שלח לאוסטרליה, וחלק לארץ ישראל". הם הגיעו לחיפה באונייה "נגבה", ומשם נשלחו לכפר־חב"ד, שהיה אז "אוסף של בתים ערביים נטושים, כפר מוזנח ועזוב". תחילה השתכנו חברי הקבוצה באוהלים שעפו עם הרוחות והגשמים, ואחר כך, בעזרת הלוואות, רכשו את בתי הסוכנות שנבנו במקום. "הסוכנות נתנה סוס ועגלה לכל משפחה, וגם עֶגלה ואפרוחים. ככה כפר־חב"ד התחיל – מושב עובדים חקלאי. מי שהיה חכם, שחט את העגלה ואכל את הבשר. אנחנו לא היינו חכמים, רצינו שתגדל להיות פרה, ולא זכינו לזה. גנבו לנו אותה. נשארו האפרוחים". אלא שגידול העופות הפך לטראומה עבור סימא. "היה לנו לול, הייתי מפטמת אווזים. פחד. והיו לנו גם 800 אפרוחים. בלילה סידרתי להם את החימום, הלכתי הביתה, חזרתי בבוקר, ואני רואה שכולם נשרפו. כל האפרוחים. קיבלתי הלם, לא יכולתי להתאושש מזה. כנראה זה לא בשבילי".

בהמלצת הרבי מלובביץ' היא הפכה לאם בית בסמינר, ובהשראתו גם שינתה את האיות של שמה. "הייתי כותבת לו במכתבים 'סימה', והרבי ענה 'סימא'. אז שיניתי. גם ראיתי שרש"י כותב שסימא זה ברכה".

גינת הבית הצנוע מטופחת להפליא, אבל סימא אומרת שפעם הייתה משקיעה בה הרבה יותר. על השולחן ממתינה לה חוברת "דבר מלכות", שהקריאה בה הופסקה כשבעלת הבית התפנתה לארח אותנו. הקירות מעוטרים באינספור תמונות. פה פינת הזוגות הצעירים והנכדים והנינים, שם שני האדמו"רים האחרונים של חב"ד, והמון תמונות של אפרים זלמן. כמה שנים חלפו מאז פטירתו? "אני לא יכולה להיזכר כי אני לא רוצה לזכור", היא אומרת ונאנחת: "הו, בעלי, בעלי. הוא הקים את הכפר, היה חבר הוועד. הסוכנות רצתה לשלוח אותנו למקום אחר, אבל הוא אמר שאנחנו נשארים רק פה. בבית הזה גרנו כל השנים. גם כל הילדים שלי גרים כאן לידי. באנו מאוהלים, והיום כפר־חב"ד זו ממלכה גדולה, מאורגנת היטב".