בחג המולד 1979 פלשו הסובייטים לאפגניסטן. עם היוודע דבר הפלישה התכנסו בבית הלבן הנשיא דאז ג'ימי קרטר ויועציו כדי לענות על שאלה פשוטה: מה יקרה אם הסובייטים לא יעצרו באפגניסטן, אלא ימשיכו לאיראן ולמפרץ הפרסי?
בימים ההם הייתה איראן בעיצומה של המהפכה האסלאמית בהנהגתו של האייתוללה רוחאללה ח׳ומייני. השאה הפרו־מערבי נפל, וארה"ב איבדה בעל ברית חשוב במפרץ הפרסי. בכך היא גם איבדה את היכולת להציב כוחות שיחסמו את נתיב ההתקדמות הסובייטי לאיראן. אם יגיעו הרוסים למפרץ הפרסי, או יגבירו את השפעתם עליו, הם יוכלו לאחוז בכוח רב על הנפט החיוני לכלכלה האמריקנית.
בשבועות שלאחר הפלישה התגבשו שני פתרונות לאיום הסובייטי דרך אפגניסטן. ראשית, ארה"ב תתמוך בלוחמי התנגדות מקומיים ותדאג שהצבא האדום יסתבך בהרי אפגניסטן. כך נולדה התמיכה האמריקנית במוג'אהדין האפגנים. שנית, ארה"ב תכריז שכל ניסיון של כוח חיצוני להשתלט על המפרץ הפרסי ייתפס כאיום על אינטרס ביטחוני חיוני של האמריקנים, וייענה בכל האמצעים כולל כוח צבאי. במילים אחרות, האמריקנים איימו שאם הסובייטים ינסו להתקדם למפרץ הפרסי, ארה"ב תהיה מוכנה לפתוח במלחמת עולם שלישית.
ההצהרה הזו כונתה "דוקטרינת קרטר", והוצגה לראשונה ב־1980. קרטר קיווה שהדוקטרינה תשפר את תדמיתו בעיני העם האמריקני, שראה בו מנהיג חלש שמתקשה להתמודד עם התוקפנות הסובייטית. זה לא הצליח – קרטר הפסיד בבחירות 1980 לרונלד רייגן. אולם הדוקטרינה שלו שרדה והורחבה תחת ממשל רייגן, שקבע גם הוא שכל ניסיון מצד כוח חיצוני או פנימי להשתלט על המפרץ ייתפס כאיום על האינטרס החיוני של ארה"ב. במילים אחרות, אם סדאם חוסיין בעיראק או ח׳ומייני באיראן ינסו להשתלט על המפרץ, ארה"ב תתערב.
במשך עשרים שנה הגדירה דוקטרינת קרטר המורחבת את היחסים בין ארה"ב למדינות המפרץ. האמריקנים התחייבו להגן על הסטטוס־קוו האזורי, ולשם כך אף פתחו במלחמה נגד סדאם בעקבות פלישתו לכוויית ב־1990. המחויבות האמריקנית לביטחון המפרץ שמרה על יציבותו, פחות או יותר.
את הסדר האזורי ערערו דווקא האמריקנים עצמם, בדמות הנשיא ג'ורג' בוש הבן. הפלישה האמריקנית לעיראק סילקה יריב אזורי חשוב שהיה משקל נגד מול איראן. את הדיקטטורה־הצבאית של סדאם הסוני היא החליפה בדמוקרטיה לא יציבה עם רוב שיעי. איראן החלה לחדור לעיראק, ולהרחיב את הנוכחות האזורית שלה במזרח התיכון.
הפלישה גם דרשה מארה"ב להשקיע משאבים רבים וכוח אדם רב בעיראק, בלי שברור מה הרווח האסטרטגי שהיא מקבלת מכך. נשק להשמדה המונית לא נמצא בעיראק. העם האמריקני הותש מהכיבוש הממושך של המדינה. דוקטרינת קרטר עבדה כל עוד האיום עשה את שלו, וארה"ב לא נדרשה להשקיע משאבים רבים כל כך באזור. מרגע שהפעילות הצבאית החליפה את כוחו של האיום, הדוקטרינה לא סייעה לייצוב האזור.
בימי הנשיא ברק אובמה החל שינוי בדפוס הפעילות האמריקנית במפרץ הפרסי. ארה"ב יצאה מעיראק על אף החשש מהתחזקות איראנית. במקום להבטיח את יציבות האזור באמצעות הכוח הצבאי האמריקני, ממשל אובמה ביקש ליצור "שלום קר" בין ערב הסעודית לאיראן: אם שתי היריבות יפסיקו להבעיר את המפרץ, ארה"ב לא תידרש עוד להשקיע משאבים רבים בו. זה לא עבד. איראן לא הפסיקה את פעילות הטרור שלה, וערב הסעודית החלה להיות תוקפנית יותר במדיניות החוץ שלה, למשל במלחמה בתימן.
הנשיא דונלד טראמפ לא שינה הרבה. הוא הפעיל אסטרטגיית "מקסימום לחץ" שביקשה לשנות את ההתנהגות של איראן בעזרת עיצומים במקום דרך דיפלומטיה, אולם סירב להפעיל כוח צבאי גם כשהסדר האזורי אוים. לאחר שבספטמבר 2019 הותקפו מתקני נפט סעודים, ממשל טראמפ הסתפק בהצבת כוחות בממלכה ובהטלת עיצומים נוספים על איראן. השוו זאת לתגובה האמריקנית לתקיפת השגרירות שלהם בבגדד והרג אזרח אמריקני בעיראק בינואר 2020, שלאחריהן וושינגטון חיסלה את קסאם סולימאני. אגב, לאחר חיסול סולימאני הותקפו כוחות אמריקניים בעיראק באמצעות טילים בליסטיים. מעל 100 נפצעו, וחלקם סבלו מפגיעת ראש קשה; ממשל טראמפ בחר שלא להגיב.
ממשל ג'ו ביידן אינו משנה את המגמה. ארה"ב מבקשת להתמודד עם התוקפנות האיראנית בדרכים אחרות, לא צבאיות, בעודה מצמצמת את הקשב באזור כולו לטובת זירות חשובות כמו מזרח אסיה ומזרח אירופה. הממשל מבטיח שארה"ב "אינה עוזבת את המפרץ הפרסי", אך מבחינת מדינות הנפט היא כבר עזבה. ערב הסעודית צריכה לברר איך להגן על עצמה בכוחות עצמה.
