"נושאת מטוסים ענקית, עצומה, מגיעה כמעט עד לנמל, אבל שם היא צריכה את הסירה הקטנטנה שמתחברת אליה ומושכת אותה פנימה". במילים האלו מתאר מנכ"ל מועצת יש"ע שילה אדלר את הלך הרוח של המועצה כיום. את הדימוי התחבורתי הזה הוא שמע לפני כמה שנים מפיו של השר אורי אורבך ז"ל, כששימש בתפקיד ראש המטה שלו. "זה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן", מסביר אדלר.
משרדי הממשלה הם מבחינתו נושאת המטוסים, והמועצה היא המובילה הקטנה אך הנחושה, שמנתבת את הספינה למקום הנכון. ובמילים אחרות, אגד הרשויות המקומיות הזה – שהיה בעבר ראש חץ במאבק הפוליטי, שהוביל מאבקי הסברה תומכי התיישבות, שידע תהפוכות גדולות בשמו הטוב בקרב הציבור שהוא משרת – הפך עם השנים לגוף כמעט לוביסטי. ראשיו עדיין מגדירים עצמם כמי שנושאים בגאון נס אידיאולוגי מובהק. הם מייצגים את המיינסטרים ההתיישבותי ומתרפקים על האבות המייסדים. אבל הם גם יודעים מה מעסיק כרגע את התושבים שלהם. ביומיום היו"שי, ממש כמו בשגרה שבעבר המערבי של הקו הירוק, האזרחים בעיקר כועסים על הפקקים הבלתי נסבלים. נלחמים על רמת החינוך. מתעצבנים אם משאית הזבל לא מגיעה בתדירות הנחוצה. סוגיית הביטחון אמנם קיימת, מגביהה להבות ורושפת בכל עוז בזמנים של פיגועים ומתח, אבל היא לא הראשונה ברשימה. אה, וגם חשש הפינוי עודנו מרחף אי שם, אבל כמו בלון הליום שפרח מהיד, החשש הזה הלך והפך עם הזמן – בעקבות התמורות הביטחוניות והמדיניות – לנקודה קטנה המתרחקת אי שם לאופק. לפחות ביישובים הוותיקים יותר. (במאחזים המצב שונה).
כיום מתגאים אנשי מועצת יש"ע באשכולות הרשויות שהוקמו בנגב ובגליל, במידה מסוימת בהשראתם. "מהנגב באו לכאן לשמוע איך עובדים ראשי רשויות יחד, איך משיגים כך יותר", אומר יגאל דילמוני, סמנכ"ל המועצה. "שם זה הרבה יותר מורכב. אצלנו יש מדי פעם חיכוכים מול ראש מועצה כזה או אחר, אבל שם הרשויות שונות הרבה יותר זו מזו".
אז מה היא מועצת יש"ע? גוף מוניציפלי? ארגון פוליטי? כוח שנשמר למאבק ביום פקודה, לא עלינו, או לניצול הזדמנויות אם יצוצו? מי בעצם זקוק היום למוסד ששמו מועצת יש"ע?
כדי להשיב על כך התיישבנו במשרדיה של המועצה, בשכונת רמת־אשכול הירושלמית, לשיחה עם שלושה מבכיריה: המנכ"ל שילה אדלר (38), תושב עלי, נשוי ואב לשבעה; הסמנכ"ל יגאל דילמוני (47), תושב אבני־חפץ, נשוי ואב לחמישה; וראש מועצת יש"ע בחצי השנה האחרונה, חננאל דורני (50), נשוי ואב לשישה, המכהן מאז 2007 כראש מועצת קדומים.
מתברר שהשאלות הקיומיות עולות גם בתוך המועצה עצמה. "קיימנו לא מזמן סדנה בים המלח, כי המועצה מאז היווסדה לא ישבה בצורה מסודרת ואמרה – בואו נדבר על מי אנחנו, מה הגוף הזה, מה המטרות שלו", מספר דורני. "הגיעו 15 מ־24 ראשי רשויות, שזה הרבה. דיברנו על תוכניות אופרטיביות, על חיזוק ההתיישבות וביסוסה, על הגעה למיליון תושבים. דיברנו על החלת הריבונות, וגם על קליטה רחבה ולא בררנית של כל עם ישראל".
כלומר, סוף (סוף־סוף) לוועדות הקליטה?
"ההמלצות שלי הן לבנות לגובה, ולסגור ועדות קליטה. זו לא החלטה של מועצת יש"ע, זו המלצה שלי לראשי הרשויות. כן, אני חושב שאנחנו צריכים לסגור את הוועדות. במועצת קדומים כבר עושים זאת, דוחים אנשים רק במקרים מאוד קיצוניים. ועתודות הקרקע קטנות, לכן יש צורך לבנות לגובה, ולנצל באופן מושכל יותר את השטח".
דילמוני: "המועצה עברה כמה גלגולים, אבל גם ההתיישבות עברה כמה גלגולים. היום היא מונה כמעט חצי מיליון איש. תהליך ההתבגרות והגדילה השפיע גם על השולחן הזה. למשל, נכנסו לפעילות ראשי רשויות שבעבר לא השתתפו בה. דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, או אריה כהן ממועצה אזורית מגילות, הם כיום שותפים מלאים".
דורני: "יש שני חלקים לעשייה שלנו – מוניציפלי ואידיאולוגי. הזהות שלנו היא ודאי יותר אידיאולוגית, והעיסוק העיקרי הוא קידום ההתיישבות כהתיישבות, אבל כנגזרת מזה מטפלים גם בתחום המוניציפלי".
מי יגזור את הסרט
בואו נדבר מוניציפלי. מה עושים עם הפקקים שהלכו והחריפו בשנתיים האחרונות?
"גיבשנו תוכנית־אב יחד עם משרד התחבורה בתמיכת השר ישראל כץ, שמינה לכך חברה מקצועית. מרכז את זה מטעם יש"ע הסמנכ"ל שלנו מתניה שפירא, והמפה שאת רואה כאן היא התוצאה של העבודה שלו. זו רשימת הפרויקטים. כביש עוקף נבי־אליאס כבר נפתח. עוקף חווארה בתכנון, גם עוקף אל־ערוב. מתוכננות 57 כיכרות. לגבי כביש 55, יש הנחיה להרחיב אותו לארבעה נתיבים לכל אורכו. בכביש 60 יש רצון להרחיב אותו בחלקים גדולים שלו לארבעה נתיבים, ולסדר אותו. תוכנית־האב כוללת גם הכפלה במנהרות מביתר־עילית לכיוון ירושלים, מנהרה ממעלה־אדומים לגבעה הצרפתית. צריך להבין שהצמיחה כאן ביו"ש היא במספרים גדולים יותר מאשר בכל חלקי הארץ, והיא עקבית, אבל התשתיות לא מעודכנות בהתאם. בעיית הפקקים באמת נעשתה אקוטית. 20 אחוז מתושבי יו"ש נוסעים יותר משישים דקות מדי יום כדי להגיע לעבודה".
לדברי דורני, הסיבה לעומסים היא השתלבות של יותר ויותר תנועה פלסטינית בכבישים. במשך שנים, הוא מסביר, היו היציאות מכפרים רבים חסומות בשל האינתיפאדה השנייה, "ועכשיו לאט־לאט הכול נפתח. בשנה האחרונה זו קטסטרופה מוחלטת מבחינה תחבורתית. אגב, בשומרון חווים כיום את מה שתושבי גוש עציון חווים כבר המון שנים. היציאה משם בבקרים לכיוון ירושלים היא סיוט. הטענה שלנו בנושא הזה, וגם בנושאי תשתיות אחרים, הייתה שהמדינה פשוט שכחה אותנו. אז זה לקח זמן, אבל עכשיו משרד התחבורה מתייחס ברצינות, ובשנים הקרובות הדברים יצאו לפועל. למה זה נתקע כל כך הרבה שנים? בגלל חלוקת אחריות בין משרדי הממשלה. הריבון ביו"ש הוא הצבא, כלומר משרד הביטחון, ומשרד התחבורה עובד היכן שיש לו סמכות. בסופו של דבר העבודה תיעשה, אבל זו עוד סיבה לכך שצריך ריבונות".
אגב, מה לגבי רכבת?
"אין עדיין תכנון. מה שכן, יש תוואי מסילה מירושלים לשכם דרך אריאל, ששומרים עליו פתוח. כשבונים תשתיות, מקפידים לא לפגוע בו".
לשלושתם חשוב להדגיש שהישגים דוגמת תוכנית הכבישים הכוללת, מוכיחים את הנחיצות של התאגדות ראשי רשויות. דורני: "מדובר בהשקעה של כמעט מיליארד שקלים. זה לא משהו שראש מועצה יכול להשיג לבדו. הקרדיט לא מגיע רק לנו, אבל יש פה מחולל שמניע לעשייה, ובסוף התושב נהנה".
דילמוני: "ומדי פעם חשוב גם הקרדיט".
דורני: "נכון. כי כשיש קרדיט, יש יותר מודעות לחשיבות של הגוף שמחולל עשייה. וכשאין, החשיבות שלו פחותה – גם בעיני התושב וגם בעיני הגורם המבצע. זה בסדר גמור שראש המועצה המקומי, שהכביש החדש שנחנך נמצא בגזרתו, הוא שגוזר בסופו של דבר את הסרט. מה שלא בסדר זה שבגלל מאבקי כוח דוחקים את רגליו של מי שעשה עבודה סיזיפית וקשה לאורך זמן".
זו לא אמירה כללית: המילים הללו מכוונות היישר אל טקס חנוכה אחד מסוים, של הקטע שעוקף את נבי־אליאס על כביש 55, הציר המרכזי אל יישובים כמו קרני־שומרון וקדומים. בינואר נחנך קטע הכביש בטקס חגיגי בנוכחות ראש הממשלה ושר התחבורה, כשלצידם ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן. נציגי מועצת יש"ע נותרו הרחק מאור הזרקורים. ערב קודם לכן עוד כללה התוכנית, ככל הנראה, גם נאום של דורני, אך לדבריו משרד התחבורה קיבל את דרישתו של דגן שראש מועצת יש"ע הטרי לא ישתתף בטקס. דגן והמועצה צהובים זה לזה, בלשון המעטה.
"זה מאוד לא ראוי", אומר דורני. "כל העניין הזה רע מאוד להתיישבות וגורם לה נזק. אני מייחל ליום שבו גם שומרון יהיו חלק מהבית הזה, ממועצת יש"ע, בצורה טובה, ונחזור לשיתוף פעולה מלא".
דורני גם לא מסתיר את כעסו לגבי אוהל המחאה שהקים דגן במסגרת המאבק למען תקציבים לכבישים עוקפים, בהשתתפות משפחות נפגעות טרור. "אני אומר בצורה מוחלטת שהכסף הזה לכבישים, שלכאורה היה הישג של המאהל, כבר היה 'סגור' קודם. הוא לא קשור למחאה הזו. אז שתקתי, אבל אני מודה שהיום כנראה הייתי נוהג אחרת. הייתי אומר שזה לא מועיל.
"תראי, בין הרשויות ביו"ש יש שתיים שהן אופוזיציה – בית־אריה ושומרון. מקרב השאר, יש רשויות שמשתתפות באופן פעיל במועצה, ויש מי שמשתתפות פחות, לפי הנושא. יש גם כאלו שלא מעניין אותן, אבל הרוב שותפות. ראשי הרשויות החרדים לדוגמה, לא באים לישיבות הנהלה, אבל הם מגיעים למפגשים עם שרים, הם חלק מהעשייה. לגבי תכנון הבנייה למשל, אנחנו בקשר רציף כדי לוודא שהתוכניות שלהם נכנסות".
ראש מועצת בית־אריה אומר שאתם גווארדיה ישנה, חבורה שמחליטה בשביל עצמה.
"אז הוא אומר. ראש מועצת גבעת־זאב לא אומר את זה, מגילות לא אומר, בקעת הירדן לא אומר. זה לא נכון בשום רמה".
עברו את הקו
הבנייה עומדת תמיד על סדר יומה של ההתיישבות. כאזור שיש בו צמיחה עקבית וגבוהה במספר התושבים, אך כל מבנה יביל המוצב בו הוא עילה למשבר מדיני ומסיבת עיתונאים בבית הלבן, ברור מדוע הנושא מעסיק כל כך את מועצת יש"ע. ההקפאה העמוקה של הבנייה שהוחלה ביו"ש בנובמבר 2009 כמחווה ישראלית כלפי הפלסטינים והאמריקנים, הייתה אמורה להסתיים בספטמבר 2010. בפועל, אומר דורני, "היא המשיכה עוד שבע שנים, כי ההתיישבות מחולקת לאזור כפרי ואזור עירוני. באזור הכפרי, כשיש לי תב"ע (תוכנית בניין עיר) בתוקף אני לא צריך אף אחד, ולכן בנינו ביישובים. באזור העירוני תב"ע בתוקף לא מספיקה: מי שרשאי לשווק פרויקטים הוא רק משרד השיכון, והוא לא יכול לשווק בלי אישור משרד הביטחון, שלא יכול לשווק בלי אישור של ראש הממשלה. לכן גם תב"עות בתוקף היו תקועות. בנוסף, מועצת התכנון העליונה לא דנה בתוכניות חדשות, והכול פשוט עמד".
יישובים עירוניים דוגמת מעלה־אדומים או אפרת שיוועו לשחרור השסתום. "העסק הפשיר במאי לפני שנה, כשהקבינט החליט שבנייה צמודת דופן תאושר, ויוקם צוות הסדרה להתיישבות. המשמעות היא שכל יישוב שיש לו תב"ע בתוך אזור מבונה או צמוד אליו, תאושר בו בנייה כל עוד היא לא תכפיל את היישוב. וזה עובד. יש ארבע פעימות אישורים בשנה, כך סוכם עם ראש הממשלה. מאז כבר היו שלוש פעימות, והפעימה הבאה צריכה להיות בשבועות הקרובים – שזה באיחור גדול, שנובע משיקולים מדיניים. נבוא עם תוכניות, ומה שיקבל תוקף יוכל לרוץ".
כמה יחידות דיור נמצאות בבנייה כרגע?
"כמה אלפים. המצב השתפר, אבל זה לא שאין בעיות. יש הקפאה טכנית מסוימת. כי גם אחרי שעברנו הכול ולתב"ע יש תוקף, בסקטור העירוני משרד השיכון אמור לשווק, והוא מתקשה בהדבקת הקצב ובהנעת תהליכים. כל מה שאושר ב־2017 שווק אם בכלל רק בסוף 2017 או תחילת 2018, ויש תוכניות שעדיין לא שווקו".
דילמוני: "יש בעיית כוח אדם במנהל האזרחי. מישהו צריך בפועל לעשות, לקחת את הטפסים, להכין ולחתום. אין מספיק מי שיעשה".
דורני: "לא תמו כל הבעיות. והבעיות הגדולות הן מה שדו"ח חיה זנדברג נגע בו".
דו"ח הצוות בראשות השופטת זנדברג, שהוגש לפני כמה שבועות לראש הממשלה, מטפל בכמה כשלים הגדרתיים שנוצרו ביו"ש עם השנים. הראשון שבהם נוגע לבעיות "קו כחול". בסוף שנות התשעים הוקם במנהל האזרחי צוות שהיה אמור לדייק את מפות אדמות המדינה שסימנה בשנות השבעים והשמונים עו"ד פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות. "במקום להיצמד למנדט שניתן לו ולבדוק את הגבול ששרטטה אלבק – לוודא שהטוש לא היה עבה מדי ושהמפה הייתה בקנה מידה מתאים – הצוות למעשה בדק את הכול", מסביר דורני. בלי שהתבקשו, אנשי המנהל האזרחי הוציאו מחוץ לגבולות היישובים גם קרקעות שלא הייתה כל טענה לגביהן. "שטחים שהיו שייכים ליישובים נגרעו מהם. לכן למשל אני מחפש קרקע לגן ילדים בקדומים כבר שלוש שנים. יותר מזה: יש היום ברחבי ההתיישבות כאלף משפחות שלא מודעות לכך, אבל הן גרות בבית שלא נמצא על אדמות מדינה, כי הוא נגרע מהן בשל עבודת הצוות. זאת למרות שבנו לפי תב"ע בתוקף, וכל האישורים ניתנו".
ועכשיו הן חשופות לתביעה.
"נכון. ההמלצה של ועדת זנדברג היא להסדיר זאת. סוגיה שנייה היא של המאחזים, התיישבות צעירה שצריך להכשיר אותה. ההתיישבות הלכה לגור בגובה, בפסגות ההרים, ובעמקים שביניהם היו שטחים מעובדים של פלסטינים. בהרבה יישובים נוצר מצב שיש שכונה ובהר לידה עוד שכונה, אבל השטח באמצע לא נכלל בתחומי היישוב. צריך דרכי גישה, וגם אותן יש להסדיר.
"זה דו"ח מצוין, חשוב מאין כמוהו, שנותן מענה לבעיות שצעקנו עליהן כבר הרבה זמן. מכאן אני יוצא להיפגש עם פנחס ולרשטיין, ראש צוות ההסדרה, כדי לראות איך מניעים את זה, איך מקדמים את הדו"ח כך שהיועץ המשפטי לממשלה וכל מי שצריך יאמץ אותו".
הצוות של ולרשטיין אמור לכלול עשרה תקנים, אך בינתיים, כפי שפורסם ב"מקור ראשון", התהליכים מתקדמים באיטיות רבה. חודשים אחרי שמונה לתפקידו, ולרשטיין עדיין עובד לבד. במועצת יש"ע חוששים כי חלון ההזדמנויות הנדיר, הכולל הסכמה אמריקנית להסדרה ונכונות פוליטית לקדם את הנושא, ייסגר תוך החמצה אדירה. לאחר הפגישה עם ולרשטיין מספר דורני כי "נכון שכרגע אין לו צוות, אפילו לא מזכירה, אבל הוא מקווה שבתוך שבועות ספורים יוכל לגייס אנשים. העברתי לו רשימה של מקומות שבהם נדרשת הסדרה של כבישי גישה וכדומה. להתרשמותי, מדובר פשוט בסרבול של המגזר הציבורי, ולא בתקיעת מקלות מכוונת בגלגלי ההסדרה. כבר ביקשתי פגישה בנושא עם היועמ"ש מנדלבליט. היועץ אימץ את 'תקנת השוק', שאמורה לפתור את נושא השטחים שנגרעו בשל עבודתו של צוות קו כחול, אבל בפועל זה עדיין לא קורה. הטענה שלנו היא שמדובר בתקלה מנהלית, ולכן היא צריכה גם להיפתר באופן מנהלי, בלי הליך משפטי פרטני לכל בית".
למרות האופטימיות, בשבוע שעבר הוציא דורני מכתב דחוף לראש הממשלה ולחברי הקבינט, שבו התריע על העיכוב. "שנה מאז החלטתכם, הצוות לא החל לפעול עקב בעיות בירוקרטיות שאין לנו ספק שמעורבות שלכם יכולה להביא לפתרונן המהיר", כתב, והוסיף: "זוהי עת רצון ויש לנצלה כראוי". בשיחה איתנו הוא מודה כי יש מקום לדאגה. "דווקא משום שאני חושב שאין כאן כוונה מצד ראש הממשלה למסמס, ושקיים רצון כן לפתור את הסוגיות הללו, אני מודאג מכך שהדברים נתקעים במקום הבירוקרטי והמשפטי. אני מאוד מקווה שנפתור את זה בהקדם".
נושא נוסף שעומד על סדר היום הוא משבר המים שפקד חלק מהיישובים בשני הקיצים האחרונים. "זה מכעיס מאוד", אומר על כך דורני. "לפני שנתיים גילינו שאין מים בברזים. אף אחד לא יידע אותנו שיש בעיות, ועל כך הכעס הגדול שלנו. ההתיישבות הולכת וגדלה, החקלאות הולכת ומתרחבת, ואף אחד לא מתריע על שיבושים באספקת המים".
מי ידע שיש בעיה?
"מקורות, רשות המים ומתפ"ש (מתאם הפעולות ביו"ש), שהאחריות היא עליו כי לרשות המים אין סמכות ביו"ש. ניסו לקדם תוכנית לפתרון, המתפ"ש הציב דרישות, וזה נתקע עד שהגיע משבר. גם בקיץ הקרוב יהיה משבר. זו קטסטרופה. אני לא מאמין שזה היה קורה באזור אחר במדינה".
גם כאן, מסבירים אנשי מועצת יש"ע, שורש הבעיה הוא אי התאמת התשתיות למציאות בשטח. "את הצינורות הניחו לפני חמישים שנה", אומר אדלר. "לא רק האוכלוסייה היהודית גדלה מאז, גם האוכלוסייה הפלסטינית, וכך גם החקלאות אצלנו ואצלם. ולזה תוסיפי את גנבות המים בשומרון ובבקעת הירדן".
דורני: "כשמדברים על תשתיות – כבישים, מים וחשמל – מדברים על הצרכים של שתי האוכלוסיות, הישראלית והפלסטינית. אם לא דואגים לשתיהן, זה גול עצמי. מוקדי הבעיות מבחינת ההתיישבות הם גב ההר, עלי, שילה ואזור קדומים, אריאל, קרני־שומרון. זו אמבטיה. ככל שמצליחים למלא אותה, הסיכוי למשבר ילך ויפחת. קידוח אריאל סייע, הרחבת הצנרת לאורך כביש 55 סייעה. מה שהיה צריך להיות כדי שנעבור את הקיץ הקרוב ללא משברים הוא קו מים חדש, בית־אריה־עופרים־כביש 5, שלוקח מים מאזור ראש־העין. הפרויקט היה צריך להתחיל לפני שנה. נכון להיום אין עדיין אישורים להיכנס לעבודה, ואנחנו משתוללים וצועקים. העבודות החלו בלי אישור, הצוות שעובד על הקו הזה קיבל ביום שני השבוע צו הפסקת עבודה מהמתפ"ש. זה הזוי. יש כאן גורמים שעדיין לא מבינים שמדובר במצב חירום.
"פניתי לשר הביטחון פעמיים. אני בקשר יומיומי עם אנשי מקורות הנפלאים, שיוצאים מעורם כדי לייצר כאן תקדים. אנחנו בקשר רציף עם שר האנרגיה יובל שטייניץ, שנרתם לסייע. אבל הוא מוגבל בסמכויותיו, הוא לא אחראי על רשות המים. זה תקוע במשרד הביטחון".
באשר לגנבות, דורני מדבר על פלסטינים שמתחברים באופן פיראטי לצנרת ומושכים ממנה אלפי קוב מים ביום. "95 אחוז מהמים בקו ליישוב מגדלים, נגנבים בדרך. כבר התייאשו מזה. מביאים ליישוב בינתיים מים במשאיות, ומניחים קו חדש".
לנשוך, לא להתאבד
אחרי עקירת היישובים מרצועת עזה וצפון השומרון סער בכל עוז דיון ארוך שנים בשאלה אם גוף שכולו ראשי מועצות המתקיימים על תקציבי ממשלה, יכול בעת הצורך לנשוך את היד שמאכילה אותו. מועצת יש"ע של 2018 טוענת שהיא יכולה, וגם עושה. "המועצה שותפה לשדולת ארץ ישראל בכנסת, שדולה פעילה וחזקה שמקדמת עניינים", אומר דילמוני. "שילה ואני יושבים שם בכל ישיבה. קמפיין החלת הריבונות על מעלה־אדומים יצא מהבית הזה כאן. גם נתן אנגלסמן, שבח שטרן וישי מרלינג, חברי המטה הלאומי בליכוד, הם כוח חזק מאוד שעוזר להתיישבות".
ועם זאת, אומר דורני בפרקטיות, "אין כאן שיטה של להתאבד על כל דבר. למשל, בשנה שעברה התקיים דיון לגבי ההקפאה, לפני שהתחילו הפעימות. הייתה שאלה האם לצאת למאבק קשה או לסמוך על ראש הממשלה, ובסופו של דבר לא יצאנו למאבק".
יש לכם בכלל יכולת לנהל מאבק קשה?
"אמנם תם עידן ההפגנות ההמוניות, אבל יש דרכים אחרות. המאבק הכי משמעותי מתקיים בכנסת. למשל, ראש מועצת בית־אל שי אלון אמר לפני חודשים ספורים שהוא נחנק, עשר שנים לא נבנה אצלו בית אחד, למרות הבטחה מפורשת של ראש הממשלה לבנות 300 יחידות דיור (הבטחה שניתנה לאחר פינוי גבעת האולפנה, ושוב לאחר הרס בתי דריינוף – הכ"ח). אז הוא החליט ללכת עד הסוף. ישב במאהל מחאה בירושלים, הפגין, וסייענו לו. הבאנו אליו שרים וחברי כנסת. בשבוע אחד הוא ביקר ארבע פעמים אצל ראש הממשלה, והוא לא היה מקבל את זה בשום צורה אחרת, מלבד סיוע של המועצה. עכשיו היה אצלו סיור קבלנים".
אחת מדרכי המאבק הפומביות יותר היא פעילות "ישראל שלי", גוף הסברה שמתופעל בידי מועצת יש"ע ומתפקד בעיקר ברשתות החברתיות. "בנט הקים אותו כשהיה מנכ"ל המועצה. היום מנהלת ומתפעלת אותו שרה העצני־כהן, פה מהמשרדים".
חזית אחרת, שנפתחה בתקופתו של דני דיין כיו"ר מועצת יש"ע, היא "דסק חו"ל" של המועצה. היום עומד בראשו עודד רביבי, ראש מועצת אפרת. דורני מודה שכשנכנס לתפקיד ראש המועצה, הדסק הזה נראה לו כבזבוז כסף מיותר. הוא הבין את החשיבות רק כשנחשף לשינוי התודעה שהאפיק הזה מצליח לחולל, לדבריו. "בממוצע מגיעות אלינו מדי שבוע ארבע בקשות לפגישות וסיורים. חברי קונגרס, שדולות יהודיות בחו"ל, סטודנטים. זה מדהים. אלי פיאפש, תושב קרני־שומרון שעלה מארה"ב, אחראי אצלנו על הדרכת הסיורים".
אדלר: "ישבנו לאחרונה עם איפא"ק לתוכנית עבודה. פעם היינו צריכים להתגנב לאירועים כאלו, אבל היום יש לנו שטף של פניות להיפגש. מזמינים אותנו, רוצים לשמוע, לראות. ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט יזמו פגישה עם עודד רביבי. מבינים שיש כאן צד נוסף שחשוב לשמוע את דעתו. גם בסוגיית החרם על מוצרי יו"ש אנחנו פעילים מאוד, והשתלבנו בתוכניתו של השר גלעד ארדן למאבק בנושא".
איך אתה עוזר לבעל מפעל שמחרימים את תוצרתו?
"במקום לראות בכך איום, לקחנו את החרם כהזדמנות. החרם הוא בעיקר תודעתי, לא משפיע מאוד כלכלית. יש אמנם כמה פירמות גדולות שעזבו את יו"ש בשנים האחרונות, אבל בקרב מותגים קטנים יותר היו מי שזה אפילו חיזק אותם. אז אם מחרימים גם את הגולן ואת ירושלים ואת מוצרי ים המלח, מבחינתנו זו הזדמנות לשיתופי פעולה. אנחנו עובדים עם הליגה נגד השמצה, מציבים ביתנים בכנסים גדולים בארה"ב. אלה מקומות שבעבר היה לנו קשה להיכנס אליהם".
דור הבונים
שני היעדים האסטרטגיים העומדים בפני המועצה הם הגדלת אוכלוסיית המתיישבים למיליון איש – בעיני דורני זו מטרה מעשית לחלוטין למימוש בתוך 10־12 שנים – וכמובן החלת ריבונות ישראלית בשטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן. רעיון הריבונות תפס תאוצה לאחר החלטת מרכז הליכוד בינואר, המחייבת את תמיכת המפלגה בכך. ביום העצמאות הגדילה המועצה לעשות, ובצד דגלי ישראל תלתה דגלים שהמילה "ריבונות" מופיעה בהם בין פסי התכלת. "אני רוצה לדחוף את חברי הכנסת לריבונות. אני רוצה שזה יעלה לסדר היום, ייכנס לשיח", אומר דורני. ודילמוני מוסיף: "נדיה מטר ויהודית קצובר עשו עבודה נהדרת בנושא הזה במשך השנים, ואנחנו ממשיכים את ההכנה הרעיונית של השטח, וגם מנסים לקדם הצעות חוק".
מה להשקפתכם יהיה מעמדם של הפלסטינים לאחר החלת ריבונות?
דורני: "זו שאלה. אני לא יודע. ריבונות היא יעד אסטרטגי שלנו, ויש כל מיני הצעות לאיך שזה ייראה – ממעלה־אדומים תחילה, תוכנית גדעון סער, תוכנית בנט. אין לי תוכנית מדוקדקת. מכיוון שאני יודע שזה תהליך, אני אומר – בואו נתחיל אותו".
אדלר: "יש היום 430 אלף מתיישבים ביו"ש. שליש מהם חילונים, שליש חרדים, שליש דתיים־לאומיים. חציון הגיל הוא 19 שנים, צעיר יותר מאשר בשאר המדינה. הממוצע הסוציו־אקונומי גבוה יחסית. רמת ההשכלה גבוהה. זו אוכלוסייה עם פוטנציאל ענק. למרות הקשיים הביטחוניים, קצב הגידול אצלנו הוא ארבעה אחוזים בשנה, כשהממוצע הארצי הוא שני אחוזים. בכל שנה נוספים כאן 15 אלף איש. 60 אחוז מזה ילודה, 40 אחוז הגירה פנימית".
דורני: "פריפריה, הקפאה, ביטחון – ועדיין, אלו אחוזי הצמיחה".
אדלר: "ומבחינת השטח, עם כל הישראלים וכל הפלסטינים שבו, רק 10 אחוזים בנויים. יש המון שטחים פנויים. הכנו תוכנית שקראנו לה 'גוש דן מזרח'. תרחיבי את גוש דן עד אריאל, ופתרת את בעיית מחירי הדיור".
דילמוני: "לקחנו אדריכל, עשינו מיפוי של כל הקרקעות ובדקנו איפה אפשר לבנות. ראינו שאפשר להוסיף עוד 70 אלף בתי אב. ואז בדקנו מה זה יעשה למחירי הדירות באזור המרכז. היום המחיר הממוצע הוא 1.7 מיליוני שקלים. אם אתה פותח את כל זה, אתה יורד לרמות של 1.3־1.2 מיליונים. זה פתרון מצוין".
מלבד המבט אל העתיד, במועצה שוקדים גם על מיזם נוסטלגי יותר באופיו. במשותף עם השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל ומרכז בגין, הם מתכוונים לתעד את ראשוני ההתיישבות, האנשים שהניעו את החזרה הלאומית אל הרי יהודה והשומרון לאחר 1967. דילמוני: "אסור לשכוח את הראשונים כשרצים קדימה. צריך לקיים תיעוד, לאסוף ארכיונים. הדור שלא יגדל על הסיפורים האלו, לא יהיה לו אותו דרייב".
אתה לא יוצר פה אליטיזם של ותיקים?
דורני: "אני מספר את סיפור ההתיישבות. סטודנט שרוצה לעשות עבודה על השנים הראשונות, אין לו היום מקום מסודר, מקוטלג. זה לא נעשה מתוך התנשאות של ותיקים על חדשים, אלא כי קרה כאן משהו מדהים. אותם אנשים שסגרו גמרא ובאו הנה, לא דמיינו את הישגי ההתיישבות. זה שינה את פני המדינה. במשמרת שלנו אנחנו רוצים לספר את הסיפור של קודמינו. למה את עושה פרצוף?"
כי זו חשיבה מיושנת בעיניי. אם אתה באמת רוצה נורמליזציה של ההתיישבות, תדבר על דיור במחיר סביר במרחק 20־30 קילומטר מתל־אביב. על "גוש דן מזרח". לא צריך להאדיר שוב את הקומץ שהקים, ולתת לכל השאר להרגיש שהם לא נמנים עם דור המייסדים המכובד. בדיוק כמו בנושא ועדות הקליטה.
"זו נקודה מעניינת. נחשוב על זה".
* * *
מהמועצה האזורית שומרון נמסר: ״על אף חילוקי הדעות הציבוריים הידועים, עוד מימי כפר מימון, אנו מקפידים לא להוציא את הוויכוחים החוצה אלא להשאיר אותם בבית פנימה. כך נהגנו גם בתקופת מאהל המחאה שהוביל לאישור הכבישים העוקפים, אל מול ניסיונותיהם של חננאל דורני ועסקנים נוספים לחבל במחאת המשפחות השכולות וראשי הרשויות. מדובר בהתנהלות אובססיבית שחוזרת על עצמה. ניסיונות להגיע לאווירה טובה, לאחדות וליחסים תקינים נדחו. אם דורני היה משקיע בפעילות אסטרטגית לקידום ההתיישבות את המאמצים שהוא משקיע בתככים ופלגנות, ייתכן שלמועצת יש"ע היה מעמד ציבורי גבוה ולא כפי שהוא היום.
"נמשיך לפעול בגאווה גדולה עבור תושבי השומרון, כשצריך גם ניאבק. אנו קוראים לכל גורמי ההתיישבות להרבות באחדות ואהבה ולא בפלגנות, ובסכסוכים אישיים חלילה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
