הביקור הראשון של דבורי רוסק (לב־טוב) במלון ריבולי היה בלתי מתוכנן לחלוטין. זה קרה ב־2012, בתום ערב עמוס שעבר עליה ועל חבריה, קבוצה של יתומי הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. באותו היום הם יצאו להפגין למען תקצוב אתר גבעת התחמושת, שעמד בסכנת סגירה – ועוד נרחיב בהמשך את היריעה בעניין. ואז, אחרי שהקרב הפרטי שלהם הוכתר בהצלחה ואפשר היה ללכת הביתה, פנה אליה איתי נחמיאס, עמית ליתמות, ואמר לה: בעצם ריבולי נמצא לא רחוק.
"סיפרתי לו שאף פעם לא הייתי שם", משחזרת רוסק. "הוא אמר – בואי, אנחנו הולכים. והלכנו למקום שבו אבא שלי נפל. היה חושך, הלכנו ברגל, אני זוכרת שאפילו דיברנו באנגלית כדי שלא ידעו שאנחנו ישראלים. הגענו לריבולי ועמדתי שם בדיוק־בדיוק על המדרגה שאת הסיפור שלה שמעתי כל החיים".
המדרגה ההיא מילאה תפקיד גורלי בחייה של רוסק עוד בטרם נולדה. אביה, חיים רוסק, עלה ארצה כילד בן 12 אחרי שהצליח להימלט מהנאצים. באייר תשכ"ז, כשפרצה מלחמת ששת הימים, הוא גויס למילואים ויצא לקרב על ירושלים. רעייתו אהובה הייתה אז בחודש השישי להריונה. ביום השני למלחמה ניהלו רוסק וחבריו קרבות קשים לאורך דרך שכם, ובשלב מסוים תפסו מחסה בתוך מלון ריבולי, שניצב עד היום ברחוב צלאח א־דין. ב"אתר הגבורה", המוקדש למקבלי הצל"שים והעיטורים של צה"ל, מסופר שבמהלך הלחימה הגיעו למקום שלושה אוטובוסים מלאים חיילים, ואש כבדה ניתכה עליהם מעמדות הירדנים. האוטובוסים נעצרו, והחיילים זינקו החוצה ורצו גם הם למלון. "כאשר התעורר חשש שאחד החיילים נפצע ונשאר מוטל באוטובוס, התנדב טוראי חיים רוסק ז"ל ופרץ לעבר הרכב הפגוע כדי לחלצו", מתואר באתר. לאחר סריקה זריזה קפץ רוסק מהאוטובוס בחזרה לעבר המלון, אך כשהגיע למדרגה שבפתח המבנה פגע בו צרור יריות קטלני. לאחר מותו הוענק לו עיטור העוז.
אלון ולד: "חקרתי את המעמד ההוא של הצנחנים מול הכותל, כי רציתי לחוות אותו בשביל אבא שלי. ופתאום אני קולט שהיו שם ניצולי שואה, ובני כל העדות, וחרדים וקיבוצניקים – כל השבטים שהיום הם מפורדים חלמו אז ביחד. יש תמונה מדהימה של צנחן ששוכב על הרצפה ומלטף את הכותל ביד שחורה. היה שם מכנה משותף שאני רוצה להחזיר את האנשים אליו"
"עמדתי שם בערב ההוא ב־2012 והתרגשתי מאוד", מספרת הבת. "כמי שנוטה להתייפחויות, גם התייפחתי קצת. ואז אמרתי לאיתי – טוב, מה עכשיו? שנשב בלובי? נזמין שוקו?", היא צוחקת.
יש משהו ציוני־ציני־מריר־מתוק בקבוצה של ארבעת יתומי הקרב על ירושלים, שהתקבצו כדי לספר לנו את סיפורם. השיחה איתם נעה בין הנצחה לאובדן, בין צחוק מתגלגל לדמעה, בין גאוות שחרור העיר לעומק הבור של היתמות. ארבעתם היו תינוקות רכים כשאבותיהם נפלו בקרב, וכיום הם בני 55 או מעט יותר. כשהם יורדים יחד לתעלות גבעת התחמושת כדי להצטלם, הארבעה מדקלמים בפאתוס שורות נבחרות מפרקי קריאה של טקסי יום הזיכרון, כמו "מגש הכסף" של אלתרמן. אחרי הכול, משחר ילדותם הם יושבים בטקסים הללו בשורות הראשונות, אלו השמורות למשפחת השכול. מתאבלים כל חייהם על אב שהם מכירים ממנו בעיקר את ההיעדר. בונים לעצמם בדמיון דמות שמבוססת כולה על זיכרונות של אחרים.
רוסק, תושבת אביחיל, היא מעצבת, אדריכלית פנים וזמרת, נשואה ואם לשלושה. איתי נחמיאס מתגורר בכרכור, נשוי ואב לשתיים. כבר 17 שנה הוא ליצן רפואי, בין השאר בבית החולים כרמל בחיפה ובמרכז לבריאות הנפש "שער מנשה". הוא בנו של שלום (מיקו) נחמיאס ז"ל, שנהרג בדרך שכם "ליד מה שהיה מעבר מנדלבאום". שרון רגב היא עובדת סוציאלית, מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובנה. אביה, אליעזר (לייזרקה) רגב ז"ל, נפל בקרב גבורה ב"סמטת המוות" – רחוב הכלדיים המסתעף מדרך שכם, שם נורתה אש עיקשת שגבתה מהצנחנים ארבעה הרוגים ועשרות פצועים. אלון ולד, נשוי ואב לשלוש בנות, לא יצא ממקום העבודה לצורך הריאיון: זה עשור הוא משמש ראש תחום אירועים וקשרי חוץ ב"מרכז למורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה" שבגבעת התחמושת. אביו רמי נהרג ממש כאן, ליד התעלה המרכזית.
כמי שאמון על האתר חרוץ התעלות שאנו יושבים בו, ולד מסביר מה אנחנו רואים. "דגל ישראל שמתנופף מהתורן מעלינו, הוא אחד הגדולים מסוגו: זה דגל ששוקל 40 ק"ג. שם בהמשך נמצא קיר השמות שבו מונצחים האבות שלנו וכל הנופלים בירושלים במלחמת ששת הימים. וזה הזחל"ם שנכנס לשער האריות וסגר מעגל, כשהאבות שלנו כבר לא היו בין החיים".
את הסיפורים על אבא אתם מכירים מהבית, או מהחברים מהצנחנים?
רגב: "אמא שלי השתדלה שנבין שאבא היה לוחם רק בחלק קטן מחייו. מחוץ לבית תמיד אמרו עליו שהוא גיבור, והיא רצתה שנדע שהוא היה בנאדם. הוא אהב לאכול סלט, אהב חקלאות, היה חלוץ גידול הכלניות למכירה. אני חושבת שעם השנים אני מתחברת יותר לפן האזרחי שלו".
רוסק: "אצלי אבא תמיד היה גיבור. יש תמונה בעיתון שבה רואים אותי מקבלת בשמו את עיטור העוז מהרמטכ"ל דדו. כל הזמן גדלתי עם הידיעה הזאת, והיא ניחמה אותי מאוד. אמרתי שאם אבא איננו, לפחות שיהיה גיבור".
נחמיאס: "אמא שלי מדי פעם הייתה זורקת הערה – אבא שלך היה ככה, עשה ככה. סיפורים של ממש שמעתי רק מאוחר יותר. בסביבות גיל 40 החלטתי לעשות סרט לזכרו, ואז גיליתי לראשונה שהוא נהרג מירי טנק שלנו. הייתה פלוגת שריון סודית שהגיעה מכיוון גבעת התחמושת וחברה אל הכוח ברגע האחרון. אחד הטנקים התבקש להוריד עמדה שנורתה ממנה אש, מעבר לחומה של ימק"א. הוא כיוון למטרה, אבל בדרך הייתה גם חומה ושער ברזל שתחתיו שכבו צנחנים. אבא שלי ועוד חייל אחד נהרגו מהפגיעה של הפגז בשער. זה נודע לי רק כששוחחתי עם מפקד המחלקה של אבא, לצורך הסרט.
רוסק: "יש זיכרונות יד שנייה, והשלמנו בעזרת הדמיון את מה שהיה חסר. החיבור של הילדים שלנו הוא כבר שונה, אבל הם עושים מאמצים גדולים להגיע לכל אירוע הנצחה ולכל פעילות. בשנים האחרונות הבת שלי אפילו שרה יחד איתי בטקס יום ירושלים באנדרטה"
"כמה שנים אחר כך דיברתי בטקס האזכרה של הגדוד, באנדרטה ליד מעבר מנדלבאום, פחות או יותר במקום שאבא נהרג בו. אחרי הטקס ניגש אליי אחד הנוכחים ואמר 'אני דובי'. מיד הבנתי מי הוא. ידעתי בעל פה את הקטע בספר 'הר הבית בידינו', שבו כתוב – 'דובי נפצע, נחמיאס ואלון נהרגו'. בהמשך גיליתי שמסופר שם גם על הטנק, אבל מכיוון שיש פסקה נוספת שמופיעה לפני כן, כשקראתי את זה כילד לא הבנתי איך בדיוק הם נהרגו. אשתי רקפת אמרה לי: 'תפוס אותו עכשיו ביד, שיראה לך מה ואיפה'. כך עשיתי, ודובי הראה לי בדיוק איפה הכול קרה".
בשנים האחרונות העלה נחמיאס הצגת יחיד, "איך עושה אבא", מסע קומי־עצוב בין זיכרונות ילדותו, חיפושיו אחר אב אלטרנטיבי ומקומו הפרטי במשפחת השכול הלאומית. "אני חושב שאצלי, כמו אצל כל האחרים, החיפוש אחרי אבא אף פעם לא נגמר. כשבאתי לפה למפגשים של הצנחנים, תמיד היה צץ משהו. פעם אחת מישהו סיפר לי איך אבא שלי, ערב לפני שנהרג, ישב וסיפר בדיחות, הצחיק את כולם. זה היה משמעותי כל כך. מצאתי פתאום חיבור למי שאני".
ארטיקים מוצנחים מהשמיים
כשאני שואלת מאיפה בעצם הם מכירים, הם עונים את התשובה הצפויה – "דרך ההורים" – ומלווים אותה שוב בצחוק מתגלגל. מגיל צעיר הם היו מתקבצים כמה פעמים בשנה לפעילויות חווייתיות משותפות שיזמה "קרן הצנחנים – החברים של אבא". את העמותה הזו הקימו לוחמים במילואים, שלקחו על עצמם לדאוג למשפחות חבריהם לנשק שנפלו על משמרתם. קבוצת הוואטסאפ שהארבעה חברים בה היום נקראת "ילדי הקרן, דור המייסדים".
"היום השכול ממוסד מאוד, אם אפשר להגדיר זאת כך, אבל אז, באופוריה של סוף ששת הימים, לא חשבו על זה", אומר ולד. "כולם היו בראש של – בואו נבקר בכותל, ניסע לטיולים ביהודה ושומרון, נחגוג את הניצחון שהפך אותנו למעצמה במזרח התיכון. הצנחנים, עם יחסי הציבור של מוטה גור – מפקד חטיבת המילואים 55 בזמן המלחמה – היו מצד אחד בשפיץ של החגיגות, ומצד שני משהו הרגיש להם לא שלם. כל סיפור המערכה על ירושלים היה סיפור של מילואימניקים, וזו משפחה תרתי משמע. הם הכירו זה את זה במשך שנים.
"חוויות הילדות שמחברות אותנו הן תוצאה של מפגש אחד, ששמעתי עליו כל כך הרבה פעמים. באופן ספונטני לגמרי, החברים של האבות שלנו דיברו ביניהם והגיעו למסקנה שהם לא יחכו למדינה שחוגגת, ולא למשרד הביטחון, שלא ידע אז להתעסק עם משפחות החללים. משפחה זה משפחה, הם אמרו. הם הזמינו כמה מהוותיקים ומקציני החטיבה, נפגשו בבית של ד"ר ג'קי קינג, רופא החטיבה, והחליטו לדאוג לאלמנות ולילדי הנופלים. לימים ההתארגנות הפרטית שלהם הפכה ל'קרן הצנחנים'".
בין משתתפי הפגישה ההיא היה אריק אכמון, קצין המודיעין של חטיבה 55, מהלוחמים הראשונים שהגיעו להר הבית בכ"ח באייר תשכ"ז. בזיכרונותיו הוא מספר כיצד ימים ספורים לאחר המלחמה החלו להתקיים שיחות בדבר הדאגה למשפחות. אחד הפעילים הבולטים בנושא היה משה פלס (סטמפל), סגנו של מוטה גור, שהניף את דגל ישראל מעל הכותל. בהובלתו של פלס – שעתיד להיהרג כעבור שנה, במרדף אחר מחבלים בבקעת הירדן – נסעו צנחני המילואים לבקר את האלמנות, והבטיחו לעמוד לצידן ולסייע ככל שיידרש.
ב־1970 כבר החלו החברים למסד מעט יותר את הפעילות, וארגנו טיולים משפחתיים וקייטנות לילדי הנופלים. הטיול הראשון התקיים בחנוכה 1971. "כל הקבוצה התכנסה ברווחה באוטובוס אחד שנתרם על ידי חברת 'אגד'", כתב אכמון. "תכננו סיור מודרך שיכלול נסיעה בנופי הגולן וביקור באתר החרמון התחתון (לא הורשינו לעלות לאתר החרמון העליון). את הביקור אירחה מפקדת החרמון ובמהלכו השתעשעו הילדים בשלג, טיפסו על טנקים שעמדו ברחבת המפקדה, וכמובן התכבדנו בארוחת צהריים צבאית כהלכתה. בסיום היום התקיים טקס הדלקת החנוכייה הצבאית, שהורכבה מקופסאות פח שהוצמדו לראשם של עמודי ברזל גבוהים".
"זה התחיל כמשהו ספונטני, והם יצקו לזה תוכן ובנו מערך של ממש", משחזר ולד. "לכל אחד מאיתנו הוצמד 'אח בכור', וכשהתעורר צורך בעזרה בבית, עם האינסטלציה למשל, מישהו היה מגיע. גם אם היה צורך בפרוטקציות לקראת הגיוס, הם היו שם בשבילנו. והכול נעשה במו ידיהם. אפילו הרמטכ"ל מוישה וחצי (משה לוי – הכ"ח) שטף כלים במטבח של הקייטנה".
רגב: "היו טיולים בחנוכה ובפסח, וקייטנה של שבוע בחופש הגדול. זה היה הכי כיף בעולם".
רוסק: "בטיולים היו קורעים אותנו. הם אמרו לנו 'אתם תאהבו את הארץ דרך הרגליים'. החברים של האבות שלנו הובילו, ואנחנו היינו צועדים אחריהם. גם פינקו אותנו, הצניחו לנו ארטיקים ממטוס, מה לא עשו בשבילנו".
איתי נחמיאס: "בטקס האזכרה של הגדוד, ניגש אליי אחד הנוכחים ואמר 'אני דובי'. מיד הבנתי מי הוא. ידעתי בעל פה את הקטע בספר 'הר הבית בידינו', שבו כתוב – 'דובי נפצע, נחמיאס ואלון נהרגו'. אשתי אמרה לי: 'תפוס אותו עכשיו ביד, שיראה לך מה ואיפה'. ודובי הראה לי בדיוק איפה הכול קרה"
איך הם מימנו את הפעילות?
נחמיאס: "כולם תרמו את פדיון ימי המילואים שלהם לקרן הצנחנים".
ולד: "הם גם השיגו תרומות. זה היה מעורר השראה וכל הלוחמים רצו להיות משויכים לזה, כי זו הייתה תרפיה מטורפת בלי פסיכולוגים".
נחמיאס: "אחר כך כל צה"ל למד מהם".
ולד: "אבל אף אחד לא הגיע לרמה כזו. אגב, כשהיינו באירועים שארגנו בשבילנו, פחות דיברנו על השכול. אני לא ידעתי איפה ומתי בדיוק אבא שלכם נהרג", הוא פונה אל המשתתפים האחרים בשיחה, "זה לא היה בחזית התודעה".
רוסק: "זה היה מכנה משותף שלא מדברים עליו, כי אין צורך".
מישהו מכם שירת בצנחנים?
"בטח", משיבים ולד ונחמיאס יחד, ואז ולד מסייג: "האמת היא שזה לא מובן מאליו. החברים מהקרן לחצו עלינו לא להיות קרביים, לא להכריח את האמהות לחתום לנו על אישור – אף שהם עצמם עשו איתנו דברים מטורפים. למשל, כילדים לקחו אותנו לעשות קורס עם הימ"מ. או שהכניסו אותנו ללבנון, חודשיים אחרי שהמלחמה שם התחילה. היינו בצידון, בצור, ביקרנו בבופור עם חיילי סיירת צנחנים".
מה, כיום כיף?
"כן. ספארי בתוך לבנון. אני זוכר שאחד המדריכים אמר לנו: 'חבר'ה, יש לכם עשר דקות לקניות'. הלכנו לדוכנים וחזרנו עם כובעים. הלבנונים לא ידעו איך לאכול אותנו". נחמיאס מוסיף זיכרונות מהעיירה הלבנונית ג'זין – "ממש התחברנו שם למקומיים". גם רוסק זוכרת את הטיול, "אבל אני חושבת שבכלל לא קלטתי אז איפה אנחנו נמצאים".
נחמיאס משתף עוד רגע של ילדות. כשיצא לראשונה לקייטנה, הוא מספר, אמא שלו לא באה איתו, "וזה הגיע אחרי חצי שנה בודדה מאוד שהייתה לי, כי עברנו מהקיבוץ שלנו, פלמחים, לקיבוץ אחר. בלילה הראשון שלי בקייטנה עלה לי החום. אני מניח שזה קורה לילדים במצוקה. ואז אורי ארבל, שהיה מרכז הקייטנה, לקח אותי לישון בחדר שלו ושל אשתו. אני זוכר שהרגשתי כאילו ללילה אחד היה לי אבא". זמן לא רב לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור, ומשפחתו של אורי ארבל הצטרפה למשפחת השכול.
קבלת פנים ליתומים חדשים
מטבעם העצוב של הדברים, המלחמה ב־1973 הרחיבה מאוד את מעגל השותפים לחוויית היתמות. בטיולי קרן הצנחנים בשנים הבאות כבר לא היה די באוטובוס אחד. "ביום כיפור נגמרה החלטורה", אומר ולד. "הייתה כמות כזו של נפגעים, שכבר לא הייתה ברירה אלא להפוך את הטיפול למקצועי יותר. הכול נעשה ממוסד יותר – אגף השיקום במשרד הביטחון, קצינות הנפגעים. ואנחנו זוכרים את עצמנו יושבים על מיטות שדה באוהל צבאי, ומקבלים את פניהם של יתומי יום כיפור שבאים לראשונה לקייטנה".
רוסק: "כל אחד מאיתנו הגיע לקייטנות האלה עם המטען שלו. מעבר לכיף שלנו, המטרה של המארגנים הייתה לאפשר לאמהות שלנו להתאוורר קצת. אז לא ראינו אותן כך, אבל הן היו נשים צעירות שעולמן חרב עליהן".
רגב: "היינו צעירים מכדי להבין, אבל כולנו נולדנו לאמהות בוכיות. תפסתי את זה רק כשילדתי את הבן שלי. בחודשים הראשונים של החיים שלנו, האמהות שלנו בכו. הן היו צריכות גם לגדל אותנו – ולמען האמת הן עשו עבודה מצוינת – וגם להתאבל, וגם לבנות עולם חדש להן ולנו. זו הייתה משימה קשה מאוד. בסופו של דבר, הן היו הגיבורות האמיתיות".
התחושה הזו, שהמדינה כולה שמחה והאמהות שלכם בוכות, התעצמה סביב חגיגות יום ירושלים מדי שנה?
נחמיאס: "הייתי כבר ילד די גדול, כשפתאום הבנתי שיום ירושלים הוא יום האזכרה של כולנו. יש גם אזכרה בהר הרצל, ואז אזכרה בגדודים".
ולד מקדים ואומר שתמיד היו בו רגשות מעורבים סביב היתמות: "לימדתי את עצמי לבכות על הקבר, כי כולם בוכים מסביב, אז אתה נכנס לזה. בבית הספר היו מצביעים עליי – אבא שלו נהרג. כילד היחיד בכיתה שלא היה לו אבא, הרגשתי קנאה יוקדת כלפי הילדים האחרים. קצת לפני יום ירושלים, בל"ג בעומר, האבות של כולם הגיעו למדורות, ורק לי אין.
"יום ירושלים היה יום של נחמה מסוימת, בגלל גאוות היחידה. היו מקיימים טקסים עם ספוטים על חומות העיר העתיקה, בבריכת הסולטן או במורדות הר הזיתים, וזה שלנו, הצנחנים! אחר כך היינו מגיעים לפה, לגבעת התחמושת, ומשחקים מחבואים בתעלות. זה היה מגרש המשחקים שלנו. אמא לא רצתה לראות את ירושלים ביום הזיכרון לחללי צה"ל, היה לה קשה מדי, אבל ביום ירושלים כל המשפחה המורחבת הייתה מגיעה לכאן".
אפשר לספר לילדים שלכם, להכיר להם אדם שאתם עצמכם מכירים רק מזיכרונות של אחרים?
רוסק: "כן, יש זיכרונות יד שנייה, והשלמנו בעזרת הדמיון את מה שהיה חסר. החיבור של הילדים הוא כבר שונה, אבל הם עושים מאמצים גדולים להגיע לכל אירוע הנצחה ולכל פעילות שאנחנו עושים. בשנים האחרונות הבת שלי אפילו שרה יחד איתי בטקס יום ירושלים באנדרטה".
נדמה ששמחת יום ירושלים קצת מתמסמסת בשנים האחרונות. מה אתם חושבים על כך?
נחמיאס: "כל הזמן מנסים לומר שזה יום לאומי, אבל מצד שני לא כולם חוגגים".
ולד: "היום אנשים פוחדים להגיע לירושלים. יש הורים שפשוט שמים וטו, לא מוכנים שהילדים יגיעו לטיול כאן. אם זה לא מגזר מחויב או אמוני, לא באים. וזה עצוב וחבל. האירוע המרכזי הוא מצעד הדגלים, שהפך להיות מגזרי לכאורה או לא לכאורה. אנשים כבר מתביישים להניף דגל. גם להר הרצל מגיעים פחות ופחות אנשים. החברים של אבא מהחטיבה כבר מבוגרים, רובם בני 85, הצעירים ביותר בני 77.
"במסגרת התפקיד שלי בגבעת התחמושת אנחנו מתמודדים עם העובדה שאנשים פחות מציינים את יום ירושלים. 'חוק המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה, בגבעת התחמושת' העניק לנו את המנדט להיות מנחילי המורשת של המלחמה כולה, לא רק של הקרבות בירושלים, ואנחנו מחפשים דרך להגיע למכנה משותף רחב ולחבר את האנשים".
שרון רגב: "היינו צעירים מכדי להבין, אבל כולנו נולדנו לאמהות בוכיות. תפסתי את זה רק כשילדתי את הבן שלי. בחודשים הראשונים של החיים שלנו, האמהות שלנו בכו. הן היו צריכות גם לגדל אותנו, וגם להתאבל, וגם לבנות עולם חדש להן ולנו. בסופו של דבר, הן היו הגיבורות האמיתיות"
אחד המיזמים החדשים של אתר גבעת התחמושת מזמין בתי ספר מרחבי הארץ "לאמץ לוחם" שהשתתף בקרבות בירושלים. "תיכונים מייעדים כיתה לפרויקט, והתלמידים מקבלים מאיתנו תקצוב לאוטובוס, מצלמה, מה שצריך – ומתבקשים להפעיל את היצירתיות. התחלנו ניסוי בחמישה בתי ספר, ואנחנו רואים שקורה קסם. בתי הספר פשוט חיפשו ומצאו דודים או סבים של תלמידים שלחמו בירושלים. אז יש כיתות שחוגגות יום הולדת ללוחם או מטפלות לו בגינה, יש בית ספר בעוטף עזה שעושה סרט על לוחם, ולפעמים האיש עצמו הוא המוביל. ילדים רואים מולם דמות של סבא, ומרגישים נוח לשאול אותו מה שבא להם. המטרה היא שבסופו של דבר בתי הספר יגיעו לכאן, לגבעת התחמושת, עם הלוחם ה'מאומץ'. השבוע היה לנו ביטול של קבוצה כזו, בגלל המצב הביטחוני וחוסר הסכמה של ההורים. אני מודה שזה הרג אותי".
לקפוץ להגיד שלום לאבא
מקום העבודה היומיומי של ולד הוא כאמור המקום שאביו נפל בו. זה לא קושי, הוא אומר, אלא שליחות. "יום אחד זקני הצנחנים הודיעו לנו שהגיע תורנו. בהתחלה היינו באים פעם בשנה לאספה כללית של אתר גבעת התחמושת, ואחר כך הפכנו לחברים בוועד המנהל". הראשון מקרב דור הבנים שהצטרף כנציג למרכז למורשת מלחמת ששת הימים היה אחיה של רגב, שמבוגר ממנה בשנתיים. ולד ונחמיאס הגיעו כמה שנים אחריו. "בשלב מסוים פניתי לקצ'ה ז"ל (אל"מ שמעון כהנר, יוצא יחידה 101, שהיה מנכ"ל אתר גבעת התחמושת – הכ"ח) והצעתי שאעבוד כאן כמנהל שיווק. הוא אמר 'תן לי לחשוב', ואז מיד – 'כן'", מרעים ולד בקולו.
"זרקנו רעיונות, והאנשים היו בגישה שלילית – 'מה פתאום ערב זמר?', 'מה פתאום הצגות בתעלות?'. אבל היינו חייבים להכניס לפה דברים חדשים, ממש לחצוב את זה, כי האנשים שגידלו אותנו התייחסו לגבעת התחמושת כאל בית עלמין, מקום של מוות. התחלנו בערב שירי ירושלים, ואז בט"ו באב עשינו כאן ערב שירי אהבה, והמשכנו לפעילות ODT בתעלות. לא חייבים לספר מיד לילדים על מוקשים ורימונים. הפעילויות הללו ושינוי הגישה הקפיצו את מספר המבקרים כאן מ־70 אלף ל־150 עד 200 אלף בשנה.
"יש כאן תחושה שלא הייתה לי מעולם, בשום עבודה שעשיתי: תחושה שאני נוגע באנשים ומשמר משהו קדוש. לא רק את הקרב שארך כמה שעות, אלא ערכים. מנהיגות, רעות. צריך לדעת שהיו פה גם כאלה שפחדו, והחברים תמכו בהם, עזרו להם. לא כולם היו 'איתן לא היסס לרגע'", הוא מצטט מהשיר הידוע.
וגם ערכי ציונות?
"כן. לא פעם התעורר פה הדיון אם ציונות היא מילה פוליטית, אפילו מילה גסה, והתשובה שלנו היא שממש לא. כלומר, היא כן פוליטית, אבל מותר לנו. האבות שלנו החמיצו את הרגע שבו הצנחנים עמדו מול הכותל, כי הם נפלו עוד קודם. חקרתי את המעמד ההוא, כי רציתי לחוות אותו בשביל אבא שלי. ופתאום אני קולט שהיו שם ניצולי שואה, ובני כל העדות, וחרדים – כל השבטים שהיום הם מפורדים, חלמו אז ביחד. אנשים תמימים, מאובקים, שאיבדו את טובי חבריהם שעות אחדות לפני כן, עומדים מול הכותל. רבים מהם היו קיבוצניקים שלא ידעו כלל מה המשמעות שלו. יש תמונה מדהימה של צנחן ששוכב על הרצפה ומלטף את הכותל ביד שחורה. היה שם מכנה משותף שאני רוצה להחזיר את האנשים אליו. המסר הוא שאפשר וצריך את הביחד. כולם יחד. השילוט במוזיאון פה כתוב גם בערבית, ומגיעים גם ירדנים לשמוע".
אני שואלת את האחרים אם הם פוקדים בקביעות את גבעת התחמושת. רוסק משיבה שהיא מגיעה לטקסים, ונחמיאס מספר שהוא מגיע מדי פעם כאיש מקצוע: בחנוכה הוא הופיע כאן בתפקיד מתתיהו, ובימי מבצע שומר החומות שעשע ילדים שפונו מאזורי העימות ולימד אותם עיצוב בלונים.
רגב: "אני פחות מחוברת לגבעת התחמושת. יותר ל'סמטת המוות', לאנדרטה של גדוד 28. וגם זה אישי מאוד. לאירועים של הגדוד אני הולכת רק כשגם אחי בא. רוב המשתתפים באזכרות לא הכירו את אבא שלי, ולכן החלטנו שפעם בעשור אנחנו מפיקים אירוע משפחתי. בשנת החמישים למלחמה עשינו את זה יחד עם משפחה של נופל נוסף מהסמטה, מורדי פרידמן. קיימנו שיח עם החברים, ערכנו סיור בסמטה עם מישהו שהיה בקרב, וסיימנו באזכרה בהר הרצל לשני הנופלים. זה היה עבורנו אירוע מכונן, שחיזק מאוד את המשפחה".
את מגיעה הרבה לסמטה?
"אני גרה בירושלים, אז כשהולכים לאכול בסביבה, יורדים ואומרים שלום לאבא. כשמטיילים באזור, ניגשים גם לשם".
"הצלנו שוב את גבעת התחמושת!"
לפני כעשור נקלע אתר גבעת התחמושת לגירעון תקציבי, ועמד בסכנת סגירה ממשית. ילדי הצנחנים החליטו לקחת את הנושא לידיים, ולקיים אקט מחאה. ולד: "בסוף טקס הכומתה של הצנחנים הורדנו את הדגל הענק, גלגלנו אותו וצעדנו לכיוון בלפור, להחזיר אותו לראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. איתנו הלכו גם ותיקי חטיבה 55 ונציגים מארגון אלמנות ויתומי צה"ל. בזמן שצעדנו התקשר אליי מנחם לנדאו, שהיה יו"ר העמותה שהפעילה את האתר. הוא אמר לי בקול רם: 'אלון, אנחנו במשא ומתן כאן, אני מבקש ממך לשקול לעצור את הצעדה'. ובלחישה הוא הוסיף – 'שלא תעז לעצור!'. הגענו עד לפינה של העיר העתיקה, ואז יקי חץ, מגיבורי גבעת התחמושת, רץ אליי ואמר: 'הצלחנו, הצלנו שוב את גבעת התחמושת!'"
אנשי העמותה נפגשו אז עם נציגי משרד הביטחון ומשרד האוצר ועם מזכיר הממשלה צבי האוזר, והגיעו לסיכום על העברת מיליוני שקלים לאתר בכמה פעימות. "היה שם קיוסק, אז קניתי שני בקבוקי יין וחילקנו לכל הצועדים", ממשיך ולד. "חזרנו לגבעת התחמושת והנפנו את הדגל מחדש. מאז הזרימו לאתר 20 מיליון שקל, סכום שהמשמעות שלו היא מציאות חדשה, לא עוד לחזר על הפתחים. הייתה תחושה מדהימה באותו לילה", הוא אומר וכולם מהנהנים בהסכמה. נחמיאס ורוסק, נישאים אולי על גלי האדרנלין, ניצלו כאמור את המשך הערב לביקור מרגש במדרגת הכניסה לריבולי.
ומה לגבי העתיד של המקום הזה? אתם כבר שואלים את עצמכם מי יוביל אותו אחריכם?
הם מחליפים מבטים. "זו שאלה לא פשוטה", אומר ולד. "אני אוהב לעבוד כאן, כי כמה שלא אזדקן, תמיד יבוא איזה ותיק שיאמר לי 'צוציק, בוא הנה'. אבל אנחנו יודעים שלא נהיה כאן לנצח. מה יהיה אחרינו? זו שאלה טובה".
רוסק: "כמה אנחנו יודעים על סבא של סבא שלנו? אני לוקחת בחשבון שמתישהו זה מתערפל. אבל כאן ועכשיו, כל מה שאנחנו עושים הוא ניסיון להשאיר אחרינו טוב".
בשנה שעברה, מספרת רוסק, היא הגיעה שוב למלון ריבולי. "לקראת יום הזיכרון צילמו אצלי במושב סרט על שעותיו האחרונות של אבא. הבאנו ארבעה חברים שלו, נפגשנו באנדרטה, ופשוט הלכנו בסמטת המוות, מבינים פתאום כמה צר המקום. החברים שלחמו לצד אבא הסבירו מה היה בכל פינה, וזה היה כל כך מרגש. הגענו למלון ריבולי, ואז גם אמא שלי עמדה על המדרגה בפעם הראשונה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
