עת ערב מוקדמת צובעת את בריכות מפעלי המלח באפור. מרחוק מתנצנץ הבסיס של השייטת, מקרוב משתתק בית העלמין של עתלית. ד"ר יוסף כיאט כבר נראה על גדות הבריכה, פורק ציוד. כמו בכל שבוע הוא נועל ערדליים, נכנס לבריכה הבוצית ומותח את הרשתות. שני מטבעים ושני ילדי טבע יושבים על כיסאות ים מתקפלים ומחכים לאות.
השחפיות מצידן כבר פתחו את האירוע – שחפיות גמדיות בשירת "פיט־פיט" חיננית מדלגות על פני המים כדי לצוד; שחפיות ים במופע צרחות פחות חינני מעופפות להנאתן סביב לבריכות. דאגה כנה לשני המינים הולידה את המיזם הממושך שמביא אותנו לכאן. מטרתו היא לעקוב אחר השחפיות המקננות בישראל, וללקט מידע שיסייע לשמור עליהן איתנו. בשעות ערב הן עדיין פעילות, אבל מתקשות לראות את הרשתות של כיאט ונלכדות בהן. כך הוא יכול לאסוף אותן ולהצמיד לרגליהן טבעות צבעוניות שעליהן חרוט השם הבלתי קליט שניתן לכל פרט ופרט – GX למשל, או AG7. על מושבות הקינון שלהן כבר ממוקמות מצלמות אבטחה נשלטות מרחוק; אחרי שהשחפיות יטובעו, יוכלו הסטוקרים מהחברה להגנת הטבע לתצפת על כל אחת מהן גם מהכורסה בבית. ככה זה – יש שמכלים את זמנם בבהייה באח הגדול, ויש שלא מחמיצים מהלכי חיזור של שחפיות גמדיות.
"אני מכור לזה", מודה כיאט. "הנה, לפני שני לילות ישבתי במשך ארבע שעות וקראתי 150 טבעות. נדמה לי שהפסקתי בשלוש בבוקר, וגם זה רק כי הייתי חייב. מבחינתי לזהות שחפית זה כמו לתפוס את הציפור עצמה. טיבוע הוא כלי אדיר, וכמות המידע שאני שואב בעזרתו עצומה. אם אני רוצה לדעת למשל אם ציפור מסוימת הצליחה בקינון שלה, אני יכול לזהות אותה ספציפית. המידע הנצבר הזה מאפשר לי לשאול אחר כך שאלות רחבות יותר – האם פרט צעיר הצליח בקינון יותר מפרט בוגר, או פחות ממנו? האם ציפור שנדדה רחוק יותר הצליחה יותר? מה מצב הרבייה במושבה?
"חילוף נוצות הוא שלב דרמטי ותובעני במחזור החיים של הציפור, כי היא צריכה להיפטר מהנוצה הישנה ולהצמיח חדשה. הן עושות את החילוף בהדרגה. ציפור לא יכולה לקום בוקר אחד ולהיות בלי נוצות. יש נוצות שממלאות תפקיד חשוב מאוד בתעופה. הנה, את רואה את השחפית שעפה ותופסת מזון? בלי כושר תעופה היא לא תשרוד"
"שחפיות הן לא כמו סבכי או עלווית, ציפורים קטנות שקופצות בסבך וקשה לראות את הטבעת שלהן. הדרך היחידה לתעד סבכי היא לתפוס אותו שוב. השחפיות גדולות יותר, ולכן ברגע שהציפור מסתובבת עם טבעת, ניתן לזהות אותה בשטח ולעקוב אחריה. לכדתי פעם אחת וזהו", מסביר לי כיאט בכובעו כמנהל מרכז הטיבוע הישראלי במרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע. ואגב כובעו, יש לו על הראש אחד כזה שמגן עליו מפני הרוח המטורפת שמסתערת עלינו ללא רחם ביום האחרון של הפרויקט לאביב. יש לו גם מעיל דק, וחולצה ארוכה, וערדליים כבר אמרנו. ורק אני באתי על קצר, פרט חשוב להמשך עלילותינו בלילה רווי רוחות זה.
עד שיגיע החושך המוחלט, כיאט ואני יוצאים לשוטט קצת סביב בריכות המלח. השחפיות הגמדיות – לבנות, חבושות כיפה נוצתית שחורה ומאופרות בפסים שחורים סביב העיניים – מלוות אותנו בשירה. החשש של אנשי הפרויקט מופנה קודם כול אליהן. "השחפיות הגמדיות נמצאות במצב קיצוני: כאן בעתלית יש 200 עד 250 זוגות דוגרים, והם למעשה מאה אחוז מהשחפיות הגמדיות שמקננות בישראל. אם נכנס שועל וטורף עכשיו את המושבה, כמו שקרה פעם – אני 13 שנה בפרויקט ובאמת ראיתי הכול – הוא מחסל את כל הקינון".
גם שחפיות ים נחשבות מין שעתידו כאן בסכנה, ולא חסרות סיבות – למשל, חיבתן הבסיסית למקווי מים, כשמצב בתי הגידול הלחים לא משהו. "כשבעים אחוז משחפיות הים בישראל מקננות בבריכות המלח בעתלית", אומר כיאט. "לכן אנחנו שמחים מאוד על שיתוף הפעולה עם חברת המלח לישראל, שמאפשרת לשחפיות ולנו לקנן כאן. גם רשות הטבע והגנים שותפה למאמץ, ואנחנו לא רק עוקבים יחד אחרי התנהגות השחפיות, אלא גם מזהים איומים אפשריים".
סיקסק צווחני משתכשך בבריכה, גם תמירון דק רגליים וחבורת פלמינגו ורדרדה מדשדשים במים. כמה מיני חופמאים קפצו לביקור – הם מאלה שבאים לחנות כאן, חוטפים איזו רכיכה או חרק וממשיכים הלאה בנדידה. השחפיות מגיעות באמצע מרץ ונשארות; עתלית היא הגבול הדרומי של מרחב הקינון שלהן. באוגוסט הן עוזבות את הארץ, המחירים כאן הרי מטורפים.
"תראי כמה היא יפהפייה, הקטנה הזאת", מתפעל כיאט מגמדית שמדלגת על המים, ויפה שהאהבה עוד באוויר, גם אחרי שהוא טיבע, מדד ושקל למעלה מ־12 אלף שחפיות. בין השאר פגש כאן שחפיות נושאות טבעת תוצרת חוץ – מהונגריה, מפינלנד, מבלארוס ועוד. הן קפצו לעצירה באמצע המסע, וגרמו לו ולמתג המצלמה לרטוט מהתרגשות. באפריל האחרון הגיעה אפילו אחת פולנייה – אפשר היה לזהות לפי הטבעת והפרצוף החמוץ. אגב, כל טבעת שנייה של השחפיות החוצניקיות מקורה בפולין.
מה נפגוש הלילה? אני שואלת. "הרוח הולכת להקשות עלינו", כיאט נשמע מודאג. "תביני, היה איזה לילה אביבי לפני שנתיים, שהצלחנו ללכוד בו 484 פרטים".
כמו ישראלים בטורקיה
כיאט מקווה שהרוח לא תפריע ללכוד את השחפיות, אני מבחינתי כבר לכדתי את מה שחשוב – תפסתי אותו רגע לפני שהוא עולה על מטוס לפוסט־דוקטורט בשיקגו. בארצו של הדוד סם הוא לא יידרש להצטייד בערדליים או לטבול בבוץ טובעני: שם הוא עומד לשקוד על אוספי מוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע, כפי שכבר עשה במוזיאונים שונים בעולם, ולחקור את מה שמעסיק אותו בשנים האחרונות – חילוף נוצות. לדינוזאור מעופף אחד שהודפס על חולצת טי יש חלק גדול בסיפור, ואליו עוד נגיע.
"הגענו לתחנה במונגוליה מותשים אחרי מסע של יומיים עם ציוד במשקל חמישים קילו; אסור לשכוח שום דבר, כי לא יהיה מאיפה להשיג. ישנו בשקי שינה באוהל, גנרטור פעל פעם ביום או יומיים, קליטה סלולרית יש רק מראש הגבעה, אבל הציפורים… המגוון גדול כל כך, שהוא מאתגר את אצבעות המטבעים"
לפני ארבעה חודשים סיים כיאט דוקטורט במעבדה לחקר תעופת בעלי חיים בחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה. כמה מאמרים שלו כבר הספיקו לעורר עניין גדול בשנים האחרונות, ובכלל, אי אפשר לקרוא או לכתוב היום על ציפורים בארץ בלי להיתקל בשמו; למרות גילו הבלתי־מופלג, כיאט נמצא בעסק הרבה מאוד זמן. גם אני פגשתי את שמו שוב ושוב – אם בקרדיט לצילום של ציפור נדירה, אם בידיעה על מטבע שגילה כאן עוף מארץ רחוקה, ואם כחוקר שהגיע לתובנה בנוגע לנוצות. ולו רק היו לי נוצות בערב קר זה.
בואו נדבר רגע על הנוצות – שבינינו, זה מה שאנחנו אוהבים בציפורים, הרי עיקול המקור או מבנה העין פחות עושים לנו את זה. מעבר ליופי ולססגוניות, יש לנוצות חשיבות עצומה: הן מגדילות את שטח הפנים של הכנף וכך מאפשרות לציפור לעוף, הן שומרות על חום הגוף שלה ויוצרות בידוד, הן משמשות לתקשורת ולהגנה – ולכל אלה יש מחיר.
"הנוצה עשויה חלבון שנקרא קרטין, ואם נשווה אותה לשערות, ציפורניים או טפרים, שגם הם בנויים מקרטין, יש לה חיסרון אחד", אומר כיאט. "בעוד אלה מתחדשים כל הזמן, נשחקים בקצה אבל ממשיכים לגדול, הנוצה לא מתחדשת. היא מגיעה לגודל המלא שלה תוך כמה ימים, ומאותו רגע – זהו, זאת הנוצה ואיתה צריך לעבוד. היא מתנתקת מכלי הדם שמזינים אותה, והופכת לדבר מת לגמרי. אם חלק ממנה ייחתך, היא תישאר כך ואין מנגנון שידאג לתקן אותה.
"נוצות מתבלות ונשחקות כתוצאה מקרינת השמש, מלחות וגם ממגע עם קרקע או עצים. בגלל החשיבות של הנוצות, הציפורים משקיעות המון זמן ואנרגיה בשמירה עליהן: ציפורי השיר הבוגרות, למשל, מחדשות את כל הנוצות שלהן לפחות פעם אחת מדי שנה. חילוף נוצות הוא שלב דרמטי ותובעני במחזור החיים של הציפור, כי היא צריכה להיפטר מהנוצה הישנה ולהצמיח חדשה, מה שאומר שהיא נשארת בלי נוצות".
לא הבחינותי סביבנו בציפורים קירחות.
"בדיוק, כי הן עושות את החילוף בהדרגה. ציפור לא יכולה לקום בוקר אחד ולהיות בלי נוצות. אין מצב שהיא תוותר על שמירת חום הגוף שלה, ויש נוצות ארוכות וגדולות שממלאות תפקיד חשוב מאוד בתעופה. הנה, את רואה את השחפית שעפה ותופסת מזון? בלי כושר תעופה היא לא תוכל לשרוד, ולכן היא חייבת להשאיר לעצמה כמות יפה של נוצות על הגוף. מצד שני, אם התהליך מדורג, החילוף נמשך תקופה ארוכה, והציפור צריכה יותר מזון כדי לפצות על הוצאת האנרגיה – והיא מוציאה עוד יותר אנרגיה אם יש לה חוסר בנוצות תעופה. כך שיש פה גם עלות אנרגטית ישירה של הצמחת הנוצות, וגם עלות עקיפה כשהציפור מגדילה את צריכת האנרגיה שלה. עם פחות נוצות היא פגיעה יותר, והיא צריכה לברוח מטורפים. לכן ציפורים עוברות לאזורים בעולם שבהם יש המון מזון, ושם הן מבצעות את חילוף הנוצות". בקיצור, יש כאלה שנוסעים לטורקיה להשתיל שיער, ויש כאלה שטסים לקניה להצמיח נוצות.
כיאט חתום על כמה מאמרים חשובים וחלוציים בתחום חילוף הנוצות. ביולי 2012 למשל הוא התחיל לתעד באופן שיטתי את דגם חילוף הנוצות של בַּזְבּוּז הלבנון – ציפור שיר קטנה וחמודה חובבת גבהים, המתרכזת באזור החרמון הסורי והישראלי. בעת שטיבע את הציפורים בהר, הבחין כיאט כי בזבוזי הלבנון מחליפים את נוצות הזנב שלהם בסדר ייחודי, שכמוהו טרם תועד בספרות המדעית.
הנוצות שלחו את כיאט למסעות באזורים שכוחי אל. באוגוסט 2019 הוא יצא עם עוד שלושה שותפים לטבע ציפורים בצפון־מזרח מונגוליה. "רציתי להתבונן באופן מעמיק בדגמי חילוף הנוצות, במיוחד אצל הזמיר הסיבירי הכחול, שסקרן אותי מאוד", הוא מסביר. "הזכרים של המין הזה, ורק הם, מחליפים הרבה מאוד נוצות בחורף. ביקרתי באוסף העופות של המוזיאון הבריטי ובמוזיאונים נוספים באירופה, אבל בבדיקה של פוחלצים לא תמיד ניתן להגיע להבנה נכונה של דגמי חילוף נוצות, כי הכנף שלהם בדרך כלל סגורה. פעולת הטיבוע, שכוללת בדיקה של הציפורים ביד, מאפשרת לי להכיר אותן לעומק. לפעמים לכידה של פרט אחד בשדה, תספק לי הבנה של דגמי הנוצות הישנות והחדשות".
"השחפיות הגמדיות נמצאות במצב קיצוני: כאן בעתלית יש 200 עד 250 זוגות דוגרים, והם למעשה מאה אחוז מהשחפיות הגמדיות שמקננות בישראל. אם נכנס שועל וטורף עכשיו את המושבה, כמו שקרה פעם – אני 13 שנה בפרויקט ובאמת ראיתי הכול – הוא מחסל את כל הקינון"
באחד החודשים הגשומים במונגוליה הגיעו ארבעת הישראלים לתחנת הטיבוע חורק, שמרוחקת ארבע שעות נסיעה מהכביש הסלול הקרוב ביותר. הם התמקמו באמצע שומקום, לצד נוודים, גמלים דו־דבשתיים וכבשים, והתחילו לפרוש רשתות ללכידה. "הגענו לתחנה מותשים אחרי מסע של יומיים עם ציוד במשקל חמישים קילו; אסור לשכוח שום דבר, כי לא יהיה מאיפה להשיג. ישנו בשקי שינה באוהל, גנרטור פעל פעם ביום או יומיים, קליטה סלולרית יש רק מראש הגבעה, אבל הציפורים… חרגולן סיבירי, דוחל סיבירי, ורדיות אירופיות, חטפיות טייגה. המגוון גדול כל כך, שהוא מאתגר את אצבעות המטבעים. יום אחד הופיעו שלושה פרטים של זמיר סיבירי כחול. זה היה מרגש. לשמחתי גיליתי שהם זכר בוגר, נקבה וזכר צעיר, ובהמשך הגיעה גם נקבה צעירה. בזכותם למדתי את כל אפשרויות הניצוי למין הזה.
"היינו שם 15 ימים, אספנו מאות נתונים על חילוף נוצות וצילמנו אלפי תמונות. בשורה התחתונה, מצאתי אוכלוסיות מזרחיות שמחליפות פחות נוצות בהשוואה לאוכלוסיות מערביות של אותם המינים, כמו נחליאלי ודוחל, המצויים גם בישראל".
מאובן בתוך מריצה
אחד המאמרים האחרונים שפרסם כיאט היה ססגוני ביותר. יחד עם פרופ' ניר ספיר הראה שהצבעוניות של הנוצות משפיעה על עיתוי חילוף הנוצות בציפורים צעירות. הצעירות בדרך כלל דהויות יותר, עוטות צבעי הסוואה שיגנו עליהן, ורק אחרי חילוף נוצות ראשון הן מקבלות את צבעי הציפור הבוגרת. כיאט וספיר גילו שככל שמין הציפור הוא צבעוני יותר, הצעירים "יעדיפו" להישאר עם נוצות הילדות ולא להתהדר בצבעים הבולטים – כי אלה יחשפו אותם לעיני טורפים, וגם יסמנו אותם כיריבים פוטנציאליים עבור בוגרים אחרים. "אבל חשוב לדעת: הצבעוניות של הזכר קובעת גם עבור הנקבה", מסביר כיאט – מתברר שהנקבות, שממילא אינן צבעוניות גם בבגרותן, ממתינות כמו הזכרים ואינן מחליפות את נוצות הילדות עד גיל מאוחר יחסית. "במילים אחרות: הזכרים קובעים את האופנה, והנקבות משלמות את המחיר. מכאן ניסינו לתת לתופעה כל מיני הסברים".
הדוקטורט של כיאט, שנכתב תחת הנחייתו של ספיר, עסק בהשפעה של תנאי הסביבה ותכונותיה של הציפור עצמה על אסטרטגיות חילוף נוצות. "לאקלים יש כאמור חלק חשוב בעניין, כי הוא משפיע על אורך תקופת השפע, שבה יש לציפור די מזון ומשאבים כדי לעבור את התהליך. הדבר השני שמשפיע הוא התכונות שקשורות בצרכים: למשל, אם הציפור היא מעופפת טובה, היא תלויה יותר בנוצות שלה ולא יכולה לוותר על הרבה מהן. לכן כל התהליך אצלה חייב להיות מדורג יותר, ולהימשך הרבה יותר זמן. כתוצאה מכך הציפור זקוקה ליותר משאבים, ואם היא חיה באזור צפוני שבו הקיץ קצר, היא לא יכולה להישאר שם. היא חייבת לנדוד ולהחליף נוצות במקום אחר".
עבור מחקר שפורסם בכתב־העת החשוב Nature Communications, בדק כיאט אם יש שינוי בכמות הנוצות שהחליפו ציפורים לאורך 212 השנים האחרונות – תקופה שבמהלכה הספיקה הטמפרטורה הגלובלית הממוצעת לעלות במעלה וחצי. בחינה של 4,000 פרטים המשתייכים ל־19 מינים הביאה אותו למסקנה שככל שעוברות השנים, הציפורים מחליפות יותר נוצות במהלך חייהן. כיוון שלא חיה בינינו ציפור בת 212 שנה, כיאט ישב במוזיאונים ברחבי אירופה והתבונן בפוחלצי עופות שניצודו על ידי חוקרי הטבע דאז – כן, זאת הייתה דרכם להביע אהבה. מה המשמעות של הממצאים? "הטבע מגיב ומשתנה, הציפורים משנות את המראה שלהן. ציפור צעירה שמחליפה נוצות מוקדם יותר, נראית בגיל צעיר כמו פרט בוגר, ויש לזה השלכות – זכר שנעשה צבעוני יותר יכול להשיג טריטוריה ובת זוג בצורה קלה יותר", סיפר בהרצאתו ביום העיון השנתי ה־42 לצפרות, שהתקיים בדצמבר האחרון באוניברסיטת תל־אביב.
במהלך אותו מחקר ביקר כיאט במוזיאון הטבע בברלין, ושם עשה מה שלא עשה בעבר: רכש חולצת טריקו הנושאת את סמל המוזיאון. "הסמל מציג מאובן של ארכיאופטריקס, שנחשב לאחד מאבותיהם של העופות המודרניים. החולצה הזו מצאה חן בעיניי וקניתי אותה. יום אחד הגעתי איתה לתחנה לחקר ציפורי ירושלים, ופגשתי שם את עמיר בלבן (מנהל תחום טבע עירוני בחברה להגנת הטבע – י"א). הוא הכיר את תחום המחקר שלי, ושאל אותי בצחוק: 'כבר בדקת איך הארכיאופטריקס מחליף נוצות?'. זאת הייתה בדיחה, אבל אמרתי לו: 'אתה יודע מה? אני רושם לפניי'. כתבתי את זה במסמך רעיונות עתידיים שיש לי. בשגרה השוחקת אני מרשה לעצמי הרבה פעמים להישאב לפרויקטים צדדיים שמעניינים אותי, ובערך אחרי שנה הגעתי לסיפור הזה".
קר מאוד, אבל רוחנו לא תיפול – אני דווקא כן. הערדל נתקע בבוץ ואני מוצאת את עצמי בתוך בריכה בריח גופרית. אי אפשר לקום מהדבר הזה, והשחפית שלכודה ברשת מקטרת כאילו היא המסכנה פה. החבר'ה אוספים אותה, אחר כך אותי, ואז שוב אותי כי נפלתי שוב
כיאט החל לחפש חומרים ברשת, ונתקל במאמר על המיקרורפטור, דינוזאור שחי באזור סין לפני 120 מיליוני שנים. "המיקרורפטור הוא דינוזאור קטן בגודל תרנגולת, שהוא גם זוחל ובמידה רבה גם סוג של עוף קדום. כלומר, בהקשר האבולוציוני הוא נמצא על קו התפר שבין עופות לזוחלים – יש לו שיניים כמו של לטאה וכנפיים ונוצות כמו של ציפור, ולכן הוא מעורר עניין מיוחד. באחת התמונות שהוצגו במאמר, הבחנתי במה שנראה כמו חילוף נוצות. אמרתי לעצמי, אני צריך ללכת לבדוק את זה.
"פגשתי את עמיר בטיבוע בנחל ערער, סיפרתי לו על מה שמצאתי, והחלטנו לצאת למסע. באביב 2019, אחרי משא ומתן עם הסינים, מצאנו את עצמנו טסים לבייג'ינג. ישבנו שם במכון הפלאונטולוגי, שהוא מוקד עלייה לרגל לאוהבי מאובנים, והביאו לנו במריצה את המאובן הזה, ששמור בתוך חומר קשה. אימתנו את הממצא: גילינו שהמיקרורפטור אכן החליף נוצות. כשהוא מת התהליך הוקפא, וההתאבנות שלו אפשרה לנו, כעבור 120 מיליון שנה, לחקור את החילוף. פרסמנו מאמר משותף עם אנשי המכון, והדברים התגלגלו כך שאחת החוקרות הבולטות של התפר הזה בין דינוזאורים לעופות, הולכת להנחות אותי בפוסט בשיקגו. אז בשורה התחתונה: קניתי חולצת טי, ומצאתי לי פוסט־דוקטורט".
הכול בגלל ערדל גדול
הלילה יורד, אורות הבסיס מאירים בחוזקה, ואנחנו חוזרים לכיוון החברים. בדרך אני לומדת שיוסף כיאט הוא בן 36, נשוי למוזיקאית ששמה יהל, והם מתגוררים עם ארבעת ילדיהם בהר־ברכה. אם לחטוא בסטריאוטיפיות מה, הייתי אומרת שהוא עוף מוזר במילייה של צפרים ואנשי טבע. אבל הוא מגיב בביטול: "לא חושב שזה מעניין מישהו באופן מיוחד".
האהבה שלו לטבע התחילה כבר כילד ביישוב נוף־איילון. "הייתי הרבה בחוץ, והכול עניין אותי: עקרבים, עטלפים, שבלולים. ביום שאמרתי לעצמי שאני בעניין של ציפורים – נראה לי שזה קרה בגיל 16 – כבר הייתה לי רשימה ארוכה מאוד של ציפורים שידעתי לזהות".
חוגי צפרות? סיירות?
"למדתי הכול בעצמי, ותזכרי שלא היה אז אינטרנט כמו היום. התעבורה של המידע משפרת מאוד את הקהילתיות סביב נושאי עניין משותפים, אבל אז זה היה שונה. בגיל 16 חיפשתי מנחה לעבודת גמר בביולוגיה שעסקה בהרכב מזון של דורסי לילה, והגעתי לתחנה בירושלים. פגשתי את ד"ר גדעון פרלמן (קרדיולוג וממקימי התחנה – י"א), שהחל אז לנהל את מרכז הטיבוע, וכך התחלתי לאט־לאט להיכנס גם לעניין הזה".
בצבא הוא שירת בגולני, "והשתגעתי מזה שלא היה מספיק טבע. זה הדבר שהיה לי הכי קשה. הייתי בחרמון ובעזה, אבל כחייל אתה לא באמת בסביבה של טבע וציפורים. כשהשתחררתי, גדעון תפס אותי". בגזרה האקדמית כיאט לא התחבר במיוחד ללימודים הפרונטליים בכיתה ולמבחנים בכתב. הוא השלים שני תארים, אבל שני המאמרים האקדמיים שעליהם היה חתום ראו אור עוד קודם לכן, כששירת בצבא; הם צמחו מאותה עבודת גמר על תזונת הדורסים. הנושא של חילוף הנוצות התחיל אצלו בעבודה בשטח והגיע עד הלום. הטיבוע עמד כל הזמן ברקע – "בהרבה מינים, הציפור הצעירה והציפור הבוגרת לא נראות אותו דבר, ולפי חילוף הנוצות אפשר לקבוע באיזה שלב בחייה היא נמצאת. אז בהתחלה התעמקתי בחילוף הנוצות ככלי לקביעת גיל, והיום אני לוכד ציפורים ומטבע כדי לבחון את חילופי הנוצות".
אנחנו חוברים אל שאר חברי הצוות. יהונתן כבר ערוך למשימה יחד עם פרנסיס, מטבע ותיק מאוד. גם צמד האחים גיא ועופר, בני־עשרה צעירים אבל אוהבי טבע ותיקים, מתארגנים לאירוע. הם רוכסים מעילים, מהדקים ערדליים, מותחים כובע צמר על הראש. אני מוצאת שמיכה מצ'וקמקת ששכבה באוטו, נוצות דמיקולו. כיאט משאיל לי ערדליים במידה 43 – חמש מידות מעליי – ואז אנחנו מצטיידים בתיקי בד שאמורים להכיל בהמשך את השחפיות, ומתחילים לדרוך בבריכות. קר מאוד, אבל רוחנו לא תיפול – אני דווקא כן. הערדל נתקע בבוץ ואני מוצאת את עצמי בתוך בריכה בריח גופרית. אי אפשר לקום מהדבר הזה, והשחפית שלכודה ברשת מקטרת כאילו היא המסכנה פה. החבר'ה אוספים אותה, אחר כך אותי, ואז שוב אותי כי נפלתי שוב. עם כמה ליטרים מומלחים בערדליים אנחנו עולים למקום החנייה, מתיישבים על הכיסאות והטיבוע מתחיל. יהונתן מצד אחד, פרנסיס מצד שני, כיאט מצד שלישי. כל שחפית עוברת שקילה, מדידת כנף וזנב, קביעת גיל וכמובן קבלת טבעת עם שם חדש. מרגע שההליך הסתיים, שני האחים משלחים אותן והן פורשות כנפיים ועפות.
אז מה היה לנו? 11 שחפים צרי מקור, 16 שחפיות ים, 7 שחפיות גמדיות וחופמי צווארון אחד. בשלב מסוים הקור מכניע ואני נפרדת מהחברים. הם ייכנסו שוב למים ויוציאו שחפיות ויטבעו, כמו שכיאט כבר נכנס והוציא וטיבע ב־169 לילותיו בפרויקט. כמה ימים אחר כך הוא שולח לי בהתרגשות סרטון טרי מהמצלמות: אפרוח ראשון לעונה זו בקע אצל הגמדיות. "אנחנו עושים כאן מאמץ לא פשוט, אבל אני מרגיש שהוא נותן תוצאות", אומר כיאט. "ככל שפרויקט כזה הוא ארוך טווח, כך התפוקה גדלה והערך שלה עולה. אנחנו רוצים שגם הילדים שלנו יוכלו ליהנות מהמראה של שחפיות מקננות בישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
