להר הצופים הוא הגיע לראשונה בנסיעה במשוריין בריטי, כשהיה בבטן אמו. 19 שנים אחרי שנולד בבית החולים שם, שב למקום במדי שוטר. "עד 67' יהודים יכלו להגיע להר הצופים רק בתפקידי שיטור. אז לקחו אותנו – יחידת חי"ר רגילה – ואימנו אותנו במחנה שנלר להתנהג כמו שוטרים". מה זה אומר? לא עוד "כן המפקד" אלא "כן אדוני"; את החאקי החליפו מדי משטרה, ואת הנשק – ציפורניים. "שלושה אבטחו את דלתות האוטובוסים המשוריינים: במדרגה הראשונה עמד לגיונר ירדני חמוש, במדרגה מעליו איש או"ם, ובמדרגה השלישית שוטר שלנו ללא נשק. ההוראה הייתה שאם אנחנו מזהים אצל הלגיונר תנועה חשודה, כל האמצעים כשרים. מה זה אומר? לנשוך, לשרוט, לעשות מה שאתה יכול". ארבע שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, הוא היה בכוח שפרץ לעיר העתיקה ושחרר אותה. בתום המלחמה סגר מעגל כשישב באמפיתיאטרון שבהר הצופים, בטקס לציון שחרור המובלעת וחיבורה יחדיו לעיר הולדתו.
שלמה קשי גדל בשכונת הבוכרים, שלישי משבעת ילדיהם (ובן יחיד בין שש בנותיהם) של ישראל ומלכה־אסתר כאשי. הוריו ברחו ארצה, כל אחד לחוד, ממשהד שבאיראן. "הם עלו ברגל, נשדדו בדרך, והגיעו לירושלים ב־36'. זו הייתה קהילה של אנוסים לשעבר, שעוד היו בעלי שמות מוסלמיים. היה לנו עבדאללה, ומוחמד, וחאג' אמין. אבא שלי נקרא חאג' אסמאעיל". שלמה זוכר את החצר המרכזית בשכונה, שבנה אחד מעשירי הקהילה. גבולות הגזרה הפנימיים נקבעו בהשלכת אבן, אז אסמאעיל נתן לשלמה, שהיה ילד חזק, לזרוק אותה. כך זכה בשמונה מטרים נוספים לאלה שהסתמנו עבורו. במרכז החצר עמד בור מים, וסביבו נבנה הווי שכונתי שלם. שלמה זוכר צעקות "רוזה" לשכנה, השכמת "ס־לי־חות" בימים נוראים, וטקס בר מצווה שבו החברים "עושים את הגב" בבית המרחץ לחבר התורן ("היום זה לא היה עובר"). כולם הכירו את כולם והיו משפחה של ממש, משום שהקפידו להתחתן רק ביניהם ("אבל יצאו נורמלים"). שלמה, אגב, נשוי ליקית. עוד נגיע למורכבות הזו.
שלמה: "הורידו את הגדוד שלנו לבקעת הירדן, שהייתה עמוסה בשיירות ארוכות של ערבים שרצו לברוח. אולי הם פחדו שננקום את מאורעות תרפ"ט. ולמה שלחו אותנו? להחזיר אותם, להגיד להם שאנחנו יכולים לחיות ביחד"
משפחתו התגוררה בדירת חדר – אבא, אמא, סבתא ושבעה ילדים. גבולה של מדינת ישראל עבר אז ברחוב הסמוך, שמואל הנביא. "שטח ההפקר היה בצורת משולש, ובחלק הצר היינו עושים מלחמות רוגטקה עם הילדים הערבים". לימים יתפתחו אלה לקרבות עזים הרבה יותר.
שלמה הצעיר הלך לתלמוד תורה בני ציון ("בין המכות שקיבלנו גם למדו קצת"), ואחר כך סונף לישיבת פורת יוסף. אביו רצה שימשיך את לימודיו שם (וידבר בבית פרסית), אבל אמו רצתה גם לימודי חול (וישראליות נטולת שפה זרה), אז שלמה עבר לבית הספר חורב. "הייתי צריך הרבה פרוטקציות. הם היו רק בתחילת האינטראקציה עם מזרחים", הוא מעיר. אבל אז התעוררה בעיה קלה: שלמה התאים לכיתה ח' במקצועות קודש, לכיתה ה' בלימודי חול. המורה לאנגלית, יעקב להמן, החליט לקחת אותו כפרויקט אישי, ונתן לו שיעורים פרטיים חינם בכל המקצועות המכונים היום ליבה. שלמה נבחן בכל פעם על החומר הנדרש, ועבר שלוש כיתות בשנה אחת, בהתאם לקצב התקדמותו בלימודים.
"ההורים היו תמימים מאוד, והיה קל לעבוד עליהם ולהשפיע עליהם. התקבלתי לנתיב מאיר – המסלול הצפוי להמשך לימודי התיכון – אבל המדריך בעזרא, שלמד בישיבת 'קול תורה', אמר לאבא שלי: אתה רוצה שהבן יהיה תלמיד חכם או פושטק?". כשהאב הסביר שהילד התקבל לנתיב מאיר, לקח המדריך את המכתב וקרע אותו לשניים. כך נשלח שלמה לקול תורה, ומשם המשיך לישיבת חברון "האשכנזית לגמרי, עם מגבעת ועניבה". ואז הגיע תאריך הגיוס. "בזמנו גם בן יחיד בין בנות נדרש לחתימת הורים כדי להתנדב לשירות קרבי, אז חתמתי במקומם", הוא אומר. לישיבת חברון, אגב, לא נתנו לו לחזור, אחרי שהגיע אליה במדים.
את שולה לבית קלר הוא הכיר בגרעין הנח"ל שישב בקיבוץ חפץ־חיים, שם גם גדלה. חוששת ונבוכה מהבחור הנחמד שהתחיל איתה, הגיעה שולה לפגישה הראשונה כשהיא מלווה בחברה. "זה המשיך ככה בפגישות הבאות, עד שאמרתי לה שאנחנו זוג, לא שלושה". שולה מחייכת כשהוא מספר כמה מצאו חן בעיניו התמימות והיושרה שלה, וגם כישרון המשחק. "חקיינית ברמות שלא הכרתי", הוא עדיין מתפעל.
המשפחה שלה התפעלה ממנו הרבה פחות. "בזמנו אם היית מה שנקרא היום 'ישראל השנייה', היית אוויר. היינו חמש שנים פסולי חיתון, היה צריך תהליך הפשרה מול המשפחה שלה עד שקיבלו אותי. אבא שלה טען שאין לו כלום נגד מזרחים, אבל איך נסתדר עם המנהגים השונים? יקים, לא יודעים לאלתר".
הם התארסו ב־67', אולם אז קיבל שלמה לידיו צו 8 ששלח אותו לשלושה שבועות כוננות ב"מחנה ישראל", ליד לוד. ערב פרוץ המלחמה – אולי כפעולת הסחה מודיעינית – הרשו להם לחלוץ נעליים בתורנות, ואפילו שלחו אותם לצפות בסרט בצריפין. שם שמע שלמה שארוסתו מחכה לו בשער, אז הוא הלך לפגוש אותה. ככלות הכול, נרשמה רגיעה. כשחזר כעבור שעתיים איש לא היה באולם ההקרנה. "בחורצ'יק אחד רץ אליי עם כל הציוד שלי ארוז בשמיכה, ואמר לי: רוץ, המ"פ יגמור את החשבון איתך אחרי המלחמה".
שלמה: "הורו לנו לפנות שבויים ירדנים לאזור קריית־משה. ביקשתי מהמ"פ שאקח אותם, ואבקר את ההורים על הדרך". לבקר את ההורים הוא לא הצליח, אלא רק להתקשר. "סיפרתי לאבא שאנחנו בדרך לחומות, והוא לא האמין לי. אני שומע אותו צועק לאמא שלי בבכי: 'לא יכול להיות שהם שם, הוא משקר כדי שלא נדאג'"
החטיבה של שלמה הוסעה לתל־נוף, בהתאם לתוכנית צניחה באל־עריש שכותרתה: לכתוש את הצבא המצרי. "ישבנו כבר במטוסים מונעים, כשפתאום הודיעו למוטה גור שיש בעיות בירושלים, וגדוד אחד צריך לעלות לשם. התאכזבנו, כי זה לא מלחמה. מי שמשתתף בצניחה קרבית מקבל רקע אדום לכנפיים, והבנו שנפספס את זה. השמועה אומרת שמוטה ענה 'או כל החטיבה או אף אחד', כי הוא היה בטוח שיגידו לו 'אז אף אחד'. אבל אמרו לו: תביא את כל החטיבה".
הם נסעו בלי אורות בדרך בורמה, שם שמע לראשונה את "ירושלים של זהב" והתאהב. "אחר כך נסענו דרך הרחובות שגדלתי בהם. תושבים ירדו מהבתים לקבל את פני החיילים, וראיתי שם את דוד שלי מתרגש. הייתי ביחידה שהמתינה ברחוב שמואל הנביא, כדי לעצור את השריון הירדני, אם יבוא לסייע. נתנו לנו את הכלים, אבל טילים לא הגיעו. אמרו לנו: תסתדרו". הוא זוכר את הכניסה לבית הספר לשוטרים ואת מלון אמבסדור. "נכנסנו ל'קהיר האוס', והצלפים הירדנים נמלטו. הורו לנו לפנות שבויים ירדנים לאזור קריית־משה. ביקשתי מהמ"פ שאקח אותם, ואבקר את ההורים על הדרך". לבקר את ההורים הוא לא הצליח, אלא רק להתקשר. "סיפרתי לאבא שאנחנו בדרך לחומות, והוא לא האמין לי. אני שומע אותו צועק לאמא שלי בבכי: 'לא יכול להיות שהם שם, הוא משקר כדי שלא נדאג'".
אבל שלמה היה שם. עם שובו מליווי השבויים הירדנים, ניתנה ההוראה לפרוץ את החומות. "עשינו את הדרך הכי מקוצרת, כשאנחנו מנהלים קרבות עם צלפים ירדנים שנותרו פה ושם. היינו יחידה מסייעת שנעה בסוף הכוח, כשטור ארוך של לוחמים נכנס בשער האריות. אני זוכר אוטובוס ירדני בוער בשער, ואנחנו עוברים דרך העשן השחור וממשיכים לתוך הר הבית". הוא זוכר גם את הלוחמים מתפרקים מול הכותל, כשדווקא הוא, החובש כיפה, לא מצליח להבין מה קורה סביבו. אחר כך הגיע מסדר הסיום המפורסם על הר הבית. "מוטה זימן את כל החטיבה, כולל הפצועים, ביום האחרון של המלחמה. כולם שרו את ירושלים של זהב". הם שרו גם את הגרסה של מאיר אריאל, לוחם בגדוד, כפי שרשם אותה כבר במהלך המלחמה: "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור, הלא לחומותייך קראנו דרור".
"אחד החבר'ה מהמחלקה עמד להתחתן", ממשיך שלמה לתאר את יום איחוד העיר. "הרב שלמה גורן אמר לו: תעשה את החתונה פה, בכותל. וכך היה, החופה נערכה שם כשבשאר הגזרות עוד מתחוללת המלחמה".
55 שנים אחרי, שלמה לא סולח לשר הביטחון דאז, משה דיין, על החלטתו להשאיר את השליטה בהר הבית בידי הווקף הירדני. "האווירה של אז הייתה כזו, ששום דבר לא היה קורה אילו דיין היה נמנע מלתת את המפתחות לווקף, ואפילו אם היו מעיפים את כיפת הזהב במהלך המלחמה. וזה לא נגמר בזה: את הגדוד שלנו הורידו לבקעת הירדן, שהייתה עמוסה בשיירות ארוכות של ערבים שרצו לברוח. אולי הם פחדו שננקום את מאורעות תרפ"ט. ולמה שלחו אותנו? להחזיר אותם, להגיד להם שאנחנו יכולים לחיות ביחד".
שלמה ושולה התחתנו אחרי המלחמה והשתכנו בסנהדריה, שזמן קצר קודם לכן הייתה על קו הגבול ("לכן הדירה הייתה בזול. עוד לא הייתה רמת־אשכול ולא כלום"). שלמה החל לעבוד כנהג משאית, והמשיך בכך רוב חייו – חיי צועני, כלשונו. "אתה ישן הרבה ברכב, נסיעות ארוכות מאוד בלילות. ללידה הראשונה שולה נסעה במשאית, עלתה את המדרגות הגבוהות כשהיא עם צירים".
מלחמת יום כיפור הגיעה בלי צו 8 ובלי ימי כוננות. שלמה התפלל בבית הכנסת של הוריו בשכונת הבוכרים, כשהחלו להישמע סירנות עולות ויורדות. בתוך המולת האנשים שרצו ממקום למקום, הוא חזר לבית הוריו והתקשר ליחידה. אמרו לו לארוז מה שיש ולנסוע לנגב. למזלו, גם המשאית שנהג בה גויסה, ולבקשת הבעלים הוא הוביל את כלי הרכב לאשדוד. משם המשיך בטרמפים. "בצומת מסמיה עצר לנו טרמפ אלוף שייקה גביש, שגויס גם הוא למילואים. הוא אמר: המצרים פתחו במלחמה, אבל עכשיו אנחנו מכניסים להם".
הם התכנסו במשמר־הנגב, התארגנו ביחידות מאולתרות, עלו על אוטובוסים לרפידים ומשם נעו לתעלת סואץ. "הדרך היחידה הייתה 'ציר עכביש', שכל משאית שעלתה עליו שקעה בחולות. משאית האספקה שלנו חטפה פגיעה ישירה, וכלום לא הגיע אלינו. היינו תחת הפגזות בלתי פוסקות. קצ'ה (שמעון כהנר), שהיה המג"ד שלי, לא אהב מה שראה. הוא אמר שאנחנו מרוכזים מדי, ועלולים לספוג אבדות גדולות. אז הלכנו ברגל בתפזורת".
ערב אחד התקשרה הניה צור, אחותה של שולה, והודיעה שמקימים יישוב במזרח בנימין ושמשפחת קשי חייבת לבוא. "מלבד הניה, לא הכרנו איש מהחבורה. פתאום מתקשרים אלינו ומודיעים שהעלו להר חמישה קרוואנים, כי מחר יש בג"ץ וחייבים להראות נוכחות. בלי לחשוב שנייה, אמרתי – ברור שנבוא"
הם צעדו לכיוון אסמאעיליה, כשמשימתם להשמיד את האיום העיקרי – אר־פי־ג'י ושאר טילי נ"ט שנועדו לפגוע בכוחות השריון הישראליים. "היו לנו אינספור היתקלויות. המצרים פיזרו כלי נשק לאורך כל הדרך, כדי שכל מקום שחייל שלהם מגיע אליו – הוא יוכל לתפוס נשק ולירות. באחת התקריות, חיילי מוצב מצרי ברחו מכוח שלנו שהגיע ממזרח, ונפלו ישר לתוך הקנים שלנו".
לא היה להם ציוד כשנעו לעבר היעד, אז הם אלתרו. "כשהיינו בתוך מטע תירס בנינו לנו הגנה מעלים, והעלים היו גם השמיכות שלנו. את המנגו הכרתי לראשונה כשחנינו בתוך מטע. אכלנו מכל הבא ליד – גם כבשים, ברווזים". דיונים הלכתיים מרתקים התעוררו סביב הארוחות הללו: לחיילים הדתיים היה ברור שמותר לאכול ללא שחיטה כשרה, אבל האם מותר גם ליהנות מהאוכל, או שצריך לאכול רק כדי לשרוד? כך או כך, הלחימה קטעה את ההתעמקות בסוגיה.
"בתוך שלושה ימים הגענו לאסמאעיליה. המשימה הייתה לכבוש את צומת אסמאעיליה־קהיר. לילה בלי ירח, ואנחנו רצים אל הלא נודע, יורים בלי לראות כלום. חטפנו הפגזה מצרית. היו לרשותנו שלושה טנקים, ונתנו להם הוראה לעלות על הגבעה שלנו ולרכך את היעד. הטנק הראשון הגיע, חטף עשרות פגזים ועלה באש. הטנק השני הגיע וחטף. גם השלישי. קצ'ה לא אמר 'נסיגה', אלא 'משפרים לאחור'. בתום המלחמה באו לחקור אותנו על מה שקרה שם, כדי להתיר עגונות".
אחרי שוך הקרבות הם היו הכוח המערבי ביותר של צה"ל, הרחק בעומק שטח מצרים. הקודקודים דרשו שיחזרו לאחור, כדי שתעלת המים המתוקים שממערב לתעלת סואץ תהיה קו הפסקת אש טבעי, אבל קצ'ה לא הסכים. "הוא אמר: מפה יוצאים רק אם הם משלמים מחיר. רק אחרי ההסכם שנחתם בקילומטר ה־101 חזרנו. כל הזמן הזה אף אחד לא בא אלינו, למעט חסידי חב"ד, שהביאו וודקה ושרו שירים. לא ברור איך הגיעו בכלל". שלמה נשאר מגויס במשך חצי שנה – למעט חופשת ניחומים קצרה, כשנהרג בעלה של אחותו – והשתחרר רק בערב פסח.
ערב אחד התקשרה הניה צור, אחותה של שולה, והודיעה שמקימים יישוב במזרח בנימין ושמשפחת קשי חייבת לבוא. גרעין ההתיישבות נולד בשכונת בית וגן, והמנוע מאחוריו היה פרופ' משה בר־אשר, לימים נשיא האקדמיה ללשון העברית. "הם החליטו שרוצים גם כולל, שישב בינתיים ביישוב עפרה. אחותי התקשרה כמעט בכל יום וביקשה שנצטרף", מספרת שולה. מה שהתחיל ב"עזבי אותי" הפך ל"יאללה, בסדר". "מלבד הניה לא הכרנו איש מהחבורה. פתאום מתקשר אלינו עמוס ארליך מהגרעין, ומודיע שהעלו להר חמישה קרוואנים, כי מחר יש בג"ץ וחייבים להראות נוכחות. בלי לחשוב שנייה אמרתי – ברור שנבוא. עמוס הודיע: מחר בבוקר אתם בפסגות".
אז הם פתחו את המשאית, העמיסו חפצים ועלו לפסגות. מאוחר יותר פיזרו את הכבודה בין כל הקרוואנים, לטובת חברים שלא היה להם במה לצייד את בתי המגורים הדלים. "אחרי שפנחס ולרשטיין השיג את הקרוואנים האלה, הציבו אותם על הקרקע כשהם לא מחוברים לכלום", מתאר שלמה. "למחרת באו מהמִנהל לבדיקה. שאלו מה יש פה, אמרו להם חמש משפחות. שאלו איפה כולם, ענו להם: עובדים, יחזרו בערב". הדיון בבג"ץ נמשך כשנה, במהלכה נדרש הגרעין לא לשנות את פני היישוב – ובכל זאת הוא השתנה לאט־לאט. פה הונח צינור ביוב, שם הוצב גנרטור שעבר בין התושבים בתורנות. את הקניות, אגב, הם עשו באל־בירה, ועד פרוץ האינתיפאדה שמרו על קשרי ידידות עם התושבים שם. "השכנה בווילה הראשונה באל־בירה ואני היינו ממש חברות", אומרת שולה. "היא הביאה לי פעם שרשרת פנינים, וסט מקסים לתה".
כדי לקיים מניין בשבתות נדרשה כל משפחה להזמין זוג מהגרעין שטרם עלה לקרקע. שולה זוכרת את האירוע כחוויה מביכה למדי, בעיקר כשבאחת השבתות נפל הגנרטור והיא נאלצה להגיש לאורחים אוכל קר. אספת החברים הראשונה נערכה, איך לא, תחת הכותרת "פני היישוב לאן". על הפרק עמדו סוגיות כמו הרמה הדתית, כיסוי ראש לנשים ועוד. מאז היישוב השתנה: פעם הלייטים היו כאן הרוב, היום אלה החרד"לניקים. גם סוגיית הקפת היישוב בגדר עלתה לדיון. שלמה, שהיה המזכיר של פסגות, זוכר את אריק שרון אומר להם: "אתם צריכים לדאוג שהם (הערבים) יעשו גדר, לא אתם".
שבע פעמים קבע שלמה מזוזה מיום שהגיעו הנה, כשהמשפחה נדדה משכונה לשכונה לפי הצרכים המשתנים. אחת התחנות הראשונות הייתה אשקובית, ולפני שנים אחדות הם חזרו אליה. הבית צבעוני ומושקע לפרטיו. כל פינה בו מרתקת, כל קיר דורש התייחסות. "אלה אשקוביות שיועדו לגבעת החרסינה בקריית־ארבע, אבל משה בר־אשר הצליח לשכנע את שר השיכון דוד לוי להביא אותן לפה".
בשנה שעברה חגגו בפסגות ארבעים שנה לעלייה לקרקע. כל ילדיהם של שלמה ושולה גרים כאן, אבל הנכדים כבר פרשו כנפיהם ליישובים אחרים. שלמה ירד מהמשאית והפך לגמלאי במשרה מלאה. שולה היא דוורית היישוב, מבסוטית מכך שהיא מכירה כל משפחה ומשפחה. כולן מגיעות למשרד הדואר, שהפך מבחינתה למועדון חברים צבעוני כמעט כמו הבית החם והמזמין שלה.
