הבית // דירת ארבעה חדרים עם סלון גדול, "שיהיה לבנות מקום לשחק", מעוצב בסגנון מודרני – אפור ולבן, קו נקי, וציוריה של סנדרה מוסיפים צבע. "ארון החשמל ממוקם באמצע הסלון, אז תליתי גם עליו ציור גדול. אנשים רוצים לפעמים לקנות דווקא את הציורים שתלויים בבית, אז יש הרבה תחלופה".
הבוקר // נעמי מתעוררת בשש ומאיה מתעוררת מהרעש שלה. בארוחת הבוקר מאיה "עושה בלגן עם האוכל ולא רוצה לאכול אף פעם כלום. צריך לשכנע אותה, וזה תמיד לוקח זמן. יש גם עניינים עם הבגדים לגן – מאיה רוצה בגדים שלא תמיד מתאימים". הם יוצאים סביב שמונה: סטיב לוקח את הבנות לגן וסנדרה בדרך כלל מחזירה אותן. "אין לנו פה עזרה: הסבים והסבתות לא גרים בארץ, כך שהכול עלינו".
פקקים // סטיב נוסע בכל בוקר למשרד ברמת־גן, באזור הבורסה. "ארבעים דקות של נסיעה שהייתה יכולה בקלות להימשך עשר דקות. זה ממש סיוט. בתקופת הקורונה הייתי מגיע מהר למשרד, כי לא הייתה תנועה בכלל".
פרנסה // סטיב הוא עורך דין בתחום הנדל"ן. סנדרה היא ציירת. "אני מציירת על לוחות פרספקס ובקנווס, בעיקר אמנות מופשטת. ציור על פרספקס הוא חדשני יחסית, עוד לא קיים בישראל". היא מציירת בסטודיו בפתח־תקווה ומוכרת באופן פרטי ובגלריות ברחבי הארץ.
מברזיל // סנדרה גדלה בסן־פאולו שבברזיל, במשפחה מסורתית. "תמיד הלכנו לבית הכנסת, ובבית הספר היו לנו הרבה שיעורי תורה, אבל הכול בפורטוגזית ולא ממש ידעתי עברית כשעליתי ארצה". יש לה אח אחד גדול ממנה. אביה הגיע מלבנון במהלך מלחמת לבנון הראשונה, כשהיה בן 18. אמה הגיעה ממצרים לצרפת, ובגלל עסקיו של אביה, שעבד עם לקוחות מברזיל, היא נסעה לשם לחופשות. כך הכירו הוריה, ומאז הם נשואים וגרים שם.
"בברזיל מצד אחד האנשים חמים והכול כיף, ומצד שני אתה חי בתוך כלוב מזהב. יש שם המון פשע ברחובות, ואי אפשר להסתובב חופשי. בכל בניין יש שומר, ורק בגיל 17 יצאתי לראשונה לבד לרחוב. הייתי חניכה בתנועת נצח, תנועה מאוד ציונית, וידעתי כל הזמן שאני רוצה לעלות ארצה. הגעתי לארץ לשנת הכשרה עם בני עקיבא, חזרתי לחצי שנה־שנה לברזיל כדי לסיים את התואר, ואז חזרתי לארץ בגיל 23, לבד".
מבלגיה // סטיב גדל באנטוורפן שבבלגיה, בן בין שתי אחיות, באחת מתגוררת בארץ והאחרת בבלגיה. "אנחנו משפחה ציונית מאוד, וכולם בקהילה לומדים עברית מגיל צעיר, מוקפים בשליחים מהארץ ובמורים שבאים ללמד אותנו, וכל לימודי הקודש היו בעברית וגם בני עקיבא". הוא עלה לארץ אחרי התיכון, בשנת 2001, עם כמה מחבריו, ולמד בישיבת מעלה־אדומים. משם פנה ללימודי משפטים במכללת שערי משפט וכלכלה בבר־אילן, "שני תארים במקביל". כשסיים את הלימודים התמחה במשרד עורכי דין פרל כהן צדק, ועבד כמה שנים כשכיר עד שפתח משרד משלו לפני כחמש שנים.
ההיכרות // חברה משותפת הכירה ביניהם, ואחרי שנתיים הם התחתנו. "החתונה הייתה בברזיל, כי סנדרה רצתה שכל החברים שלה יהיו בחתונה. החתונה התחילה ביום ראשון בשש בערב והסתיימה בשני לפנות בוקר. לא הפסיקו לרקוד".
תרבויות // "בדרום אמריקה ובאירופה יש שתי תרבויות שונות לחלוטין: אנשים חמים כאן, ושם מנטליות קרה וקשוחה. דרום אמריקנים זורמים יותר, ואין לחץ, אבל האירופים מחושבים". בזכות המקורות הצרפתיים של סנדרה התקשורות זרמה. "החיים שלנו די דומים. שנינו עלינו ארצה, שנינו היינו בבני עקיבא, באנו ממשפחות דומות, הבנו זה את זה ודיברנו בצרפתית".
ישראל // "אין ספק שאיכות החיים פה טובה יותר מבברזיל. לקח לי זמן להתאקלם ולהבין את המנטליות הישראלית, איך כולם לחוצים וצועקים כל הזמן, אבל זה המקום של היהודים. תמיד ידעתי שההורים שלי לא יעלו, זה מורכב בגיל כזה, ואמא שלי מפחדת מאוד מהמצב הביטחוני כאן. גם השפה קשה להם. גם אני, כשעליתי לארץ, לא יכולתי לנהל ממש שיחה בעברית. כשגרתי בגבעת־שמואל עם חברות ועשיתי תואר שני באוניברסיטת אריאל במנהל עסקים, היה לי קשה עם השפה. לקח לי פי שניים מהזמן הממוצע, והמורים עזרו לי לתרגם את החומר".
שיווק // באמצע הלימודים לתואר היא לקחה הפסקה, והחלה לעבוד בשיווק בחברת פרוקטר אנד גמבל. "הכול התנהל שם באנגלית, אז היה לי יחסית סבבה. עם הזמן למדתי עברית אבל מעולם לא למדתי באולפן".
אמנות // סנדרה תמיד התעניינה באמנות, ואחרי שנעמי נולדה היא התחילה להתעסק בציור באופן מקצועי. "תמיד אמרו לי שאני מוכשרת אבל אף פעם לא חשבתי שאוכל להתפרנס מזה. בחופשת הלידה השנייה התחלתי לצייר בתדירות גבוהה ואנשים החלו לרכוש את הציורים. אני מציירת מתוך הראש, ולפי הגודל והצבעים שהלקוח מבקש. הציור הוא החיים שלי. הוא מרגיע אותי ומרגש אותי. כל ציור שאני מתחילה משתנה תוך כדי תנועה, ואני נהנית מהדרך".
לבד // בהיעדר משפחה, הם נשענים על חברים. "אנחנו צריכים לעשות הרבה לבד. כשמישהו חולה אנחנו מרגישים שאין מי שידאג לנו, והייתה פעם ששנינו היינו חולים ולא היה מי שיעזור חוץ מחברים. גם בחגים אנחנו חוגגים עם חברים, או שאנחנו נוסעים לברזיל. לא חוגגים לבד. ההורים של סטיב מגיעים הרבה לחגים, ואנחנו נוסעים לשם פעם או פעמיים בשנה. בזמן המגפה לא היינו שם. ההורים שלי ראו את הבת שלי לראשונה רק כשהייתה בת שנה וחצי".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
