שעות הבוקר המוקדמות של עשרה באוגוסט 2006, ארבעה ימים לפני הפסקת האש שתסיים את מלחמת לבנון השנייה. יוסף חדאד, סמל ראשון בפלוגה המסייעת של גדוד 51 בגולני, תופס מחסה יחד עם חבריו בבית בעיירה בינת־ג'בייל, אחרי שטיהרו אותו ממחבלי חזבאללה. יריות נשמעות כל הזמן סביב, ומדי פעם נלווים אליהן קולות נפץ חזקים יותר. ובכל זאת החיילים מצליחים "להתעפץ", כהגדרתו של חדאד, ליפול קלות לתוך שינה תוך ניסיון לא לאבד לגמרי את הערנות. המחשבות שלו כבר רצות קדימה: עוד חודשיים הוא משתחרר, ואז דרום אמריקה או הודו.
כשהשחר עולה, החלומות נקטעים על ידי דיווח לקוני שנשמע בקשר, ואחר כך פקודה. טנק נפגע מטיל קורנט שירה חזבאללה, הצוות זקוק לחילוץ מיידי. האדרנלין חוזר בבת אחת לגוף. חיילי גדוד 51 שועטים לעבר המיקום שנמסר להם, ומפנים מהטנק את הפצועים. חדאד ועוד שלושה אחרים נושאים על אלונקה את המפקד. "הוא היה שרוף כולו, כל הזמן צעק מכאבי הכוויות. עד היום אני יכול לעצום את העיניים ולשמוע את הצעקות ההן. השמש כבר עלתה, והכאבים שלו רק גברו. קיבלנו נקודת ציון שאליה יגיע מסוק פינוי, הרמנו את האלונקה והתחלנו לרוץ".
מסביב שוב יריות. חדאד וחבריו ממהרים למסוק, מניחים את האלונקה וחוזרים לבית שבו העבירו את הלילה. ההוראה הייתה להתבצר במקום, ובהמשך לחדור לעומקה של בינת־ג'בייל, העיירה שבה נשא מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה את "נאום קורי העכביש" המפורסם שלו, ובכך הפך אותה לנקודה אסטרטגית גם מבחינה מורלית.
"היינו בדרך חזרה אל המבנה. בערך בשעה שמונה בבוקר עלינו בדרך עפר, ואני עצרתי לרגע. שמעתי את עצמי מתנשף מהריצה, ואז בום חזק. עפתי באוויר כמה מטרים ונפלתי על הבטן. קלטתי שיורד לי דם מהפנים. ירו עליי טיל. דבר ראשון חשבתי על אמא שלי – מה אני אגיד לה, איך אספר שנפצעתי במלחמה. התהפכתי על הגב, ואז הבנתי את חומרת הפציעה. נקטעה לי הרגל. קראתי לעזרה, והחובש הגיע למקום והיה בהלם. העשן התפזר, דם נזל לי מהפרצוף וצעקתי בלי הפסקה. מפקד הפלוגה נתן מכה חזקה בקסדת החובש, וכך הוא יצא מההלם והתחיל לתפקד".
שמו של יוסף חדאד (32) לא מסגיר את היותו ערבי נוצרי, וגם לעברית השוטפת שבפיו לא מתלווה שמץ של מבטא שיכול להעיד על השתייכות מגזרית. קורות החיים שלו, כלוחם קרבי פצוע מלחמה, יכלו לפתוח לו הרבה דלתות בדרך לקריירה נוחה, אבל השאיפות שלו הן אחרות. לאחרונה ייסד את עמותת "ערבים זה לזה", שמטרתה להגדיל את שיעורי המתגייסים לצבא ולשירות לאומי מקרב הציבור הערבי, ללוות את המתגייסים, ולטפל בבעיות המגזר.
"לפני הפציעה, כשהייתי מגיע הביתה עם הנשק והמדים, התגובות של החברים היו מעורבות", הוא מספר. "חלק תמכו בי והאמינו שאני פורץ דרך לאחרים, חלק אמרו לי שפשוט השתגעתי. ברחוב היו לפעמים יריקות, קללות וקריאות 'בוגד'. אבל זה קרה לפני יותר מעשר שנים. היום בהחלט מרגישים שינוי, אלפי ערבים עושים שירות לאומי, ויש גם הרבה יותר מתגייסים לצה"ל".
מצד שני, נושא ההגדרה העצמית של בני המגזר הערבי מקשה על היהודים לקבל אותם. נראה שרבים מהם לא החליטו אם הם ערבים־ישראלים או פלסטינים.
"נכון שיש משבר זהות, אבל הקול החזק שבו מתמקדים הישראלים היהודים, זה שאומר שהערבים מזהים עצמם כפלסטינים, הוא לא מייצג. יש פה הכללה. בקרב ערביי ישראל יש ציבור גדול שמתנגד לאמירה הזו. אפשר להכניס לתוכו את הנוצרים הארמים, את הצ'רקסים, את הדרוזים ואת הבדווים. מעבר לכול, אני חושב שהציבור הערבי והציבור היהודי צריכים להתקדם, להבין שהם תמיד יחיו פה יחד. זו גזרה משמיים. אנחנו בעמותה אומרים שכדי לטפל במגזר שלנו, אנחנו צריכים לרצות לכונן חברה משותפת".
לטרוף את העולם
משפחתו של חדאד הגיעה מסוריה לג'ש, גוש חלב, שם נולד סבו. הוריו של יוסף עברו לעיר נצרת, וגם הוא מתגורר בה עד היום. ההיכרות האישית שלו עם יהודים, הוא מספר, צמחה בעיקר דרך קבוצת הכדורגל שבה שיחק. כשהגיע לגיל 18 רצה להתגייס כמותם לצה"ל – שאיפה יוצאת דופן בקרב בני המגזר, שפטורים משירות. ולא סתם להתגייס: חדאד התעקש דווקא על חטיבת גולני. "רצו לשלוח אותי לכל מיני יחידות, אבל אני הבהרתי להם – או גולני, או שאני חוזר הביתה. אחרי שלושה חודשים התקשרו אליי וזימנו אותי. הייתי המאושר באדם".
איך הגיבה המשפחה שלך למסלול שבחרת?
"ההורים שלי העניקו לי חינוך ליברלי ודמוקרטי, ולכן כיבדו את ההחלטה שלי להתגייס. אחותי הגדולה, אגב, חשבה להתנדב לשירות לאומי, אבל ויתרה על זה. האחות הקטנה יותר עשתה שירות לאומי, ואחי הצעיר, שעכשיו בן 18, מתלבט מה לעשות. הוא ילך לפחות לשירות לאומי, אבל אני לא יודע אם הוא יתגייס לצבא, כי אמא כבר סבלה מספיק כשאני נפצעתי".
מלבד צלקת שנותרה מתחת לעינו השמאלית וצליעה כמעט בלתי מורגשת, אין רמז חיצוני לפציעתו הקשה של חדאד. "כששכבתי שם בלבנון, הייתי הכי קרוב למוות שאפשר", הוא חוזר לאותו יום קרב. "אחרי שהחובש שם לי חוסם עורקים, החיילים פינו אותי לתוך המבנה. לא הרגשתי את הרגל, שהייתה למעשה מנותקת מהגוף. ברגל השנייה היו לי כאבי תופת, מרסיס שחדר אליה. ירקתי דם, ובכלל איבדתי הרבה דם בגלל הפציעה.
"התחושה במצב כזה היא שהכוחות הולכים ואוזלים ממך. בגוף מתפשטת תשישות, רצון לשקוע בתרדמה. נאבקתי להישאר בהכרה. שמעתי את הרופא – מילואימניק שמשמש כמנתח באזרחות – מדבר בקשר עם הפיקוד. בשיא השקט ובקור רוח מקפיא, הוא אמר להם: 'או שתבואו לחלץ אותו עכשיו, או שתגיעו בערב לחלץ גופה'. רציתי לצעוק לו 'הלו, אני בחיים', אבל לא יצאה לי מהפה שום הברה".
אחרי 45 דקות הגיע למקום מסוק. "מרימים את האלונקה שלי ורצים לפינוי. אני זוכר שבדרך שרתי להם ובעיקר לעצמי Don‘t worry be happy, כדי להעלות את המורל. אבל הכאבים היו משתקים. ברגע שהוכנסתי למסוק ביקשתי מורפיום. הטיסו אותי לבית החולים בנהריה. הרופא שם ביקש ממני את מספר הטלפון של אבא, כדי להודיע לו שנפצעתי, אבל אני התעקשתי לדבר איתו בעצמי. שמו לי את הטלפון ליד האוזן, אמרתי לאבא שנפצעתי ושאני בסדר, ואז שקעתי בתרדמה של יומיים".
אחרי ניתוחים מסובכים הצליחו הרופאים לחבר את רגלו הקטועה. את הטיול המתוכנן בדרום אמריקה או במזרח נאלץ חדאד להמיר בתקופת שיקום שארכה למעלה משנה. הוא למד מחדש לעמוד על רגליו, ואחר כך ללכת. פסיעה אחת ומנוחה, צעד ועוד צעד. "הייתי כבר חודשיים לפני השחרור, רציתי לטרוף את העולם, ופתאום בא אלוהים ומשנה לך את התוכניות. אין טיול, אין לימודים. צריך להחלים לאט־לאט. אני זוכר שחברים שלי הגיעו לבקר, ראו אותי בכיסא גלגלים, והתחילו לצחוק עליי: 'רצית להיות גיבור בצבא ונפצעת'. אבל אני יודע שהם אמרו את זה בצחוק. שבפנים הם העריכו את הבחירה שלי ואת התרומה שלי למדינה, ואפילו קינאו בי".
אחרי שהשתקם פיזית, חדאד רצה להספיק כמה שיותר. הוא טס לקנדה, עבד שם כסוכן מכירות בעגלות, ולאחר מכן פתח עסק משל עצמו. "הצלחתי טוב, מכרתי הרבה וחסכתי כסף. אבל אז הגיע המשבר הכלכלי של 2008, הרווחים הפכו להפסדים, ונאלצתי לסגור הכול ולחזור הביתה. כאן בארץ התקבלתי לחברה של מחקרי שוק, בהתחלה כעובד רגיל, אחרי זה כאחראי משמרת ובהמשך כמנהל. תוך כדי העבודה טיילתי ללא הפסקה. אירופה, ארה"ב, מרכז אמריקה. במבט לאחור אני חושב שהרגע הזה של הפציעה, כשהרגשתי שאני יכול לסיים את החיים עוד לפני שטעמתי מהם, שינה אותי. במהלך השירות הצבאי גם איבדתי שלושה מפקדים, שבעה חברים וחייל שלי. זה גרם לי לרצות לנצל כל רגע, להיות בתנועה, לפעול, לעשות. קודם למען עצמי, ועכשיו גם למען החברה".
צעירים תחילה
חדאד, בחור רזה ולא גבוה, מדבר בהתלהבות ובמהירות. למרות הפציעה הוא קופץ מהכיסא, הולך בזריזות ועסוק בכל רגע בכמה דברים במקביל. הוא מספר לנו כי במקביל לעבודתו התנדב בעמותת "מילואימניקים בחזית", שפועלת לסיכול יוזמות החרם של ה־BDS ולבלימת האנטישמיות החדשה המתעוררת בקמפוסים בארה"ב. אחר כך החליט לפעול למען הקהילה הערבית הנוצרית בישראל, שמונה כ־120 אלף איש. בשטחי הרשות הפלסטינית, אגב, חיים כ־20 אלף נוצרים, והם הולכים ומתמעטים. אם בעבר הם היוו רוב בבית־לחם – מקום הולדתו של ישו ואחת הערים המקודשות ביותר על פי האמונה הנוצרית – כיום רק 20 אחוז מהתושבים שם הם נוצרים. האחרים נטשו בזה אחר זה, בעיקר לארה"ב ולאירופה, בגלל היחס שקיבלו משכניהם המוסלמים.
"הערבים הנוצרים בישראל הם חלק מהמגזר הערבי בכללותו", אומר חדאד. "מעמדם בחברה דומה לזה של הבדווים, הצ'רקסים והמוסלמים. היחידים שיש להם מעמד שונה הם הדרוזים, שרואים את עצמם מחוברים יותר לחברה הישראלית הכללית. העם אוהד אותם ומוקיר את העשייה ואת התרומה שלהם למען המדינה, אבל המוסדות הישראליים הרשמיים לא עושים בשבילם מספיק, לצערנו. וזה עובד לרעתנו".
מדוע?
"אנחנו מנסים לשכנע את הרוב הערבי השפוי, שמדינת ישראל מיטיבה עם מי שתורם לה ומרגיש עצמו חלק ממנה. אבל היחס של המדינה כלפי הדרוזים לא עוזר לנו לשכנע אחרים לפעול כמוהם. אם הם, שבמשך שנים משלמים מחיר כבד למען המדינה, עדיין לא מקבלים יחס הוגן, זו בעיה".
ואיזה שינוי צריך להתרחש מצד המגזר הערבי, כדי לאפשר חיים משותפים?
"השאיפה שלנו היא להביא את הרוב הערבי השפוי לקדמה, לחזק את הקשר שלו עם המדינה שבה הוא חי, וליצור אצל הצעירים הזדהות עם המדינה ומוסדותיה. אנחנו רוצים בתחילה להעלות את המודעות של הצעירים, ואחר כך להשפיע על המבוגרים יותר, כדי שכולם יבינו שהיהודים והערבים צריכים לחיות כאן יחד.
"מעבר לכך, במגזר הערבי ישנן תופעות נוראיות שלא זוכות לטיפול. האלימות נגד נשים, לדוגמה. 106 נשים נרצחו בשבע השנים האחרונות תחת הכותרת של 'כבוד המשפחה'. אנחנו רוצים לטפל בעניין הזה, שלא קשור באופן ישיר לשירות ביטחוני או לאומי, אבל הוא חשוב מאוד. חברי הכנסת הערבים לא מתעסקים בזה. במקום לנסות לפתור את הבעיות בנצרת ובדלית־אל־כרמל, הם צועקים 'פלסטין' ומתמקדים בחיזוק תנועות הBDS־. כולם מכירים את עאהד תמימי שהרביצה לחיילים, אף אחד לא מכיר את הודא כחיל אבו־סרארי, שנרצחה על ידי אחיה כי פגעה בכבוד המשפחה. אנחנו בעמותת 'ערבים זה לזה' רוצים לטפל בבעיות האלו, ולגשר על הפערים בחברה הישראלית כדי לקיים חברה משותפת".
חדאד מטיל על הח"כים הערבים גם את האחריות למהומות האלימות בחיפה ובצפון בשבת האחרונה. "מה שקרה שם הוא תסריט שחוזר על עצמו. שוב חברי הכנסת של הרשימה המשותפת צועקים, יוצרים פרובוקציות ומשתמשים באלימות. שוב הם מתמקדים בענייני חוץ על חשבון ענייני פנים, והפעם מכניסים את כל המגזר הערבי לסיפור. הם מנצלים אותנו ומשתמשים בכוחם כדי להפוך אותנו לכלים במשחק שלהם. ומה שעצוב הוא שזה עובד להם. הפגנות ביישובים ערביים ושביתות הזדהות גורמות לקרע נוסף בחברה".
אנחנו מנסים לשכנע את הרוב הערבי השפוי, שמדינת ישראל מיטיבה עם מי שתורם לה ומרגיש עצמו חלק ממנה. אבל היחס של המדינה כלפי הדרוזים לא עוזר לנו. אם הם, שבמשך שנים משלמים מחיר כבד למען המדינה, עדיין לא מקבלים יחס הוגן, זו בעיה".
"אני רוצה שתבינו, אני כותב עם הרבה תסכול, כעס וכאב", כתב חדאד לפני ימים אחדים, במכתב פומבי המופנה לציבור הישראלי. "לא רק בגלל אותם אישי ציבור ומפגינים ערבים־ישראלים שמסיתים, אלא בעיקר בגלל האזרחים שנמצאים בבית, צופים מהצד בפסטיבל הזה ולא מסכימים איתו. בגלל אותם אנשים שרק מעוניינים לקום בבוקר, ללכת לעבוד ולא להכריז שביתה. להתפרנס בכבוד ולחיות חיי שגרה ודו־קיום. לגדל את ילדינו למציאות טובה יותר. כבר שלחו לי בהודעות פרטיות תמונות של ערביי ישראל בהפגנות בחיפה ובמקומות נוספים בארץ עם דגלי פלסטין, ושאלו אותי – 'איתם אתה רוצה לחולל שינוי?'. ואני לא מסתיר, גם מהמגזר שלי אני מקבל הודעות רבות עם קללות ו'איחולים לבביים'.
"אז נכון, יש רבים שלקחו חלק בהפגנות, ורבים שמזדהים איתם, ורבים נוספים שנגררים אחר נציגי הציבור שלנו. אבל אם תסתכלו בתמונות ההפגנות, תראו שם כמה מאות אנשים. תחברו את כל מוקדי ההפגנות, תגיעו ל־2,000 או 3,000. תוסיפו עוד 100 אלף שתומכים בהם. יודעים מה, תוסיפו אפילו 300 אלף. יש עוד מיליון ו־300 אלף בני מיעוטים בארץ, והם הרוב האמיתי, שרוצה לחיות בשקט בתוך כל המציאות המורכבת הזאת.
"אנחנו אוהבים את החיים במדינה, טוב לנו פה ואנחנו רוצים להיות חלק, רוצים שיהיה פה אחרת. אנחנו לא יוצאים להפגנות ברחובות, אבל שלא תטעו, אנחנו פה. אנחנו נוביל מהפך, נשמיע את הקול השפוי. אנחנו נצעק צעקה של אהבה ותקווה. תמיד יש קיצונים שמנסים לחבל, אבל בעתיד הם אלו שיהיו דוממים. אז אל תתנו לקולות שלהם לנצח, אל תתנו להם לעצור את רוחות השינוי. אין ספק שהדרך ארוכה ויש מכשולים רבים לעבור, אבל בואו נמשיך בה בסבלנות, אמונה וערבות הדדית".
מצביעים כמו אבא
חדאד אינו חושש להתעמת ישירות עם הח"כים שאמורים לייצג את המגזר שלו. הוא שולף את הסלולרי ומציג בפניי סרטון מתוך כנס שבו השתתפו שניים מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת – ג'מאל זחאלקה ויו"ר המפלגה איימן עודה. בסרטון חדאד נראה מתפרץ לעבר עודה ומטיח בו האשמות: "החברה הערבית מוציאה לכם כרטיס אדום", הוא צועק. "אתם לא מייצגים אותנו, אתם לא עושים שום דבר למעננו". חדאד סולק מהאולם כשהוא סופג קללות מהיושבים בקהל, אבל התגובות בדף הפייסבוק שלו ועשרות אלפי הלייקים שקיבל מראים שהוא הצליח לבטא את רחשי ליבם של רבים. חדאד אף הוזמן לתוכנית טלוויזיה כדי להתעמת עם זחאלקה, אך לדבריו הח"כ החליט לבסוף לא להגיע לאולפן.
"אני מקבל תמיכה רחבה מאוד מהציבור. נציגי הערבים בכנסת הם אלימים, מתריסים ומקללים, וזה משפיע על החברה. הצעירים מראים ברשתות החברתיות סלידה מההתבטאויות שלהם, וגם המבוגרים יותר לא מרוצים מהתמיכה בפעולות נגד מדינת ישראל. הם פוחדים להשאיר לילדים שלהם אדמה חרוכה, מציאות בלתי ניתנת לתיקון, ולכן הם רוצים בשינוי".
אז איך אתה מסביר את העובדה שהרשימה המשותפת זכתה בבחירות האחרונות ב־13 מנדטים?
"זה קרה בגלל כמה תהליכים שמתרחשים בציבור הערבי, וצריך להבין אותם. ראשית, אין שום אלטרנטיבה לרשימה המשותפת. הציבור הערבי מחפש ייצוג, ואלו המייצגים היחידים שיש לו. שיעורי ההצבעה הנמוכים שגרמו למפלגות הערביות להתאחד לרשימה אחת, מלמדים על מצב של חוסר ברירה. בעקבות האיחוד הרשימה המשותפת נתנה למצביעיה לשגות באשליה שהנה, סוף־סוף הח"כים הערבים עומדים לפעול למען החברה ולנצל את הכוח הפוליטי הגדול שהשיגו לצורך דאגה לפרט. במקום זה אנחנו רואים שמה שמעניין אותם זה בעיקר הנושא הפלסטיני.
"היה גם אפקט הפחדה. בנימין נתניהו הצהיר שהערבים נוהרים לקלפיות, והאמירה הזאת שירתה את הרשימה המשותפת, שכל הזמן הפחידה את הציבור הערבי ואמרה לבוחרים: 'אתם לא רצויים כאן במדינה, ורק אנחנו יכולים לעזור לכם'".
סיבה נוספת להצלחתה של הרשימה המשותפת, מאבחן חדאד, היא ההרגל. "ההצבעה בבחירות היא שבטית או משפחתית. האבא הצביע למישהו, אז כל הילדים עושים אותו דבר. גם האישה מצביעה אוטומטית כמו אב המשפחה. כך המפלגות הערביות מקבלות את המנדטים, בזמן שהן לא מייצגות בפועל את הציבור הערבי". הפוטנציאל הפוליטי של המגזר הערבי הוא גדול מאוד, מוסיף חדאד. להערכתו, כ־400 אלף איש, שאותם הוא מגדיר "הקול הערבי השפוי", לא מממשים את זכות ההצבעה שלהם ולא מיוצגים בכנסת. "יש שינוי גדול בחברה הערבית, ואולי אתם לא מודעים אליו מספיק. לאט־לאט מעכלים את העובדה שערבים־ישראלים מתגייסים לצבא, למשמר הגבול ולמשטרה. יש גם ציבור גדול של נשים וגברים שעושים שירות לאומי, ועוזרים לחברה שבה הם נמצאים. בעמותה שלנו אנחנו שמים דגש על השירות הלאומי, מתוך מחשבה שהוא יכול להוביל לעתיד מבורך, ולקדם קרבה בין הערבים ליהודים במדינה. בניגוד לעמותות אחרות, שהרימו את דגל הגיוס לצבא, לדעתנו המציאות היא שהשסע הקיים לא מאפשר זאת כרגע. אנחנו סבורים שההשתלבות צריכה להיות בשלב הזה במסגרת השירות הלאומי. כך תורמים למדינה וגם לקהילה. הרי יש היום ערבים במכבי האש, במד"א, במשטרה ובמערכת החינוך – אז בואו נפעל במסגרות האלה כחלק מהשירות למדינה.
"זה פתח שיכול לקרב את החברה הערבית לכלל החברה הישראלית. אבל כדי להשיג את השינוי צריך שהצד היהודי וממשלת ישראל יתמכו בתהליכים בחברה הערבית, ויהיו מוכנים גם להשקיע כסף ומשאבים בעניין. חייבים רוח גבית ובעיקר תקציבים כדי להגיע למטרה".
מה עוד מפריע לך במדינה, בתור ערבי־ישראלי?
"כשאני רואה את החברה הישראלית הכללית, אני יכול להבחין שהכיוון שאליו היא צועדת הוא לא חיובי. יש פילוג, שנאה, חוסר פתיחות וחוסר הבנה כלפי האחר. החברה מתעסקת בטפל ולא בעיקר, לא בעניינים הבוערים".
רשימה משותפת נפרדת
לחדאד יש רעיונות גדולים. קשה להאמין שכולם אכן יתממשו, אבל קשה גם שלא להידבק באנרגיה החיובית והתזזיתית שהוא מקרין. ניכר שחיידק הפוליטיקה נמצא בדמו, ואם נראה אותו בשנים הקרובות מצטרף לאחת המפלגות, זה לא ממש יפתיע. רבים מהמגיבים בדף הפייסבוק של עמותת "ערבים זה לזה" קוראים לו, בעברית ובערבית, להיכנס לפוליטיקה. חדאד מצידו אומר כי כרגע זה לא עומד על הפרק. "אותי מעניינת עכשיו העמותה. הסרטונים שאחנו מעלים והחשיפה מובילים ליצירת קשרים עם גופים שונים שמוכנים לעזור לנו בפעילות".
הוא משתעשע ברעיון של הקמת ארגון משותף לכל העמותות שמקדמות גיוס ערבים לצבא ולשירות לאומי. "יכול להיות שנקים 'רשימה משותפת' שכזאת, כדי ליצור כוח משמעותי של עשייה ציבורית. כך נוכל לפעול בתוך החברה הערבית וגם למען הפחתת הפערים אל מול החברה היהודית בישראל. אני מאמין שהקול השפוי צריך להישמע, והוא יישמע. חשוב כל כך לטפל בבעיית כלי הנשק הבלתי חוקיים, בבעיית האלימות במשפחה, ביחס המשפיל כלפי נשים ובדיכוי שהן חוות. לא יכול להיות שבחורה ערבייה שנאנסה צריכה לשמור על שקט כדי לא לפגוע בכבוד המשפחה, כשבינתיים האנס מסתובב חופשי ופוגע בצעירות נוספות. אני מכיר אישית גם מקרים של בחורות שבמהלך קשר רומנטי בן הזוג גנב להן כסף, וכשהן שקלו להתלונן במשטרה, הוא איים עליהן שיפרסם את קיומו של הרומן האסור. בסופו של דבר הן העדיפו לשתוק. זו לא חברה תקנית".
חדאד מפתיע ומספר כי הוא מצדד בהצעתו של אביגדור ליברמן, להעביר חוק שידרוש נאמנות למדינה כתנאי לאזרחות. "אני חושב שכל אזרחי ישראל חייבים לכבד את המדינה. צריך להיות נאמנים לה, כי אנחנו חלק ממנה. יש בנושא הזה בעיות חינוכיות גדולות מאוד בחברה הערבית, כמו למשל בתי ספר שמציגים מפה של מדינת פלסטין במקום מדינת ישראל. החינוך לשיבה פלסטינית הוא אשליה שצריך להפסיק אותה ומיד. אני לא רוצה להביא לעולם ילדים שיגדלו בחברה מקולקלת".
האם אתה באמת חושב שתצליח לממש את כל היעדים שהצבת לעצמך? האם אפשר לשנות חינוך והרגלים של עשרות שנים?
חדאד מחייך, משתהה לשנייה. "אני יודע שאני שם לעצמי מטרות רחוקות, אבל זה לא נובע מתוך אשליה עצמית. אני לא חי בסרט, אני מכיר את המציאות. אבל כדי להגיע למהפכה ולשינוי מחשבתי, צריך לחשוב בגדול". ואז הבחור הערבי הנוצרי מצטט את רבי ישראל סלנטר: "איך אומרים אצלכם – כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
