יוהנה פרדומו
כיבתה את הסיגריה שלה, לקחה את פנקס הקיצוב הכחול שלה ויצאה למצוא את המוצר היקר ביותר בקובה. "כמו זהב", היא אומרת עליו. בתה בת הארבע עוד ישנה כשפרדומו התגנבה מהבית בכפכפים, חולפת על פני בקתות עם גגות מתכת שמתחממות בשמש הבוקר, ועל פני קיר שרוסס עליו: "יחי פידל וראול". ואז היא ראתה: בחזית ה"בּוֹדֵגָה" המקומית, שמוכרת את ההקצבות הממשלתיות, לא היה תור. המשמעות היא אחת, הבינה פרדומו: אין חלב.
זו הייתה אחת ההבטחות הגדולות של המהפכה הקובנית ב־1959. במדינה מוכת תת־תזונה, פידל קסטרו התחייב לליטר חלב בכל יום לכל ילד. פרה יצרנית במיוחד, אוברה בלנקה, נחשבה לגיבורה לאומית. פידל היה משוגע לחלב עד כדי כך שה־CIA ניסה פעם להרעיל את המילקשייק היומי שלו.
כיום, כשקובה שרויה במשבר הכלכלי החמור ביותר שלה בשלושים השנים האחרונות, החלב הוא אחד הסמלים רבי העוצמה למצב הרעוע במדינה. המחסור במוצרי חלב ובמוצרי בסיס אחרים משקף מפגש של בעיות קשות: מגפת הקורונה השמידה את תעשיית התיירות החיונית, הנשיא דונלד טראמפ החמיר את העיצומים על האי, הנשיא ביידן ממשיך את מדיניותו, ובעלת הברית הסוציאליסטית ונצואלה צמצמה את הסיוע ואת ההשקעות. התוצאה: מדינה שמייבאת 70 אחוז מהמזון שלה סובלת ממחסור נואש במזומנים הדרושים כדי לרכוש אותו.
הקובנים ממתינים שעות בתור כדי להצליח לקנות בקבוק שמן בישול מסובסד או קצת עוף. "מהרגע שאת מתעוררת, את כל הזמן חושבת: מה אני יכולה לאכול, איפה אני יכולה למצוא אוכל?", אומרת פרדומו, מניקוריסטית בת 28. חלב הוא בין המוצרים הקשים ביותר להשגה. הממשלה ממשיכה לספק מנות מסובסדות לילדים צעירים ולחולים, אבל המשקה הלבן נעדר מרוב החנויות.
המחירים בקופליה עלו, האיכות ירדה. לפעמים נדמה שהממשלה כבר לא יודעת לעשות דבר. הגלידרייה הקומוניסטית התגאתה פעם ברשימה של 26 טעמים. כעת, בכל יום נתון יהיו שלושה או ארבעה טעמי גלידה בלבד. ינירה מראה לבעלה את הטלפון. "תראה את הגלידה בקופליה", היא אומרת. "איזו בושה"
המחסור במזון ומחיריו המאמירים מאיימים להטיל תוהו ובוהו במדינות רבות, אבל בקובה המשבר כבר בעיצומו. הצעירים מהגרים לארצות הברית במספרים הגדולים ביותר מאז 1980. אנשי משמר הגבול בארה"ב לכדו יותר מ־114 אלף מסתננים קובנים מאז אוקטובר. גיסה של פרדומו, טכנאי מזגנים בן 25 ששמו אסטבן, שוקל להצטרף אליהם. "אני לא חושב שאנחנו יכולים להמשיך לחיות כך", הוא אומר.
הממשלה הקומוניסטית, שחוששת כי המחסור עלול לערער את המערכת החד־מפלגתית במדינה, מנסה לעורר את הייצור החקלאי: "אנחנו חייבים לשפר את המצב במהירות", מודה יוהאנה אודריוזולה, סגנית שר הכלכלה. התסכול רותח בשכונת אל פנגויטו, מקבץ בתי בטון ועץ על גדת הנהר. פרדומו ויתרה מזמן על קפה עם חלב על הבוקר, אבל בתה בת הארבע היא כבר סיפור אחר. חלב הוא ארוחת הבוקר של לורן, וכשפרדומו חוזרת הביתה באותו יום רביעי, הילדה רעבה. בפינת המטבח האם ממלאת בקבוק תינוק במים רותחים, ומוסיפה סוכר ושלוש כפיות מאספקת אבקת החלב ההולכת ומתמעטת. "יש די חלב להלילה", אומרת פרדומו ומנענעת את צנצנת האבקה. "מחר אנחנו לא יודעים מה נעשה".
יוזמה פרטית בהיתר ממשלתי
שרשרת האסונות שהובילה למחסור בחלב בקובה התחילה בחוות כמו זו של ויקטור רוחאס, השוכנת במרחק 45 דקות נסיעה מביתה של פרדומו. החקלאי בן ה־66, בחולצה כחולה מלוכלכת ומגפי גומי, יודע בדיוק מה צריכות פרות כדי לייצר חלב בשפע: מזון עשיר. אבל בחנויות הממשלתיות אין מזון כזה. "אנחנו נותנים לפרות כל מה שאנחנו מוצאים – דשא, עלי בננה", מספר רוחאס. הוא זוכר את ימי התהילה, כאשר קסטרו בנה רפתות אדירות בניהול ממשלתי, וכוס חלב הייתה זולה. "בכל מקום שהלכת יכולת למצוא חלב", אומר האיכר, "כי הגיעו הרבה דברים מברית המועצות".
בין השאר הגיעו לקובה דשן, מזון לבעלי חיים וציוד להשבחה גנטית. אך כשברית המועצות התמוטטה, קרסה גם התמיכה. מייצור מיליון טונות חלב ב־1990, עברה קובה ל־638 אלף טונות חמש שנים אחר כך. חקלאים פרטיים השתלטו בהדרגה על התחום, אך פעלו תחת פיקוחה ההדוק של הממשלה, שנותרה קומוניסטית. המדינה קנתה את תוצרתם של החקלאים, בשר וחלב, במחירים נמוכים וקבועים – ולעיתים קרובות גם בפיגור בתשלומים. "מאז אוגוסט לא קיבלנו תשלום על האבוקדו שלנו", אומר רוחאס.
בזמן האחרון גם מזג האוויר לא שיתף פעולה: "אין גשם". הוא נושא את עיניו אל גבעה סמוכה. שכן חולף על פנינו בעגלה רתומה לסוס. "הנה אוסוואלדו", אומר רוחאס. "הוא מכר את הפרות שלו. הוא לא הצליח להתמודד עם המצב".
בלהיטותן להזניק את הכלכלה, הרשויות בקובה הכריזו על רפורמות. לראשונה מאז 1968, קובנים הורשו להקים עסקים קטנים ובינוניים בתחום החוות; חקלאי חלב ובשר רשאים למכור כעת כל תפוקה מעל המכסות הרשמיות שלהם, בתעריפי השוק. גורמים רשמיים פנו לאזרחי קובה באמצעות הטלוויזיה בבקשה שיפנו לחקלאות, וישתלטו לשם כך על אדמות חקלאיות בבעלות ממשלתית. זה מה שהפך את קרלוס צ'מיסו, משכיר דירות חובב סושי, לעובד אדמה.
צ'מיסו, בן 33, למד ראיית חשבון בהוואנה ועבד בדובאי; המגפה והשאיפה לחיים שקטים יותר החזירו אותו לכאן. הוא צועד ליד רפת ישנה ורעועה: "אנחנו חייבים לנקות אותה", הוא אומר ונוגע בסכך המרופט. כרגע יש לו חמש פרות חולבות. "עם אוכל ומכונות מתאימות, יהיו לנו עשרים".
סביבו השמש מאירה על 218 דונמים של אדמה חקלאית יפה אך מוזנחת בעיבורי הוואנה. החווה של צ'מיסו נעדרת תשתית; רק 7 אחוזים מהאדמה הניתנת לעיבוד בקובה מושקים. עובדי החווה של צ'מיסו רוקנו בעבר דליי מים ממשאית על גידולי הירקות, עד שהוא החל לרכוש ממטרות בנסיעותיו לחו"ל. "אני קונה אותן באמזון", הוא מסביר, "ומביא אותן במזוודות שלי".
למרות האתגרים, צ'מיסו נלהב: "לנו העובדים העצמאים יש רעיונות חדשים, דרכים חדשות לעשות דברים", הוא אומר. "המצב ישתפר".
קתדרלת הגלידה ריקה
אבל מתי? אלן רודריגס לאון, מנהל ענף הבקר במשרד החקלאות, מודה שלרפורמות החדשות תהיה השפעה מועטה בטווח הקצר: "יידרשו שלוש או ארבע שנים לראות את התוצאות". בינתיים קובה עדיין תלויה בייבוא. היא קונה כמחצית מהחלב שלה בחו"ל, בצורת אבקה, בעיקר מניו־זילנד הרחוקה. המשלוחים הואטו בגלל שיבושים בשרשרת האספקה העולמית, וכן בגלל "מחסור במטבע", כך לפי פונטרה, יצואנית החלב הגדולה בניו־זילנד.
ביום חמישי בבוקר פרדומו חוזרת לבודגה הממשלתית. היא זכאית לקילו אבקת חלב שלוש פעמים בחודש, תמורת 12 סנט למנה. "החלב עדיין לא הגיע?", היא שואלת. "הרגע התקשרו אליי", אומר המוכר, "הוא מגיע".
"אנחנו נותנים לפרות כל מה שאנחנו מוצאים – דשא, עלי בננה", מספר רוחאס. הוא זוכר את ימי התהילה, כאשר קסטרו בנה רפתות אדירות בניהול ממשלתי, וכוס חלב הייתה זולה. "בכל מקום שהלכת אליו יכולת למצוא חלב", אומר האיכר, "כי הגיעו הרבה דברים מברית המועצות"
אחותה הצעירה של פרדומו, ינירה, שרועה בבית אחותה על כורסה מרופטת, גוללת מסך ברשתות החברתיות ומשגיחה על אחייניתה. "חלב", מייבבת הילדה כשאמה נכנסת בידיים ריקות ומתיישבת על הספה. לורן מתחילה לבכות: "אמא, חלב!". ינירה קמה, שולפת בקבוק מהמקרר והולכת להביא אבקת חלב מביתה הסמוך כדי לפצות על המחסור של אחייניתה, על חשבון בנה־שלה בן השבע. לפעמים גם חמותה של ינירה עוזרת, וקונה אבקת חלב בשוק השחור. אבל המחיר לשקית של קילו זינק ל־1,200 פסו, משכורת של שבוע לעובד קובני טיפוסי.
לפני הבעיות של השנתיים האחרונות – המגפה, המחסור במזון, האינפלציה הגואה והרפורמה המוניטרית הממשלתית – יכלו האחיות ליהנות מדי פעם מממתק חלבי כלשהו, כמו פלאן קרמל או גלידה. המטעמים האלה נעלמו מבתיהן, וכיום הם מופיעים רק בפייסבוק. "תראו", אומרת ינירה וקוראת מהטלפון: "גלידה טעימה, טעמים שונים, חמישים דולר אמריקני, תשלום במטבע חוץ". היא מחייכת ופונה לאחותה: "את אוהבת גלידה".
זהו עוד סימן לאי שוויון בחברה הסוציאליסטית. לחלק מהאנשים יש מטבע זר וגישה לדליי גלידה; אחרים יכולים לגרד רק כמה כדורים מסובסדים בקופליה, הגלידרייה הענקית שהקים פידל קסטרו בהוואנה. אפילו שם הופיעו מתחים. ינירה קראה את התלונות: המחירים בקופליה עלו, האיכות ירדה. לפעמים נדמה שהממשלה כבר לא יודעת לעשות דבר. "קתדרלת הגלידה" הקומוניסטית התגאתה פעם ברשימה של 26 טעמים, שנועדו להתחרות בקולוסוס הצפוני – רשת הווארד ג'ונסונס האמריקנית ו־28 הטעמים שלה. כעת, בכל יום נתון, יהיו שלושה או ארבעה טעמי גלידה בלבד. ינירה מראה לבעלה את הטלפון. "תראה את התמונה של הגלידה שיש בקופליה", היא אומרת. "איזו בושה".
המשפחה לא הצטרפה להפגנות נגד הממשלה ביולי שעבר. "למה למחות אם זה לא פותר את הבעיות", אומרת יוהנה במשיכת כתפיים. אבל היא לא יכולה לא לתהות מה קרה למדינה העשירה כל כך בקפה, בטבק ובסוכר: "לאן כל זה נעלם?"
שלטי חוצות ממשלתיים ברחבי הוואנה לא מותירים ספק לגבי האשם: אמברגו הסחר האמריקני בן עשרות השנים. "זאת ארצות הברית, ארצות הברית, ארצות הברית", אומרת יוהנה. אבל האם הממשלה לא יכלה לעשות משהו? "קל יותר לומר שהכול באשמת האמברגו".
אין חלב, יש מלח
מובן שזה לא נכון. הקורונה פגעה בכלכלה השברירית ממילא של קובה, וגרמה לצלילה של 11 אחוזים בתוצר בשנת 2020. תעשיית התיירות – מטוסים עמוסים קנדים ואירופים שוחרי שמש – היא המקור העיקרי למטבע זר עבור קובה, אבל האי לא נפתח מחדש לנופשים עד נובמבר 2020, הרבה אחרי יעדים אחרים באיים הקריביים. "החלטנו שצריך לשמור בכל מחיר על בריאות העם הקובני", אמרה מריה דל כרמן אורלנה, סגנית שר התיירות.
קרטון הזהב הלבן עולה לפרדומו 50 פסו, שווה ערך לכשני דולרים, או שכר של חצי יום. כשהיא מביאה אותו הביתה ומניחה אותו על שולחן המניקור שלה, בתה ניגשת אליו ביראת כבוד, בוחנת אותו, מנשקת אותו ואז נעלמת איתו אל חדר השינה. פרדומו מוצאת אותה במיטה, מתכרבלת איתו. "מעולם לא ראינו דבר כזה", היא אומרת
העיצומים האמריקניים אכן תרמו למשבר הכלכלי. גל של מסעות חינוכיים ותרבותיים מארה"ב לקובה, שיזם הנשיא ברק אובמה, צומצם בחדות בימי הנשיא שאחריו. טראמפ אסר על עגינת אוניות אמריקניות בנמלים קובניים, חסם טיסות לערים שאינן הוואנה ואסר על שהייה ברוב המלונות. הוא גם הטיל עיצומים על "פינסימקס", החברה הפיננסית הקובנית הפועלת בשיתוף עם "וסטרן יוניון", והשבית אותה. החודש ביטל ממשל ביידן חלק מאיסוריו של טראמפ, כולל מגבלה על כמות הכסף שמותר לשלוח מארה"ב לקרובים בקובה, והצעד הזה יכול בסופו של דבר לסייע למדינה להיחלץ מהמשבר; אך בכיר אמריקני אמר לעיתונאים ש"ייקח זמן" למצוא מנגנון העברת כספים שאינו כולל את פינסימקס.
ממשל ביידן גם הותיר על כנם רבים מהעיצומים של טראמפ, כולל הגדרתה של קובה כמדינה שנותנת חסות לטרור. בממשל טראמפ אמרו בשעתו שהצעדים נועדו לבודד את הממשלה בהוואנה בשל "דיכוי העם הקובני". מהלכי הפתיחות שיזם אובמה לא הביאו שיפור ניכר במצב העגום של זכויות האדם בקובה. דיכוי ההפגנות ביולי שעבר הדגיש את חוסר הסובלנות של הממשלה להתנגדות מאורגנת, וגרם לביידן לדחות את תוכניותיו לבטל את העיצומים.
חואן טריאנה, כלכלן מאוניברסיטת הוואנה, אומר שהמדיניות הכלכלית של ממשלת קובה אחראית בין השאר לתורים הארוכים לרכישת מזון ותרופות, אבל הוא לא מסיר את האשמה גם מהעיצומים של וושינגטון. "אני לא אומר שהמדיניות של טראמפ היא הגורם", אומר טריאנה, "אבל ללא ספק, הצעדים האלה עלו לנו הרבה".
העיצומים ערערו עוד יותר את היכולת לסמוך על מערכת חלוקת המזון הריכוזית. יוהנה פרדומו רגילה לגחמותיה. ביום רביעי, כשהיא הולכת לבודגה לקבל חלב, נאמר לה שאין – אבל סוף־סוף היא יכולה למצוא בחנות את המלח שהייתה זכאית לקבל חודש קודם לכן. מנהל הבודגה גם אמר לנו מאוחר יותר באותו היום שדווקא יש לו חלב; זה פשוט לא היה תורה של פרדומו לרכוש אותו.
מדי פעם צץ בקובה פריט מזון שנעלם מזמן. כך קורה באותו יום שישי, אחרי שפרדומו אוספת סוף־סוף את אבקת החלב של ילדתה. משלוח של חלב נוזלי – בטעם וניל – הגיע מספרד. זו הייתה, כך נודע לפרדומו, איזו תוכנית ממשלתית: קרטון הזהב הלבן עולה לה 50 פסו, שווה ערך לכשני דולרים, או שכר של חצי יום. כשהיא מביאה אותו הביתה ומניחה אותו על שולחן המניקור שלה, בתה ניגשת אליו ביראת כבוד, בוחנת אותו, מנשקת אותו ואז נעלמת איתו אל תוך חדר השינה. פרדומו מוצאת אותה במיטה, מתכרבלת איתו. "מעולם לא ראינו דבר כזה", היא אומרת.
המשלוח לא מסמן שינוי גדול במשבר המתמשך בקובה. פרדומו תמשיך להיאבק על הפעלת העסק שלה, שאותו היא מתקשה לקיים בשל העלות הכרוכה בהחלפת מברשת מניקור בלויה. היא ואחותה ימשיכו לרדוף אחר מנת עוף לאכול. נגיף הקורונה – שכולם חשבו שכבר נעלם – ידביק את סבא שלהן. אך במשך יומיים זוהרים, החיים השתנו. לילדה הקטנה היה חלב.
תרגום: אלחנן שפייזר
