שלושת הגברים שנכנסו בשעת בוקר מוקדמת למרכז הפליטים בקישינב נראו כאילו עברו תלאות. נעליהם היו מלאות בוץ, בגדיהם מלוכלכים, אבל האדרנלין שלהם בשמיים. שניים מהם היו צעירים בשנות העשרים לחייהם, והשלישי מבוגר יותר, כבן חמישים. הם הסתודדו עם כמה מהנוכחים עד שהרב פנחס זלצמן, רבה הראשי של מולדובה, הגיע ובירך אותם לשלום. הוא הושיב אותם ליד שולחן, ומיד דאג שיגישו להם אוכל.
השלושה הם אזרחי אוקראינה, כך לוחשים לי. במהלך הלילה חצו את הגבול למולדובה כדי להתאחד עם משפחותיהם שעומדות לטוס לישראל. הם לא מדברים עברית או אנגלית, ואני נעזר במתורגמן כדי לשוחח איתם. אחד מהם מספר על אמו החולה בישראל. הוא ושני חבריו עזבו את אוקראינה כדי שלא יגויסו לצבא. לפי החוק החל שם כיום אמורים כל הגברים בני 18 עד 64 להתייצב לשירות, ואסור להם לצאת מהמדינה. החוק הזה חל גם על בעלי אזרחות כפולה, ישראלית־אוקראינית.
בהמשך אני יושב עם הרב זלצמן במשרדו ומנסה להבין כיצד הוא, דיין בבית הדין בבני־ברק, חסיד סלונים ואב לעשרה, החל לנהל תחנת מעבר חשובה לפליטים ולנמלטים מאוקראינה. מתברר שאי אפשר כמעט לקיים איתו שיחה של כמה דקות – הן בגלל אירועי המלחמה שרודפים זה את זה, הן בגלל המרואיין עצמו, שכנראה רגיל לעשות תמיד כמה דברים במקביל. הוא מספר שהגיע למולדובה לפני 12 שנים, הקים קהילה אורתודוקסית, ומבית כנסת קטן הצליח להחיות את הקהילות בערים טירספול ובלץ. "לקחנו בתי ספר יהודיים ושדרגנו את הידע היהודי שלהם. בבית הספר שלנו יש מטבח כשר עם השגחה צמודה, ואנחנו מקיימים פעילות שוטפת עם מקומיים, אורחים וסטודנטים. אנחנו גם עוזרים למתגיירים במולדובה ובמדינות הסמוכות, ומוכרים ברבנות ובמשרד הפנים בישראל".
הרב משה אסמן: "היו כמה זקנים וזקנות מהקהילה היהודית שנותרו לבדם ונפטרו, לאחר שהמטפלים שלהם נטשו אותם וברחו. בית הקברות של הקהילה נמצא שלושים קילומטרים מקייב, באזור שההגעה אליו כרוכה בסכנת חיים. אמרתי לאנשי החברה קדישא: לא מסכנים יהודים חיים למען יהודים מתים"
כשאני מנסה לדלות ממנו עוד פרטים על שלושת האוקראינים העלומים, הוא נמנע מלהרחיב בעניין. בכלל, בכל פעם שהשיחה מתקרבת לדיון ביהודים שמסתננים מאוקראינה למולדובה, הוא מקפיד על מסך ערפל. יש לו סיבות טובות לנצור את לשונו ולשמור על עמימות. אם צריך הוכחה לכך, היא מגיעה בשיחת טלפון במהלך הריאיון: צוות תקשורת שהצטרף לפעילות שנועדה להיות חשאית, כך מדווחים לרב, גרם לחשיפת המבצע ולמעצרם של כמה מהמעורבים.
"זה יותר מעשור אני מטפל בהעברת מזון מאוקראינה למולדובה", הוא אומר. "הפעילות הזאת יצרה לי קשרים מצוינים בכל מעברי הגבול, וכעת הם באים לידי ביטוי. אני חייב גם לומר תודה רבה לחסידי ברסלב, שבעקיפין גרמו לי להכיר טוב יותר את המפקדים בגבולות", הוא מחייך ברמיזה לאירועי השנים האחרונות, כשחסידים התעקשו לצאת לאומן, לציון קברו של רבי נחמן מברסלב, למרות מגבלות הקורונה. "עכשיו גם ארגונים בינלאומיים פונים אלינו ומבקשים עזרה בחילוץ משאיות תקועות או בהתגברות על בירוקרטיה.
"במעבר הגבול יש מסוף מחשב, וכשמישהו מבקש לצאת מהמדינה המידע מוצלב. מי שמחזיק דרכון אוקראיני לא יכול לעבור, כי הוא מחויב בשירות צבאי גם אם המגורים שלו באוקראינה היו ארעיים. אז יש קבוצות של אנשים שמתמחים בטיפול בגבולות, כדי לסייע למקרים שנמצאים בתחום האפור. לפעמים החיבור של מסופי המחשב נופל", הוא משגר חיוך צופן סוד. "שמענו גם שבמקומות מסוימים יש בעיות עם גדר הגבול, ומשם מצליחים להיכנס למולדובה".
אין דרך חזרה
כמו הרב זלצמן, גם רבנים אחרים באוקראינה ובמדינות הגובלות בה מצאו את עצמם בחודשים האחרונים נדרשים לשאלות סבוכות ובלתי צפויות – ממתן היתרים דחופים לחילול שבת ועד דילמות של חיים ומוות, לא פחות. רקימת קשרים גלויים וסמויים עם גנרלים אינה כלולה בתחומי העיסוק הרגילים של רועה רוחני, אבל מאז שהחלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, קשרים כאלה הם הבסיס לחלק גדול מסדר היום של הרבנים הללו.
"בתחילת המלחמה הספקתי להתייעץ עם הרב חיים קניבסקי זצ"ל, ושאלתי אם מותר לנסוע לקייב ולהכניס את עצמי לסכנה כדי לעזור ליהודים. הוא ענה לי ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, ובירך אותי שאצליח במעשיי", מספר הרב הלל כהן, המכהן כרב בקייב זה יותר מעשרים שנה. בפרוץ הקרבות הוא חילץ את משפחתו מאוקראינה, ומאז הוא מנהל מבצעי הצלה מצד אחד – ומסייע למעוניינים להתגייס לצבא אוקראינה מהצד השני. "בלילות הראשונים של המלחמה נסענו עם פליטים יהודים וחצינו מחסומים רבים שהוצבו כדי לחפש מרגלים רוסים. לא פעם עצרו אותנו, איימו עלינו, ובדרך נס יצאנו מזה. הייתי בשדה התעופה ואסילקיב, הוצאנו דרך שם משפחה של יהודים, ואחרי דקות אחדות המקום הופגז. הגענו לעיירה בוצ'ה כדי לחלץ בני משפחה, אחרי שאחות שלהם בישראל דיווחה שהם שם. המפקד האוקראיני נתן לנו 15 דקות להוציא אותם, ועשינו את זה. חצינו עם פליטים שדות מוקשים. אחרי חודשים של מבצעים אני יכול לומר בבירור שראיתי איך השם הציל אותי והוציא אותי ממצבים לא פשוטים".
"הרב הפרטיזן", זה הכינוי שהוצמד לרב כהן בעקבות פעילותו. לדבריו הוא עומד בקשר עם הכוחות האוקראיניים באזור, ובפרט עם החיילים היהודים המשרתים בהם – חלקם מקייב, אחרים הגיעו מישראל וממדינות אחרות כדי לסייע בלחימה נגד הרוסים. "בפסח ערכתי סדר ל־200 חיילים יהודים, שחלקם השתתפו באירוע כזה לראשונה בחייהם. זה היה מרגש מאוד. אלה היו חבר'ה איכותיים שהתגייסו לצבא האוקראיני מתוך תחושה שהם מגינים על המולדת שלהם. לפעמים חיילים פונים אליי בשאלות הלכתיות, אבל אודה על האמת, זה לא קורה הרבה. יש שאלות שנוגעות לטיפול בשבויים רוסים. אני מדריך את החיילים לשמור על טוהר הנשק, אם כי אין צורך לדבר הרבה על הנושא הזה. אנחנו יהודים, לא מתעללים באויבים שלנו. יש כמה בוגרי צה"ל שמכשירים היום לוחמים אוקראינים, והם מביאים איתם מלבד המקצוענות גם את רוח הלחימה ואת ערכי טוהר הנשק, כחלק בלתי נפרד מההכשרה".
הרב זלצמן: "הכנתי תקציב בסיסי לתקופת המלחמה, במחשבה שהיא תימשך שישה עד שמונה ימים. הייתי בטוח שהצבא הרוסי ערוך, ושחיל האוויר האוקראיני יושמד – זה לא קרה עד עכשיו. התכוננתי לקלוט כ־3,000 פליטים, ובפועל הגיעו יותר מעשרת אלפים. את המזון שהקצבתי לשבוע גמרתי בשלושה ימים"
גם הרב כהן מסייע מפעם לפעם ליהודים שמבקשים להימנע מגיוס, וגם הוא נזהר מלמסור יותר מדי פרטים על כך. "שבוע לפני פורים עשינו ברית מילה באודסה", הוא מספר. "מיד לאחר הברית היולדת אמרה שהיא רוצה לצאת מאוקראינה לרומניה. בעלה, בן 25, שזה עתה היה לאב, היה צריך להתגייס. עזרנו לו לצאת. היו גם ישראלים בעלי אזרחות כפולה שנזקקו לחילוץ מאוקראינה, או אדם בן חמישים, חולה, שבכל מקרה יהיה נטל על הצבא.
"אני אומר דבר ברור: אי אפשר להכריח אדם לשרת בצבא. במקרה הכי טוב תקבל חייל גרוע, חסר מוטיבציה. האוקראינים מבינים את זה, ויש לי יותר מתחושה שהם מודעים לפעילות שלנו. לא אכנס לזה, רק אומר שאנחנו צריכים לעזור לאחים שלנו בכל מצב ובכל דרך. מצד שני סיפקנו לאוקראינים ציוד הגנה, ועזרנו לחבר'ה מבחוץ להיכנס ולהתגייס, אם הם נתקלו בקשיים".
"נפגשתי בישראל עם אב ובנו שחצו ברגל את גבול אוקראינה", מספר לי בטלפון הרב יונתן מרקוביץ', רבה של קייב ושליח חב"ד בעיר. "הילד סיפר לי איך הם ברחו דרך שדה פתוח, ובשלב מסוים התחילו לירות לעברם. אנשים סביבם נפגעו ברגליים ונפלו, הוא המשיך לרוץ וניצל. זה היה מפגש קשה, הילד בכה ורעד מפחד. הוא לא יודע מה יהיו ההשלכות של הבריחה הזו – ויהיו השלכות, ללא ספק. לפי החוק האוקראיני, אזרחים שברחו יצטרכו לשבת בכלא, אלא אם כן תהיה חנינה כוללת. אני יודע גם על יהודים שנורו ונפגעו בזמן שניסו לחצות את הגבול.
"הוצאנו אוטובוסים במסודר ובאישור, והדרכונים של הנוסעים הוחתמו. אבל אנשים שהסתכנו וברחו בדרך אחרת, אני לא יודע איך הם יחזרו לאוקראינה, אפילו לבקר. אני בעד שהם יעשו עלייה ויישארו בישראל".
על הכוונת של הצ'צ'נים
הרב מרקוביץ' עצמו עמד במרכזה של דרמה כשאנשי שירותי הביטחון האוקראינים הודיעו לו שהוא חייב לצאת מקייב, שכן שכירי חרב צ'צ'נים שהסתננו לעיר מתכוונים לחסל אותו. עד אותו רגע סירב הרב מרקוביץ' לנטוש את הקהילה שלו, אך כעת הוסבר לו כי בעצם הישארותו בקייב הוא מסכן גם אחרים. "לקחו אותי בשיירה של רכבים משוריינים", הוא מספר. "כשהגענו למחסום, אחד האנשים שהובילו את השיירה הציג את התעודה שלו: רק אז התברר לי שזה גנרל באחד מארגוני הביטחון החשאיים של אוקראינה. כשהעניינים באזור נרגעו, חזרתי לקייב".
הרב משה אסמן, רבה הראשי של אוקראינה, היה לסמל ההיצמדות העיקשת לקייב ולקהילתה היהודית. למרות הפצרות רבות הוא סירב להתפנות ולעזוב את יהודי העיר. לאחר פרוץ הקרבות שיגר הרב אסמן סרטון ובו מונולוג מצמרר. כשהוא עומד לפני ארון הקודש בבית הכנסת ברודסקי ואוחז בידיו ספר תורה, סיפר הרב אסמן – אב ל־11 ילדים וסב ל־24 נכדים – שהוא, יליד לנינגרד, ושרבים מבני משפחתו לחמו בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה והיו לקצינים עטורי מדליות. הוא פנה ליהודי רוסיה ולרבנים שם וביקש שיעצרו את הפלישה: "מתרחש כאן פשע מלחמה. הצבא הרוסי שהפגיז את הנאצים ב־1941 מפגיז כעת את קייב, חרקיב ואודסה, ופוגע באוכלוסייה האזרחית. אם חס ושלום אמות – שתרבוץ קללה על מי ששותקים, ובשתיקתם משתתפים במעשה הנורא. אני עומד כאן עם התורה הקדושה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ומבקש שתתעוררו. אני אומר מה שאבותינו אמרו בבאבי־יאר: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. את הפסוק הזה היהודים אומרים לפני המוות".
הרב יונתן מרקוביץ' (משמאל): "המחסה האידיאלי היה המרתף של בית הכנסת. הכנו מראש את המרתפים, אגרנו אוכל ומוצרי יסוד, אבל לא ממש האמנו שנצטרך להשתמש בהם. ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה נפגשתי עם בכירים בבית נשיא אוקראינה, והם אמרו שלפי הנתונים שבידיהם, לא תהיה מתקפה. כולם הזהירו, אבל גם לא חשבו שזה יקרה"
בשיחת זום מקייב מספר לנו הרב אסמן שהמצב בעירו כיום רגוע יותר, אבל אין בכך כדי להעיד על הנעשה בערים אחרות. ממערב לבירת אוקראינה שוכנות העיירות בוצ'ה ואירפין, שהפכו שם נרדף לפשעי המלחמה של הרוסים. כלי התקשורת שידרו משתי העיירות תמונות קשות לצפייה, ובהן גופות רבות מוטלות בין בניינים הרוסים. "באירפין יש לנו וילה גדולה שמשמשת כבית היתומים של הקהילה היהודית", מספר הרב אסמן. "כשפרצה המלחמה היו שם 24 יתומים, ואיתם משפחה צעירה שדאגה להם. לפני אחת השבתות הצענו שיגיעו אלינו לעיירה אנטבקה, אבל אמרו לנו שהמצב באירפין רגוע ולא נשקפת להם סכנה. במהלך השבת התחילו שם קרבות, יריות ברחובות והפגזות שהרעידו את הבית. אליהו, האחראי על הילדים, התקשר אליי ושאל מה לעשות – האם לחלל שבת כדי לצאת משם. אמרתי לו שפיקוח נפש דוחה שבת, וצריך להתפנות מהמקום כמה שיותר מהר. הם לקחו את הילדים במיניבוס, נסעו תחת אש ונמלטו משם בנס. היו יהודים שברחו מצפון קייב. המצב שם היה נורא. הרוסים הפציצו מהאוויר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. אנשים לא ידעו איך לצאת, ועשינו הרבה כדי להציל אותם מהסכנה. אנטבקה הפכה לתחנת מעבר ליהודים, לקראת יציאה אל מחוץ למדינה בשיירות מאורגנות.
"קיבלנו קריאות מצוקה מיהודים שנתקעו בבוצ'ה תחת אש והסתתרו במרתפים. היו גם טלפונים מישראל, אנשים שסיפרו לנו שמשפחותיהם נמצאות בעיירה המופגזת, בלי אוכל ובלי תרופות. כשמצב הקהילות היהודיות בעיירות החמיר, החלטנו לעשות מבצע הצלה. אחד המתנדבים שלנו לקח מיניבוס, נסע לבוצ'ה, אסף פצועים וזקנים וחילץ אותם משם. לוחמים צ'צ'נים ירו לעברו בדרך, והוא ניצל בנס. הוא הראה לנו חורי כדורים במיניבוס, ואפילו קליע אחד שנשאר תקוע בדופן הרכב".
הרב אסמן שופע סיפורי ניסים והצלה של הרגע האחרון. "בשבועות הראשונים של המלחמה טיווחו הרוסים את אנטבקה בארטילריה. היינו חייבים להוציא מהעיר מאות יהודים, ולא ידענו איך נעשה את זה. ארגנו כמה אוטובוסים וכמה כלי רכב פרטיים שהיה להם מספיק דלק לגמוא מרחק של 400 קילומטרים. בדיוק כשעמדנו לצאת לדרך, הודיעו לנו שיש שיירה של עשרים טנקים רוסיים שמתקרבת אלינו בכביש שהתכוונו לנסוע בו, והיא כבר נמצאת קילומטרים ספורים מאיתנו. חששנו מאוד, כי כבר ראינו שהטנקים הרוסיים לא מרחמים על אף אחד, ויורים בכינון ישיר גם על בתי מגורים.
"אני לא יודע מה קפץ עליי, אבל נזכרתי שלפני המלחמה פנה אליי יהודי והבטיח לתרום לנו כסף להקמת בניין חדש לישיבה. אספתי מסביבי אנשים ואמרתי להם: בואו נעשה מצווה, נקיים טקס הנחת אבן פינה לישיבה. הם הסתכלו עליי כאילו אני משוגע, אבל הצטרפו לשיגעון. לקחנו קצת כלי נגינה והתחלנו לנגן, לרקוד ולשיר, כשברקע נשמעים קולות ירי ופגזים. כשהטקס שלנו הסתיים, המשטרה הודיעה פתאום שהטנקים פנו שמאלה לפני הכניסה לעיר, נתקלו במארב של האוקראינים והושמדו. הוצאנו את השיירה שלנו, והיא הגיעה בשלום ליעד.
"כל הזמן היו לנו ניסים. ערים מסביבנו הפכו לעיי חורבות, ואילו אנטבקה, שהבאנו אליה את הפליטים היהודים, לא נפגעה. גם באירפין היה נס: הרוסים שנכנסו לעיר לא התקרבו לבית היתומים היהודי, אף שהיה הבית הגדול ביותר באזור. אחרי שהיתומים ברחו, השכנים מסביב נכנסו למבנה הזה ומצאו בו מחסה. איש לא הבין איך ייתכן שהרוסים נכנסו לכל בית, ורק לשם הם לא התקרבו".
אבל לא כל הסיפורים הסתיימו בכי טוב. "היו ישראלים שהתקשרו אליי ואמרו שהם רוצים לצאת מקייב", מספר הרב אסמן. "הזהרתי אותם שהדרך מסוכנת והמלצתי להם להגיע לאנטבקה, כדי שנפנה אותם בשיירה מסודרת ובליווי משטרתי, כפי שעשינו בהרבה מקרים אחרים. הם אמרו שהם בדרך אלינו. ברגע האחרון מישהו כנראה החליט לנסוע ישירות לגבול". שיירת המכוניות נעצרה בדרכה לגבול בידי חיילים אוקראינים, ורומן ברודצקי בן ה־41 זוהה בטעות כצ'צ'ני, והחיילים ירו בו למוות.
"אחד מחברי הקהילה בבוצ'ה נרצח בידי הרוסים. הוא היה עיתונאי מקומי, ותיעד את הכוחות שפלשו לעיירה. כשהפסיק להעלות חומרים לרשת, הבנו שמשהו קרה לו. מאוחר יותר מצאו אותו בין הקורבנות. לקחנו אותו לקבורה וגילינו שהרוסים התעללו בגופתו".
מהרוסים ציפינו ליותר
בשיחות עם הרבנים משני עברי הגבול אני שואל על הביקורת שנשמעה בארץ כלפי יהודים וישראלים שנותרו באוקראינה עד פרוץ המלחמה, וסירבו להאזין למי שהתחננו בפניהם לצאת משם. הרב מרקוביץ', שנחשב מקושר לשלטונות באוקראינה, מציג את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו: לדבריו, בקייב נערכו לקראת הבאות אך לא האמינו שפוטין יחליט לתקוף. "המצב כאן שונה מאוד ממה שאתם מכירים בישראל. אצלכם יש מקלטים שאפשר להסתתר בהם מפני טילים, פה היינו צריכים למצוא ולארגן מקומות מסתור. המחסה האידיאלי היה מרתף בית הכנסת, וגם בגנים של הקהילה היהודית הכנו מראש את המרתפים. אגרנו אוכל ומוצרי יסוד, אבל אני חייב לציין שלא ממש האמנו שנצטרך להשתמש בהם.
"ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה נפגשתי עם גורמים בכירים בבית נשיא אוקראינה, ואחרי שיחות על המצב ועל הקהילה היהודית שאלתי מה הערכתם לגבי האיומים של פוטין. הם אמרו שלפי הנתונים שבידיהם לא תהיה מתקפה. בשבת שלפני המלחמה היו אצלנו בבית קצינים, בכירים בכל מיני ארגונים באוקראינה ונציגים רשמיים של מדינות זרות, ואיש מהם לא האמין שפוטין יפתח במלחמה. כולם הזהירו, אבל גם לא חשבו שזה יקרה".
הרב זלצמן, שמסייע כאמור לפליטים במולדובה, מספר שלא המתין למהלכים של פוטין, אלא נערך מראש למצב של מלחמה באוקראינה. המקום שאנו נפגשים בו הוא למעשה בית כנסת שהוסב למוקד של טיפול בפליטים, יהודים בעיקר. מזון, תרופות, ביגוד, מיטות ואוהלים מחוממים מקבלים את פניהם של הבורחים מהתופת, ויש גם מערך הטסה לישראל, שמתפעלים מתנדבי "איחוד הצלה".
"בניגוד לאחרים, אני התכוננתי למלחמה", אומר הרב זלצמן. "היה ברור לי שפוטין לא יוותר, ומצד שני אני מכיר את הפוליטיקה האוקראינית וידעתי שהם ילכו עד הסוף, ושהסכסוך בין המדינות לא יסתיים במשא ומתן. עבדתי עם שגריר ישראל במולדובה יואל ליאון והצוות הנפלא של משרד החוץ, ושבועיים לפני פרוץ המלחמה הצגתי תוכנית עבודה והתחלתי לפעול לפיה. במישור הטכני, התוכנית כללה הזמנת חדרי מלון לפליטים, גיוס אנשי צוות שיטפלו בהם, שכירת מכוניות, קניית ציוד קשר, והכי חשוב – אגירת מלאי מזון ותרופות. שכרנו מתחמים גדולים לאחסון מזון, והעסקנו כמה עשרות עובדים מקומיים. חתמתי גם על הסכם עם איחוד הצלה, 'המלאכים בכתום', שיסייעו לפליטים.
הרב פנחס זלצמן: "היה לנו רכב חילוץ אחד שיצא מאוקראינה למולדובה, והיינו צריכים להחליט מי ייסע בו – אֵם לכמה ילדים שיש לה בעיות בניירת, ואתה יודע שבלעדיך היא לא תוכל לעבור את הגבול, או שלושה בחורים שלומדים בישיבה באוקראינה, ולא מתאימים לגיוס לצבא. את מי להעדיף?"
"ההיערכות המקדימה הייתה קריטית. אם לא הייתי משלם מראש על 25 אוטובוסים ששכרתי, לא היה לי איך להסיע פליטים; אם לא הייתי שוכר 12 מכוניות בעוד מועד הייתי משלם על כל מכונית 500 אירו ליום, כי עכשיו הן מגיעות מרומניה רק במחירים מטורפים".
ובכל זאת, מודה הרב זלצמן, ההיערכות שלו לקתה בחסר. "הכנתי תקציב בסיסי לתקופת המלחמה, במחשבה שהיא תימשך שישה עד שמונה ימים. בזה כשלתי. הפערים בין ההערכה שלי ובין המציאות היו גדולים מאוד. הייתי בטוח שהצבא הרוסי ערוך ומאורגן, ושחיל האוויר האוקראיני יושמד במהירות – מה שלא קרה עד עכשיו. התכוננתי לקלוט כ־3,000 פליטים יהודים, ובפועל הגיעו יותר מעשרת אלפים. את המזון שהקצבתי לשבוע גמרתי בשלושה ימים. במולדובה נגמר הקמח, וגם המצרכים הבסיסים ביותר אזלו במהירות, כי הלוגיסטיקה ומוצרי היסוד נשענו על אספקה מאוקראינה – וזו נקטעה בבת אחת.
"נתקענו בלי אוכל והיינו צריכים למצוא פתרונות מידיים כדי להשלים חוסרים. אנשי איחוד הצלה הביאו איתם הרבה מאוד בשר שנקנה בישראל מכספי תרומות. גם קרן נכט, מייסודה של הפילנתרופית ענבר נכט, הצילה פה אלפי נפשות כשהזרימה לנו סכום גדול".
לברוח מהנאצים ולמות בגרמניה
קליטת הפליטים מאוקראינה הציבה דילמות הלכתיות ואנושיות כבדות משקל בפני הרב זלצמן. "הביאו לפה 16 יהודים מבוגרים במצב סיעודי. הטיפול בהם היה דורש הרבה משאבים, מה שהיה מסכן את המשך הפעילות ואת מתן הסיוע להרבה פליטים אחרים. ההחלטה הכואבת והקשה שקיבלתי הייתה להעביר אותם למוסד סיעודי לא יהודי, תוך השתדלות לספק להם אוכל כשר, אף שאני יודע שזה כמעט בלתי אפשרי.
"במקרה אחר הייתה לנו מכונית חילוץ שיצאה מאוקראינה למולדובה, והיינו צריכים להחליט מי ייסע בה: אֵם לכמה ילדים שיש לה בעיות בניירת, ובלעדינו לא תוכל לעבור את הגבול, או שלושה בחורים שלומדים בישיבה באוקראינה, ולא מתאימים לגיוס לצבא. את מי להעדיף?"
הרב הלל כהן: "לפעמים חיילים יהודים מצבא אוקראינה פונים אליי בשאלות, למשל בנוגע לטיפול בשבויים רוסים. אני מדריך אותם לשמור על טוהר הנשק, אם כי אין צורך לדבר הרבה על הנושא הזה. אנחנו יהודים, לא מתעללים באויבים שלנו"
גם שאלות הלכתיות קלאסיות יותר עלו בעקבות המצב – למשל, האם וכיצד להשתמש בטלפון בשבת, כאשר כל הודעת ואטסאפ עלולה להיות בעלת משמעות גורלית עבור יהודי שנמצא אי שם באזורי הלחימה. "הפתרון שלי הוא שבשבתות יש גוי שנמצא איתי כל הזמן, ישן איתי בחדר ועונה לטלפונים בשבילי. ועוד שאלה שהתעוררה – יש אישה שאביה משרת בתפקיד בכיר, והיא מנהלת משא ומתן להעברת יהודים בגבול, ולא נרחיב בעניין. כשאני נוסע איתה אל מחוץ לעיר, האם אני עובר על דיני ייחוד?"
כשאני שואל את הרב מרקוביץ' על סוגיות הלכתיות ייחודיות לימים אלה, לא חסרות לו דוגמאות. "שאלו אותי לגבי נסיעה בשבת כדי להציל יהודים, והתרתי לעשות זאת. אנשים מבוגרים שהיו במקלטים או תחת הפגזות שאלו אם אפשר לקחת תרופות ללא הכשר, וגם להם הקלתי בהיתר. כששאלו לגבי מזון בסיסי כמו לחם או מוצרים אחרים ללא הכשר, ניסינו למצוא דרך להקל. עשינו מבצעים מיוחדים לחלוקת מוצרי בשר ועשרות אלפי מנות מזון ליהודים. זה היה מסובך, למקומות מסוימים אי אפשר היה להגיע בגלל המלחמה, ובמקומות אחרים הוטל סגר. בזכות קשרים שיש לנו עם הממשל הצלחנו לפתור בעיות כאלה".
"בימים הקריטיים הסתובבתי עם טלפון צמוד גם בשבתות, כדי להשתמש בו כשצריך – והייתי צריך הרבה", מספר הרב אסמן. "במלחמה החוקים אחרים. למדנו הרבה הלכות מהצבא בישראל, ונהגנו לפיהן. למשל, הלוחמים היהודים שנמצאים פה נושאים נשק גם בשבת, ואפילו עם מחסנית בהכנס, בגלל הסכנה המיידית. מבחינתי זו חובה ומצווה, ולא היתר".
רבים מיהודי קייב והסביבה מבוגרים מאוד, והרבנים העוסקים בהצלת יהודים מקדישים להם תשומת לב מיוחדת. "הבאנו מקייב לאנטבקה את רחל, אישה בת 92", מספר הרב אסמן. "היא סיפרה לי שכשהנאצים פלשו לאוקראינה, הוריה שלחו אותה ברכבת ברגע האחרון, וכך היא ניצלה מהטבח בבאבי־יאר. והנה, שמונים שנה אחר כך היא נאלצה שוב לברוח מהבית. הבאנו אותה למעבר הגבול, ואחר כך איבדתי קשר איתה. כעבור שבועיים קראתי באחד העיתונים שהיא מתה במינכן. האישה הזו ניצלה מהנאצים שפלשו לברית המועצות – ומתה בגרמניה אחרי שברחה מהרוסים. זה משוגע.
"היו כמה זקנים וזקנות מהקהילה היהודית שנותרו לבדם ונפטרו, לאחר שהמטפלים שלהם נטשו אותם וברחו. היינו צריכים לקבור אותם, אבל בית הקברות נמצא שלושים קילומטרים מקייב, באזור שההגעה אליו כרוכה בסכנת חיים. אנשי חברה קדישא פחדו להגיע לשם. בסופו של דבר אמרתי להם: לא מסכנים יהודים חיים למען יהודים מתים. אפשר לקבור את הנפטרים בבית הקברות העתיק באנטבקה, סמוך לקברו של המגיד מצ'רנוביל, הרב מרדכי טברסקי".
גם לפתחו של הרב מרקוביץ' זימנה המלחמה התמודדויות לא פשוטות עם צורכי האוכלוסייה המבוגרת. "הייתה אישה בת 104 שביקשה מאשתי שלא נשאיר אותה לבד, כשהמצב הביטחוני מסוכן כל כך. הצמדנו לה בחורה צעירה שביקרה אותה, שמרה עליה והביאה לה אוכל. אדם אחר שפנה אלינו ניצל בילדותו מטבח באבי־יאר: אמא שלו זרקה אותו מתוך בור ההריגה, הוא נפגע ברגליים ומאז הוא נכה. עכשיו במלחמה הוא נשאר בקייב, וגם לו הצמדנו מישהו שיעזור".
המלחמה באוקראינה נמשכת, ובשבוע האחרון נראה שהיא אף התעצמה, אבל זרם הפליטים הבורחים מהמדינה כבר מצטמצם. מבחינת הרב הלל כהן, זה לא אומר שתפקידו בנושא הסתיים. "עכשיו אנחנו עסוקים בטיפול בפליטים שכבר הגיעו למדינות שונות באירופה", הוא אומר. "אנחנו דואגים שלכל אחד תהיה המסגרת שלו, הדירה שלו והפינה היהודית שלו. יש המון מקרים הומניטריים, עם דגש יהודי ורוחני. אין עדיין זמן לעכל את מה שאנחנו עושים, אבל התחושות מעורבות: מצד אחד מרגש לראות המון אחדות ועזרה מכל קצות הקשת היהודית, ומצד שני עולים זיכרונות של אירועים מתקופות אפלות. העולם שותק, הטבע האנושי שוכח, והמציאות היא זוועה בעיר אחת מול אופוריה ושגרה בעיר אחרת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
