זה היה אירוע מוזיקלי שהדהד בין הרי השומרון עוד זמן רב אחרי שהקהל התפזר. מרדכי בן־דוד, גדול הזמר החסידי מניו־יורק, הוזמן לארץ להופעת ענק ראשונה מסוגה, שהתקיימה במסגרת חנוכת יישוב חדש. בימים ההם עוד היה בן־דוד מוכר לציבור שוחרי המוזיקה החסידית בארץ בעיקר דרך התקליטים ששחרר אחת לשנה, והגעתו לישראל עוררה סקרנות רבה. בקרב עשרות האלפים שנהרו להופעה – בהסעות שאורגנו על ידי היזמים – היה ייצוג כמעט לכל משפחה חרדית בארץ. חסידים, ליטאים וספרדים כאחד קיבלו כרטיסים חינם ובאו לשמוע, לרקוד ובאותה הזדמנות גם להציץ ביישוב יוצא הדופן.
ביוטיוב אפשר למצוא סרטונים מאותה הופעה בלתי נשכחת. על הבמה הגדולה, לצד הזמר האורח ועשרות הנגנים המלווים אותו, ישובים שר הביטחון אריאל שרון (שהגיע במסוק), שר הבינוי והשיכון דוד לוי, הרב הראשי לישראל הרב עובדיה יוסף ועוד עשרות מכובדים ובהם חברי כנסת וראשי הציבור החרדי. מעליהם נמתח שלט ענק: "עמנואל – עיר שהיא בית". וכך, בחג הסוכות תשמ"ג, היישוב החרדי הראשון בשומרון קם ונהיה.
הקונצרט של מרדכי בן־דוד היה גולת הכותרת בקמפיין שנועד לעשות את הבלתי־ייאמן. שנים אחדות קודם לכן החליט מוטי זיסר, צעיר דתי שהיה בראשית דרכו בעולם הנדל"ן, לייצר פתרון למצוקת הדיור ההולכת ומחריפה בקרב הציבור החרדי. בני־ברק והשכונות החרדיות בירושלים כבר לא יכלו לתת מענה לביקוש, וזוגות צעירים התקשו למצוא קורת גג. זיסר גייס אם כן כמה משקיעים שהבטיחו להזרים את ההון הדרוש, והחל לקדם פתרון מקורי: עיר חרדית בשומרון, ארבעים דקות נסיעה מבני־ברק, שעה וקצת מירושלים.
"כוכב השומרון" סיפרה בפרסומיה כי "בין השאר נבדקת אפשרות להפעיל בתחומי העיר מערכת של קרוניות חשמליות, ולאסור על כניסת כלי רכב אל אזורי המגורים. מחשב מיוחד הותקן בעיר, ובעתיד הוא יפעיל מערכות שונות ובתוכן מערכת המים ומערכת החשמל. חזון העתיד הוא לרתום את המחשב גם לשירותה של עקרת הבית"
כדי להוציא את המיזם השאפתני לפועל, היה עליו להשיג את תמיכתם ואישורם של קברניטי המדינה. הוא התנחל בלשכתו של השר דוד לוי, ולאחר שלוי שוכנע, עבר זיסר לתחנה הבאה – לשכתו של אריאל שרון. שרון שאל את זיסר אם הוא חושב שחרדים יבואו לגור במקום כזה, וכשהיזם נשבע בנקיטת חפץ שכבר יש לו תמיכה מרבנים וממנהיגי קהילות, נתן גם שר הביטחון את אישורו.
אז אישורים היו, יזמים והון עצמי חיכו גם הם על המדף, ורק דבר אחד עדיין חסר: חרדים שיסכימו לעבור להתגורר הרחק מעבר לקו הירוק. לאתגר הזה גייס זיסר את בני גל, איש פרסום דתי שחזר בתשובה כמה שנים לפני כן. עבור גל הייתה זו התנסות ראשונה בפרויקט משמעותי הפונה לציבור החרדי, והוא הביא עמו שפה ושיטות שלא היו מוכרות עד אז במגזר. חוצות בני־ברק וירושלים נמלאו מודעות בנוסח "זלמן, בעמנואל כבר היית?", או "יענק'ל, בעמנואל כבר היית?". השיא היה כאמור ההופעה של מרדכי בן־דוד, שמשכה את ההמונים לראות בעיניהם את העיר החרדית הקורמת בטון ולבנים. לאחרונה סיפר בן־דוד כי "באמצע האירוע, המנהל המוזיקלי מונה רוזנבלום הסתובב אליי ושאל: 'אתה מאמין למה שאתה רואה פה?'. לאן שלא הסתכלת, הקהל פשוט לא נגמר. זו הייתה הצלחה מטורפת".
ההצלחה המוזיקלית תורגמה גם לעסקאות נדל"ן. מאות מבאי ההופעה נרשמו כבר באותו שבוע לרכישת דירה. עמנואל יצאה לדרך, ו־600 משפחות נכנסו לגור בבתים החדשים. "מלכתחילה תוכננה העיר לכששת אלפים משפחות", נאמר במסמך שהגישה החברה של זיסר ושותפיו, "כוכב השומרון", למשרד הבינוי והשיכון. "אולם, עם הבנייה התרחבו התוכניות, וכיום מתוכננות בה עשרים אלף דירות. לצורך כך נרכשו אדמות נוספות באזור העיר, ועל פי המתוכנן היא תשתרע על כ־17 אלף דונמים, כולל אזור נרחב של תעשייה".
אלא שבאותם ימים גם החלו לצוץ הבעיות.
בעוד הבולדוזרים עובדים בשטח, התגלעו סכסוכים בין השותפים לפרויקט. אחר כך "כוכב השומרון" פשטה את הרגל, והבנייה נתקעה. מתוך שלוש שכונות מתוכננות, נבנתה ואוכלסה רק אחת. תושבים רבים נטשו, ועמנואל הלכה וקיבלה תדמית של עיר מקלט, מקום שמתגוררים בו רק אלה שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות או לשכור דירה בשום מקום אחר. גם בקרב הציבור החרדי, שמשתייך ברובו לעשירונים הנמוכים, נחשבה אוכלוסיית עמנואל לענייה במיוחד.
שני פיגועים רצחניים שאירעו בכניסה ליישוב בתוך שנה, וגבו מחיר נורא של 18 הרוגים ועשרות פצועים, האיצו עוד יותר את ההגירה השלילית. חברות בנייה שונות ניסו לאורך השנים לשווק ולמתג מחדש את היישוב, אבל הדבר לא עלה בידן. פרשת ההפרדה על רקע עדתי במוסדות החינוך, שהתפוצצה ב־2009, הוסיפה ודרדרה את התדמית הציבורית של עמנואל. נדמה היה כי הפיל הלבן הניבט בין הרי שומרון, יוסיף להתבוסס בעוני ובסכסוכים פנימיים שאין מהם מוצא.
מוטי זיסר ובני גל כבר אינם בין החיים, ואינם יכולים לראות מה מתרחש בימים אלה בעיר שהם היו שותפים להקמתה. כשאנחנו מגיעים לעמנואל בשלהי אביב 2022, מקדמת את פנינו תנופת בנייה. טרקטורים מכשירים את הקרקע ועגורנים ניבטים מכל פינה, מקדמים במרץ את הקמתם של בניינים חדשים. בכל רחוב מתנוססים שלטים המבשרים על פיתוח ועל פרויקטים שונים. עמנואל חזרה להיות להיט הדיור החרדי העכשווי. "אין דירות פנויות כרגע", מכריז ראש המועצה המקומית, אליהו גפני. "בין 500 ל־600 דירות נמצאות כעת בשלבי בנייה, וכל דירה שמאושרת – נחטפת מיד".
איך קרה הדבר? כיצד החל פתאום דם חדש וצעיר לזרום בעורקי עמנואל? זו בדיוק השאלה שהביאה אותנו לכאן.
הקהילה שקפצה ראשונה
בנסיעה לאורך הרחובות קשה להחליט אם עמנואל היא יישוב עירוני או כפרי. יש כאן בניינים רבים בני ארבע וחמש קומות, אך גם בתים צמודי קרקע. אז, בשנות השמונים, דובר על "עיר מתוכננת" – כזו שתכלול מגוון פתרונות דיור הן לזוגות צעירים והן למשפחות ברוכות ילדים, ותציע בנייה מתקדמת המשתלבת בטופוגרפיה המקומית. יתרה מכך: "כוכב השומרון" סיפרה בפרסומיה כי בתכנונה ובהקמתה של עמנואל "שולבו חידושים טכנולוגיים לשיפור איכות החיים של התושבים. בין השאר נבדקת אפשרות להפעיל בתחומי העיר מערכת של קרוניות חשמליות, ולאסור על כניסת כלי רכב אל אזורי המגורים. מחשב מיוחד הותקן בעיר, ובעתיד הוא יפעיל מערכות שונות ובתוכן מערכת המים ומערכת החשמל. חזון העתיד הוא לרתום את המחשב גם לשירותה של עקרת הבית ולהפוך את עמנואל לעיר ממוחשבת, עיר העתיד".
התוכניות האלה לא ממש התגשמו, אך מה שלא השתנה מאז ועד היום הוא הנוף: לאן שלא תביט, הרים מוריקים מציצים אליך מכל עבר. רוח שומרונית נעימה מלטפת, אך אחד התושבים מעיר: "לא תרגישו את זה לאורך זמן. הבניינים החדשים יסגרו חלק מהאוויר שנושב כאן".
המקום מטופח יחסית לערים החרדיות. טיילת ארוכה נמתחת בכניסה לעמנואל, ומציעה תצפית מרהיבה. מאוחר יותר יספר לנו ראש המועצה שגם הטיילת הזו תשלם את מחיר הפיתוח, וחלק ממנה, קטן אומנם, יופקע לטובת הדירות החדשות. "בזמנו הקימו אותה כי אף אחד לא חשב שהבנייה תגיע עד לכאן. עכשיו הגיע הזמן להחזיר חלק מהשטח לתכנון המקורי שלו".
אליהו גפני, ראש המועצה: "אחת החברות החליטה לעדכן את מחירי הדירות שהיא מבקשת. בתשע בבוקר הם התקשרו למשרד המכירות שלהם ביישוב, ואמרו: תעלו את המחיר ב־20 אלף שקל. ברבע לעשר הם התקשרו שוב ואמרו: תוסיפו עוד 30 אלף. אותנו זה הצחיק – עדכון המחירים באותו בוקר בלבד היה עד לפני כמה שנים המחיר של דירה שלמה ביישוב"
במרכז היישוב, ליד בניין המועצה, ניצב שלט ענק שמכריז על הקמת מרכז מסחרי חדש. מולו חונה טנדר קטן של צוות החשמל היישובי, מעוטר כולו במדבקות של חב"ד. בניין המועצה עצמו, כך נראה, ידע ימים יפים יותר, ולא חידש את פניו מזה שנים. גם לשכתו של ראש המועצה צנועה מאוד, בניגוד ללשכותיהם של כמה מעמיתיו בערים חרדיות אחרות, שידעו לארגן לעצמם סביבת עבודה מפוארת.
אליהו גפני הוא חסיד גור, אב לשבעה ילדים, אחיינו של ח"כ משה גפני מיהדות התורה. הוא בן 42, מבוגר בשנתיים מהיישוב שבראשו הוא עומד. עד גיל 21 הוא גדל ולמד בבני־ברק, ולעמנואל הוא הגיע בעקבות נישואיו לבתו של ראש המועצה דאז, יששכר פרנקנטהל. "עכשיו סגרתי בדיוק 21 שנים בעמנואל, אחרי 21 שנים בבני־ברק", הוא מחייך.
בלשכתו שתי תמונות גדולות – הראשונה של האדמו"ר מגור, הרבי שלו, והשנייה של הרבי מלובביץ'. למראה מבטי השואל הוא ממהר להסביר: "את התמונה הזו קיבלתי כהוקרה מאנשי חב"ד. חנכנו פה לא מזמן תלמוד תורה גדול ויפה עבורם, ונתתי להם כשי דגם של '770', שיהיה להם בלובי. אז הם החזירו לי מתנה – התמונה הזו של הרבי".
הוא עומד בראש המועצה המקומית מזה שלוש שנים וחצי, ואף שכתבים חרדים העלו לאחרונה את שמו כמחליף אפשרי של ח"כ יעקב ליצמן, גפני מתעקש שהוא נשאר בעמנואל. בימים אלה הוא מתחיל לארגן את חגיגות הארבעים ליישוב, והתוכנית היא להביא לעיר את מרדכי בן־דוד, לשחזור של ההופעה ההיסטורית ההיא.
נקודת המפנה בקורותיה של עמנואל, מסביר גפני, רשומה על שמו של אדם אחד – משה זינגר, מנכ"ל המוסדות של חסידות סלונים. "לפני שמונה שנים הוא הגיע לכאן והחליט לרכוש שלושה שלדים שעמדו פה במשך תקופה ארוכה. הוא הלך לבעלי הדירות, שבעצם נתקעו איתן בשל פשיטת הרגל של 'כוכב השומרון', וקנה מהם את הדירות בגרושים. ואז הוא לקח על עצמו את הבנייה והשלים את שלושת הבניינים לפי התוכנית המקורית שלהם. אגב, הוא התחרט על כך בערך עשר פעמים בדרך, כי התוכנית מלפני ארבעים שנה לא תאמה את ההוראות של היום – למשל בנושא הנגישות, או הדרישה לבניית ממ"ד בכל דירה, שלא הייתה קיימת בשנות השמונים. זה עיכב את הפרויקט, אבל בסופו של דבר זינגר החל למכור דירות של מאה מ"ר ב־250 אלף שקלים, בזמן שדירות ישנות עלו 50 אלף שקל בלבד.
"שמע סיפור: אחת החברות שבונות כאן היום, החליטה במהלך העבודות לעדכן את מחירי הדירות שהיא מבקשת. בתשע בבוקר הם התקשרו למשרד המכירות שלהם כאן ביישוב, ואמרו: תעלו את המחיר ב־20 אלף שקל. קצת לאחר מכן, בשעה רבע לעשר, הם התקשרו שוב ואמרו: תוסיפו עוד 30 אלף. אותנו זה הצחיק – עדכון המחירים באותו בוקר בלבד, 50 אלף שקלים, היה עד לפני כמה שנים המחיר של דירה שלמה ביישוב".
ובחזרה לחסיד היזם שהעיר את עמנואל מתרדמתה העמוקה, וכיום בונה בה גם בית כנסת ענק. "בזמן שזינגר עבד על שלושת השלדים ההם, עבר באזור זאב אפשטיין, יזם ומנכ"ל חברת 'הרי זהב'. אפשטיין, אגב, היה זה שקנה בזמנו את השטח של לשם. בקיצור, הוא זיהה פה הזדמנות, קנה קרקעות, וגם לקח את זינגר לעבוד אצלו. אחרי חצי שנה של משא ומתן, הוא קנה את כל חברת 'כוכב השומרון'".
ואיך מתרגמים את הרכישות האלה לאוכלוסייה חדשה?
"ב'הרי זהב' הבינו שאם תגיע לפה קהילה משמעותית – בעיקר חסידית, כי זה ציבור שמגיע בקבוצה – ייווצר מנוע צמיחה. הם ניסו להידבר עם כל מיני קהילות: קרלין, ויז'ניץ ועוד. כל אחת מהחסידויות האלה שלחה לכאן בשנים האחרונות כמה וכמה משפחות. לפני שנה וחצי באה חסידות בויאן, וקיבלה החלטה אסטרטגית להפנות לכאן את אנשיה. אפשר לומר שכולם עמדו על שפת הים, וקהילה אחת קפצה ממש למים. ההגעה ההמונית של חסידי בויאן הכניסה את המחירים לסחרור, והכדור שכל הזמן התגלגל אחורה – שינה את כיוונו. תוך כדי כך הצטרפו גם קהילות נוספות. היום כבר אין יחידות דיור זמינות לקנייה, ואם יבנו פה עוד 200, גם הן ייחטפו. כל מה ששיווקו – נמכר". במסגרת "מחיר למשתכן", אגב, הוצעו לציבור 29 דירות בעמנואל, וההיענות הייתה עצומה: 2,000 משפחות מכל רחבי הארץ נרשמו להגרלה.
כמה משפחות יש כאן היום?
"1,200, פי ארבעה ממה שהיה בתקופת השפל, ויש בנייה לעוד כמה מאות. בשליש השני של עמנואל, שנמצא כבר מחוץ לגדר הנוכחית, אישרו עוד כאלף דירות ששווקו ליזמים ונמצאות לקראת תחילת בנייה, וכעת אישרו לנו 400 דונם לאזור התעשייה ו־170 יחידות דיור נוספות. ההצלחה החלה כמובן עוד לפני הקדנציה שלי, אבל היקף כזה של בנייה חדשה בו זמנית עוד לא היה פה.
"צריך להבין שבעולם של דיור ונדל"ן, אין דריכה במקום. תמיד יש תנועה, או אחורה או קדימה. אם אין בנקאות, תחבורה ציבורית סבירה וכולי, אנשים לא מגיעים. כך היה בעמנואל עוד לפני האינתיפאדה השנייה, והפיגועים שהתרחשו פה היו רק ה'מכה בפטיש' של המצב העגום. אבל כשחל שיפור עצום בתחבורה, ובניינים חדשים החלו לקום, אנשים הגיעו מחדש בהמוניהם".
כשאמא מעשנת
גפני עצמו הגיע לעמנואל ממש ערב האירועים הקשים ההם. "עברתי לכאן בספטמבר 2001. שלושה חודשים אחר כך אירע הפיגוע הראשון בכביש הגישה ליישוב, קרוב לכניסה, וביולי 2002 היה הפיגוע השני. זו הייתה קבלת הפנים שלי".
בניגוד לרבים אחרים, אתה בחרת לא לעזוב למרות הפיגועים.
"האמת היא שמראש באתי לכאן לכמה שבועות, אבל התאהבתי. בצעירותי למדתי בישיבת גור בטלז־סטון, והמקום פה הזכיר לי מאוד את היישוב ההוא. אפשר לשמוע את השקט, ואין דבר שישווה לזה. בנוסף, מהר מאוד הפכתי לעסקן שמסייע לאנשים בעיר, גם אם לא בתפקיד רשמי. הייתי למשל חלק מהצוות שדאג למשפחות ההרוגים והפצועים מהפיגועים, והטיפול בהן חיזק את החיבור שלי למקום. הבנתי שיש פה כר נרחב לעשייה, ושאני יכול לעזור לאנשים. הפעלתי את גמ"ח הכספים היחיד בעמנואל, וניהלתי מוסדות חינוך. לי אין כאן קהילה; ביישוב יש רק 5־6 משפחות של חסידי גור. נבחרתי לראשות המועצה כי הייתי איש ציבור כפשוטו".
חסידים ראיתי כאן לרוב, ליטאים פחות. זה קשור לעמדתו של הרב אלעזר מנחם שך, שהתנגד להתנחלויות?
"כן, מהסיבה הזאת יש כאן פחות ליטאים. דודי הגדול ח"כ משה גפני הגיע לכאן בפעם הראשונה כשאני נבחרתי, והוא עוזר לנו מאוד. הוא פעל לשינוי תנאי הסף במענקי הבנייה שהנהיג משה כחלון, כדי שגם אנחנו נקבל אותם, וגם עזר לי להביא להפעלת קו אקספרס לבני־ברק. אני קרוי על שם אביו, ואני מרגיש שיש לי פינה חמה אצלו".
כיום יש בעמנואל פחות או יותר שוויון מספרי בין חרדים־ספרדים לחרדים־אשכנזים – כאמור, בעיקר חסידים. פה ושם יש גם כמה כיפות סרוגות. היישוב מכריז על עצמו כבעל צביון חרדי, וכבר בכניסה מתנוסס שלט המתריע כי לא כל אחד יוכל לגור כאן. "ביישוב פועלת ועדת קבלה למגורים מטעם ועד רבני העיר", כך נכתב. "כל המתעניין ברכישה או בשכירת דירה, חייב לפנות לוועדה לפני חתימה על חוזה מחייב כלשהו, ולקבל את אישור הוועדה מראש ובכתב". בפועל, מסבירים לנו, הוועדה אינה יכולה למנוע מאיש לעבור פיזית לעמנואל, אבל "תהליך הסינון" יכול לאותת מי לא יוכל לשלוח אחר כך את ילדיו למוסדות החינוך במקום.
"דווקא משום שהעיר מתפתחת, יש רצון לשמור על הצביון", אומר גפני. "יש כאן ועד רבנים שאין כמוהו בשום מקום: יושבים שישה רבנים שמייצגים את כל העדות והחוגים, וכל דבר, כל החלטה, הם עושים ביחד. ושוב, הדוגמה הכי טובה לאחדות כאן היא אני עצמי, ראש מועצה שמכהן אף שאין מאחוריו שום קהילה".
האידיליה הזאת רחוקה מאוד מעמנואל של לפני עשור וחצי, כשפרשת ההפרדה בבית הספר היסודי לבנות פילגה את התושבים. בשנת 2007 חולק בית הספר "בית יעקב" לשני מסלולים – "מגמה חסידית", שרוב תלמידותיה היו ממשפחות אשכנזיות, ו"מגמה כללית", שאליה הופנו התלמידות המזרחיות. הורים מהמגמה הכללית עתרו לבג"ץ נגד השיטה וטענו לאפליה על רקע עדתי, ואילו הורי המגמה החסידית טענו כי ההפרדה נעשית אך ורק על בסיס דתי. בית המשפט הורה לאחד את שתי המגמות, אך ההורים שהתעקשו על הפרדה הפעילו בית ספר פיראטי עבור בנות המגמה החסידית. בעקבות זאת הורה בג"ץ לשלוח עשרות הורים למאסר בגין ביזיון בית המשפט. המיינסטרים החרדי, ובראשו גדולי הדור דאז, הצטרף למאבק, ועצרות ענק התקיימו בבני־ברק ובירושלים כ"ליווי" של ההורים לכלא.
מי שמבקש לקנות או לשכור דירה בעמנואל צריך לקבל את אישורה של ועדת הקבלה. "דווקא משום שהעיר מתפתחת, יש רצון לשמור על הצביון", אומר גפני. "יושבים שישה רבנים שמייצגים את כל העדות והחוגים, וכל דבר הם עושים ביחד. הדוגמה הכי טובה לאחדות כאן היא אני עצמי, ראש מועצה שאין מאחוריו שום קהילה"
"הסיפור הזה חולל קרע גדול כאן בעמנואל", מספר גפני. "בית הספר החסידי שקיים כאן כיום, נולד כתוצאה מאותה פרשה. אין מה לכחד, עדיין מרגישים את שרידי הקרע שנוצר אז בין אשכנזים לספרדים, אבל הוא מתאחה עם השנים. הנושא כבר פחות מדובר היום".
העיתונאית החרדית שיפי חריטן (36), שגדלה ביישוב עמנואל, משרטטת את הקו המחבר בין תלאותיו החברתיות והביטחוניות של היישוב ובין פרשת ההפרדה בבית הספר. "גרתי בעמנואל עד 2003, והיו שם הרבה חסידי גור וסלונים וגם לא מעט ליטאים", היא מספרת. "בכיתה שלי בבית הספר לא היה רוב אשכנזי, אך הנושא הזה לא היה מורגש. לא הייתה גזענות, הכול נעשה מתוך אחדות, בית ספר אחד לכולם.
"במהלך השנים, משפחות שהיה להן יותר כסף התחילו לעזוב את עמנואל. צעירים רק חיפשו לצאת משם. הם הרי לא הגיעו מתוך אידאולוגיה, לא ביקשו ליישב את השומרון ולהשתקע. עמנואל הייתה מבחינתם תחנת מעבר, וכשיכלו לעבור הלאה, הם עשו זאת. מיד אחרי הפיגוע הראשון הנטישה הפכה להמונית, כי אנשים פחדו מאוד. זה היה יישוב קטן, שעד אז לא חווה מתקפות טרור כמו אלה שיישובים אחרים ספגו. צריך לזכור גם שבינתיים נולדו ערים חרדיות צעירות נוספות, כמו אלעד, מודיעין־עילית וביתר־עילית, וכל מי שהיה יכול, העדיף לעבור אליהן. אנשים התחילו להגיד שעמנואל זו עיר מקוללת, ושהרב שך לא נתן לה ברכה והתנגד למגורים במקום".
בתי הכנסת של החסידים ושל הליטאים התרוקנו, מתארת חריטן. דירות רבות עמדו שוממות. "בעלי הדירות להשכרה היו מוכנים להסתפק בתשלום הארנונה בלבד, בלי דמי שכירות נוספים. כך התחילה להגיע לעמנואל אוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך מאוד. באו קהילות מוזרות, אנשים שהתלבשו בצורה שונה, והאוכלוסייה הלכה והשתנתה לנגד עינינו. אפשר היה להרגיש את זה גם בבית הספר. פתאום היו מחזות שלא הכרנו, כמו לראות אמא של אחת התלמידות מעשנת. עבורנו זה היה הלם. השינוי הזה הוא שהביא בהמשך לפיצולים במוסדות החינוך".
הוריה של חריטן וכמה מאחיה מתגוררים בעמנואל גם היום, והיא מגיעה ליישוב לעיתים מזומנות. "בשנים האחרונות הרבה חסידים חזרו לשם, אבל ברור שעמנואל ממש לא דומה למה שהייתה לפני עשרים שנה. האחדות והפשטות שהכרתי בתקופת הילדות שלי כבר לא שם. התחושה היא שאחת לכמה שנים מנסים לעשות שינוי תדמית, להפריח את השממה, אבל זה לא ממש עובד".
האינטרס של המתווך
ראש המועצה גפני, חמוש בנתוני הבנייה, אופטימי הרבה יותר מחריטן. הוא משוכנע שעמנואל נמצאת בתקופה הטובה בתולדותיה, ועוד נכונה לה פריחה. הוא מספר למשל על ולול הורביץ, מבעליה של חברת הבנייה "ש.א.ג ולול", שפנה אליו בתחילת הקדנציה ובפיו הצעה. "הוא אמר: 'יש לי מגרש שמיועד לצמודי קרקע, אבל למה לבנות אותם? בוא נבנה בשטח הזה 400 דירות, בבניינים של עשר קומות'. אז לעשר קומות הרבנים אומנם לא הסכימו (בגלל בעיית השימוש במעלית שבת – ח"ב), אבל התפשרנו על קרקע פלוס חמש. מ־96 דירות שהיו אמורות להיבנות בשטח הזה, הוא עשה 296".
אנשים מגיעים לכאן גם מתוך אידאולוגיה ורצון ליישב את ארץ ישראל?
"פחות. באים לפה בעיקר בשביל איכות חיים, וכמובן בגלל המחיר. אני מזהה בעמנואל אנשים מזן אחר, רגועים, כאלה שלא רצים אחרי שאון החיים ואף אחד לא רץ אחריהם. הרוגע והשלווה עושים לך משהו. השווער שלי קרא לעמנואל 'השווייץ של ישראל', זה היה הסטיקר שלו. נכון, יש גם כאלה שלא מסתדרים עם השקט הזה, הם חיים את הבלגן. אבל אברך שיכול בהוצאה של עוד 300 אלף שקלים לגור באלעד, למה הוא מגיע לפה? בגלל איכות חיים".
שיפי חריטן, עיתונאית חרדית: "צעירים רק חיפשו לצאת מעמנואל. הם הרי לא הגיעו מתוך אידאולוגיה, לא ביקשו ליישב את השומרון ולהשתקע. מיד אחרי הפיגוע הראשון הנטישה הפכה להמונית, כי אנשים פחדו מאוד. התחילו להגיד שעמנואל זו עיר מקוללת, ושהרב שך לא נתן לה ברכה והתנגד למגורים במקום"
מה בכל זאת חסר כאן היום?
"כיתות לימוד. אנחנו חייבים עוד כיתות. האוכלוסייה כאן צעירה מאוד. יותר מ־50 אחוז מהתושבים הם מתחת לגיל 18. תבין, אני נמצא היום בין הפטיש לסדן, כי החרדים לא בקואליציה ואין לי מנוף לחץ על הממשלה הנוכחית. בלית ברירה אנחנו מייצרים לחץ דרך מועצת יש"ע, שאני חבר בהנהלה שלה. שר הבינוי והשיכון זאב אלקין התקשר אליי רגע לפני השיווק של הדירות ורצה להצטלם איתי. אמרתי לו שאשמח מאוד, אבל בשביל מאות הדירות שייתוספו ליישוב צריך כיתות לימוד, וחברת מפלגתו (שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון – ח"ב) לא מאשרת לנו. כל אותם תושבים חדשים – היכן הילדים שלהם ילמדו? ביקשתי מאלקין שיבוא לראות את הדברים בעיניים, וייתכן שהוא יבקר כאן בימים הקרובים".
מה לגבי מקומות עבודה?
"יש פה היום יותר אזורי תעשייה ואפשרויות תעסוקה מבעבר. לקחתי מתווך דומיננטי מאלה שפועלים פה, ואמרתי לו: 'לך הרי יש אינטרס שיבואו משפחות. ובכן, כדי שזה יקרה, אנחנו חייבים שתהיה כאן תעסוקה'. מיניתי אותו ליו"ר ועדת התעסוקה, ואליו מביאים את כל האופציות עבור התושבים".
גפני קם ממקומו בהתלהבות, מבקש שאתלווה אליו ומוביל אותי לאורך המסדרון. אנחנו מגיעים לחדר ישיבות שמאוכלס בחמש או שש נשים חרדיות, מספר דומה של גברים חרדים, ומולם כמה אנשים נטולי כיפה. "אלה עובדים של פירמת עורכי הדין אחיקם שינדלר מרעננה", לוחש לי גפני בכניסה. "אחד השותפים במשרד האמין בפוטנציאל של עמנואל, ושכר משרדים באחת הקומות בבניין. הוא מעסיק אברכים ונשים חרדיות – בחדרים נפרדים, כמובן – והם ממלאים תפקידים של מזכירוּת, קשרי לקוחות ועוד".
עורך הדין אחיקם שינדלר, שהגיע לכאן לישיבת עבודה עם הצוות, מקבל בברכה את פניו של ראש המועצה. הוא מספר לנו כי היוזמה להעסיק תושבים מעמנואל נולדה אצלו לגמרי במקרה, כשהגיע ליישוב שכן כדי לקבל חיסון לקורונה, וכבדרך אגב קפץ גם לכאן.
תגיד, אני שואל את גפני כשאנחנו יוצאים מחדר הישיבות, בטוח כאן בימים אלה? אין אירועים ביטחוניים? "היישוב מוקף גדר חכמה, ורוב התושבים משתמשים באוטובוסים, שהם בדרך כלל ממוגנים", הוא משיב. "אנחנו בהחלט מרגישים ביטחון. המקום שקט ורגוע, והמרחק בינינו ובין הכפרים הערביים הקרובים ביותר הוא עשרה קילומטרים בקו אווירי. אבל אחרי הכול אנחנו יודעים ש'אם השם לא ישמור עיר, שווא שקד שומר', חלילה".
ואם כבר מדברים על השומר ששקד – גפני עצמו נושא על גופו אקדח, שמבצבץ מתחת לווסט הקצר. "התחלתי לשאת אותו לפני כמה שנים, בעקבות התרעה שהייתה פה על הגדר. עוד באותו שבוע ניגשתי למטווח, ובתוך זמן קצר הוצאתי רישיון". עוזרו מעיר שזה חזון נפרץ בעמנואל; "כולם פה נושאים אקדחים", הוא אומר. גפני מחייך: "הוסמכתי ל'יורה־יורה'".
שהשרים ידברו
כדי להמחיש את הסיבות לאופטימיות שלו, גפני לוקח אותנו במכוניתו לסיבוב בין אתרי בנייה. אחר כך הוא עוצר ליד מבנה אבן חדשני, משובץ חלונות זכוכית ענקיים. "תכיר, זו הספרייה העירונית החדשה שנפתחה ממש כעת, ערב פסח. אתה מכיר מבנה כזה בעיר חרדית אחרת?", הוא שואל.
בפנים אנחנו פוגשים את עמירה גולדשטיין, מנהלת הספרייה. היא חסידת חב"ד ומראשוני התושבים בעמנואל. "לא שקלנו לעזוב אף פעם, גם לא בתקופת הפיגועים", היא מספרת. "למה? לא יודעת, לא היה לנו לאן לברוח. אבל זו בהחלט הייתה תקופה קשה מאוד. הכרתי הרבה מההרוגים – ילד קטן שטיפלתי בו במשפחתון, חברה טובה שלי ועוד אנשים קרובים אליי. בתקופה ההיא כולם ברחו מכאן, אבל ברוך השם, בשנים האחרונות יש פריחה. משפחות טובות מגיעות לכאן, והיישוב חוזר להיות ארמון חלומותיי".
בזמן הנסיעה חזרה, גפני קובל על שר הביטחון בני גנץ, שלדבריו לא מאשר בנייה ביו"ש בכמות מספקת. "היו לו 10,000 יחידות דיור על המדף. אז שחררו 4,000, אבל יש עוד 6,000, וזה עוול לא לאשר אותן. אם משרד השיכון טוען שהוא דואג לדיור, שידבר עם משרד הביטחון וידאג שישחרר עוד הרבה דירות. חבל שיד שמאל הולכת נגד יד ימין".
גם אם ייבנו כאן עוד הרבה דירות, הסטיגמה השלילית של עמנואל כיישוב שמאוכלס בעיקר במשפחות חלשות, לא תימחק בן לילה. מה יכול לחולל שינוי בתדמית?
"המחירים עושים את זה באופן אוטומטי. כשהם עולים, גם המדד הסוציו־אקונומי של היישוב עולה. אני לא אומר שאני רוצה שהם יעלו, אבל בפועל זה מה שעושה את ההבדל".
מה המחירים כאן היום?
"דירת שלושה חדרים – מעל מיליון שקל. וילה נמכרת ב־2 מיליון".
וכשאתה שומע את המספרים האלה ונזכר במחירים של לפני שמונה שנים, זה משמח אותך?
"תראה, כראש מועצה אין לי אמירה בנושא הזה, הכול עניין של היצע וביקוש, וברור שזה מראה על סימני חיים. מצד שני אלה לא המחירים של בני־ברק, אז עדיין יש במקום הזה מעין פתרון דיור. כראש מועצה שאוהב את הרשות שלו, אפילו מורעל עליה, אני אומר שכן, על איכות חיים צריך לשלם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
