"שמענו מהסיפון את היהודים צועקים 'חיפה בידינו', ואנשים באונייה התחילו לרקוד"

"שש שנים הייתי מתחת היטלר. הזמנים היו קשים מאוד. אבא שלי לא קיבל פנסיה, על אף שהיה נכה מלחמת העולם הראשונה ובעל עיטור צלב הברזל. אותי זרקו מבית ספר כי הייתי יהודייה". ואז המצב הלך והחמיר. בבוקר 10 בנובמבר 1938 התעוררה מרים בת ה־12 לקול צעקות השכנים: "בית הכנסת בוער!". היא זוכרת את האש והעשן, את ניסיונותיה של אמה לסייע בפינוי הקשישים מבית האבות הסמוך, ואת אביה שנלקח זמן מה לאחר מכן אל הלא נודע.

היא נולדה בגלביץ' שבסלובקיה, על גבול פולין, בת יחידה לשמואל וציפורה רייכמן. כנערה שחזותה לא הייתה יהודייה במובהק, הצליחה מרים לעשות קניות עבור אמה ועבור מנהל בית הספר, גם בחנויות שעליהן התנוססה הכתובת "הכניסה אסורה לכלבים וליהודים". בעקבות ליל הבדולח נכנעה בריטניה לדרישה לקלוט פליטים מהמשטר הנאצי, ומרים עזבה את צ'כוסלובקיה באחד המטוסים האחרונים של ה"קינדר טרנספורט" – משלוחי הילדים שעשו דרכם לאנגליה. עשרת אלפי הילדים שהובהלו בחסות הטרנספורט המדובר פוזרו בין משפחות שונות – חלקן יהודיות וחלקן לא – ומרים הגיעה לבית דודתה של אמה, אישה ערירית. כשהחלו הפגזות על לונדון, נשלחו הילדים לכפרים באזור. "לי היה קשה מאוד, בגלל הכשרות. חייתי על לחם ובצל. לא ידעתי שגם הלחם שם לא כשר", מספרת מרים. היא לא הגיעה מבית דתי, ולמען האמת אין לה מושג מנין באה לה ההקפדה בעניין. כמה עשרות שנים מאוחר יותר ההקפדה הזו עוד תעלה מדרגה.

ציפורה רייכמן הצליחה להגיע לאנגליה באווירון האחרון שיצא מגרמניה ב־39'. משפחה גויה מאחד הכפרים הסכימה לקלוט את בתה, ואף הבטיחה לאם שהילדה תקבל חינוך ראוי. "לא דובים ולא יער, הייתי משרתת שם", מספרת מרים. אחר כך היא התגלגלה לסקוטלנד, לבית גדול שבו השתכנו ילדים רבים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. מרים, אז בת 15, עבדה בחקלאות ולמדה מעט. "שנה אחרי כן קראו לי למשרד הפנים, ושאלו אותי כל מיני שאלות. מבחינתם הייתי אויב, באתי מגרמניה".

"יש שלוש מרים רוזן בפתח־תקווה. קיבלתי הזמנה לחתונה, לא הכרתי, אבל מה, אשב בבית בין הקירות? הלכתי. אמרתי שאני מצד החתן. אמא של החתן ניגשה אליי ואמרה: 'אני לא מכירה אותך, אבל משמיים את כאן'. אני לא מתווכחת עם שמיים, אז נשארתי. עד היום אנחנו חברות"

בסקוטלנד החלה מרים בלימודי מקצוע האחיות, והשלימה אותם במנצ'סטר. "היה קשה מאוד במנצ'סטר, הרבה אנטישמיות. היינו שתי יהודיות, ובכל המבחנים הגענו למקום האחרון בכיתה, אבל אני ידעתי שצדקתי בתשובות. את הבחינות של הממשלה שתינו עברנו צ'יק צ'ק". עם תום לימודיה החלה לעבוד כאחות, כפי שעשתה גם אמה. "מוּטי (אמא) עבדה בסוף אנגליה ואני באמצע אנגליה. פעם בשנה נפגשנו. בפגישה כזאת היא אמרה לי שהגרמנים הרגו את אבא בדכאו".

היעד הבא היה ארץ ישראל, חלום ישן שגם אותו מרים לא יודעת להסביר. "לא באתי מבית ציוני, אבל מגיל שמונה ידעתי שאני רוצה לעלות לארץ". היא ואמה עגנו בנמל חיפה ב־1 במאי 1948, שעה שערביי העיר עזבו אותה בהמוניהם. "שמענו מהסיפון את היהודים צועקים 'חיפה בידינו', ואנשים באונייה התחילו לרקוד".

מהנמל נלקחו השתיים לבית עולים. "כולם ישנו באוהל אחד, על מיטות מתקפלות – גברים, נשים, ילדים. אחרי יומיים החלטתי שזו לא כוס התה שלי, אז נסעתי לתל־אביב, לקצינת ח"ן של הצבא". היא נשלחה לעבוד עם פרופ' מאייר בראש־פינה, אלא שבמהלך הנסיעה גייס הצבא את האוטובוס שבו נסעה, ומרים נותרה באמצע הרחוב, עם תיק קטן וללא שפה. "איפה הצבא הכי קרוב?", ניסתה לברר בגמגום, וכך הגיעה לבסיס צבאי ומצאה שם רופא אנגלי בשם בוריס. "הוא אמר שהוא לא יכול לקבל אותי, כי שם אין נשים. אז שמו אותי אצל רופא שיניים. הייתי שם 'פרימוס', לא עשיתי כלום. אתם יודעים מה זה פרימוס? זה משהו שאתה מבשל עליו או עושה איתו כביסה, אבל גם כינוי לבנאדם שגר עם אנשים שהוא לא מכיר".

מרים הספיקה לשרת גם עם אנשי אצ"ל, ובסופו של דבר התגלגלה לבית ספר למ"כים בבית־לחם הגלילית. הלוחמים יצאו משם לפעולות, והאחות מרים איתם. היא ליוותה אותם בג'נין, לחמה איתם בנצרת, ובין לבין הפכה לקצינת חובשים בגדוד 12 של גולני. "לא ידעתי שלפי ההלכה, לא עושים טהרה לחייל שנפל בקרב", היא מספרת. "אני זוכרת שרחצתי חלל אחד, ומצאתי בכיס שלו תמונות. הן היו דבוקות זו לזו מהכדור שפגע בו".

היא עצמה נפצעה בקרבות בנצרת במהלך טיפול בפצועים, ונזקקה לניתוח. "בזמן חופשת השיקום נסעתי לבאר־שבע, וכשהייתי שם שמעתי שכבשנו את אילת. הנסיעה מבאר־שבע לאילת לקחה 14 שעות". באילת לא היו מים, "רק אוהלים, תפוזים, דגל ישראל וכמה בתי חמרה". למחרת החלה לחזור צפונה. בנקודה כלשהי בנגב עצר לידה ג'יפ, והנהג שאל אם היא אחות מוסמכת. כשהשיבה בחיוב, הודיע לה שהיא צריכה לבוא איתו. הוא הסיע אותה לאחת הגבעות, ושם נגלו לעיניה פצועים והרוגים רבים. "התחלתי לטפל בחייל אחד, והרופא שם אומר: מה את עושה? הוא כבר מת. אבל הדם עוד הלך ממנו".

הנפגעים נאספו לרכב משא שעשה דרכו לסדום, כשעליו גם אנשי הצוות הרפואי. בדרך הם נקלעו למארב. "לא היה כביש מסודר, היו פצועים והרוגים. בסדום הפצועים קיבלו עירוי דם ופונו לתל השומר בשני אווירונים". לאורך כל הדרך, היא זוכרת, המשיכה במאמצי הטיפול בנפגעים.

במהלך הנסיעה גייס הצבא את האוטובוס שהיא נסעה בו, ומרים נותרה באמצע הרחוב, עם תיק קטן וללא שפה. "איפה הצבא הכי קרוב?", ניסתה לברר בגמגום, וכך הגיעה לבסיס כלשהו. "שמו אותי אצל רופא שיניים. הייתי שם 'פרימוס', לא עשיתי כלום"

את דב רוזן היא פגשה במשרד של מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל). "הוא אומנם היה פולני ואני יקית, אבל אחרי מלחמת העולם זה כבר היה בסדר". דב לחם בשורות הקומנדו הבריטי, ואף זכה בעיטור ("רוזן זה לא שם, זה תואר"). אחר כך הצטרף לאצ"ל, שם קיבל את הכינוי שלמה שושני. באפריל 1946 הוא היה סגן המפקד של החוליה שיצאה להתקפה על משטרת רמת־גן. "האנשים שלו התחפשו לערבים, וכך הם נכנסו למשטרה ופוצצו את המקום. כשהם נסוגו, דב גרונר חזר כדי לקחת נשק, ואז נפצע". גרונר נפל לידי הבריטים והוצא להורג. "מול המשטרה שם יש פסל של שני אריות: האריה הגדול זה בריטניה, והקטן שנלחם נגדו זה יהודה. הדודה של רפול עשתה את הפסל. גם את רפול הכרתי".

דב ומרים נישאו והקימו בית למופת, אף שהיא הייתה דתייה והוא חילוני. "זה יכול להגיע רק מאנגליה, שם מגדלים לסובלנות. לא שואלים את הבנאדם כמה הוא מרוויח ולא איך הדת שלו. דב לא היה דתי, אבל הוא חייב את הילדים להיות דתיים עד גיל 18. הוא גם הקפיד על קידוש והכול, אבל בחדר עישן ועשה מה שרצה".

הם גרו תקופה בכפר סלמה שבתל־אביב, ארבע משפחות בצריף עם שירותי שדה. מאוחר יותר עברו בני הזוג, יחד עם אמה של מרים, לדירת שני חדרים בפתח־תקווה. לפני 62 שנים הם השתכנו בבית שבו אנחנו נפגשים, ונדמה שהזמן כאן עצר מלכת. הבית לא שופץ מעולם, לא הורחב ולא ויתר על חזותו הסגפנית־משהו. כאן הם גידלו את ילדיהם, וכאן מרים גם נותרה לבדה, לאחר שדב נפטר מסרטן בגיל 51. "כבר כמעט חמישים שנה אלמנה. החיים ממשיכים", היא נאנחת, אבל דבר בחזות האצילית שלה לא נפגע.

שנים רבות היא המשיכה לעבוד כאחות. היום היא לא שומעת טוב ולא רואה כמעט, אבל שום פרט לא חומק ממנה. היא מתקילה אותנו בשאלות, עוקצת את המערכת שכשלה בחינוך הדורות הצעירים ("מלמדים על הבסטיליה, אבל על הקרבות במשטרת רמת־גן לא יודעים"), ומבדרת אותנו בשלל קוריוזים מחייה. "יש שלוש מרים רוזן בפתח־תקווה. קיבלתי הזמנה לחתונה, לא הכרתי, אבל מה, אני אשב בבית בין הקירות? הלכתי. אמרתי שאני מצד החתן. אמא של החתן נגשה אליי ואמרה: 'אני לא מכירה אותך, אבל משמיים את כאן'. אני לא מתווכחת עם שמיים, אז נשארתי. עד היום אנחנו חברות".

מאז מלחמת ששת הימים, אומרים בני משפחתה, היא התחרדה ונעשתה ימנית יותר ויותר. בשנות השמונים דאגה לבקר את עצורי המחתרת היהודית, כשהיא נועלת לרגליה נעליים גדולות ממידתה ומחביאה בהן ממתקים. בני המשפחה מבקשים ממנה לספר על תמיכתה בהתנחלויות, אבל מרים מסרבת; "לא אוהבת להשוויץ". בין השורות אנחנו לומדים על גיוס כספים לטובת משפחותיהם של קורבנות טרור, תוך טיפוח קשרים עם אוונגליסטים תומכים. "במה שיכולתי לעזור, עזרתי. אני לא משהו מיוחד, אני אחת מהעם. אם העם שלי צריך, אני חייבת לעשות את זה. כל כך הרבה אנשים עשו כל כך הרבה דברים. אני מסתכלת איך אנשים באים לבית חולים שניידר בשבת כדי לתת לאמהות לנוח. אחרים עובדים עם העיוורים. אני אוהבת טבע ואנשים שעוזרים".

מלבד אמהות של חתנים אקראיים, מרים אספה עוד חברים מכל העדות ומכל הגילים – כן, גם בני שלושים וחמישים – בארץ ובחו"ל. "כשלא היה עניין עם הווירוס הזה", היא אומרת על הקורונה, "באו לפה נוצרים אוונגליסטים מנורווגיה, שוויצריה וגרמניה. אחת מהם הזמינה אותי לשוויצריה, הייתי אצלה כבר ארבע פעמים". היא נסעה גם לדנמרק, לנורווגיה, לארה"ב ולקנדה. גם לגרמניה הזמינו אותה, "אבל אני לא דורכת בארץ מלאה דם".