רגעים ספורים לפני תחילת הריאיון מוזעק דרור אידר לטפל במשבר פתאומי. ישיבתה של ממשלת איטליה נדחתה בכמה שעות, וכתוצאה מכך עלולים השרים להיעדר מאירוע שהשגרירות הישראלית ברומא עמלה עליו במשך חודשים: חנוכת גן שעשועים על שם יצחק רבין, לרגל מאה שנה להולדתו של ראש הממשלה המנוח. בקודים הדיפלומטיים זו דרמה. המוני שרים ובכירים איטלקים היו אמורים לפקוד את הטקס, כלי תקשורת מקומיים רבים הבטיחו את נוכחותם, והאירוע כולו תוכנן כמעין הצדעה לישראל ומפגן כוח לידידות האיתנה בין שתי המדינות.
וכך דרור אידר, שגריר ישראל באיטליה, מתיישב על הספה המפוספסת בגוני כחול־זהוב שבסלון דירתו, ומתחיל לנהל שרשרת שיחות דחופות. תוך כדי כך הוא שולח מסרונים אישיים לשרים, ומנתב את היכולת הספרותית שלו למאמץ השכנוע הממוקד. "אנחנו מדינות אחיות, יש ברית בינינו", הוא אומר באיטלקית לרם־דרג כזה או אחר, וגם יורד לרמה המעשית יותר: "עבדנו על האירוע הזה חצי שנה, אל תקלקלו לנו".
בינתיים יש לאורחת עוד כמה דקות לבחון את מדפי הספרים שמכסים את הקיר הסמוך ממסד עד טפחות. מאות כרכים נדדו לכאן מישראל: קלאסיקות היסטוריות, ספרות עברית משלל תקופות, שירה, ארכיאולוגיה, יהדות ועוד. על מסעד הספה הסמוכה ממתינה מסכת נזיקין, ועל הפסנתר שבפינת החדר – חוברת תווים של שירי נעמי שמר, שבהמשך יתברר שגם היא חלק מארסנל הכלים הדיפלומטי של אידר. מרקו הטבח, שהוא גם משגיח הכשרות, נכנס לסלון: הוא מסביר אילו מהעוגיות שהוגשו אל השולחן הנמוך הן חלב ישראל, ומה יש לברך על הקרוסטיני הקטנים שאפה (בורא מיני מזונות, למי שתהה). בהמשך השיחה עם אידר, שמתקיימת בבוקר יום חמישי בשבוע, כבר יעלו מהמטבח ריחות בישולי השבת. "מרקו אופה את החלות הטעימות ביותר ברומא", יעיד השגריר.
לבסוף מגיעה הבשורה: ישיבת הממשלה תידחה אומנם, אך העיכוב יהיה קצר משחשבו בתחילה. הסערה מתמתנת. "הם משתדלים מאוד, הם מכבדים. יש בין המדינות חיבור רציני", אומר אידר. נספר כבר עכשיו שבסופו של דבר הסתדרו העניינים על הצד הטוב ביותר. ברגע האמת, שר החוץ האיטלקי לואיג'י די־מאיו הגיע לגן השעשועים. הוא ישב בסבלנות תחת השמש הרומית הקופחת, האזין ל"ירושלים של זהב" באיטלקית ובעברית ונשא דברים. כך גם נשיאת הפרלמנט, ראש עיריית רומא ועוד שלל אח"מים לבושים בהידור, שהתקבצו אל הגן הציבורי בטבורה של העיר, טעמו בזהירות פלאפל מהדוכנים ושתו אספרסו. ראש הממשלה מריו דראגי שלח ברכה כתובה, שהוקראה אל מול שרשראות דגלי ישראל שנמתחו בין ענפי העצים. גם בלונים קישטו את הגן, אשכולות כחולים־לבנים לצד אדומים־לבנים־ירוקים. אידר עצמו דיבר בנאומו על רבין כאיש השלום וגם כמשחרר ירושלים. "מי שמבקר כיום בישראל ובירושלים, ויודע איזו שממה הייתה בארץ הזאת עד לא מזמן, מבין שישראל היא נס ופלא גדול, וגם תקווה לאנושות. לאיטליה יש חלק בנס הזה, ואני שמח שיכולנו לחגוג יחד את הידידות הזאת", חתם אידר.
"התקשרתי לראשי עיריות בארץ וביקשתי לעשות מחוות סולידריות עם העם האיטלקי. כך באחד הלילות הופיעו צבעי דגל איטליה על חומות ירושלים, על בנייני העירייה בתל־אביב ובפתח־תקווה, על האצטדיון בנתניה ועל הקניון בבאר־שבע. לכל אחת מהערים הקדשתי פוסט נפרד שסיפר עליה, וזה יצר רושם גדול"
כבר שלוש שנים עמל אידר על טיפוח הידידות בין ישראל לאיטליה, ובקיץ הקרוב הוא עתיד לסיים את תפקידו. יחסית לשגריר, הוא הצליח להפוך לדמות מוכרת בציבוריות הישראלית. גם שמו של מרקו השף כבר אינו זר לעוקביו של אידר בפייסבוק ובטוויטר – ויש לא מעט כאלה. כמי שהגיע אל שירות החוץ היישר מעולם מהעיתונות, אידר מקפיד לפרסם ברשתות החברתיות תיאורים של ההתרחשויות בשדה הדיפלומטי וגם מחשבות אישיות, תחת הכותרת "גלויות מרומא". "בשירות החוץ יש אנשים מבריקים, בעלי תודעת שליחות, אינטליגנטים מאוד, ידענים, מקצוענים – אבל משרד החוץ לא דואג מספיק לספר מה הוא עושה", מסביר לנו השגריר. "זה לא מגיע לציבור. אני כאזרח לא הכרתי את העשייה של המשרד, אף שהייתי מעורה בחדשות יותר מהאדם הממוצע. לכן החלטתי, כבר ביום שהגעתי לכאן, לכתוב את ה'גלויות' ולספר מה שאפשר לספר. כחלק מהעניין של בניית מודעות לעשייה של השגרירים, רציתי לספר גם על הקשיים שלי – שאני לבד פה, שאני מתגעגע לילדים שלי. רציתי שידעו שזה לא כיף גדול כזה. זאת באמת שליחות".
ולמרות זאת, צר לך על תום התקופה?
"במובן מסוים כן, כי אני מרגיש שלמדתי את המלאכה. אני דובר את השפה בצורה שוטפת, מחובר לכולם. הפכתי להיות איש ציבור, ניהלתי מערכות, עמדתי בחזית של הסברה. מצד שני, שלוש שנים הן הרבה זמן, ותחת המגפה זה נדמה כמו הרבה יותר. אני גם אדם שהחופש חשוב לו מאוד, ופה אני חי בתוך כלוב. לא יכול לצאת לבד מהבית, תמיד עם שומרים, אין לי פרטיות. זה לא פשוט".
איזה היבט בתפקיד היה מאתגר משציפית?
"הבדידות", הוא עונה אחרי מחשבה קצרה. בתחילת המגפה לא ראה את ילדיו במשך חצי שנה – הוא גרוש, וילדיו חיים בישראל עם אמם. "הבת הצעירה הייתה בוכה בטלפון", הוא מספר. הריחוק הממושך נבע מקשיים אובייקטיביים, כמו סגירת גבולות, ביטול הטיסות והטלת חובת הבידוד על העוברים ממדינה למדינה, אבל הייתה סיבה נוספת: "החלטתי להישאר פה במשך כל התקופה כדי להביע סולידריות עם איטליה ועם הקהילה היהודית המקומית", אומר אידר. "כשישראל סגרה את השערים, אנשים פה התגודדו סביבי בתפילת שבת ושאלו 'מה נעשה?'. הבנתי פתאום את התפקיד של ישראל כמעין אמא ואבא של יהודי העולם. התחושה שלהם הייתה כאילו ההורים סגרו את הדלת ואמרו לילדים – תישארו בחוץ".
ללכת על דיפ"צ
אידר, יליד 1967, גדל בשכונת עמישב בפתח־תקווה ולמד במדרשיית נעם בפרדס־חנה. הוא אב לארבעה – הבכור חייל, והצעירה משלוש הבנות לומדת ביסודי. בהשכלתו הוא דוקטור לספרות, ועד מינויו לשגריר שימש כעורך מדור הדעות בעיתון "ישראל היום" וגם כתב בו טור קבוע.
לבירת איטליה נשלח אידר בידי בנימין נתניהו, במסגרת מכסת 11 המינויים האישיים־פוליטיים המותרת בשירות החוץ. שר החוץ הנוכחי, יאיר לפיד, החליט לא להמליץ על הארכת הקדנציה של אידר לשנה רביעית, אף שהארכה כזו נחשבת למקובלת. כשאני מזכירה את הטענה שנתניהו לא העריך במיוחד את אנשי משרד החוץ, אידר מעדיף לדבר על המקרה האישי שלו. בתחילה, הוא מספר, עלתה מחשבה למנות אותו לשגריר בהודו, "אבל אז נתניהו אמר: אני צריך אותך באירופה. כשאמרתי לו שאני לא מדבר איטלקית, הוא ענה: אתה תסתדר".
כדי ללמוד את השפה התחיל אידר לקרוא בכל שבת את פרשת השבוע בתרגום לאיטלקית. "היום אני יודע שהרבה לא הבנתי, אבל לפחות התחלתי לקרוא. שמעתי דיסקים ללימוד איטלקית, ונסעתי לפירנצה לחודש על חשבוני כדי ללמוד את השפה. אני מרגיש שכל המיומנויות שרכשתי במשך השנים באו לידי ביטוי בתפקיד הזה. בעבר הייתי מוזיקאי פעיל – כתבתי, הלחנתי, ניצחתי – ובתקופת המגפה, כשלא יכולנו לערוך קבלת פנים בשגרירות לכבוד יום העצמאות, לקחנו את השיר 'עד סוף הקיץ נדע את התשובה' של אהוד מנור, תרגמנו אותו לאיטלקית והקלטתי אותו באולפן. בהתחלה התלבטתי: שגריר הרי אמור להיות רציני, לא להתחיל לזמר, אבל דווקא ותיקי משרד החוץ שהתייעצתי איתם אמרו לי ללכת על זה. 'דיפ"צ' קוראים לזה בעגה של משרד החוץ, דיפלומטיה ציבורית. פרסמנו את השיר ברשתות. תפס יפה".
תפקידו, הוא אומר, דורש סבלנות ויכולת דיפלומטית שצריך ללמוד, במיוחד למי שמגיע מהמולת עולם העיתונות הישראלי. "הייתה לי הזכות להתרחק לרגע מהתמונה שהייתי שותף לה בארץ. יש ויכוחים מהותיים לעם שלנו. ככלל, הדמוקרטיה אינהרנטית לנו. אפילו מייסד האומה שלנו מתווכח עם א־לוקים על גורל סדום. אנחנו לא חוששים מסמכות ולא מוויכוח. אבל מהמקום שאני נמצא בו היום אפשר לראות שחלק מהוויכוחים בינינו לא מהותיים".
"כשבנותיי באו לבקרני כאן, לקחתי אותן לשער טיטוס. הדמויות בו מוצגות כשפניהן אל רומא, שהיא העתיד. הגב מופנה מזרחה, אל יהודה השבויה. אמרתי לבנות: תראו את טיטוס, איך הוא מרוצה. הוא הקיסר, והוא ניצח. אבל אבא שלכן הוא הנציג של השבויים האלה. הוא פועל בשמם. זו זכות אדירה לומר את הביטוי הזה, 'בשם מדינת ישראל'"
ההיתלות באילנות תנ"כיים והיסטוריים טבעית לו. "כל חיי אני ככה, חי בשני ממדים. יש ממד סינכרוני רגיל, שאומר שאנחנו בחודש אייר ובשנת 2022, אבל יש גם ממד דיאכרוני – מה היה פה לפנינו. זה יוצא בקלי קלות, וכאן ברומא זה אפילו קל יותר. אני יכול לדמיין מה אומר כל קיסר".
כבר ביומו הראשון כשגריר ברומא, מתאר אידר, "נמשכתי כמו מגנט למשולש שאני צועד בו הרבה פעמים, ובכל פעם לא יודע את נפשי – בין הקולוסיאום וקשת קונסטנטינוס לשער טיטוס. אני רואה שם בעיני רוחי את אספסיאנוס וטיטוס, את שבויי יהודה המעונים ואת החיילים הרומאים שנושאים את כלי המקדש. ממש רואה את זה. אני חוזר אחורה במנהרת הזמן ושואל את אחד השבויים – יהודי, מה החלום שלך? ואני יודע מה הוא יענה לי: לחזור הביתה. לכונן מחדש את מלכות ישראל. לבנות מחדש את ירושלים והמקדש, שכליו הם סמלי העצמאות האבודה שלנו. ואני יודע שהוא מאמין שאם לא הוא, אז ילדיו יעשו זאת. ואם לא הם אז ילדיהם, או עוד דור, או כמה שייקח. אלפיים שנה, אבל בסוף נחזור הביתה.
"כשבנותיי באו לבקרני כאן בפעם הראשונה, לקחתי אותן לשער טיטוס. הראיתי להן מצד אחד את כלי המקדש, ומהצד השני את טיטוס. הדמויות מוצגות כמעט כולן כשפניהן אל רומא, שהיא העתיד. הגב מופנה מזרחה, אל יהודה השבויה. אמרתי לבנות שלי: תראו את טיטוס, איך הוא מרוצה. הוא הקיסר, והוא ניצח. אבל אבא שלכן הוא הנציג של השבויים האלה. הוא פועל בשמם. זו זכות אדירה לומר את הביטוי הזה, 'בשם מדינת ישראל'.
"לפני חודשיים הייתי בסיור רשמי בסיציליה, והלכתי לבקר באזור שהיה פעם הרובע היהודי. כ־30 אלף יהודי סיציליה גורשו מבתיהם בגירוש ספרד. בארכיון שם ראיתי קופסת זכוכית גדולה שבתוכה ספר עתיק, מיוני 1492: זהו הפרוטוקול של ישיבת הפרלמנט בסיציליה, עם תרגום לסיציליאנית של פקודת הגירוש שהוציאו המלך פרננדו והמלכה איזבלה. אני עומד שם רועד, מנסה אפילו לקרוא את הכתוב. זה היה ביום שישי בבוקר, ואז אני חוזר לרומא, ובקבלת שבת שר 'לכה דודי' וחושב על רבי שלמה אלקבץ ועל מגורשי ספרד".
כמה ימים אחר כך החזיק אידר בידיו מסמך אחר שמתעד את ההתנכלות לעם היהודי. הוא נפגש עם שר התרבות האיטלקי דאריו פרנצ'סקיני בקולג'ו רומנו, אוניברסיטה אפיפיורית של הכנסייה הקתולית ברומא. "ראיתי שם בספרייה את הבולטין של הממשלה, שיוצא בכל שנה מאז 1938, ואמרתי לחבר'ה: בואו נחפש, אולי נמצא את חוקי הגזע. דפדפנו ואכן מצאנו, בהודעה מ־17 בנובמבר 1938: ליהודים אסור להתחתן עם הארים וכן הלאה. וכל הזמן עובר לי בראש – מי רואה עכשיו את הדברים האלה? עינו של מי שוזפת את המסמך שמדיר את היהודים מחברת בני אדם? לא אדם פרטי, אלא שגריר של מדינת ישראל.
"זה הרי מדע בדיוני, אבל זה הסיפור של עם ישראל חי. למה היו חוקי גזע, במובן הסמלי והעמוק של הדברים? כי לא היה שגריר שיסתכל, כי לא הייתה לנו מדינה. המחשבה הזו מלווה אותי כל הזמן, בכל מקום, ואני מנסה להנחיל אותה לנציגי אומות העולם וליהודים שאני מדבר איתם. תודעת השואה כאן חזקה מאוד, והממשלה עושה הרבה כדי להילחם באנטישמיות".
על רקע פרו־פלסטיני, או "אנטישמיות קלאסית"?
"גם וגם. המצב פה טוב הרבה יותר מאשר בצרפת או באנגליה, אבל יש אנטישמיות. בהרבה ראיונות דיברו איתי על הרקע לשואה, והסברתי שאפשר לדבר שעה ארוכה על הבנאליזציה של הרוע, על התפתחות הפאשיזם, אבל לפני הכול – זה קרה כי זה היה יכול לקרות. כי היהודים היו חסרי בית לאומי, והומלס נתון לסכנות. לשואה היה אפילוג מתקן בדמות הקמתה של מדינת ישראל. זה לא היה תיקון של הרוע – אי אפשר לתקן את מה שקרה בשואה – אלא של התנאים שאפשרו את הרוע. אני רואה מציאות שבה אנשים בלי בית היו נתונים למשיסה, ולכן אם יש לקח מהשואה, זו ההבנה שמדינת ישראל היא תעודת הביטוח של כל היהודים בעולם. לכן מי שמתנגד לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הוא לא רק אנטישמי, הוא במובנים מסוימים גם מכחיש שואה".
לכל שירייך אני טנור
חלק ניכר מהקדנציה של אידר ברומא עמד בסימן מגפת הקורונה, שהכתה באיטליה במלוא עוזה. ביטוי לכך אפשר למצוא על קיר הסלון בדירת השרד, שם תלוי איור מאת שי צ'רקה: "שרוליק" הישראלי, חבוש כובע טמבל, שר מהמרפסת לנסיכה איטלקית שעל ראשה כתר־חומה. "כשהקורונה התחילה פה, ובישראל עדיין לא כל כך, התקשרתי לראשי עיריות בארץ וביקשתי לעשות מחווה של סולידריות עם העם האיטלקי", מספר אידר. "כך באחד הלילות הופיעו צבעי דגל איטליה על חומות ירושלים, על בנייני העירייה בתל־אביב ובפתח־תקווה, על האצטדיון בנתניה ועל הקניון בבאר־שבע. לכל אחת מהערים שהצטרפו למחווה הקדשתי פוסט נפרד שסיפר עליה, וזה יצר רושם גדול וקיבל מקום בתקשורת. בעקבות זאת שי צ'רקה אמר לי שגם הוא רוצה לעשות מחווה לאיטלקים, ושאל מי המקבילה המקומית לשרוליק. אמרתי לו שזו 'המגדלית', מעין פיגורציה של איטליה. באותה תקופה התפרסמו תמונות של איטלקים ששרים מהמרפסות בגלל הסגר, אז צ'רקה צייר את שרוליק שר כך למגדלית, וגם זה הגיע לעיתונים".
הטיפול בקשרי ישראל־איטליה בתקופת המגפה, אומר אידר, היה עניין של חיים ומוות. "איטליה הרי שתתה את קובעת כוס התרעלה של הקוביד לפני כולם, וזה היה נורא. במרץ 2020 לא ידענו אם גם ברומא יקרה מה שקרה בצפון איטליה", הוא אומר, ומתייחס למספר הנדבקים והמתים בצפון המדינה, שהיה גבוה במיוחד והציב את איטליה בראש טבלת התחלואה העולמית. "מלבד הפגנת הסולידריות של ישראל עם איטליה יצרנו מסגרת שבועית של מפגש זום בין נציגים ממשרדי הבריאות ומהשגרירויות בשתי המדינות. החלפנו מידע, התייעצנו. זה היה פורום יוצא דופן. בחנוכה בשנה שעברה הבאנו לאיטליה משלחת מבית החולים שיבא – רופאים, רופאות, אחים ואחיות, שהתנדבו לעזור במחוז פיימונטה. זה עשה רושם גדול כאן".
ידה של המגפה גרמה בין השאר לדחיית אחד המיזמים הגדולים של השגריר אידר: אירוע חגיגי במלאת מאה שנה לוועידת סן־רמו. "חשבתי הרבה על הוועידה הזו. הצהרת בלפור לקחה את כל הקופה מבחינת התודעה ההיסטורית, אבל זה לא נכון. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשישבו בפריז וחילקו את האימפריה העות'מאנית בין המנצחות, לא הספיקו לדון במזרח התיכון. שנה אחר כך, באפריל 1920, התכנסו בסן־רמו ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג', ראש ממשלת צרפת אלכסנדר מילראן, וגם ראש ממשלת איטליה, השגריר היפני ונציג של ארה"ב. בה' באייר הם החליטו על תוכנית חלוקה, בו' באייר הכריזו עליה. לערבים נתנו את רוב המזרח התיכון, ולנו את רוב ארץ ישראל ההיסטורית, לפי שרטוט המבוסס על נחלות 12 השבטים. הם עיגנו את הצהרת בלפור בחוק הבינלאומי, ונתנו לבריטים מנדט למלא אותו. הצהרת בלפור הייתה רעיון, ובסן־רמו נוצר העובר שנולד 28 שנים אחר כך כמדינה יהודית. הווילה שהוועידה נערכה בה עדיין נמצאת שם".
"יו"ר ועדת החוץ כאן אמר לי: 'לא תמכתי בישראל ולא בחמאס. אני נגד אלימות, קונטרו ויולנצה'. אמרתי לו: 'אולי גם במלחמת העולם השנייה לא היית תומך בבריטניה ולא בגרמניה הנאצית'. אמרתי שמסורבי הכניסה לגיהנום, שמתוארים אצל דנטה, הם אלה שהיו 'קונטרו ויולנצה'. זה קיבל הרבה הדים – שגריר ישראלי שמצטט את דנטה"
האירוע שתכנן אידר התקיים לבסוף, גם אם לא במועדו המקורי אלא כעבור שנה. "הטלוויזיה האיטלקית הפיקה הכול על חשבונה, שלחו לסן־רמו ארבע ניידות שידור. הבאנו את אנדריאה בוצ'לי, זמר הטנור העולמי. כמה חודשים לפני כן הוא נפגש איתי מיוזמתו ואמר שהוא רוצה לעשות משהו למען ישראל, אז ביקשתי שיופיע באירוע בסן־רמו. בהתחלה חשבתי שישיר את ירושלים של זהב בעברית. ניגנתי לו על הפסנתר ושרתי, הסברתי על השיר, על החורבן. אז עוד לא ידעתי כמה מסובך יהיה להביא אותו בפועל.
"התקשרתי אל הסוכן שלו – שמייצג את האמנים הכי גדולים, את פול מקרטני למשל – והתחלתי לדבר איתו ציונות, הסברתי לו מה זה סן־רמו, מה זו שיבת ציון. היינו צריכים לדון על זכויות שידור וכו', ובסופו של דבר הגענו להסכמה שבוצ'לי יבצע שיר אחד בלבד, באורך של עד שלוש דקות. אנשים אמרו שהוא לא יבוא, אבל הוא הגיע ושר לישראל 'לעולם לא תעמדי לבד'. הענקנו לו שלט מתכת שעליו חרוט הפסוק מישעיהו 'למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט', באותיות ברייל (בוצ'לי, בן 63, התעוור בילדותו – הכ"ח). הוא התרגש מאוד".
אידר מונה בהנאה את משתתפי האירוע החגיגי. "הייתה הסימפונית של סן־רמו. בא מנצח ישראלי, אשר פיש, והופיע בהתנדבות. הופיעה זמרת האופרה חן רייס, גם היא בהתנדבות. היא זו ששרה את ירושלים של זהב, וגם את 'הללויה' ואת המנוני המדינות. אני נאמתי שם במשך שעה. אמרתי לבכירים האיטלקים: שיחקתם תפקיד בדרמה תנ"כית. מכל המדינות בעולם, ההיסטוריה בחרה דווקא באיטליה להגשים את חזון שיבת ציון. הייתם כמו כורש – ב־1920 קראתם לעם ישראל לחזור לארצו. לחרפתנו, לא כולנו הקשבנו, אבל מי שעלה ארצה שינה את ההיסטוריה.
"זה היה קידוש השם. באמת אירוע אדיר, יוצא דופן. בנוסף, לפני הטקס ואחריו נתתי 15 ראיונות לתקשורת, ובכולם דיברתי על זכותנו על הארץ, ועל הזכות של איטליה שעזרה לנו לחזור הביתה. בנובמבר שעבר דיברתי מול חברי הסנאט, בניסיון לשכנע אותם להעביר את שגרירותם לירושלים. אמרתי שיש לי חלום, לראות את דגל איטליה מתנוסס בעיר הנצח ירושלים, כי בכך ייסגרו שני מעגלים היסטוריים. אחד שנפתח בסן־רמו, ואחד ברומא: מפה הרי נשלחו הגייסות של טיטוס להחריב את ירושלים. ברגע שהשגרירות תעבור לשם, אמרתי, זה יהיה תיקון גדול מאוד".
הוא מתאר בהתלהבות עוד מיזם, שהתקיים אך לפני ימים ספורים. "בשבוע שעבר עשינו אירוע ענק בנאפולי. זה התחיל מכך שעוד לפני המגפה הגיעו אליי נציגים של אחד מאיגודי החקלאות כאן, וביקשו שנעזור לחקלאים בדרום איטליה, שסובלים מבעיית מדבור. בימים ההם התקיימה התערוכה הבינלאומית 'סייבר־טק', והחלטתי לקיים אירוע דומה בתחום החקלאות – טק אגריקולטורה. רצינו להביא חברות ומומחים, ואז נפלה עלינו המגפה. השנה התחלנו להריץ את הרעיון מחדש. צירפנו את ראש עיריית נאפולי, גא'אטנו מנפרדי, אדם נחמד מאוד. ראש העיר הקודם שם היה פרו־פלסטיני ואנטי־ישראלי מאוד. מנפרדי, לשעבר השר להשכלה גבוהה, סיפר לי שהוא חושב להקים בנאפולי מרכז למחקר ופיתוח חקלאי ברמה עולמית. התקשרתי אישית לחברות הישראליות, לשכנע אותן לבוא. הגיעו 23 חברות, שזה המון. הבאנו הרבה מאוד חברות איטלקיות, החבר'ה של נספח החקלאות בשגרירות עשו חיבורים, וכבר יצאו מזה מאות פגישות עסקיות.
"כחלק מהאירוע התקיים גם ערב גאלה במוזיאון בנאפולי. זה חשוב, כי צריך לייצר נראות, להראות את העוצמה של ישראל. הגיעו כמה וכמה שרים, ויותר מחמישים עיתונאים. דיברו שם על הנכסיות של ישראל ועל החדשנות שלה, והתחילו עסקאות נוספות. השאיפה היא שהקשר לא יהיה רק דו־צדדי, איטליה־ישראל, אלא ליצור אירוע קבוע שלאט־לאט יצטרפו אליו כל מדינות המזרח התיכון. אמרתי לשרים שזה לא רק עניין כלכלי, זו תקווה לאנושות, שנמצאת כעת בצער בגלל משבר המזון ובגלל הלחימה באוקראינה. סיפרתי שבתנ"ך יש עיקרון חשוב – 'לא תעמוד על דם רעך'. אתה לא יכול לעמוד מנגד כשחבר שלך מדמם, או כשאין לו אוכל. אז מעבר לכך שכולם צריכים להרוויח, וזה חשוב, יש כאן עוד משהו שאנחנו שותפים לו".
החופשה הפכה למילואים
מטבעו של התפקיד, אידר נאלץ לעיתים לעמוד מול פורומים ובני שיח פחות אוהדים. "תמיד הייתי איש של פולמוס, אני אוהב את זה, ופה אני משתמש בזה המון. הזמינו אותי לא מעט לשימועים בסנאט, לראיונות בטלוויזיה, ואני שש אלי קרב".
"משרד האוצר פוגע מאוד בשירות החוץ. מתייחסים לשגרירים כאל נהנתנים, כשאנשים לא גומרים את החודש. כשאנחנו לומדים שפה, משרד האוצר מחייב אותנו לשלם מס על ההטבה שקיבלנו. איפה נשמע כדבר הזה? זה כמו שיחייבו חיילים לשלם מס על כל כדור שהם יורים. ידיעת השפה היא הדבר הכי בסיסי לעבודה שלנו"
במה עסקו השימועים?
"למשל, כשעל הפרק עמדה החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, עשו לי שימוע בסנאט ובבית הנבחרים. כך גם אחרי מבצע שומר החומות. אנחנו נתנו כמובן הרצאה ארוכה, מגובה בקטעי וידאו ובמסמכים. תרגמנו את אמנת חמאס לאיטלקית, והראינו שהיא כוללת מחויבות להשמדת מדינת ישראל ולהרג יהודים.
"בימי שומר החומות הייתי במקרה בארץ, הגעתי לחתונה של אחיין. בדיוק כשנחתי, חמאס ירה על ירושלים. מתוך החתונה פתחתי את הטלפון שלי והתראיינתי בשידור חי לערוץ סקיי24 באיטליה. מאותו רגע, ימי החופשה הפכו להיות ימי מילואים. מבחינה תקשורתית, טוב שהייתי אז בישראל. באתי לכל מקום שנפלו בו טילים, והתראיינתי בטלוויזיה, ברדיו, ברשתות החברתיות. כשחזרתי לאיטליה הזמינו אותי לאחת מתוכניות האירוח המרכזיות, בעימות מול השגרירה הפלסטינית. היא התראיינה מרמאללה, אני מהאולפן. אחרי שהיא דיברה על טבח וכל השקרים הידועים, שאלתי אותה למה היא ברמאללה ולא בעזה. היא גמגמה משהו. אמרתי לה שהיא לא שם כי חמאס לא מכיר בכלל במינוי שלה, ויותר מזה – אילו חיה בעזה, היא הייתה חסרת זכויות מעצם היותה אישה, וגם היו רודפים אותה כי היא נוצרייה. אז מעבר לכך שתוכן הדברים שלה לא נכון, היא גם לא מייצגת את תושבי עזה".
בימי המבצע ארגנו אידר והשגרירות, בשיתוף הקהילה היהודית, מפגן גדול של תמיכה בישראל. "הגיעו חמישים פוליטיקאים מכל קצות הקשת. כשבאתי אחר כך לשימוע בסנאט, פתחתי את דבריי בתודה לכל מי שבאו לאירוע. יו"ר ועדת החוץ אמר לי: 'האמת שלא תמכתי בישראל, וגם לא תמכתי בחמאס. אני נגד אלימות, קונטרו ויולנצה מכל צד'. אמרתי לו שאנחנו היהודים מברכים בכל מוצאי שבת את א־לוקים שנתן לנו בינה להבדיל בין אור לחושך, בין טוב לרע. ואם אתה לא מבדיל בין מדינה דמוקרטית שרוצה לחיות בשלום עם שכניה ובין משטר שהוא ניאו־נאצי, זו לא בעיה שלנו – זו בעיה מוסרית שלך. אמרתי לו: יכול להיות שבמלחמת העולם השנייה לא היית תומך בבריטניה, אבל גם לא בגרמניה הנאצית; היית 'קונטרו ויולנצה'.
"אחר כך בתקשורת אמרתי שזה דנטה מפורש. פה לא לומדים הרבה תנ"ך כי הוא מזוהה עם הכנסייה, אבל דנטה לומדים. אמרתי שבשיר השלישי של הקומדיה הא־לוהית, דנטה רואה קבוצה של מסורבי כניסה לגיהנום, ושואל מי לא התקבלו אפילו לגיהינום. משיבים לו שאלו אנשים שלא עשו בחייהם שום מעשה ראוי לשבח ושום מעשה ראוי לגנאי. הם היו 'קונטרו ויולנצה', לא נקטו שום עמדה. זה קיבל הרבה הדים בתקשורת האיטלקית: שגריר ישראלי שמצטט את דנטה".
סיפרת על אירועים שהקהילה היהודית כאן הייתה שותפה להם. כל היהודים באיטליה פרו־ישראלים?
"לא, אבל אני מודה שפחות פגשתי את מי שלא תומך בנו".
שגריר יכול לעודד עליית יהודים לישראל?
"לא, את זה הסוכנות עושה. זה לא נכון שנציג מדינה יאמר לאזרחי מדינה אחרת לעזוב. אבל אני מדבר ציונות. בשירות שלי שמתי דגש על מפגשים עם קהילות. בשבת אני לא נח; אני הולך בכל פעם לבית כנסת אחר, מברך ברכת כוהנים, קורא בתורה, נושא דרשות כשמזמינים אותי. עשיתי שבת במילאנו, שבת בטורינו. אנחנו לא מכירים מספיק את תולדות יהודי איטליה, כי זו קהילה קטנה, אבל יש לה היסטוריה מיוחדת".
השבתות, הוא מספר, משמשות אותו לרקימת קשרים גם עם גורמים לא יהודים. "באים אליי לסעודות אישים איטלקים, שגרירים ממדינות שונות ואפילו מוסלמים ממדינות הסכמי אברהם. היה פה שגריר בחריין, אדם מרשים מאוד, והשגריר המרוקני הגיע עם אשתו ובנו. הוא אמר שזו פעם ראשונה שהוא משתתף בסעודה יהודית. אני שר לאורחים 'שלום עליכם' ו'אשת חיל', מסביר להם על קדושת הזמן. כשנוטלים ידיים אני מסביר שזה מה שנשאר לנו מבית המקדש, שם הכוהנים היו מקדשים את ידיהם לפני אכילת התרומה. אחר כך אנחנו אוכלים אוכל כשר וטעים, והם רואים שזו לא סתירה. באחת משבתות החורף הוגש כאן מרק בשרי טוב, ומישהי ביקשה פרמזן. הסברתי לה שאצלנו לא אוכלים את זה יחד. ואחרי הארוחה אנחנו לומדים את פרשת השבוע באיטלקית".
להשתמש בגורד שחקים
במבחן התוצאה, אני אומרת לאידר, אנחנו לא רואים את הביטוי החשוב ביותר לקשרים בין שתי המדינות: איטליה לא מצביעה לטובת ישראל בפורומים בינלאומיים. "נכון", הוא מודה. "לאחרונה היו יותר הימנעויות, אבל עדיין לא מצביעים בעדנו. זה שינוי שיצטרך לקרות באירופה כולה".
אתה אופטימי לגבי יחסי ישראל־אירופה?
"כן. באו"ם מתנהל המשחק הרגיל, שבו הם פתאום לא מכירים אותנו. תיאטרון האבסורד. אבל הקשר עם ישראל הוא נכס בשבילם. החיבור מתבטא בשיתוף פעולה אינטימי בכל התחומים – מודיעין, ביטחון ובריאות. אני אומר להם שישראל היא המוצב הקדמי של המערב. לא במקרה אויבי המערב תוקפים אותנו. אני תמיד מסביר שהתמיכה בישראל נותנת הגנה גם לאיטליה ולמערב".
ההסברה הישראלית יכולה להצליח באיטליה?
"בטח. בימי שומר החומות, אנשים יודעי דבר אמרו לי שישראל מעולם לא סוקרה באופן חיובי כל כך בשעת מבצע. כלומר, השגרירות עבדה טוב".
אז איפה אבן הנגף? למה לכולנו יש תחושה שבדרך כלל זה לא עובד?
"לפעמים זה רק קיטוּר. מטבע הדברים אנשים חשופים יותר למה שמתפרסם בתקשורת באנגלית, ולא בשפות אחרות. אני נמצא בקבוצת ואטסאפ של שגרירי ישראל באירופה, ואני מתפעל מהם וגאה בהם. הם עובדים יפה כדי להוציא מהממשלות הודעות גינוי לטרור ומסרי תמיכה בישראל.
"כל העבודה הזאת נעשית בתנאים־לא־תנאים. משרד האוצר פוגע בשירות החוץ. מתייחסים לשגרירים כאל נהנתנים, כשהם לא גומרים את החודש. כולנו עובדים נון־סטופ, וצריך לתת לנו תנאים בסיסיים. כשאנשי משרד החוץ לומדים שפה, משרד האוצר מחייב אותם לשלם מס על ההטבה. איפה נשמע כדבר הזה? זה כמו שיחייבו חיילים לשלם מס על כל כדור. ידיעת השפה בסיסית לעבודה שלנו, זה מוריד מחיצות ויוצר קשרים".
בחודש הבא עומד לצאת לאור באיטלקית ספר נאומיו, הרצאותיו וכמה מאותן "גלויות" שהעלה לרשתות החברתיות. במה יעסוק אחרי שיחזור ארצה? – "אני עוד לא יודע לגמרי. צריך לחשוב, ואין לי ממש זמן לחשוב על זה. כי ראית, אנחנו מארגנים אירועים, יש ביקורים רשמיים. בשבוע הבא בקלבריה, אחר כך בסרדיניה. אנחנו חושבים להקרין את 'אגדת חורבן' של גידי דר בי"ז בתמוז בין הקולוסיאום לשער טיטוס".
היית רוצה להמשיך לתפקיד דיפלומטי נוסף?
"כן. הייתי רוצה להיות השגריר באו"ם".
הוא קם ושולף מהמדף ספר בלוי שנדמה שקראו בו לא מעט. "בכיתה ט', כשסיימתי את הלימודים ב'מכינה' על שם ד"ר יעקב הרצוג, קיבלתי במתנה את ספר הנאומים שלו. יעקב הרצוג – אחיו של הנשיא חיים הרצוג, והדוד של הנשיא הנוכחי, יצחק הרצוג – היה המזכיר של בן־גוריון, שימש שגריר ישראל בקנדה, ונחשב דובר מזהיר של עם ישראל. כילד בן 15 ישבתי, קראתי, סימנתי בספר ואמרתי לעצמי: אני רוצה לעשות מה שהוא עשה".
הוא מציג את אחד הקטעים שסימן לעצמו כבר אז: תיאור ביקורו של הרצוג בוותיקן בשנת 48', בניסיון למתן קצת את ההתנגדות הקתולית למדינת ישראל. "נכנסנו אצל שר הפנים של הוותיקן", כתב הדיפלומט. "הוא אמר לנו: רבותיי, אני שומע שבאתם מפלשתינה לפני שלושה ימים. אמרנו: באנו מישראל לפני שלושה ימים. הדיבור הזה ממש נתקע בגרוננו. פשוט ניטלה הלשון מפינו בהביננו מה אמרנו – שלאחר אלפיים שנה, אנו זכינו ראשונים להיכנס לאותו מבצר עולמי ולומר: רבותיי, חל משהו בהיסטוריה. יש שינוי".
"עד עכשיו אני מתרגש מהקטע הזה, ומתרגש גם מכך שזה ריגש אותי כבר אז", אומר אידר. "אני רואה בעצמי לא רק שגריר של מדינת ישראל, אלא שגריר של התרבות היהודית. בנינו גורד שחקים טקסטואלי אדיר, ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כמוהו, ואני מנכיח את כל האוצר שלנו לתוך השיח הדיפלומטי.
"חודשיים אחרי שהגעתי לאיטליה נסעתי לפתיחת קונסוליה ישראלית לשם כבוד בפירנצה. גם אז היה איזה מתח עם עזה, 'סבב'. רק יצאתי מהאוטו, וכבר התנפלו עליי עשרות עיתונאים – 'מה יש לך להגיד'. נתתי את הנימוקים הרגילים, הסברתי שחמאס עשו כך וכך, אבל גם אמרתי שאני רואה במתקפות עלינו מאבק נגד שיבת ציון. ניסו לעצור אותנו בהמון דרכים, וגם עכשיו הם חושבים שנחזור אחורה, אבל זה פסיק בהיסטוריה הרחבה שלנו. העם שלנו שב הביתה, והפעם לתמיד. ובכל הזמן שעמדתי שם, כשהמון מיקרופונים ומצלמות עליי, הרגשתי שיש ידיים מאחוריי שתומכות לי בגב. באמת, כך הרגשתי. כאילו גם אם אשען אחורה, לא אפול. כי אני שליח ציבור, ואני מדבר לא רק בשם העם שלנו עכשיו, אלא גם בשם יהודי כל הדורות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
