הסופרת מאירה ברנע־גולדברג בצרור עצות לסופרים צעירים

קבענו ברבע לארבע, ובשלוש ארבעים וארבע הסופרת מאירה ברנע־גולדברג כבר מתקשרת אליי כדי לאסוף אותי במכוניתה. כמו נמלה חרוצה, בפיג'ו הלבנה הקטנה שלה, היא חורשת את הארץ מצפון לדרום – מפגשים בבתי ספר, אירועי חתימות על ספרים וסדנאות כתיבה. אז נוח לה להתראיין בעיקר תוך כדי נסיעה, כי חבל על כל דקה שבה היא יכולה להנפיק עוד ספר ילדים או פוסט שזוכה למאות תגובות.

גם אם לא שמעתם עליה, סביר להניח שהילדים שלכם כן. ברנע־גולדברג היא האמא של כְּרָאמֶל, חתול ספרותי, גיבורם של שישה ספרי ילדים שכתבה. הסדרה הפכה אותה לנערצת בדור הטיקטוק והנטפליקס, והחזירה את הילדים אל מדפי הספרים. בחורף שעבר זכתה דמותו של החתול לעיבוד טלוויזיוני בחינוכית (כאן 11), שקצר הצלחה מסחררת. אבל ברנע־גולדברג היא לא רק "כראמל": עד היום הוציאה שלושה ספרי מבוגרים ו־11 ספרי ילדים, ובעברה כיהנה בתפקידים בכירים ברשת צומת ספרים. היא מכירה מקרוב את העבודה הסיזיפית המלווה את הוצאתו של ספר חדש לאור, ועושה אותה בשמחה – אבל גם בחרדה.

אני מצטרפת אליה בנסיעה לרעננה, שם צפוי לה מפגש חתימות בחנות ספרים. ככל שאנחנו מתקרבות לקניון, מפלס החרדה של ברנע־גולדברג עולה. אף שכבר צלחה מאות מפגשים דומים, היא עדיין מפחדת למצוא את עצמה לבד בחנות. בכלל, היא אומרת, עודף אנשים סביבה מלחיץ אותה. "יש לי חרדה חברתית", היא מעידה. "לקראת כל מפגש כואבת לי הבטן ובא לי להקיא. אני בלחץ. כשאני בתוך זה וחותמת על ספרים אני שוכחת מהחרדה, אבל לפני ואחרי – אני מתה".

אחרי האזכור הזה של הקאה אפשרית אני משחררת אותה לנפשה, לתרגל נשימות בחניון, ויוצאת להשלמת קניות אחרונות לשבועות. בין חנות לחנות אני משקיפה אל התור ההולך ומתארך בפתח חנות הספרים. רבע שעה לפני הזמן הנקוב במודעה, לא מעט ילדים כבר עומדים בסבלנות, ממתינים. בחנוכה נערך כאן אירוע דומה: כשברנע־גולדברג הגיעה היא הייתה בטוחה שהתור מתפתל מול הסופגניות בסניף רולדין הסמוך, עד שהבינה שהקהל מחכה רק לה. עכשיו, אם מלווה בשני ילדים מעריצים קטנים, שנושאת פעוט נוסף בזרועותיה, מספרת שיצאה מוקדם מהעבודה במיוחד לרגל האירוע. אייל, בן 10 מרעננה, אומר לי שסדרת כראמל היא היחידה שקרא בחייו, ושהוא מתכנן לשאול את ברנע־גולדברג מתי יצא הכרך הבא.

"אני רוצה לתת לאבישי הכול. ילד על הספקטרום מצריך הרבה כסף, ואני באמת רוצה שיהיה לו הכול. מעבר לזה, הספרות היא כלי להעברת מסרים. ב'כראמל, יש דמות של אוטיסט 'ויש'. ילדים מספרים לי בהרצאות: 'אני כמו ויש'"

בשעה היעודה ברנע־גולדברג מפציעה, ומקדישה לכל ילד תשומת לב. היא מקשיבה לילדים, מייעצת להם, והכול בסבלנות. מדי פעם ילדים מגיעים ישירות לראש התור, ולאחר האירוע ברנע־גולדברג מסבירה: אלה ילדים עם צרכים מיוחדים, כמו בנה אבישי, אוטיסט בתפקוד גבוה, המתקשים לעמוד בתור רגיל. מראש הנחתה את הצוותים בחנויות לאפשר לילדים הללו לקבל זכות ראשונים.

את הצלחתה, היא יודעת, היא חייבת לילדים. "המבוגרים לא רצו אותי, אז הילדים גרמו להם להבין מי אני". הילדים, והעבודה הקשה שעשתה כדי להגיע לליבם. "גם עכשיו, כשאני במיינסטרים, עדיין יש לי מנגנון הישרדות: אני תמיד בטוחה שאף אחד לא יבוא. כשפתחנו 'מפגשי כראמל' ברחבי הארץ, הכרטיסים נחטפו, והיו מקומות שמיד פתחו מפגש שני, ואני לא מבינה למה אני עדיין בדרמה, חוששת שלא יבואו. גם לגבי הספרים, אני כל הזמן נכנסת לראות אם הזמינו או לא. כל ספר שיוצא, אני מרגישה כאילו הוא הספר הראשון שלי. אני לוקחת את זה קשה. אני אומרת לעצמי 'שחררי', ובשום אופן לא מצליחה".

ברנע־גולדברג לא מקבלת את החרדות בשתיקה – היא מעידה שהיא עוברת טיפול – אבל לדבריה, זה לא משהו שאפשר לפתור בקלות. "החרדה היא מנגנון הישרדות של שנים", היא אומרת. "שאלתי את אחת הסופרות הכי מוכרות בישראל: למה את היסטרית? יצא לך ספר והוא כבר רב מכר. היא אמרה לי שהיא תמיד ככה לפני יציאת ספר, ושזה לא עובר אף פעם. חשבתי אז 'איזו טיפשה היא', אבל היום אני באותו מצב. בהרבה שיחות עם סופרים מצליחים אני שומעת שהם בדיוק כמוני, אבל הם פשוט לא מדברים על זה ולא כותבים על זה כמוני. סופרים לא מדברים על המצב הנפשי שלהם, על מה שעושה להם יום חתימות שאף אחד לא בא אליו. לסופרים יש הרבה פאסון ואגו. אני אישית, אם אף אחד לא בא, לא מתביישת להעלות תמונה לרשתות ולהגיד שאף אחד לא בא. זה קרה לי פעם, ב־2018: היה לי יום חתימות בפרדס־חנה, בצומת ספרים. שש שעות בלי למכור אף ספר".

מאניה־דיפרסיה

זה מה שגורם לחרדות: הטלטלה בין הצלחה גדולה לכישלון גדול, בודד ואומלל. "יום אחד מחכים לך 300 ילדים ולמחרת את בבית ספר והמורות לא יודעות מי את בכלל, ומקבלות אותך בזלזול. פעם באתי למפגש בבית ספר, הילדים איחרו, ובסוף נשארו 18 דקות למפגש. אז המורה אומרת לי: תקצרי", היא מספרת. ויש לה עוד סיפור: "הייתי השבוע במודיעין וחיכה לי שם תור ענק של ילדים ממתינים. אחרי שעה וחצי כולם הלכו, אבל נשארתי שם עוד כמה דקות. אמרתי ללקוחה בחנות: 'היי, אני הסופרת של כראמל'. היא אמרה לי: 'אני לא קונה ספרים של סופרים לא מוּכרים'. בלב אני מרגישה שכבשתי את העולם, ואז אני מקבלת סטירת 'אני לא מכירה אותך' ומתייחסים אליי כאל מטרד. ככה מתייחסים בארץ לסופרים מתחילים. רוצים אותך מוּכרת ומוֹכרת, אבל זה לא עובד ככה – צריך לטפח סופרים צעירים".

אבל יוצאים הרבה ספרים היום, ולא כל מי שמוציא ספר ראוי לתואר "סופר".
"כן, אבל מי אני שאגיד למישהו לא להוציא ספר? בכל אופן, לא יכול להיות שיוצא ספר בהוצאה מכובדת, והספר זוכה לשבחים, אבל מזלזלים בסופר כי הוא בתחילת הדרך. כשכתבתי את הספר הראשון הוא מכר יפה, וההוצאה התייחסה אליי יפה וטיפחה אותי, אבל היום אין סבלנות לאף אחד, ואם אתה לא מצליח בספר הראשון לא יטפחו אותך".

היא מלווה סופרים צעירים בתחילת דרכם כבר שנים, בסדנאות כתיבה ובשלבים הבאים של העריכה, ההפקה וההוצאה לאור, ויש בה לא מעט כעס כלפי הוצאות הספרים. "אני חושבת שיש ניצול גדול של סופרים. אם תראי חוזים של סופרים מול הוצאות גדולות, את תזדעזעי. יש מי שלא מקבלים שקל. ספר ביכורים לא מוכר בדרך כלל יותר מאלפיים עותקים, ובחוזה כתוב שרק מהספר האלפיים הסופרים יקבלו תשלום. אז הם לא מקבלים כלום".

רוב הסופרים מוציאים ספרים כי זה בוער בהם, וכי הם רוצים למנף את הספר להרצאות, מפגשי סופרים וכו'. הם לא באמת חושבים להתפרנס מהספר עצמו.
"ולכן מנצלים אותם. אם סופר אומר מראש 'אני לא בא להתפרנס ואני לא בא להרוויח', אז מתייחסים אליו כמו זבל. אנשים מקבלים הצעות מגוחכות. מי שלא מכיר את העולם הקשוח של ההוצאות עלול לעשות טעויות. הגישה לא צריכה להיות 'אנחנו לא צריכים להתפרנס'. כמעט כל סופר שאני מדברת איתו אומר 'אני לא מצפה להתפרנס'. אז איך תתפרנס?

"יום אחד אמרתי באיזה כנס: 'אם לא היו קוראים את הספרים שלי, לא הייתי כותבת אותם'. אנשים היו בהלם, אבל אם אני יושבת וכותבת ספר שנה וחצי, אז אני רוצה שיקראו אותו. אני רוצה שיגיע לאלפי אנשים. אנשים אומרים: 'אני רוצה להוציא ספר גם אם רק בנאדם אחד יקרא אותו. או גם אם עשרות יקראו אותו'. אבל אני, אם ארצה להגיע רק למאות אנשים, אכתוב פוסט בפייסבוק. יש לי משכנתא, יש לי ילד על הראש, אני לא יכולה לכתוב להנאתי. אני מונעת מפרנסה. כל מי שאומר לי 'בואי להרצאה ואתן לך עוגה', אז לא, עם עוגה אני לא משלמת במכולת. אם סופר חושב שההרצאה שלו צריכה להיות בחינם, אז ככה זה נראה".

"אם סופר אומר מראש 'אני לא בא להתפרנס' מתייחסים אליו כמו אל זבל. אנשים מקבלים הצעות מגוחכות. כמעט כל סופר שאני מדברת איתו אומר 'אני לא מצפה להתפרנס'. אז איך תתפרנס?"

ברנע־גולדברג מאמינה בשיווק עצמאי ובקידום מכירות בידי הסופר עצמו. לדבריה, מגפת הקורונה חיזקה את הסופרים העצמאים, "כי אם שנה וחצי ההוצאות לא מוציאות ספרים, אז אולי אפשר להסתדר בלעדיהן".

אבל לא כל אחד הוא חנוך דאום או עמית סגל, או רם אורן.
"נכון שרם אורן בא עם גב של עיתון מאחוריו, וכך גם חנוך דאום שהוא בעל טור מוכר, מצליח ומגניב. אבל קחי לדוגמה את תמי לוי־איסרליש, שכתבה הגדה לילדים שלה, והיא הפכה במהרה לרב מכר בזכות עבודת שטח ברשתות החברתיות. הפרסום עליה עבר מפה לאוזן, ומכלום, מאפס, היא הצליחה לקדם את המכירות בכוחות עצמה".

מתוך המחברת

ב־2014 יצא לאור הספר הראשון בסדרת כראמל, ובמרכזו שלושה אחים יתומים שמקבלים שלוש טבעות קסם מדודם העשיר. כל טבעת מייצגת רכוש שהילד יקבל: אל־אל מקבל טירה, גול מקבל שני מפעלים, ורובי מקבל את החתול כראמל. הספר ראה אור רגע אחרי שנחקק "חוק הספרים" שקידמה השרה מירי רגב, שחייב שמירה על מחיר קבוע לספר ישראלי בשנה וחצי הראשונות לצאתו לאור, וקבע שיעורי מינימום לתמלוגים לסופר ישראלי. "באותה תקופה אסור היה למכור ספרים חדשים במבצעים. לכן לא הציגו את הספרים החדשים בתצוגה בולטת, והורים לא קנו ספרי ילדים ונוער חדשים, כי הם לא היו במבצע. אז לא חשבו שיש סיכוי לספר הזה. ספרים חדשים שיצאו מכרו 100־200 עותקים. זה היה אחד המשברים הגדולים בענף. אבל אני ידעתי שיקרה עם זה משהו גדול".

היא החליטה לעשות עבודת שטח: אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר. "התקשרתי לכל המורות שאני מכירה וביקשתי לבוא לבתי הספר לדבר עם הילדים. התחלתי ללכת לבתי ספר בימי החופש שלי, בחינם". בכל בית ספר שהגיעה אליו האפקט היה מיידי: הספרים בחנויות באזור אזלו במהרה, ועם הזמן הצליח כראמל להיכנס לרשימות רבי המכר.

עבודת השטח הסיזיפית השתלמה, אבל לא הייתה קלה. "המורות לא ידעו מי אני, אבל עשו לי טובה ונתנו לי לדבר. הרבה פעמים התייחסו אליי לא יפה. זרקו אותי לכיתה בלי התנאים הבסיסיים שביקשתי. כשהילדים היו מוחאים כפיים בסוף ההרצאה ובאים לחבק אותי, המורות היו אומרות 'יאללה, בואו לשיעור'. לא העריכו את זה שבאה סופרת. אבל זה לא הזיז לי. רציתי את המפגש עם הילדים, ובשבילו נסעתי ממקום למקום ברחבי הארץ. עד היום אני נוסעת".

במפגשים עם ילדים היא מדברת איתם בגובה העיניים – מספרת על עצמה ועל החיים המאתגרים שלה בתור ילדה חולמנית ו"שמנמודה". "כל הרעיונות הכי טובים שלי צצו כשהייתי בגילם. הייתה לי מחברת רעיונות שכתבתי בה כל רעיון שעלה לי".

כשהייתה ילדה פתח־תקוואית מעין גנים, בכל בוקר הייתה מאריכה את הדרך ועוצרת בביתה של הסופרת תמר בורנשטיין־לזר, "אמא" של קופיקו. "הייתי עוברת שם וחולמת שגם אני אהיה סופרת. היו ימים שחיכיתי לראות את קופיקו". אחד הרעיונות שכתבה במחברת שלה היה סיפור על שלושה אחים שקיבלו ירושה – האחד קיבל דירה, השני מפעל מכוניות, ואת ירושתו של השלישי היא לא פירטה. ואכן, זהו הבסיס לסדרת כראמל. "אני מספרת לילדים שמצאנו את המחברת שלי מפעם, וכך קיבלתי את הרעיונות לכל הספרים שאני כותבת היום. אני אומרת להם שגם אם קשה להם היום, זה לא אומר כלום על העתיד שלהם".

הייתה לה ילדות מורכבת. "הייתי ילדה מעופפת, בלי חברים, אאוטסיידרית וגרועה בחשבון", היא מלקה את עצמה. "בשנות השמונים זה היה נורא. לא האמינו שיצא ממני שום דבר. זה מה שהכניסו לי לראש במשך 12 שנים. תמיד אמרו לי שמה שאני עושה לא שווה. כשציירתי קומיקסים המורה אמרה לי 'מזה לא תבוא לך פרנסה', וזרקה אותם לפח. ומה אגיד לך? בדיוק מזה באה לי הפרנסה. עד היום כשאני עורכת וכותבת עולה לי הקול של המורה הזאת. אני מספרת היום לילדים על הכשלים והקשיים שהיו לי בתור ילדה קטנה, וזה נותן להם תקווה. בסוף המפגש הם באים לחבק אותי".

בתור ילדה עם עודף משקל, נמשים ומשקפיים, היא גם סבלה מדימוי גוף רע. "הרגשתי מכוערת, והיום אני מספרת לילדים מה עזר לי: כתבתי פתק עם שלושת הדברים שאני הכי טובה בהם, ובכל פעם שהתערער לי הביטחון העצמי הייתי מוציאה את הפתק מהכיס וקוראת אותו".

מה היו הדברים?
"אני לא ממש זוכרת. אני זוכרת רק את הראשון – שאני יודעת להמציא סיפורים. תמיד היה לי מוח יצירתי, היו לי רעיונות מעולים לכל מיני דברים. ידעתי מה אני שווה, ידעתי שאני גיבורת־על מהממת ושרק אני יודעת על זה".

לתקן ולקנות את העולם

היא בת 43, בת להיסטוריון של כדורגל ולמורה להיסטוריה ותנ"ך בגמלאות. במשך 14 שנה עבדה ברשת צומת ספרים בתפקידי ניהול: מנהלת משאבי אנוש, מנהלת הדרכה, מנהלת שירות לקוחות ועוד. עוד בעבודתה ברשת, בשנת 2011, הוציאה את ספרה הראשון, "כמה רחוק את מוכנה ללכת", העוסק בתהליך הארוך שעוברים בני זוג עד להולדת בנם הבכור. בחייה האישיים ארך התהליך הזה חמש שנים, כולל טיפולי הפריה כושלים ולבסוף פנייה לאימוץ. בסופו של דבר נולד לה בנה אבישי.

לדבריה, הצלחה של סופר בתחילת דרכו קשורה בביסוס קהילה ראשונית שתאמין בו. "אתם צריכים שמישהו ירצה לקרוא אתכם", היא אומרת. הקהילה שלה עצמה מקיפה אותה בדף הפייסבוק שלה, שהיא חולקת בו תובנות מחיי היומיום. "אני כל הזמן מתקשרת עם הקהל, בלעדיו לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי". כשכתבה את "כמה רחוק את מוכנה ללכת" (או כראמ"ל, בראשי תיבות; וזהו מקור שמו המוזר של החתול בספרי הילדים שלה), היא סחפה אחריה קהילת רשת של הורים המתמודדים עם קשיי פוריות באתר הפורומים "תפוז". שם מיהרו לרכוש את הספר והקפיצו אותו לרשימת רבי המכר. "עולם הספרות לא הבין מאיפה באתי. איך סופרת אלמונית 'נפלה' פתאום לרבי המכר? אנשים לא מבינים את כוחה של קהילה. אנשים חושבים שאם ישקיעו המון כסף בפרסום זה יעזור, אבל זה לא עוזר אם אין לך קהילה".

כוחה של קהילת הקוראים לא עצר כאן: במהלך כתיבת ספר המבוגרים השני שלה, "משפחה לדוגמה", התבשרה ברנע־גולדברג שבנה אובחן על הספקטרום האוטיסטי, ותוך כדי כך התאימה את העלילה לחייה האישיים. לטענתה האבחון של בנה שינה לחלוטין את התנהלותה, והביא לא רק קשיים ומכאובים אלא גם שינויים חיוביים. היא הפכה לגורו להורים המתמודדים עם ילדים על הספקטרום, והיא מרבה לכתוב על כך בטורים ובפייסבוק.

"הקורונה הייתה הלם. את עובדת קשה ואז פתאום מגיע משהו שלא קשור אלייך בשום צורה, ופתאום הכול מבוטל. אבל התאוששתי מהר, עבדתי כל הקורונה ולא לקחתי מענקים. עשיתי מפגשי זום וסדנאות מבוקר עד ערב, וכתבתי ספרים"

אז מה הדרייב הכי חזק? כסף? פרסום? סיפוק?
"אני רוצה לתת לאבישי הכול. בעבר מכרתי דירה בשביל הטיפולים שלו, אבל אני רוצה שכשאמות יהיו לו שתי דירות, אחת בשבילו ואחת להשכרה. זה חלום רחוק לרוב האנשים. ילד על הספקטרום מצריך הרבה כסף, ואני באמת רוצה שיהיה לו הכול. מעבר לזה, הספרות אצלי היא כלי להעברת מסרים. ב'כראמל' יש דמות של אוטיסט, 'ויש'. היום ילדים מספרים לי בהרצאות: 'אני כמו ויש'. אז הדרייב שלי משולב. יש מניע כלכלי, ויש גם רצון לתקן את העולם. העולם קצת מעוות, לא מקבל את השונה, ואני רוצה סביבה שתכיל את הבן שלי. אני לא רוצה להיות מפורסמת כדי להיות מפורסמת, אלא כי אני חייבת להצליח".

אחת ממטרות "תיקון עולם" החביבות עליה קשורה ליחס למראה החיצוני. בספרה לילדים "על נמשים ולימונים", שיצא לאור לאחרונה, היא עוסקת בדימוי גוף; בעמוד הפייסבוק שלה היא כותבת לא פעם על הפרעות אכילה. "אני מנסה לתקן את העולם גם בתחום הזה. יש לי הפרעות אכילה, ואני מתמודדת איתן יפה ובאומץ. גם הדמויות בספרים שלי הן לא מושלמות. אני מנסה להסביר לילדים שלא חייבים להראות מושלם. עליי צחקו בתור ילדה קטנה על איך שאני נראית. היום אני אוכלת בריא, אבל אני לא חושבת שמידה 44־46 היא דרמה כמו שעושים ממנה במדינה".

מסעותיי עם "מסעותיי"

עד 2015 היא הצליחה לג'נגל בין קריירה בצומת ספרים ובין עיסוקיה בתור סופרת. למעשה, את המאייר שלה, רמי טל, פגשה בישיבת צוות ברשת: במהלך הישיבה היא ראתה שהוא עצוב, וכששאלה אותו על כך הוא ענה: "אני רוצה להיות מאייר, ובחיים לא אצליח". היא מצידה ענתה לו: "אני רוצה להיות סופרת, אבל בחיים לא אצליח". תוך כדי שהם מדברים אייר טל "איור מדהים של דרקון", וברנע־גולדברג התלהבה: "יום אחד, כשאכתוב ספר, אתה תאייר אותו", היא אמרה לו. והוא אכן אייר את ספרי הילדים שלה.

לבסוף החליטה לאזור אומץ ולעזוב את עבודתה לטובת הכתיבה. "הבנתי שאם אני רוצה להיות סופרת, אני צריכה לבחור – או לעזוב את העבודה, או להמשיך להתייחס אל הספרות כאל עבודה צדדית. כשהתפטרתי אנשים אמרו לי 'את לא תצליחי', אבל אני האמנתי, וקיבלתי גב חזק מבעלי".

ב־2018 אירע הזינוק שהיא חיכתה לו: היא הוציאה את הספר השלישי בסדרת כראמל ולצידו הספר השלישי שלה למבוגרים, "מסעותיי עם חמותי", ויצאה לסיבוב של שבועיים ב־250 חנויות ברחבי הארץ. "הבנתי שזה חשוב. המוכרים מקבלים כל כך הרבה ספרים, לפני החגים הם מקבלים עשרות ספרים בבת אחת, והם לא יודעים על מה כל ספר מדבר. אז עברתי בין הסניפים, ובחלקם התחלתי גם לפתח שיחות עם לקוחות. לפעמים הייתי מקבלת תגובה בנוסח 'אנחנו לא קוראים ספרות ישראלית', אז פיתחתי טכניקה של המלצה על ספרים של אחרים, ואז על הספר שלי. זה עבד. הספרים נמכרו, אנשים התחילו לעקוב אחריי בפייסבוק, התפתחו חברויות. ועדיין הייתי חוזרת הביתה ובוכה. היה קשה לעמוד בהשפלות".

כשנראה שההצלחה הגיעה, והיומן התמלא באירועים, הגיעה הקורונה. "זה היה הלם. את עובדת קשה ואז פתאום מגיע משהו שלא קשור אלייך בשום צורה, ופתאום הכול מבוטל. אבל התאוששתי מהר, עבדתי כל הקורונה ולא לקחתי מענקים. עשיתי מפגשי זום וסדנאות מבוקר עד ערב, וכתבתי ספרים. בסוף העניין מונף למשהו נחמד".

ואז הגיעה ההצעה שהפכה אותה למפורסמת: למכור את הזכויות לעיבוד "כראמל" לסדרת טלוויזיה. במשך שנה התנהל משא ומתן בינה ובין חברת ההפקות יולי אוגוסט, שיצרה את הסדרה בשביל החינוכית. "רציתי שהסדרה תעלה בחינוכית, למרות שקיבלתי הצעות מגופים אחרים. היה לי חשוב שזה יגיע לכולם. התעלפתי מעצם הרעיון, במשך שנה התפללתי שזה יקרה. ידעתי שלא אוכל לכתוב את הסדרה, כי אני בעומס גדול, והעברתי את הזכות לאחרים. בסופו של דבר אני מרוצה מאוד מהתוצאה".

היא לא חזתה את ההצלחה הגדולה של הסדרה. "כראמל" עלתה לשידור בינואר 2022, יחד עם גל האומיקרון שהותיר בבית אלפי ילדים מבודדים ומשועממים. "כולם היו בבידוד, והסדרה הפכה להצלחה. יש לה עד היום 15 מיליון צפיות. מראש ביקשתי מההוצאה שתדפיס שוב את הספרים. פחדו לעשות את זה. אמרו לי שלא תמיד סדרת טלוויזיה מנבאת את ההצלחה של הספרים שהיא מבוססת עליהם. אבל סדרת הטלוויזיה גרמה לילדים שלא אוהבים לקרוא, ולא חשבו שיקראו אי פעם, להתחיל לקרוא. ילדים שלא פתחו ספר מעולם קראו את כל ששת הספרים בבת אחת. אני עדיין נזכרת במורה שאמרה לי ש'מהקשקושים שלי לא יצא כלום', ושמזה לא תבוא אליי הפרנסה. והנה, מזה אני מתפרנסת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il